המשתה

אף-על-פי שאפלטון כתב ככל הנראה את הדיאלוג 'המשתה' (Symposium) בעשור השני של המאה הרביעית לפנה"ס, הוא מתאר בו מפגש רעים שהתקיים בשנת 416, כשלושים שנה קודם לכך, כשאפלטון עצמו היה בן 13 בלבד. הוא לא יכול היה לבחור תאריך טוב יותר להתרחשויות של 'המשתה'. שנה לאחר מכן יואשם אלקיביאדס, אחד מן המשתתפים המרכזיים, בהשחתת הֶרמאי (עמודי שיש שנקראו בשם האל הֶרמֵס והיו מוצבים לפני מקדשים ובתים פרטיים), ויברח לספרטה. הוא יחזור לאתונה רק ב407-, שנה שאגתון, המארח של המשתה, יהגר למקדון, לשמש עד סוף ימיו כמשורר חצר של המלך. אך לא רק נסיבות ביוגרפיות מעין אלה הופכות את שנת 416 לתאריך אידיאלי למפגש המתואר ב'משתה'. זאת היתה השנה האחרונה לשלום השברירי בין אתונה וספרטה שהביא להפסקה זמנית במלחמה הפלופונסית העקובה מדם. שנה לאחר מכן יֵצא כוח אתונאי גדול למסע של כיבוש סיציליה, הרפתקה צבאית כושלת שתסלול את הדרך לתבוסתה המוחלטת של אתונה במלחמה בשנת 404. בדומה ל'פרוטגורס', דיאלוג אחר של אפלטון שממקם מפגש דומה בין אנשי רוח שנה אחת לפני פרוץ המלחמה, 'המשתה' הוא מבט נוסטלגי על רגעי השלווה האחרונים, המעביר בצורה מוחשית את האווירה האינטלקטואלית המחשמלת של אתונה בימי גדולתה.

המשורר הצעיר אגתון זכה לראשונה בפרס ראשון בתחרות מחזות הטרגדיה שנערכה במסגרת הלֶנאיה, אחד החגים החשובים לכבוד האל דיוֹניסוֹס. הניצחון צוין בחגיגה רבת משתתפים שנערכה באותו ערב; למחרת היום הזמין אגתון לביתו קבוצה מצומצמת של ידידיו הקרובים, וביניהם סוקרטס, הפילוסוף האתונאי המהולל שדמותו עומדת, כרגיל בדיאלוגים של אפלטון, במרכז התמונה. המפגש התחיל כמשתה יווני שיגרתי שנערך ב"חדר גברים" - אַנְדְרוֹן - וליווה בדרך-כלל את ארוחת הערב. לאחר שניסכו נסכים לאלים ושרו לכבודם, היו פותחים בשתייה על-פי נוהל קבוע. המשתתפים במשתה ניהלו ביניהם שיחה, סיפרו משלים וחידות, שיחקו במשחקים, שרו שירי משוררים ומעל לכל שירי יין. הם היו מסובים על מיטות, או יותר נכון, מזרנים, לאורך קירות החדר. המשתה התנהל על-פי כללים שהיו מעוגנים במסורת רבת שנים. לכל משתה היה יושב- ראש אשר קיבל החלטות לגבי סדרי השתייה, ובראש ובראשונה לגבי היחס שבין היין והמים שבקְראטֶר, הכד הגדול בו מהלו יין במים וממנו מזגו את המשקה.

"ולאחר מכן... סוקרטס ושאר האורחים סעדו את ליבם, וניסכו נסכים, ושרו לכבוד האל, ועשו את הדברים המקובלים האחרים, ופנו לשתיית יין. ואז פַּאוּסַניאס... פתח ואמר בערך כך: 'ובכן, ידידי, באיזו דרך תנעם לנו השתייה היום? במה שנוגע לי אני מוכרח להודות שעדיין לא התאוששתי מן השתייה של אתמול ואני זקוק משום כך לפסק זמן. ואם אינני טועה רבים מכם מרגישים כמוני. שהרי השתתפתם במשתה של אתמול. תחשבו איפוא על דרך שבה תנעם לנו השתייה'" (176). הנוכחים מביעים את הסכמתם להצעתו של פאוסניאס לשתות במידה, ואֶריקסימכוס הרופא, המכהן כיושב-ראש המסובים, מציע לסלק את החלילנית ולהעביר את הערב בשיחה.

