המרדף אחר צדק קוסמי

הקדמה למהדורה העברית דלית לאוב-סוטר

האושר, אמר אריסטו, הוא משאת נפשו העליונה של כל אדם. כאלפיים וחמש מאות שנים אחר כך ענה לו פרויד: "הכוונה שהאדם יהיה מאושר מעולם לא נכללה בתוכנית הבריאה". זהו מצבנו ביקום. אנחנו נולדים כדי לא להשיג לעולם את אושרנו, ואז למות. או, כמו שאמר הקומיקאי ג'ורג' קרלין, "החיים קשים, ואז אתה מת".

האם זה הוגן? האם זה הוגן שלצעיר אמריקני שנולד למשפחה מבוססת היטב יהיו כל הכלים ללמוד במוסדות "ליגת הקיסוס" היוקרתיים, בה בשעה שנער מוכשר, אפרו-אמריקני יתום ועני, מחזיק בסיכויים אפסיים להגיע לאוניברסיטאות הללו? האם חברה מתוקנת אינה מחויבת להבטיח לפרטיה שאיש מהם לא יישאר מאחור, ללא הבדל דת, גזע מין או אילוצי חיים?

כולנו נולדים עם תפיסת צדק אישי. אנחנו משוכנעים מינקות שרצוננו האישי הוא זכותנו, ושכל ביש מזל או מפח נפש שנגרמו לנו הם שיבוש מכוון של סדר היקום. ככל שאנו מתבגרים, מתגבשת בנו ההבנה שאי אפשר לקבל כל מה שאנו רוצים, ושרצונות של אחרים מתנגשים באלו שלנו. ועדיין, לנוכח אסון, אפילו מבוגרים מנוסים חשים לא פעם שהם קורבן לסוג של עוול. קשה שלא להתקומם. "למה זה מגיע לי?!". מובן מאליו שלאיש לא מגיע לחוות אסונות, אבל למרבה הצער אין למי להפנות את הטענות. בפרפרזה על המשפט המפורסם של בן שפירו, ליקום לא אכפת מהרגשות שלנו. למזלנו, הוא לפחות לא מתנכל אלינו באופן אישי. נוטים לשכוח זאת גם אנשים שאינם דתיים. זה קורה להם מתוך תחושה עמוקה שהעולם הזה אמור היה להיות בעל סדר והיגיון, עם מנגנון תקין של שכר ועונש.

מדתיים, המאמינים בקיומה של ישות עליונה, ניתן לצפות לגילויי אכזבה נוכח עוול נטול הצדקה. בספרו של אלבר קאמי ‘הדֶבר', הכומר נוטש את אמונתו באלוהים לאחר שחזה במותו הנורא של ילד קטן חף מכל עוון. מה הטעם לטפח אמונה בישות אלוהית, אם אין ביכולתה להסדיר אפילו את מאזני השכר והעונש באופן צודק? גם איוואן, האח הרציונלי, החכם והמלומד מבין ‘האחים קרמאזוב' מסיק את העדרה של השגחה עליונה מתוך סבלם המיותר של ילדים שטרם הספיקו לחטוא.

הדתות פיתחו במהלך הדורות פרשנויות שונות לדבר קיומו של רוע בעולם. ספר איוב מוקדש לסוגית "צדיק ורע לו". גוטפריד וילהלם לייבניץ, הפילוסוף והמדען הנוצרי בן המאה ה-17, למשל, כפר בעצם קיומו של רוע. לטענתו, העולם הקיים הממשי הוא בהכרח הטוב שבכל העולמות האפשריים. בתקופתו של לייבניץ התחוללה רעידת האדמה הגדולה בליסבון, דווקא בעיצומו של יום חג ליל כל הקדושים. מאה אלף איש נהרגו במאורע המחריד, משום שמשפחות שלמות בילו בדיוק באותו הזמן תחת מבני האבן הכבדים של הכנסיות — שקרסו עליהם. ניצולים שנמלטו לחוף הים טבעו בגל צונמי כביר, ומה שלא הוחרב על ידי רעידת האדמה והצונמי אוכּל בשריפות שפרצו. גם "בית החולים המלכותי של כל הקדושים" עלה באש, דווקא בחג שעל שמו הוא נקרא, ומאות חולים נשרפו למוות. ואם לא די בכל אלה, שיא השיאים של האירוניה הקוסמית היה שדווקא רובע הזונות בעיר ניצל מכל האסונות.

