המלכות 2: מהלך המלכה

לטוני מונטנה היו עיניים של שטן, פראיות, לוהטות, כועסות. הוא היה מסטול לגמרי. מסטול מהחומר שלו, מסטול מהחיים. שערו הכהה היה פרוע ומבולגן וקצה אפו העקום היה מכוסה אבקה לבנה שלא טרח לנקות. עצמות לחייו היו חדות יותר מאי פעם, כחושות משימוש יתר בקוקאין ומתת־תזונה.

לא שלווי הייתה זכות לבקר אותו. היא בעצמה הייתה מסטולית רוב הזמן, אך היא השתמשה כדי שתוכל להיעלם, לגרום לבולשיט שבקיומה להיות קצת פחות נורא.

הגבר שמולה היה אשם בלפחות עשור מהסבל הזה.

האם אהבה אותו אי פעם? היא ניסתה להיזכר. לחשוב על יום החתונה שלה, על הימים הטובים, לפני המריבות האין־סופיות וההתעללות, אך היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר. אם היא אי פעם אהבה אותו, זה מזמן נעלם. רק שבריר של רכות חלף בראשה כשנזכרה בחיוך המידבק שלו כשניסה למצוא חן בעיניה. משהו שהוא לא עשה כבר שנים.

"עופי מפה," היא אמרה בקול קר.

היא לא דיברה לטוני. היא דיברה לאישה שהייתה על ברכיה מתחת לשולחן העבודה שלו וניסתה למצוץ את הזין הרופס שלו. וי ידעה מניסיון שהקוקאין לא עזר יותר לטוני בחדר השינה. בימים הטובים, כשהוא עדיין נהנה מהחיים, הסמים היו מרימים אותו, גורמים לו להרגיש בלתי מנוצח, להשתוקק לחיבתה של וי. באותם ימים סקס וסמים היו הדבר היחיד שהיה להם במשותף. עכשיו זה היה רק דבר אחד, ולווי כבר נמאס מכל זה.

איש לא זז. עיניו של טוני עלו לעיניה של וי ואז התערפלו שוב. היא הייתה חסרת תחושה בימים אלה. טוני גם ככה לא התייחס אליה אף פעם ברצינות. היא הייתה הבובה שלו, אשתו המקסימה לראווה, ועכשיו היא הייתה הרבה פחות מזה. המכשפה שבזבזה את כספו וצרחה עליו על בסיס קבוע. אפילו המכות לא הצליחו לעצור את הלשון שלה. הייתה לה עדיין קצת גאווה, אפילו שהיה קשה להבחין בזה.

לא עמדה להיות לה שום בעיה לחסל את האחראי לכל הסבל שלה. היא צייתה להוראות הקרטל הבוליביאני. הגיע הזמן להחזיר את מיאמי לשליטה, והיא עמדה להיות האישה שתעשה את זה.

"אמרתי עופי מפה," וי נהמה וזזה קדימה. היא הרימה את האקדח שאחזה כשחיפשה את בעלה במשרד שלו והורידה אותו בחבטה על שולחנו. הזונה נבהלה ודפקה את ראשה בקצה השולחן כשהתרוממה לבסוף והביטה לעבר וי. "ברגע זה, לעזאזל. אלא אם כן את חושבת ששווה למות בשביל החזיר הזה. במקרה כזה, אין לי שום בעיה שתישארי. אשמח לחסל אותך מייד אחריו."

כשהאישה לא זזה מהר מספיק, וי כיוונה את האקדח לפנים שלה. היא מצמצה, זחלה במהירות מתחת לשולחן ורצה בצווחות מהמשרד, היישר דרך הדלתות הצרפתיות לחצר האחורית הענקית והמטופחת.

וי רצתה לצחוק על הכלבה בלי החולצה, אך שוב, צבוע מצידה. וי עשתה דומה לזה וגרוע יותר כשנופפה במראה שלה ומכרה את עצמה תמורת הגנה. ההבדל היחיד הוא שהיא הייתה יפה מספיק, קשוחה מספיק וכלבה מספיק כדי לדרוש טבעת על מאמציה.