נושא השיחה הוא אֶרוֹס, אל האהבה והתשוקה המינית. כל אחד מן הנוכחים, משמאל לימין לפי סדר הישיבה, מתחייב לומר דברי שבח לכבוד האל. חשוב לציין שצורת האהבה שעליה מתנהלת השיחה היא בעיקר פיידראסטיה, דהיינו, אהבה לנערים מתבגרים. מדובר בהתנהגות הומוסקסואלית מוגבלת (לפעמים מוגדרת כפסוודו- הומוסקסואלית) שהיתה נפוצה בקרב גברים יוונים בני מעמד חברתי גבוה במהלך התקופה שקדמה לנישואים והקמת המשפחה. שורשיה של תופעה חברתית זו במנהגי חניכות של החברה השבטית הקדומה. "המאהב" (אֶרָסְטֶס) דואג להתפתחותו של "האהוב" (אֶרוֹמֶנוֹס, או לחלופין טָה פּאידיקָה) והשתלבותו בחברת המבוגרים. כתוצאה מכך נוצר בין השניים קשר הדוק, המבוסס רובו ככולו על הדוגמא האישית שהמאהב מספק לאהובו. כאשר המאהב נכנס לקבוצת הגיל של גברים נשואים, מגיע תורו של האהוב ליטול על עצמו את תפקיד המאהב של נער מתבגר. ניתן ללמוד הרבה על מערכת היחסים הזאת מנאומו של פאוסניאס, אחד ממשתתפי המשתה. ברם, תורת האֶרוֹס של אפלטון, כפי שהיא מושמעת על-ידי סוקרטס, הולכת הרבה מעבר למנהג החברתי הזה.

חמישה נאומים שקודמים לנאומו של סוקרטס זורים אור על היבטים שונים של ארוס ועל-ידי כך יוצרים רקע לתורת האהבה שמציג סוקרטס בנאומו. שימו לב לתגובתו של סוקרטס לנאומים שהושמעו לפניו: "אינני נוהג עוד לשאת את דברי בדרך זו; אינני מסוגל" (199). סוקרטס מספר לנוכחים על המסתורין של אֶרוֹס שנתגלו לו בשיחותיו עם הכוהנת דיוֹטימה, דמות דמיונית שמסביבה נרקם נאומו. אין זו כמובן אלא תורת האֶרוֹס כפי שפותחה על-ידי אפלטון עצמו.

אם צריך להצביע על משפט אחד שהוא מרכזי לתורה הזאת, יהיה זה מן הסתם המשפט הבא: "שהרי החוכמה היא מהדברים היפים ביותר, ואֶרוֹס אינו אלא תשוקה ליופי, כך שבהכרח אֶרוֹס הוא אוהב-חוכמה, או פילוסוף, והפילוסוף נמצא באמצע בין החכם והבור" (204). הארוטיקה האפלטונית אינה אלא שם נרדף לפילוסופיה. המאהב משתוקק ליופי הנצחי אך בהתחלה נמשך להשתקפותו ביופיו הגופני של האהוב. תשוקה גופנית זו היא רק השלב הראשון בעלייה מתמדת בסולם היופי. כדי להגיע לפסגת הסולם יש לעבור דרך ארוכה מלאת אתגרים. כאמור, בשלב הראשון המאהב משתוקק ליופיו של האהוב, אך תוך כדי כך הוא מגלה את היופי הגופני בכללותו ומתחיל להשתוקק אליו ולא עוד אל גוף יפה מסוים. לאחר מכן הוא מגלה שהיופי של הנפש עולה בהרבה על יופיו של הגוף, ומתחיל לחפש נפש יפה ולא גופים יפים; הקשר בין נפשות יפות מוליד מעשים ומפעלים יפים. מי שממשיך להתמיד בחיפוש אחר היופי מגיע לגילוי יופיים של מדעים ורעיונות ומוליד מחשבות יפות. אך רק בודדים זוכים להגיע לפסגת הסולם ולהתוודע ליפה כשהוא לעצמו.

בעיניו של מי שהתחיל לעלות בסולם היופי, חשיבותו של יופי גופני הולכת ונעלמת. אפלטון ממחיש זאת על-ידי נאומו המסכם של אלקיביאדס, שבו סוקרטס המבוגר ובעל המראה המכוער הופך לאהובם הנערץ של היפים שבצעירי אתונה. "את כולם הוא הוליך שולל וגרם להם לחשוב שהוא מחזר אחריהם, אך לאמיתו של דבר הוא היה האהוב, והם המחזרים" (222). זאת משום שדרך ההתוודעות ליופיו הפנימי של סוקרטס ולתורת האֶרוֹס שבפיו ניתן להגיע לידי חוכמה שאינה אלא התבוננות באהוב המוחלט שכולם משתוקקים אליו, דהיינו, ביופי האלוהי עצמו, "טהור ולא מהול ולא מזוהם, כי אם נקי מבשר-אדם ומצבעים ומשאר הבלי בני-תמותה" (211). לא ייפלא איפוא שהמזבח של האל אֶרוֹס היה ניצב בכניסה לאקדמיה של אפלטון, שמטרתה האחת והיחידה היתה עיון פילוסופי.