תיאורית "הטוב שבכל העולמות" של לייבניץ זכתה לקיתונות של בוז. לעג לו למשל וולטר ב'קנדיד', סאטירה שהיא אוסף שלם של אסונות. אבל לייבניץ, האדם שהגה את החשבון האִינְפִינִיטֶסִימָלִי וגם תיאוריית זמן-חלל משלו, לא ניסה לטעון שבני האדם לא חווים רוע, אלא שמתוך נקודת מבט קוסמית כל אסון שקורה הוא חלק מתוכנית אלוהית המכוונת את כל מהלכי היקום לתוצאה הטובה ביותר האפשרית, בשקלול של כל התופעות מנקודת מבט אל זמנית. אלא שהנפש אינה בהכרח מוצאת מזור בדבריו של לייבניץ, וככלות הכול אנחנו יצורים בני חלוף החיים בתוך זמן, ומבחינתנו לכאב השיניים שלנו כאן ועכשיו לא אכפת מתוכניות אלוהיות המכוונות אל הנצח.

אם יש בנמצא תוכנית אלוהית, ודאי שהיא צודקת באופן מוחלט והטוב בה אינו תלוי בדבר. אלא שאיש טרם הצליח להציץ בה, ותהיה זו יומרה מסוכנת לחשוב שניתן לגזור מעולם התופעות הזמני שלנו תפיסת צדק אבסולוטי. בעולם התופעות שבתוך הזמן, מקרים הנראים לנו כאסון מתגלים לפעמים כברכה לאחר זמן, ולהפך. כאן עלי אדמות, כל טוב הוא טוב יחסי ותלוי מחיר, לא לכל בעיה יש פתרון, וישנם פתרונות שהם גרועים מהבעיה. כל המלחמות, למשל, נגרמות על ידי בני אדם. אך לחסל את האנושות כדי לבטל את המלחמות ולכונן שלום נצחי נשמע פתרון בעייתי משהו. אף כי מבחינה טכנית הבעיה תיעלם.

• • •

תפיסת צדק קוסמי, המניחה את קיומו של "טוב" שאינו תלוי נסיבות או תוצאות, היא, במידה רבה, מעין הרחבה מופרזת של המוסר הקאנטיאני. על פי "הציווי הקטגורי" שהגה עמנואל קאנט, על כל אדם לחוקק לעצמו את חוקי המוסר האישיים שלו, לעצמו, לפי מה שנדמה בעיניו כראוי לשמש חוק כללי. מרגע שאדם חוקק לעצמו חוק כזה, עליו להתייחס אליו כאילו היה חוק טבע. החוק הקובע כי "אסור לשקר", למשל, מחייב את בעליו לדבוק בו כאילו בלתי-אפשרי לשקר.

לטענת גדולים וחכמים, קאנט ברא תורת מוסר העוקפת את כל החוויה האנושית כולה. המחוקק הקאנטיאני הוא למעשה אדם נטול סממנים אנושיים סובייקטיביים, נטול היבטים אישיים, כזה המנותק מהעדפות מוסריות תרבותיות. אין ולו בן תמותה אחד כזה בנמצא. המוסר של קאנט גם לא מציע פתרון למצבים של דילמות שבהם מתנגשים שני ערכים זה בזה.

הורתו של "הצדק הקוסמי" בשילוב בין מושג הצדק הילדותי למושג הציווי המוחלט. לפי תפיסת צדק זו, חוק עצמי הוא חוק טבע ועל כן יש לתקן כל עוול ללא התחשבות במחירו של התיקון. הנסיבות כלל אינן מעניינות. במצב כזה, יצור רציונלי באופן מוחלט, כמו "דתה" מ'מסע בין כוכבים', היה נקלע לקושי של ממש לו האס-אס היה פורץ לביתו ושואל אם הוא מחביא יהודים. מצד אחד אסור לשקר, מצד שני אסור לסייע לרצח. מה עושים אפוא?

אומנם ניתן היה לטעון שאם כולם היו קאנטיאנים, כלל לא היו נאצים בעולם. אך גם אם נניח שזה נכון, לו אכן כולם היו פועלים רק למען אותו טוב כאילו היה חוק טבע — הרי מלכתחילה כלל לא היה נחוץ מוסר. הסיבה היחידה לקיום תורות מוסר היא דווקא שבני האדם אינם רק רציונליים, אלא לחלוטין סובייקטיביים, לא תמיד שוחרי טוב, לא שולטים היטב ביצריהם ודחפיהם, ומתקיימים בעולם שבו דילמות מוסריות צצות כמעט בכל פעולה; אין להם מבט-על על התוכנית הקוסמית, ולכן הערכים שלהם לא יכולים להיות מנותקים מהנסיבות ומהתוצאות הצפויות.

