המסע לגן עדן

1

למרות הערפל, הנסיעה ברכבת מלונדון לסאותהמפטון הייתה קלה להפתיע. אפילו הוריה הגיעו בזמן. מירנדה הביטה סביב בשאר הנוסעים שעמדו על הרציף והביטו בקווין מרי מבעד למערבולות האפורות של הענן שהסתירו את האונייה. בדומה לה, שאר הנוסעים היו מוקפים במזוודותיהם ועטופים במעילים ובכובעי החורף שלהם. גבר עמד בסמוך לה, לחייו אדמומיות בגלל הרוח ונשף על ידיו החשופות כדי לחממן, ואישה הידקה צעיף בסריגת יד סביב ילד שניסה להיחלץ מידה המגוננת מדי.

מירנדה קשרה את חגורת המעיל שלה כדי להרחיק מעליה את הרוח הסוערת והבחינה עד כמה ידיה רועדות. היא תחבה אותן לכיסיה וקיוותה שאיש לא יראה זאת, אבל היא לא הייתה צריכה לטרוח. בעלה ג'רי הביט לעבר כבש האונייה, ואמה הוציאה משהו מתיקה.

היא זיהתה מיד את נרתיק הכתיבה של סבתה. הוא היה עשוי עור עגל בצבע בורדו ובתוכו היו דפי נייר במרקם גס כמו קליפת עץ ומעטפות מרופדות בנייר כסוף שפצפץ למגע. התיק היה חפץ יפהפה.

"ידעתי שתמיד אהבת את זה," אמרה אמה. "וחשבתי שתוכלי להשתמש בו כדי לכתוב לנו, להודיע לנו מה שלומך." קולה רעד, והמילים נתקעו בגרונה לפני שהתפוגגו. מבטה נשמט מפניה של מירנדה ארצה.

"היא תהיה בסדר," אמר אביה. "יהיו לה כל כך הרבה דברים חדשים לראות, עד שכנראה לא יהיה לה זמן לכתוב."

ג'רי הציץ בשעונו ואז נגע במרפקה ודחף אותה קלות משם. "יקירתי, כדאי שנתקדם."

היא נטלה את התיק וחיבקה את אמה בזמן שֶמחתה את הדמעות שלא רצתה שאמה תראה.

"בבקשה. אל תדאגי לי," לחשה. "אני אהיה בסדר. אבל את לא תשכחי, נכון? לגבי הפרחים?"

"ורדים לבנים. כל שבוע." אמה לחצה על גבה. "מבטיחה." היא נשקה ללחְייה של מירנדה. "אני משערת שעדיף שתלכו," נאנחה אמה. "שמרי על עצמך, יקירתי, בסדר?"

לאחר שהפליגו לדרכם, מירנדה ישבה ליד חלון התא שלהם והביטה בהמולת הנמל המתרחק מאחוריה. כמה מוזר לעזוב את אנגליה לראשונה בגיל עשרים ושמונה. היא הופתעה לראות את האנשים על הרציף הולכים וקטנים כמו הבניינים, ועד מהרה הם נספגו בתוך האפור. ובכל זאת היא צפתה בהם וקיוותה לזכות להצצה אחרונה בפס האדמה הדק באופק, כדי שתוכל להיפרד סופית מהבית, אבל הוא נעלם מעיניה ולא נותר עוד דבר לראות.

ג'רי ניסה לשכנע אותה להצטרף אליו לטיול באונייה.

"רק סביב הסיפון העליון. יועיל לך לנשום קצת אוויר צח."

"לא. אני מעדיפה לפרוק את המזוודות קודם."

אחרי שהסתלק, היא עמדה במשך פרק זמן שנדמה כנצח ליד החלון בתא שלהם ושיחקה בתליון שלה. היא אהבה לעקוב באצבעה אחר העיטור השבלולי ולהרגיש את המשקל הכבד של הזהב בידה. התליון היה מעוצב בצורת לב, וג'רי נתן לה אותו בלילה הראשון של ירח הדבש שלהם לפני שלוש שנים: היא מעולם לא ראתה משהו מושלם כל כך ונדרה לענוד אותו תמיד. כעת היא פתחה אותו והוציאה תלתל שיער רך כשל תינוק.