מעבר למשמעותן המקורית, המילים "מאהב" ו"אהוב" משמשות בדיאלוג זה גם כמילות צופן בעלות משמעות פילוסופית מופשטת. המאהב הוא היסוד הלוקה בחסר שמודע לחוסר-שלמותו ומשום כך שרוי באי-מנוחה מתמדת הנובעת מרדיפתו הבלתי נלאית אחר היופי המוחלט. האהוב לעומת זאת מגלם את השלמות שהמאהב מרגיש בחסרונה ומשום כך הוא מדרבן את התנועה המתמדת רבת השלבים של המאהב כלפי מעלה. אמנם 'המשתה' שם את הדגש ביישום של תורת האֶרוֹס בחיי אנוש בלבד ואינו מעביר את הדיבור למישור הקוסמי (נאומו של אריקסימכוס, שבו ארוס מתואר כנושא באחריות על ההרמוניה של הטבע מתבסס על פילוסופיית הטבע הקדם-סוקרטית, ובדומה לשאר הנאומים רק יוצר רקע לתורת האהבה של דיוטימה) - אך ניתן למצוא יישום כזה בכתבי אריסטו, תלמידו של אפלטון. בתארו את הדרך שבה המניע הבלתי-מונע מניע את היקום, אריסטו אומר שהוא עושה זאת "כדרך האהוב" ('מטפיזיקה' 12.7).

לא ניתן לקבוע בוודאות אם 'המשתה' של אפלטון היה היצירה הספרותית הראשונה בסוגה. קשה לדעת איפוא אם הדיאלוג הזה אכן קדם ל'משתה' של קסֶנוֹפוֹן, גם הוא תלמידו של סוקרטס, שנכתב בערך באותה תקופה. על כל פנים, אין ספק בכך שהיה זה 'המשתה' של אפלטון שהוליד ז'אנר ספרותי חדש, שבו משתה משמש מסגרת לשיחה בנושאים שברומו של העולם. אסכולות פילוסופיות שונות בתקופה ההלניסטית אימצו במיוחד את מסגרת המשתה כאמצעי ספרותי יעיל להפצת רעיונותיהן. עם הזמן הפכה ספרות המשתה, שכללה בתוכה דיונים בנושאים מגוּונים ביותר, לחלק בלתי נפרד מן החוויה התרבותית של יוון ורומא. השפעתו של 'המשתה' היתה כה רבה, שאפילו המעמד כשלעצמו היה לנושא לחיקוי ולשיחזור. במקרים אחדים היו עורכים משתה בדומה לזה המתואר על-ידי אפלטון על-מנת לציין תאריך בעל משמעות, בדרך-כלל יום-הולדתו או מותו של הוגה-דעות חשוב. המנהג הזה מתועד לראשונה לגבי תלמידיו של הפילוסוף אֶפּיקוֹרוֹס. בשלהי העת העתיקה, הפילוסופים הניאו-פלאטוניים, שראו את עצמם כממשיכי דרכו של אפלטון, נהגו לערוך משתה מיוחד לזכרו של מורם ביום-הולדתו ומותו. לא מן הנמנע שהם נהגו לשחזר את המשתה המקורי בפרטי פרטים. מנהג זה של שיחזור 'המשתה' חודש בתקופת הרנסאנס על-ידי הניאו-פלאטוניים של פירנצה, ולא מן הנמנע שגם מנהגים אחדים של חכמי הקבלה היהודית הושפעו מן הדגם הזה.

