המלכים המובחרים 1: ברבור כסוף

מסדרונות בית הספר סוגרים עליי כשאני עוברת את מה שיהיה היום הראשון שלי במכינה האקדמית 'ריברסייד'. צליל סגירת ארוניות וקולות צוחקים מקיפים אותי, וכל מה שאני רוצה לעשות זה ללכת לבקר בקבר של אימא שלי. אבי העביר אותנו לצד השני של המדינה כי הוא מצא את 'האחת'. אני מתחילה לחשוב שהוא לא יודע לספור. זו תהיה ה'אחת' השלישית שלו מאז מותה של אימי.

אני מגיעה לארונית, פותחת אותה ומניחה את ספרי הלימוד החדשים בתוכה לפני שאני מוציאה את מערכת השעות. מתמטיקה, מעולה. צמידי העור מרעישים כשאני סוגרת את דלת הארונית ועושה את דרכי לכיתת ההקבצה. ספטמבר עכשיו, אז לפחות אני מתחילה את הלימודים בתחילת השנה.

אני מהססת בכניסה לכיתה, מביטה בנייר כדי לבדוק את המספר לפני שאני מסתכלת על המספר שמעל הדלת. אני מתעלמת מעשרים זוגות עיניים בערך שמסתכלים עליי ומצליחה לפלוט, "האם זו הקבצת מתמטיקה למתקדמים?"

המורה ניגש אליי, משקפיו השחורים מסתירים מעט את עיניו העייפות ושערו האפור מסגיר את גילו.

"את מדיסון מונטגומרי?"

אני בולעת את הרוק ומהנהנת. "כן, זו אני."

"ברוכה הבאה למכינה של 'ריברסייד'. אני מר וורנר. למה שלא תתיישבי?"

אני מחייכת אליו, אוחזת בספריי וצועדת לעבר התלמידים הישובים בכיסאותיהם, ואז מתחילות הלחישות.

"מדיסון מונטגומרי? זו לא הילדה שאימא שלה רצחה את החברה של אבא שלה לפני שהתאבדה?"

"את בטוחה?" שואלת חברתה ומביטה בי בספקנות.

"היא נראית הרבה יותר יפה בעיתונים."

"לא, זו בהחלט היא. גם אבא שלה עשיר. כסף ישן. אימא שלה הייתה עקרת בית משועממת שתפסה את בעלה בוגד בה, אז היא דקרה את האישה למוות לפני שירתה לעצמה בראש, ברובה של מדיסון."

האוויר מתחיל להתעבות כשאני צונחת על הכיסא.

"הרובה שלה? יש לה רובה? עדיף להתרחק ממנה. אולי היא משוגעת כמו אימא שלה."

הן צוחקות לפני שמר וורנר מקיש באצבעותיו ודורש את תשומת ליבן. אני עוצמת את עיניי לרגע קצר, בולעת כל תקווה שהייתה לי להתחיל מחדש בבית ספר חדש. שום דבר ואף אחד לא יכול לתת לי התחלה חדשה. על מי אני עובדת?

בהפסקה הראשונה אני צועדת לכניסה ומתיישבת על אחת המדרגות. מבנה בית הספר מאפשר לתלמידים להשתמש במדרגות הקדמיות כדי לאכול את ארוחת הצהריים שלהם אם לא בקפטריה. האולם היה מלא בתלמידים אז בחרתי לאכול כאן, היכן שהשמש זורחת ויש פחות אנשים.

"היי!" נשמע קול עליז.

אני מביטה לאחור ורואה בחורה קטנה כמו פיה. גופה הקטנטן לבוש בבגדי מעצבים והשמש בוהקת על שערה הלבן־בלונדיני. אני לא יכולה שלא לשים לב גם לכך שבעוד על מפרקי כפות ידיי יש צמידי מתכת ועור, על שלה יש צמידי כסף וזהב. אני מייד מחליטה שאנחנו לא יכולות להיות חברות. "היי." אני תוחבת את שערי החום אל מאחורי אוזני.

היא מתיישבת לידי ונוגסת בכריך שלה. "אני טייטום. את חדשה, נכון?"