הזמן חלף. כמה קשה היה לעזוב, קשה בהרבה משהעלתה בדעתה. מחשבותיה נדדו אל הפרחים שהניחה על קברו של הנרי באותו בוקר, אל המילים הנלחשות, ואז אל הוריה. היא דמיינה את אמה ואת אביה שבים ללונדון ואת החתול סוקרטס מגרגר על ברכי אמה. הוא היה צעיר ותוסס כל כך, חתול בית טיפוסי, ולכן ודאי הפליא אותו לאן לכל הרוחות נעלמו היא וג'רי. ואז היא חשבה על העבודה שנשארה מאחור: שירות ההתנדבות לנשים — שה"ן — וההתנדבות שנהגה לעשות בבית החולים תקופה ארוכה לאחר תום המלחמה. היא תהתה אם שאר הנשים יתגעגעו אליה. כמה כמהה לשיחות הערב שלהן — במהלך החודשים האחרונים הייתה זו גאולה עבורה יותר מכפי שמישהי מהן ידעה.

דלת התא נפתחה. "נחשי מה?" אמר ג'רי ונשען על המשקוף. הוא הכניס איתו משב רוח פרצים קרה, ושערו התבדר ברוח.

"כבר בערב הראשון אנחנו סועדים בשולחן הקפטן."

היא חייכה. גם עכשיו, אחרי שלוש שנות נישואים, הכחול בעיניו תפס אותה לא מוכנה, והיא ראתה אותו כמו שהשאר כנראה ראו — יפה תואר ומצליח. לפעמים היא לא האמינה שגבר כמוהו בחר בה בתור רעיה, וכשראתה אותו עכשיו, עומד שם, היא הרגישה כאילו היא נופלת באוויר. למרות שערו הסתור מהרוח וז'קט הפשתן המקומט, הוא הקרין ארשת ביטחון עצמי שמקורה בסמכות. הוא עטה אותה כמו שריון, חשבה, ששום דבר לא הצליח לחדור בעדו.

"לא יהיה עדיף," שאלה, החזירה את תלתל השיער למקומו וסגרה את התליון, "שנסעד לבד? עבר המון זמן מאז היינו רק שנינו."

"אבל זה כבוד גדול," אמר.

"ודאי יהיו ערבים אחרים."

"אולי," הוא משך בכתפיו. "אבל ראיתי את רשימת האורחים של הערב, ומדובר בחבורה מרשימה למדי, ללא ספק. סֵר לים בּוֹ סֶנְג, ראש בנק אוף צ'יינה, ובֶּריל קֶפֶּל."

"אשת החברה?"

"כן. תארי לך."

היא הבחינה כמה מלהיבה אותו ההזמנה, ובכל זאת רצתה ערב שקט. היא הייתה בטוחה שיהיו הזדמנויות אחרות, אבל היא גם ידעה שלאחר שהחליט משהו, היא לא תוכל לשנות את דעתו.

"בסדר," אמרה. "אבל בוא נחליט שלא נחזור בשעה מאוחרת."

היא לבשה את שמלת המשי הכחולה היפה ביותר שברשותה, וישבה בין הקפטן, שלבש את מדי הייצוג שלו, ובין לים בו סנג, גבר שקט וחמור סבר בשנות החמישים לחייו. היא תהתה באילו סכין ומזלג עליה להשתמש, ואיזו כוס נועדה ליין לבן ואיזו ליין אדום. האוכל היה עשיר — פטה כבד חזיר, דג סול במרינדה ומוס שוקולד או עוגת תפוחים מלווים ביינות סטילטון או פורט. כשסיימו, להקה הופיעה והם רקדו — ולס, פוקסטרוט, הם אפילו ניסו לרקוד טנגו — עד שפתאום השעה הייתה זמן רב אחרי חצות.

