הממלכה

פתח דבר

זה היה ביום שדוֹג מת.

הייתי בן שש–עשרה, קרל בן חמש–עשרה.

כמה ימים קודם לכן הראה לנו אבא את סכין הציד שבה הרגתי אותו. היה לה להב רחב שנצנץ בשמש והיה מחורץ בצדדים. אבא הסביר שהחריצים נועדו להוביל את הדם ולהרחיקו בזמן שמבתרים את החיה. קרל החוויר כבר בשלב הזה, ואבא שאל אם הוא עומד לחטוף שוב בחילה. אני חושב שבגלל זה קרל נשבע לעצמו שהוא יירה במשהו, בכל דבר, בעצם — ויבתר אותו — יחתוך אותו לחתיכות קטנות ומזוינות, אם זה מה שצריך.

"ואז אני אצלה אותו, ואנחנו נאכל אותו," אמר כשעמדנו מחוץ לאסם, ראשי בתוך המנוע של הקדילק דֶה–ויל של אבא. "הוא, אמא, אתה ואני. בסדר?"

"בסדר," אמרתי תוך שסובבתי את המַפלֵג כדי למצוא את נקודת ההצתה.

"וגם דוג יקבל," אמר. "יהיה מספיק לכולם."

"ברור," אמרתי.

אבא נתן לדוג את שמו כי לא הצליח לשלוף מהמותן שם אחר, כך טען. אבל אני חושב שהוא אהב את השם הזה. הוא היה כמוהו. לא אמר יותר ממה שממש צריך, אמריקאי כל כך שרק נורווגי ייתן שֵם כזה לכלב שלו. והוא אהב את החיה הזאת. אני חושד בו שהוא העריך את חברתו של הכלב הזה יותר מאשר של כל אדם.

החווה שלנו בהרים אולי לא מרשימה במיוחד, אבל נשקף ממנה נוף והיא מוקפת אדמות בור, מספיק כדי שאבא יקרא לה הממלכה שלו. ומעמדתי הקבועה — רכון מעל הקדילק — ראיתי את קרל מדשדש לדרכו עם הכלב של אבא, הרובה של אבא והסכין של אבא. ראיתי אותם הופכים לנקודות אי שם בהרים הטרשיים. אבל מעולם לא שמעתי אף ירייה. וכשהם חזרו לחווה קרל תמיד אמר שהוא לא ראה עופות, ואני סתמתי את הפה אפילו שראיתי להקות שֶֹכווים ממריאות בזו אחר זו מצלע ההר וחושפות בערך את מיקומם של קרל ודוג.

עד שבא היום שבו סוף סוף שמעתי קול נפץ.

ניתרתי בבהלה ודפקתי את הראש בצדו הפנימי של מכסה המנוע. ניגבתי שמן מהאצבעות והסתכלתי על צלע ההר המכוסה שיחי אברש, הצליל התגלגל הלאה, כמו רעם, והדהד מעל הכפר למטה ליד בּוּדָלְסְוָנֶה. כעבור עשר דקות התקרב קרל לחווה בריצה, אבל האט את הקצב כשהגיע לנקודה שבה אבא או אמא יכלו לראות אותו מבית המגורים. דוג לא היה איתו. גם הרובה לא. מיד הבנתי פחות או יותר מה קרה, והלכתי לקראתו. כשראה אותי הסתובב והתחיל ללכת באיטיות לכיוון שממנו בא. כשהשגתי אותו ראיתי שהלחיים שלו רטובות מדמעות.

"ניסיתי," התייפח. "הם עפו לפנינו, הם היו המונים וכיוונתי אליהם, אבל פשוט לא הייתי מסוגל. ורציתי שתשמעו שלפחות ניסיתי, אז הנמכתי את הרובה ולחצתי על ההדק. ואחרי שהעופות התרחקו הסתכלתי למטה, ודוג שכב שם."

"מת?" שאלתי.

"לא, אמר קרל, ועכשיו הבכי השתלט עליו לגמרי. "אבל הוא... הוא גוסס. יורד לו דם מהפה והעיניים שלו מרוסקות. הוא רק שוכב על הקרקע, מייבב ורועד."

"רוץ," אמרתי.

רצנו, וכעבור כמה דקות ראיתי משהו זז בשיחי האברש. זה היה זנב. הזנב של דוג, הוא הריח שאנחנו מתקרבים. כרענו מעליו. עיני הכלב שלו נראו כמו שני חלמונים מרוצצים.

"הוא גמור," אמרתי. לא מפני שאני וטרינר מנוסה כמו כל הבוקרים בכל המערבונים, או ככה לפחות הם נראים, אלא משום שגם אם דוג יתאושש באורח פלא, הרי שלא יהיה כל ערך לחייו ככלב ציד עיוור. "תצטרך לירות בו."

"אני?" הזדעק קרל, כאילו התקשה להאמין שאפילו אציע שהוא, קרל, ייטול את חייו של מישהו.

הבטתי בו. באחי הקטן. "תן לי את הסכין," אמרתי.

הוא הושיט לי את סכין הציד של אבא.

הנחתי יד על הראש של דוג, והוא ליקק לי את האַמָה. אחזתי בעורפו ושיספתי את גרונו בידי האחרת. אבל הייתי זהיר מדי, שום דבר לא קרה, עווית עברה בגופו של דוג, זה הכול. רק בניסיון השלישי הצלחתי לנעוץ את הסכין כמו שצריך, ואז קרה מה שקורה כשחותכים חור נמוך מדי בקרטון המיץ, הדם פרץ החוצה כאילו רק חיכה להזדמנות להשתחרר.

"זהו," אמרתי ושמטתי את הסכין בשיחים. ראיתי את הדם בחריצי הלהב ותהיתי אם הוא גם ניתז לי על הפרצוף, כי הרגשתי משהו חם נוזל על הלחי.