אך נדמה שהשפעתו העיקרית של הדיאלוג היא ברעיון של אהבה כחוויה נעלה, המטהרת את הנפש ומרחיבה את גבולותיו הצרים של הקיום האנושי. יש הטוענים כי המושג של אהבה רומנטית (היא "האהבה האפלטונית" המפורסמת) כשלעצמו נולד לראשונה באירופה הנוצרית של ימי-הביניים כתוצאה ישירה מן ההשפעה ארוכת הטווח של הרעיונות של אפלטון. למושג זה נכון היה עתיד גדול בספרות ובאמנות של המערב. אך נדמה שהנוסחה המנצחת למיזוג מושלם בין ההיבט האישי וההיבט הקוסמי של דגם האהבה שיצר אפלטון ניתנת בחרוז האחרון של 'הקומדיה האלוהית', יצירתו הגדולה של המשורר האיטלקי דאנטֶה שפעל בשלהי תקופת ימי-הביניים. דאנטה מתאר את עצמו כעולה בסולם היופי בעקבות בֵּיאטריצֶ'ה אהובתו האידיאלית, שלה הוקדשה גם יצירתו הביוגראפית 'חיים חדשים'. ביאטריצ'ה אינה אלא גלגול נקבי של האהוב האפלטוני שהתקבל באירופה מתקופת ימי-הביניים. המשורר עולה בהדרגה דרך שערי השמים, ובהגיעו לפסגה מתנסה בחוויה מיסטית של התבוננות במקור היופי הממלא אותו ב-l’amor che move il sole e l’altre stelle - "האהבה שמניעה את השמש ואת שאר הכוכבים." זאת אותה אהבה עצמה שעליה דובר לראשונה במפגש רעים שהנציח אפלטון בדיאלוג 'המשתה'.

***

אפלטון (347-429 לפנה''ס) היה לא רק גדול הפילוסופים אלא גם גדול כותבי הפרוזה בעת העתיקה. סגולתו המיוחדת היתה במגע הקל שבו ידע להעביר את התכנים הפילוסופיים העמוקים ביותר. דמויותיו משוחחות בשפה קולחת ולא מליצית, שאימצו לעצמם משכילים בני התקופה. זוהי שפה מדוברת בעיקרה, שזורמת בטבעיות רבה. הדבר נכון במיוחד לגבי 'המשתה', המתאר מפגש חברתי בין ידידים. במונחים של היום ניתן לדמות את השיחה שמתנהלת בדיאלוג זה לשיחה בין אנשי-רוח היושבים בבית-קפה. מכאן שעל-מנת להעביר בצורה יעילה את האווירה המיוחדת במינה של השיחה האפלטונית יש לעשות אותה קרובה ככל האפשר לשפה השגורה בפיו של הדור הנוכחי. מטרתו העיקרית של תרגום זה היא איפוא לתת לקורא העברי גירסה מודרנית של יצירתו הגדולה של אפלטון על-מנת לקרב אותה לציבור הקוראים של היום.

הדיאלוג בנוי כסיפור בתוך סיפור, שבעצמו מועבר על- ידי מספר נוסף. מכך עולה שצורת הדיבור העיקרית שאימץ אפלטון בדיאלוג זה היא דיבור עקיף. צורת דיבור זו מועברת ביוונית העתיקה באמצעות מבנה תחבירי מיוחד, כך שהקורא היווני היה מודע כל הזמן לקולות של שני המספרים שברקע השיחה. כדי לשמור על המאפיין הסגנוני הזה, בחרתי לפזר על-פני הטקסט ביטויים כגון "כך סיפר אריסטודמוס", וכו'. את המילה היוונית אֶרוֹס ("תשוקה"), שהיא גם שמו של אל האהבה, תירגמתי כ"תשוקה", "אהבה", ו"אל האהבה" - הכל לפי העניין. המילה ארסטס (ר' לעיל) מתורגמת לרוב כ"מאהב" אך לפעמים גם כ"מחזר" או "מעריץ". המילה פילוסופיה מתורגמת או כ"פילוסופיה" או כ"אהבת-חוכמה", והמילה אַרֶטֵה כ"מידה טובה". אף-על-פי שמקורה של המילה המודרנית "אירוניה" בתיאורי התנהגותו המיוחדת של סוקרטס בדיאלוגים של אפלטון, היא התרחקה מאוד ממשמעותה המקורית; אני מתרגמת את המילה הזאת כ"היתממות".

***

בתרגומי השתמשתי בשתי המהדורות הבאות של 'המשתה': Platonis opera II. Ed. I. Burnet. Oxford 1901; Plato. Symposium. Ed. K. Dover. Cambridge 1980. כן נעזרתי בפירושים הלשוניים לדיאלוג שבמהדורתו של סר קנת דובר. בבדיקת פרטים היסטוריים שונים נעזרתי בספרו של משה עמית תולדות יוון הקלאסית (הוצאת מגנס, תש''ן).

כותרות המשנה בדיאלוג הן תוספת שלי להקלת ההתמצאות ואינן במקור.

אני מודה לדן דאור שבלעדי עזרתו הנדיבה התרגום הזה לא היה יוצא אל הפועל. כן ברצוני להודות לאמיר אור, שיוזמתו ועידודו גרמו לי להעז ולהתחיל במלאכת התרגום הזאת.

מרגלית פינקלברג