כשהגיעו למיטה לבסוף, מירנדה לא הצליחה להירדם. למרות הסתייגויותיה המוקדמות, היא נהנתה מהערב. היא הבינה שוב שעבודתו החדשה של ג'רי בסינגפור בתור קצין המושבה פירושה פגישות עם אורחים חשובים כמו לים בו סנג ובריל קפל באופן קבוע. התחושה הייתה מלהיבה ומבעיתה בו זמנית: המון כללים מסובכים, כמו למשל באיזו דרך מעבירים את הפורט — לשמאל או לימין? היא מעולם לא זכרה, ולא רצתה לאכזב את ג'רי ולהצטייר כטיפשה.

בשעה שלוש לפנות בוקר היא הדליקה את המנורה שליד המיטה, קמה בשקט כדי לא להעיר את ג'רי והתיישבה לשולחן שעליו השאירה את נרתיק הכתיבה של סבתה. בדידות והיסוס הציפו אותה, ורצון להיות קרובה להוריה ולכל הדברים המוכרים תפס אותה לא מוכנה. היא הרימה את העט ורצתה לכתוב להם, הרגישה צורך להיות קרובה, אבל כל המילים שחיכתה לכתוב רעמו בראשה וגרמו לרקותיה להלום.

נרתיק הכתיבה הזכיר לה את סבתה — את אופייה ואת דמותה עם הכובע ומעיל החורפן. היא תמיד החזיקה שקית עם סוכריות מנטה בתיק היד העשוי עור קרוקודיל, וממחטותיה תמיד הדיפו ריח בושם. שעות אחרי הצהריים של יום ראשון לא עברו כסדרן ללא ביקור של סבתא לתה מנחה — ממרח סלמון וכריכי מלפפונים, עוגת ספוג עם ריבת תות, תה שנמזג מהקנקן המובחר ביותר של אמה אל ספלי חרסינה משובחים. התנהלו שיחות על שכנים, והיא האזינה להן מתחת לשולחן תוך כדי משחק בבובותיה. גברת מוריס הזאת! טוב, כל אחד אוכל את הדייסה שהוא בישל. או: שמעת על שירלי ווטקינס? בדיוק מה שמגיע לה.

היא העיפה מבט אל ג'רי הישן. פיו היה פעור, ואגל רוק קטן דבק בשפתו התחתונה. אסור היה לה לאכזב אותו, לא עכשיו כשהקריירה שלו במשרד המושבות החלה להמריא. ומעבר לכך, היה הסוד שנשאה עימה בכל יום, הסוד שלעולם לא תגלה לו. בייש אותה לחשוב על הפריטים הקטנים שגנבה מהחנויות לאחר מותו של הנרי, הזהירות מפני השוטר, סחרחרת רגשותיה שהובילה אותה במורד שביל מאובן. הכאב עדיין צרב, והיא תהתה אם ההשפלה תתפוגג אי־פעם.

פרץ צחוק שהשמיע זוג שעבר מעבר לדלת הסגורה גרם לה להרים את הראש. היא דמיינה אותם — הגבר כורך את זרועו סביב מותניה של האישה, ואז הם מתנשקים בפנים זורחות מרוב אהבה. עיניה הוצפו דמעות. איך יוכלו חייה החדשים בסינגפור למחוק את העבר? היא ידעה שעליה לנסות לשכוח את הטעויות שלה, עד כמה שיהיה הדבר קשה, אבל היא לא ידעה בוודאות שתוכל להיות האישה שג'רי צריך בסינגפור. היא הייתה צריכה להיוועץ באמה, אבל היא רק הביטה בנרתיק הכתיבה הפתוח כשהמילים התקבעו בראשה והעט ריחף מעל הנייר.

"מירנדה, מה את עושה?"

רשרוש סדינים נשמע בשעה שג'רי הזדקף במיטה.

"כלום."

"אז תכבי את האור ותחזרי למיטה."

היא היססה, ואז כיסתה את העט במכסה.

למחרת הנרתיק היה מונח פתוח וזנוח. עוד יום עבר, ומירנדה הכניסה את הנרתיק למגירה.