אני מהנהנת ומלקקת את אגודלי מהמיץ שנזל מהתפוח שאני מחזיקה. "כן. סליחה, את בטח לא רוצה להיראות בחברתי."

היא מנפנפת את תגובתי. "אני יודעת הכול עלייך. מדיסון מונטגומרי, בת שבע־עשרה. בתה של רוצחת שירתה גם בעצמה. לאבא שלך יש כסף שיוצא לו מהישבן. הגעת מבוורלי הילס להמפטונס. פספסתי משהו?"

אני ממצמצת לאט לפני שאני מצירה את עיניי. "שכחת את החלק שבו הרובה היה שלי."

היא צוחקת בחוסר נוחות. "אני יודעת. קיוויתי שזה לא נכון."

"לזה התכוונתי. את בטח לא רוצה להיראות בחברתי." אני מפנה את תשומת ליבי לתפוח.

היא מנידה בראשה. "לא, את ואני נהיה חברות נהדרות."

אחרי ההפסקה אני ממשיכה לשיעור הבא ולפני שאני שמה לב הפעמון מצלצל לארוחת צהריים. טייטום מתעקשת להראות לי את בית הספר בצורה הטובה ביותר שהיא יכולה, מצביעה על כל כיתות הלימוד השונות ומסבירה איפה להירשם ואיך.

במהלך ארוחת הצהריים הבנים מגיעים מהצד שלהם בבית הספר, וכולנו נפגשים בקפטריה, שנמצאת ממש באמצע, בין החלק של הבנים בבית הספר לבין החלק של הבנות. בצד העשיר יש עשירים ברמה של ביל גייטס, ואני תוהה איך, לעזאזל, אבי הצליח להכניס אותי לפה. אנחנו עשירים, זה נכון, אבל יש עוד דרישה מעבר לכך בבית הספר הזה. אתה צריך אילן יוחסין ברמה גבוהה כדי להתקבל.

כשאנחנו נכנסות לקפטריה טייטום מצביעה על החצאית שלי. "את יכולה לאבזר את מדי בית הספר. אנחנו יכולות לעשות מכפלת גבוהה יותר אם אנחנו רוצות."

חצאית בית הספר המשובצת מגיעה עד לברכיי ואני בסדר עם האורך. אני לא רוצה למשוך יותר תשומת לב. "תודה," אני עונה ביובש, מעבירה את עיניי לדלתות שנפתחות בצד של הבנים. חבורת בחורים נדחפת דרך הדלתות בעודם מדברים וצוחקים זה עם זה. הם משפיעים על האווירה באופן מיידי, החיוכים שלהם שחצניים ומלאי ביטחון עצמי.

"מי אלה?" אני שואלת, מהנהנת לעבר הקבוצה.

"הם מביאים רק צרות," ממלמלת טייטום ומתיישבת ליד אחד השולחנות. אני מתבוננת בהם בתשומת לב. כולם חתיכים, ממש לוהטים. טייטום מסתובבת ועוקבת אחר מבטי. "ואלה הזונות של הצרות." היא מצביעה לעבר הבנות שהתפלפלו קודם לכן במתמטיקה.

"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'צרות'?" אני שואלת, מתעלמת מההתייחסות שלה לבנות ומרחיקה את עיניי מהמהומה.

"אני מתכוונת לזה שהם לא רק מטומטמים מיוחסים שבית הספר שייך להם, וכשאני אומרת שהוא שייך להם, אני מתכוונת פשוטו כמשמעו, לפחות עבור נייט. כאן הם אלו שקובעים. התלמידים של מכינת 'ריברסייד' הם רק כלים במשחקיהם החולניים והמעוותים. הם שולטים בבית הספר, מדיסון."

"את אומרת זה כאילו הם כנופיה." אני פותחת את היוגורט.

"הם בהחלט כנופיה," היא עונה ופותחת את קרטון המיץ, "הם חברים במועדון סופר סודי." היא רוכנת קרוב יותר ומחייכת. "מועדון המלכים המובחרים."