"אתה בוכה," אמר קרל.

"אל תגיד לאבא."

"שבכית?"

"שלא היית מסוגל להמית... שלא היית מסוגל. נגיד שאני החלטתי שחייבים לעשות את זה, אבל שאתה עשית את זה. אוקיי?"

קרל הנהן. "אוקיי."

העמסתי את פגר הכלב על כתפי. הוא היה כבד משציפיתי והחליק קדימה ואחורה. קרל הציע לסחוב אותו, אבל ראיתי את ההקלה בעיניו כשדחיתי את ההצעה שלו.

השכבתי את דוג לפני כֶּבֶשׁ האסם, נכנסתי הביתה וקראתי לאבא. בדרך לאסם מסרתי לו את ההסבר שעליו הסכמנו. הוא לא אמר דבר, רק השתופף ליד הכלב שלו והנהן כאילו הוא איכשהו צפה מראש את השתלשלות העניינים, כאילו הכול קרה באשמתו. לבסוף הזדקף, לקח מקרל את הרובה, הרים את גופתו של דוג ונשא אותה תחת זרועו.

"בוא," אמר וטיפס בכֶּבֶשׁ למתבן.

הוא השכיב את דוג על מצע שחת והפעם כרע ברך, הרכין את ראשו ומלמל משהו, שנשמע כמו בית מאחד המזמורים האמריקאיים שהכיר. הסתכלתי על אבא שלי, גבר שראיתי מדי יום בחיי הקצרים, אבל אף פעם לא ראיתי אותו ככה. מפורק.

כשפנה אלינו הוא היה עדיין חיוור, אבל שפתיו הפסיקו לרעוד, והשלווה הנחושה שבה למבטו.

"עכשיו נשארנו אנחנו," אמר.

וזה נכון. גם אם אבא מעולם לא הרביץ לנו, היה נדמה לי שקרל מתכווץ לצדי. אבא העביר את ידו על קנה הרובה.

"מי מכם..." הוא חיפש את המילים, ליטף וליטף את הרובה. "קרע את הכלב שלי לגזרים?"

קרל מצמץ ומצמץ באֵימה. פתח את פיו.

"זה היה קרל," אמרתי. "אבל אני הוא זה שקבע שחייבים לעשות את זה, ושהוא חייב לעשות את זה בעצמו."

"באמת?" אבא העביר את מבטו ממני אל קרל, ובחזרה. "אתם יודעים, הלב שלי בוכה. הוא בוכה, ויש לי רק נחמה אחת. אתם יודעים מהי?"

שתקנו, כי לא היינו אמורים לענות כשאבא שאל שאלות כאלה.

"שיש לי שני בנים שהיום התגלו כגברים. גברים שגילו אחריות וקיבלו החלטות. ייסורי הבחירה, אתם יודעים מה זה? כשהצורך לבחור הוא החונק אותך, ולא האפשרות שבה אתה בוחר לבסוף. כשאתה יודע שלא משנה מה תבחר אתה תשכב ער בלילות ותייסר את עצמך בשאלה אם עשית את הדבר הנכון. יכולתם לברוח מההחלטה הזאת, אבל נאבקתם בבחירה הכואבת. להניח לדוג לחיות ולסבול, או להניח לדוג למות, ולהיות הרוצח שלו. נדרש אומץ ממי שלא נרתע כשהוא ניצב פתאום לפני בחירות כאלה." הוא הושיט את ידיו הגדולות. אחת ישר קדימה, ואותה הניח אותה על כתפי, האחרת מעט גבוה יותר, ואותה הניח על כתפו של קרל.

כשהמשיך נוסף לקולו רטט שלא היה מבייש את המטיף אַרמַנְד: "ברגעים כאלה היכולת לבחור לא בדרך המציבה כמה שפחות קשיים אלא בדרך המוסר הנעלה מכול היא זו שמפרידה בין אדם ובהמה." דמעות שוב נקוו בעיניו. "בני, אני עומד כאן לפניכם כאדם שבור, אבל אני גאה בכם כל כך."

זו ככל הנראה היתה האמירה — לא רק הכי חזקה, אלא גם הארוכה והלְכִידה ביותר ששמעתי מפי אבי מימי. קרל התחיל לבכות, וגם לי עצמי היה גוש מחורבן וגדול למדי בגרון.

"עכשיו נלך לספר לאמא."

חששנו להיכנס אליה. אמא, שתמיד יצאה לטיול ארוך בכל פעם שאבא עמד לשחוט עז, וחזרה הביתה כשעיניה אדומות.

בדרך הביתה אבא עיכב אותי קצת מאחור כדי שנתרחק מקרל.

"לפני שהיא תשמע את הגרסה הזאת, מוטב שתשטוף את הידיים שלך בצורה יסודית יותר," אמר.

הרמתי אליו את מבטי, מוכן לבאות, אבל בפניו ראיתי רק רכות והשלמה לֵאָה. ואז הוא ליטף את עורפי. ככל הזכור לי, הוא מעולם לא עשה דבר כזה. ולעולם גם לא יעשה זאת שוב.

"אתה ואני, אנחנו דומים, רוֹי. אנחנו קשוחים יותר מטיפוסים כמו אמא וקרל. לכן אנחנו צריכים לשמור עליהם. תמיד. אתה מבין?"

"כן."

"אנחנו משפחה. יש לנו זה את זה, ואף אחד אחר. חברים, אהובות, שכנים, תושבי הכפר, המדינה. כל הדברים האלה הם אשליה שלא שווה כלום ברגע האמת. כי אז נעמוד אנחנו נגדם, רוי. ונגד כל האחרים, כולם. אוקיי?"

"אוקיי."