בקיום האנושי, כל ערך הוא טוב או רע אך רק בהתאם לנסיבות. שקר הוא רע, אבל לעיתים הוא מציל חיים — ואפילו החיים עצמם לא תמיד עדיפים על פני מוות. ניתן לטעון שאילו טוראי שיקלגרובר היה נהרג במלחמת העולם הראשונה, במקום להינצל בנס, זה היה נראה כאסון מצער ולאזרחי כל העולם לא היה מושג ממה ניצלו. ברובם המוחלט של המקרים, ערכה החיובי או השלילי של ההתרחשות האפשרית לא ייוודע לנו, גם לא בדיעבד. מי יודע אם לא נמצא מגלה התרופה לסרטן מבין ששת המיליונים שנרצחו בשואה?

המוסר הקאנטיאני ניתק עצמו מתוצאות, בין היתר כדי להיחלץ מסבך השיקולים שכופה עלינו ההכרח לחשב את השלכות מעשינו. אבל הפתרון היה גרוע מהבעיה. הוא העניק לאנושות תפיסה של חוקי מוסר חקוקים בסלע, הנובעת מהגיונו של היחיד אך נעדרת כל גמישות נוכח מצבים ודילמות.

בעוד תורתו של קאנט היא בבחינת מוסר פרטי העונה רק על השאלה "מה עליי לעשות כדי להיות אדם טוב", השאלה ששוחרי הצדק הקוסמי במופעו כ"צדק חברתי" מנסים לענות עליה היא "מה חובתה של החברה לעשות כדי שלאף אחד, אף פעם, לא יהיה רע — כל סוג של רע — ולא משנה כלל מהן הנסיבות וההשלכות". בניגוד לתפיסה המערבית המסורתית, שלפיה לכל פעולה טובה יש מחיר והגדלת הטוב המצרפי כרוכה תמיד בוויתורים, תפיסת הצדק החברתי מבודדת רע מסוים מתוך מארג החיים הכולל, ופועלת למגרו כאילו אין לכך השלכות. כך למשל, מדיניות העדפה מתקנת של מיעוטים, באקדמיה ובמשרדי ממשלה, נדמית אמנם כפתרון ראוי לבעיית האפליה — אך לפי מחבר ספרנו, תומס סואל, נזקיה גדולים לאין ערוך. הודות למדיניות זו, אפרו-אמריקנים או נשים המגיעים למשרות ניהוליות בכירות "נחשדים" שמעמדם ניתן להם לא בזכות עמלם וכישרונם, אלא בזכות העדפה מלאכותית. לו היו שוקלים את הדבר במאזניים מעשיים, אין ספק שנושאי דגל המאבק למען "העצמת נשים" או למען "קידום שחורים" היו בוחרים מדיניות פחות הרסנית. אך קאנט העניק להם גושפנקה להתעלם מתוצאות של מילוי ציוויים קטגוריים בשם צדק קוסמי מוחלט.

• • •

"צדק קוסמי" הוא כמובן מונח אירוני. אפילו בעלי אמונה באלוהים מניחים שדרכי האל נסתרות. נחוץ אידאולוג מגלומן כדי להניח שניתן לחצוב צדק מוחלט, שאינו תלוי נסיבות או תוצאה, מתוך הקיום האנושי המורכב והמסוכסך שלנו. בסופו של דבר, שום דבר "קוסמי" אינו רלוונטי ליצורים אנושיים בר חלוף. אמר זאת כבר אפיקורוס לפני 2,500 שנה. גם אם קיימת תוכנית אלוהית היא לא נגישה לנו, לא משפיעה עלינו באופן ניתן להבנה, ולא ניתן לגזור ממנה דבר. כל מה שרלוונטי לנו הוא רק הזמני, המקרי, האנקדוטלי והמקומי. אין מקום לערכים מוחלטים. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. הכול יחסי, תלוי תוצאה, ולכל פעולה יש מחיר.