בשבועות שחלפו היא הסיחה את דעתה בקריאה, בתפירה או במשחק ברידג'. בימים אחרים היא השתזפה או השתתפה בפעילות הגופנית לנשים על הסיפון העליון, תוך כדי כך שהעיפה מבט לעבר מרוקו ומצרים. כשהגיעו למצר מלאקה, היא התחילה לארוז. לבסוף המזוודות ננעלו והמתינו, וג'רי חיפש סבל.

היא נשענה על המעקה, ושמלתה דבקה לגופה בחום הלח והחדש. הכול היה שונה כל כך לעומת היובש באלכסנדריה, שם המדבר חלחל לריאותיה, ושונה גם מהחום הדביק של כלכותה, שם ריח התבלינים הסווה את הצחנה של פסולת אנושית.

נדמה היה שאנגליה נמצאת בעולם אחר, כשצפתה בצבע הכחול־ירוק המרהיב של הים, בגבעות שבאופק ובמבנים הלא מוכרים המתנשאים לנגד עיניה. היא מעולם לא העלתה בדעתה שסינגפור תיראה כך. וזו לא הייתה רק היבשה — המים היו גדושים סירות שנשאו שקי אורז ענקיים או ארגזי בננות עם ילדים ששחו במים וגברים שמשכו רשתות דיג אל המזח.

קריאה של אנפה הבהילה אותה, והיא הרימה את ראשה. היא עקבה אחרי מעופה כאשר הציפור ירדה וצללה בנהר סינגפור ואז נעה לעבר החוף, מעל סירות הסַמְפָּן והמפרשיות וארגזי הבננות, לפני שנסקה מעל המבנים המתפוררים ושורות חבלי הכביסה שהיו תלויים על מוטות ארוכים, כמו כרזות חגיגיות שקידמו את פניה של קווין מרי.

הנמל המה פעילות רבה עוד יותר — עוד גברים בסירות דיג מושכים את שללם, ריקשות ועגלות שוורים מובילות פירות וירקות מוזרים למראה, פועלים מתנודדים תחת משקלם של סלים כבדים על גבם. כששמה לב לבגדי הקשת בענן של הנשים המקומיות, היא שמעה צלצול רחוק של פעמוני מקדש, וניחוח התבלינים שאפף את האוויר סחרר אותה.

מבטה פנה אל חבורת ילדים ששיחקה בסמוך לרשתות הדיג בשעה שאמותיהם פטפטו וכיבסו בגדים במים המלוכלכים. היא הדליקה סיגריה וצפתה. זה הזכיר לה את הנרי ואת רכות ידו בידה. כל גופה כאב מעצם המחשבה, והיא השתוקקה לדעת כמה גדולה הייתה אמורה להיות ידו עכשיו.

צל הוטל לרגליה. היה זה ג'רי, ידיו בכיסיו ומבט זעוף על פניו. היא הסיטה את מבטה מהנמל.

"חיפשתי אותך בכל מקום. מוכנה?"

היא הנהנה בהיסוס ובהתלהבות.

"יופי. מצאתי סבל שיישא את המזוודות שלנו. כדאי שנתקדם. יש תור לא קטן." הוא ניגש לעבר הנוסעים שעמדו בתור במורד כבש האונייה.

הנוסעים החלו להשליך מטבעות אל הים בזמן שעמדו בתור. כשנפלו, גברים ונערים מסירות הסמפן זינקו באוויר או צללו למים לתפוס אותם.

"מה קורה?" שאלה ורכנה מעל המעקה כדי להביט מקרוב.

"זה למזל. הסינים מאמינים באמונות טפלות יותר מכל עם אחר עלי אדמות."

היא צפתה במטבעות הנושרים ונופלים.

"ג'רי?"

"מממ?"

"אין לך במקרה פני, נכון?"

הוא הרים גבה ונבר בכיסו, ואז קרקש בכמה מטבעות בכף ידו. "לא חשבתי שאת מאמינה בכל השטויות האלה על מזל."

"טוב," השיבה והשליכה את המטבעות אל הים, וכשנפלו הביטה שוב אל הילדים והאמהות שעל החוף, "לא נראה לי שזה יזיק."