טוני התעלם מהאקדח שלה לגמרי. היא התעסקה עם אקדחים בעבר והוא ידע שהוא לא אמור לחשוב שאשתו הבלונדינית העדינה לא תהיה איום כלשהו.

"פאקינג לא ייאמן," הוא רטן, והמבטא הקובני שלו נשמע היטב במצבו המסומם. הוא הזדקף קלות והסתכל עליה. "מה, לעזאזל, את חושבת שאת עושה כשאת נכנסת לפה ככה ומבהילה את הכלבה שלי? עכשיו את צריכה לבוא לפה ולמצוץ לי עד שאגמור."

וי צחקה צחוק קר. "שנינו יודעים שלא עומד לך בכלל. אל תתנהג כאילו יכולת לגמור, אפילו עם זונה יפה וסתומה שכמוה."

עיניו התחדדו והגבות שלו ירדו. "אולי אם לא הייתה לי כלבה קרה כמוך כאישה הייתי מזיין אותך מדי פעם. אולי אם הייתי עושה את זה היית מפסיקה להסתובב עם הפרצוף החמוץ הזה שלך בבית כל היום, וללכת לקניות או כל חרא אחר שאת עושה."

הוא בהחלט לא עמד להקשות עליה בעניין הזה. "אני רוצה להתגרש, טוני," היא דרשה ודפקה על השולחן באקדח שלה.

הוא צחק והלם בשולחן בידו. אולי אם היה מהיר מספיק, אם אכפת היה לו מספיק, הוא היה מושיט יד ואוחז בנשק שלה, אך טוני מונטנה היה מאצ'ו מדי מכדי להאמין שאשתו באמת תאיים עליו.

"אפילו אם היינו יכולים להתגרש, לא היינו מתגרשים. זה לא עובד ככה בעולם שלנו ואת יודעת את זה כמוני. את יודעת יותר מדי מכדי שתוכלי אי פעם לצאת מחיי הנישואים שלנו. לא, וי, אנחנו תקועים זה עם זה עד שהמוות יפריד בינינו." הוא גיחך על התחכום שלו כשתכנן ללא ספק את מותה כדי שיוכל להחליף אותה בזנזונת המנותחת שרצה החוצה לחצר האחורית.

"קיוויתי שתראה את זה ככה." וי חייכה בפעם הראשונה זה זמן רב. "חשבתי שפתרון קבוע יותר עלול להיות הכרחי בכל מקרה."

היא ייצבה את רגליה והרימה את האקדח. החיוך השחצן התפוגג משפתיו ופניו התעוותו למסכה מגעילה, מלאת שנאה. "תורידי את האקדח המזדיין, וי. אני לא מתכוון להגיד לך שוב."

היא משכה כתפיים. "אתה לא חייב."

"שלא תעזי," הוא נהם, התרומם מהכיסא שלו ודפק את אגרופיו בשולחן. "אני עומד לקרוע לך את הצורה – "

הוא לא זכה לסיים את המשפט. וי ירתה בו פעם אחת, ירייה נקייה במצח, ופעם אחת בלב לאחר שהוא עף לאחור על הכיסא שלו. היא לא רצתה להסתכן בכך שהוא ישרוד, ייכנס לתרדמת ויהפוך לעוד יותר מעצבן מכפי שהוא כבר היה. עדיף לחסל אותו בצורה נקייה ומהירה.

היא לא דאגה לגבי שומרי הראש של טוני. הם חוסלו או שנכנעו לבוליביאני מספר שתיים, אלחנדרו. תפקידה היחיד של וי היה לכרות את ראשו של הנחש. פעולה סימבולית שתעזור לבסס את מנהיגותה כמלכת המאפיה החדשה של מיאמי.

היא הסתכלה באדישות על גופתו של בעלה והרגישה חזקה, הרגישה עוצמתית. הרגישה הקלה. רגליה התקפלו תחתיה והיא התמוטטה לרצפה, יד אחת עדיין אוחזת באקדח בזמן שהאחרת נאחזה בקצה השולחן. היא התקפלה לתוך עצמה והרשתה לעצמה את השנייה היחידה הזאת כדי להרגיש.

סוף־סוף להרגיש.