סיפר לי פעם רופא שבטכנולוגיה הקיימת כיום, ניתן לאבחן בזמן את כל הגידולים הממאירים, בתנאי שכל אדם ייבדק כל יום. ובכל זאת, אף שאנחנו אוהבים את ילדינו עד אין קץ, איש מאיתנו לא יגרור את אהוביו הקטנים מדי יום לבדיקות אבחון של כל סוגי המחלות. מאמץ כזה פשוט יקר מדי במשאבים של זמן, תקציב ושקט נפשי. בשיקול מושכל של עלות מול תועלת, האנושות בוחרת להפקיר אחוז קטן של ילדים לידיו של המקרה הנורא, על מנת לאפשר קיום סביר לכל השאר. המוחלט והבלתי-תלוי בנסיבות ובתוצאות נמצאים מחוץ לטווח החוויה האנושית.

לעיתים העובדה הזו חומקת מאיתנו. רוב בני האדם, למשל, יחשבו שמגוחך להפגין "בעד" — אם לא מצוין בעד מה. אבל הם כן יוצאים בהמוניהם להפגנות למען "צדק חברתי". כפי שמראה סואל, מדובר באותו אבסורד בדיוק. צדק הוא מונח חברתי. אין צדק על אי בודד, ואין אדם שמתנגד לצדק. למעשה אנחנו נולדים עם נטייה חזקה לרצות צדק. מחקרים הראו שאפילו שימפנזים "נעלבים" כאשר חוקר מתגמל חבר להקה אחד באופן לא שוויוני. כולנו בעד צדק, וכל הוויכוח הפוליטי, המוסרי והחברתי נעוץ בשאלה — מה צודק? "צדק חברתי" ללא דרישה ספציפית, כמוהו כהפגנה ‘בעד'.

סואל מדגיש גם שהקביעה כי שוויון הוא מצב צודק וראוי בכל מצב, כלל אינה מוסכמת או מובנת מאליה. הרי בלתי אפשרי לשקלל שוויון בין בני אדם, שכן הפרמטרים רבים ומגוונים הרבה יותר מדי. הוא יפה אבל עני, היא עשירה אבל דיכאונית, והשניים שם גבוהים וחזקים אבל אנאלפביתים. למי לעזור ראשון? ועל חשבון מי? וכיצד ניתן לעצב מדיניות הגיונית כאשר יש עוד אינספור אנשים ופרמטרים שמבדילים אותם זה מזה? גרוע מכך, בנקודה מסוימת יותר מדי שוויון הופך לפחות מדי שוויון. שכן, ככל שמושג שוויון ביותר אספקטים של הקיום, כך המקומות שעדיין מתקיימים בהם פערים הופכים נוצצים ומובהקים יותר. עמוס עוז עמד על כך שבקיבוץ, שבו כולם חולקים אותו מצב סוציואקונומי, תחת אותם תנאים, עם אותה השכלה, אותו חינוך ואותה תרבות, ואולי גם אותו לבוש כמו שהיה ב"קומונה א'" — אזי הבחור החכם ביותר יזכה בכל הבנות, והנערה היפה ביותר — בכל המחזרים (ייתכן גם להפך, אם מישהי מוצאת עצמה נעלבת). ככל שמצמצמים את כמות הפרמטרים שבהם נבחנים בני אדם, כך היררכיה החברתית יותר קיצונית.

• • •

סואל עוסק בטעויות הקרדינליות שמייצרות אותן אידאולוגיות כפי שהן מתבטאות בשיח המערבי האופנתי והעכשווי. כפי שהראה גם ג'ורדן פיטרסון, אי שוויון הוא תופעה המונחת בבסיס הקיום עצמו. מספיק ניתוח אנליטי כדי להבין את הטיעון הזה: ערך הוא דבר מה רצוי בחברה נתונה. בהינתן ערך כלשהו, תמיד יהיו בחברה בודדים שיספקו אותו בנדיבות, אחרים שיהיו בינוניים בהישגיהם, וגם כאלה שהתוצאות שלהם יהיו שליליות. בחברה תחת איום מלחמתי, לדוגמה, אומץ לב הוא ערך חשוב. בחברה כזו יהיו גיבורים מעטים שאומץ ליבם הביא אותם למעשים הרואיים, והם יזכו בתהילה. יהיו גם חיילים פשוטים שיזכו לכבוד ואולי להערצת נשים. יהיו אחרים, דוגמת אנשי עורף ולוגיסטיקה, שתרומתם למאמץ המלחמתי תיחשב פחותה בהרבה. ויהיו גם פחדנים ומשתמטים בעלי הערך השלילי, שייתפסו כפרזיטים ואף חמור מכך. ערך נקבע על ידי צרכיה של חברה נתונה, בתוך נסיבות נתונות. אפשר לטעון, למשל, שלא הוגן שמצביא זוכה בכל התהילה בקרב שבו אלפי חיילים הקריבו את חייהם ונותרו אלמונים. אבל אי אפשר לטעון שגיבור ופחדן ראויים להיחשב כשווים וכבעלי אותו ערך. הרעיון שצריך להיות שוויון בכול שקול כנגד הקביעה שהכול חסר ערך. אפילו לשיטתם של שוחרי השוויון זו הנחה שגויה, מעצם העובדה שהם תופסים את השוויון עצמו כערך — כלומר כעניין בעל עדיפות. אחרי הכול, גם פעיל השוויון האדוק ביותר ייאלץ להודות שחברה שוויונית עדיפה על חברה בלתי שוויונית. בכלל, המאבקים החברתיים בשם הצדק הקוסמי, המניחים שאין מקום לפערים ולהתנשאות בין בני אדם, רוויים בלוחמים הרואים עצמם עליונים מוסרית על כולם. ג"א גורדייף, שהיה מעין גורו לתקופתו, נשאל פעם מדוע אינו מקים תנועת שלום עולמית. תשובתו הייתה "משום שדבר הראשון שהיו עושים שוחרי השלום יהיה לרצוח כל מי שלא שוחר שלום כמוהם".

טעות לוגית נוספת שסואל מצביע עליה היא הבלבול שיוצרים אנשי הצדק הקוסמי בין שוויון בתוצאות לבין שוויון בהזדמנויות. שוויון בתוצאות, כידוע, הוא דרישה רדיקלית להשוואת השורה התחתונה — בחשבון הבנק, במספר שנות הלימוד האקדמיות או בכישורי החיים. לפי תפיסה זו, השוויון נמדד בנקודת הסיום: האם תנאי החיים של האזרחים שלנו דומים?

שוויון בהזדמנויות הוא דרישה מתונה הרבה יותר. זוהי הדרישה לתנאי פתיחה הוגנים: שהחוק יחול על כולם ללא אפליה, שהזכויות של כולם יישמרו באופן שווה, שלא יהיו אזרחים סוג ב'. מרגע שמתקיים שוויון זה, האחריות מוטלת על כתפי כל אחד ואחת להשיג את התוצאות הטובות ביותר לו.

יש איור מפורסם המבקש לתת מטאפורה ויזואלית משכנעת לגישת השמאל המעדיפה את התוצאות על פני שוויון ההזדמנויות. באיור החצוי לשניים מתוארת אותה סיטואציה פעמיים. בראשונה נראית חבורת ילדים בגבהים שונים, המציצים מעבר לחומה אל משחק כדורגל. כל הילדים עומדים על כיסאות בגובה זהה, וראשם של הילדים הנמוכים יותר לא מגיע אל מעל לחומה. זהו, לפי דעתו של המאייר, "שוויון הזדמנויות". במחצית השנייה של האיור אותם ילדים עומדים על כיסאות בגבהים שונים: לגבוה כיסא נמוך, ולנמוך כיסא גבוה. במצב הזה כל הראשים באותו גובה מעל לחומה. זהו כמובן "שוויון בתוצאות".

אך האפשרות השלישית כלל לא עלתה על דעת המאייר: כל הילדים עומדים על כיסאות בגובה שווה, כזה המספיק גם לילד הנמוך ביותר ביניהם. במצב הזה הוא רואה היטב את המשחק, אך יש לצדו ילדים גבוהים שרואים אפילו טוב ממנו. מדוע המאייר לא בחר באפשרות הזו? משום שעל פי תפיסת הצדק הקוסמי, גם אם העוני ימוגר כליל וכל הילדים יצליחו לצפות במשחק עדיין העשירים או הגבוהים יותר יהרסו את החגיגה.

גם אם נניח שעולם כזה, שבו כולם שווים בדיוק ואין בני אדם עשירים או גבוהים או יפים יותר מזולתם, הוא עולם צודק יותר — עדיין עולה השאלה כיצד יקודם הצדק הזה. הרי בעולמנו הממשי בכל זאת יש עשירים. אז מה עושים איתם? מישהו צריך לכפות עליהם לוותר על רכושם או הישגיהם, ולפקח על כך בכל רגע נתון. שחלילה לא ייווצר מצב שמאן-דהוא רוכש עדיפות על זולתו. בעולם כזה מתחייב גוף מפקח, עם שומרי סף ומערך למאבק בעושר. כאן אנו כבר מפסיקים לדבר על שוויון ומתחילים להתווכח על המחיר. האם הקמת מנגנון אכיפה אימתני כזה אכן תהפוך את החברה לשוויונית וצודקת יותר? נדמה שהוא בעיקר יעניק כוח מוחלט למי שיעמוד בראש המנגנון, למקורביו ולמקורביהם. למעשה, אין כלל צורך להוכיח זאת. הניסיון האמפירי עשה זאת בשבילנו כבר בברית המועצות ובכל מקום שבו הקומוניסטים כבשו את השלטון.

כאשר מכניסים אל הקלחת הזו גם את ערך השוויון המסורתי, שוויון ההזדמנויות, ומערבבים אותו עם שוויון התוצאות, הדברים הופכים לבעייתיים אפילו יותר. דוגמה אחת מני רבות לכך היא מאבקם של ארגוני הנשים לשוויון הזדמנויות בגיוס נשים ליחידות קרביות בצה"ל. הטענה הראשונה בהקשר הזה היא שנשים יכולות לעשות כל מה שגבר עושה. אבל אחר כך, כאשר החיילות מתרסקות בבוחן המסלול ובשבועות השטח, הטענה הופכת לתביעה שיבוצעו "התאמות": הנמכה של מתקני המכשולים, הקלות בנשיאת אלונקות ועוד — הכול כדי להשיג את השוויון המיוחל בתוצאות. החירות שנטלו לעצמם אנשי הצדק הקוסמי לבחור בכל פעם, בהתאם לצורכי המאבק הנתון, באחד משני עקרונות-שוויון סותרים, הופכת את טיעוני השוויון שלהם לחסרי אפשרות הפרכה. הם תמיד צודקים! אם על פי קריטריון אחד, אם על פי הופכו. מצד אחד נטען שזהו שוביניזם לחשוב שנשים הן לוחמות טובות פחות מגברים, ומצד שני, אם מתגלה שכך אכן הדבר בפועל, נטען שהאשמה מוטלת על הצבא בהיותו ארגון גברי מדיר ושוביניסטי. הדבר היחיד שנמצא מחוץ לדיון כולו הוא עצם תכלית קיומו של צבא — לנצח במלחמות.

• • •

לפי ההוגים הפוסטמודרניים, חברה היא תוצר של כמה מוסדות כוח, המתעצבת במידה רבה תחת שבטם של בעלי זכויות היתר בה. הללו מכתיבים ומכוננים את המציאות עצמה, ומחליטים על פי שיקולים אינטרסנטיים אילו פרטים צריכים להיות מודרים מתוכה ומי יהיה ב"מרכז השיח". לפי הוגי הפוסטמודרניזם, בני אדם נחלקים לשני סוגים: אלה שמעצבים את המציאות, ואלו שמעוצבים על ידיהם. תובנה זו מזכירה במידה רבה את התפיסות המרקסיסטיות המחלקות את העולם למדכאים ולמדוכאים. בשורה התחתונה, הרעיונות הללו מהדהדים את תחושת ה"לא פייר" מתקופת הילדות המוקדמת, שלפיה יש ביקום מי שאמור להסדיר ולכונן בעולם צדק קוסמי מוחלט — ולפיכך כל דבר רע שאירע לנו נתפס כזדון מכוון של מישהו בעל עוצמה.

ארבע מאות שנה מאז החל המערב לזנוח את האמונה בקיומה של ישות אלוהית כזו, החולשת על הפרטים כולם ומבטיחה את התוצאות הטובות ביותר — מתוך מחשבה שמדובר באמונה ילדותית ובמשאלת לב — הוא חוזר פעם נוספת אל אותו רעיון. אלא שהפעם, את אלוהים בתפקיד הכול-יכול מחליפה אלוהות חדשה — החברה. צדק קוסמי הוא כזכור מוחלט ומושלם, ומוכרח להימצא גורם גדול וחזק דיו לתקף ולהשתית אותו, וחשוב מכך — גם להיות האשם הבלעדי בכל מופע של אי צדק. הגורם הזה הוא החברה.

לפני שנים כתב מישהו את המהתלה הזו:

לכבוד מערכת הארץ! אני מנוי על עיתונכם זה שנים רבות. בכתבה שפרסמתם בגיליון הקודם הופיע המשפט ‘הדיסוננס הקוגניטיבי בין הפוזיטיביזם הקולקטיבי לנגטיביות הדטרמיניסטית היא מהרעות החולות של הציונות'. ורציתי לשאול - מה זה, לעזאזל, ציונות?

למרות היותה הלצה, אין טוב ממנה לתיאור הדיסוננס הקוגניטיבי ביחסם של חסידי הצדק הקוסמי למושג החברה. מצד אחד, קיימת אמונה "פוזיטיביסטית קולקטיבית" ביכולתה של "החברה" להחליף את אלוהים ואת הקוסמוס ולכונן צדק מוחלט לכול. ומצד שני, ככל שאמונה זו חזקה יותר, כך טענות חסידיה נגד "החברה" גדולות יותר, כל הדרך עד לייאוש דטרמיניסטי "נגטיבי". בכל הטיעונים בשם הצדק הקוסמי, החברה מצטיירת כישות כול-יכולה, בעלת רצון ותכלית משלה — סואל כינה זאת "האנשת החברה" — שיכולה להיות גם כול-טובה, אם רק לא ישחיתו אותה אנשים רעים וזדוניים. כלומר, כל אלה שלא חושבים "כמונו". וככל שהחברה כושלת מלתקן כל רע, כך השנאה כלפיה גדלה — כל הדרך אלי "עולם ישן עדי יסוד נחרימה".

תפיסת הצדק המסורתית היא משא ומתן תמידי בין זכויות הפרט לבין דכאנותה של החברה. בעיניהם של שוחרי הצדק הקוסמי, שום צורה של דכאנות מצד החברה אינה נסבלת. הם מתעלמים, מתוך תמימות או כוונת מכוון, מכך שכל זכות היא תמיד חובה. וכל חובה היא דכאנית. זכותך לחיים היא חובתי שלא לקפד אותם. זכותו של כל ילד לביטחון תזונתי היא חובתו של כל בעל משכורת לוותר על אחוז מסוים מרווחיו. ככל שבחברה יש לפרט יותר זכויות — כך החברה דכאנית יותר. המשחק הוא לשמור על האיזון הנכון בין שני הקטבים.

הניסיון להתעלם מהמתח הזה, והצגת כל מצוקה של כל פרט כאילו היא בהכרח פגיעה בזכויות וממילא אחריות החברה, מובילה בסופה למשטר דכאני. ככלות הכול, אזרחי המדינה הם אלה שישלמו את המחיר על כל דרישה לתיקון עוול. החוכמה היא לדרוש בצמצום, בהתאם לתנאי המציאות ונסיבותיה.

• • •

תומס סוֹאֶל, מחברו של ספר זה, הוא אותו נער אפרו-אמריקני שהוזכר בפתח הדברים. סואל, יליד 1930, התייתם מאביו בגיל צעיר. הוא אומץ על ידי דודתו המבוגרת, משום שלאמו קשת היום היו כבר ארבעה ילדים להאכיל. בזכות כישוריו יוצאי הדופן הוא התקבל לבית ספר תיכון יוקרתי בניו-יורק, אך נאלץ לקטוע את לימודיו ולסייע בפרנסת המשפחה. לאחר שירותו הצבאי נרשם סואל ללימודי ערב באוניברסיטת הרווארד, התבלט בציוניו הגבוהים, ובהמלצת מרציו התקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה היוקרתית, שאותם סיים בהצטיינות. בתוך שנה נוספת סיים את התואר השני באוניברסיטת קולומביה, ואת הדוקטורט שלו בתולדות המחשבה הכלכלית הוא קיבל מאוניברסיטת שיקגו.

תומס סואל הוא מרצה ותיק באוניברסיטת סטנפורד ובמוסדות יוקרתיים נוספים. האיש שדגל בתחילת דרכו במרקסיזם הפך לאחד מדובריה הרהוטים והמשכנעים ביותר של הכלכלה החופשית. בספר הנהדר הזה סואל מסביר באופן צלול וברור מדוע רעיונות כמו "צדק חברתי" ו"העדפה מתקנת" מביסים את עצמם ופוגעים דווקא במי שהם אמורים להגן עליו.