הנביא מרחוב טשרניחובסקי

הנבחר

בסוף חודש פברואר שנת 2014 השתנו חיי, אלא שאז עדיין לא ידעתי זאת.

יום שלישי, תשע בערב, משחק כדורסל עם החבר'ה. הם רצים, קולעים, מוסרים אסיסטים של החיים, כניסות לתוך הסל, קליעות מחוץ לשלוש, ומדי פעם אני מקבל כדור גמ"ח ומפספס אותו באופן מבזה. לא פלא שהפסקתי לשחק אתם אחרי כמה חודשים.

באותו ליל חורף ירושלמי קר ירד מבול בחוץ, ורוח קפואה דקרה לי את הפנים בלי רחמים. הצטערתי מאוד שלא הבאתי את כובע הצמר, שאסנת כבר שנים מנסה להשליך לזבל. אמרתי לעדו שאם הוא ממשיך לדבר עם החבר'ה ולא בא אתי בזה הרגע, אז שייסע לבד הביתה כי אני קופא מקור. אחרי שהתייאשתי מלחכות לו, הלכתי לג'יפ, הפעלתי את המזגן ברכב על חימום מקסימלי, וגם לחצתי על הכפתור של חימום המושבים. לאט–לאט הרגשתי איך חום מתפשט במעלה הגב, עד שתחושה נעימה מילאה את כולי.

עדו, שכרגיל לא עניין אותו אם אני לחוץ על משהו או לא, הגיע רק אחרי חמש–עשרה דקות והתיישב לידי. "איפה אתה? למה לא חיכית לי? חיפשתי את הרכב שלך כמה דקות טובות," אמר בלי להסס. השקר שלו היה כל כך שקוף, שפשוט שתקתי. "רק חסר שהרכב הזה גם יעשה לך מסאז'," המשיך וטרק אחריו את דלת הרכב, כרגיל חזק מדי.

את עדו אני מכיר עוד מחטיבת הביניים. נצר לשושלת מכובדת של ירושלמים ותיקים, שתמיד אומרים שהם כבר שבעה דורות בירושלים. אף פעם לא שישה דורות, אף פעם לא שמונה. בכל מקרה, הוא לא נראה ירושלמי אסלי, אלא כמו רוסי גוץ, קטן קומה ושרירי. יש לו ראש עגול באופן כמעט מושלם, והכינוי שלו בחבר'ה הוא "ראש מלון". פלג גופו העליון הוא בצורת ריבוע, ויש לו שתי רגליים קצרות, בדיוק הדמות שצריכה להעביר שיעורי גיאומטריה למתחילים.

עדו עשה הכול כמעט תמיד לפי הספר. למדנו יחד בישיבה התיכונית, אחר כך הוא התגייס לצנחנים היה חניך מצטיין, חניך מופת ועוד כל מיני, סיים בה"ד 1 בהצטיינות, נשאר קצין בחטיבה, הספיק גם להיפצע בלבנון, וכל זה בזמן שהמשיך בישיבת הסדר.

לעומתו, הצבא ואני לא כל כך הסתדרנו. ממש לא בראש שלי היה להיות קצין, ובמבדקי הקצונה, שאליהם נשלחתי בעל כורחי, הייתי כל כך עייף, שמילאתי את כל השאלונים במהירות שיא והלכתי לישון באוטובוס. בעוד אני מצוי עמוק בשנתי, שמעתי קולות שקוראים לי לשוב לפסיכולוגית שבחנה אותי. אני זוכר שהיא הייתה נאה פלוס, ודווקא הותירה עליי רושם נעים. משום מקום היא שאלה אותי: "תגיד, אתה באמת הכי טוב בהחלקה על קרח בארץ?" ואז נזכרתי שבשאלון שמילאתי ציינתי את העובדה הזו, שכמובן לא היה לה שום ביסוס. השבתי מה שהשבתי, הפסיכולוגית התבוננה בי ארוכות, ולא התפלאתי כשקיבלתי ציון נמוך עם זימון להגיע כעבור כשנה למבדקים חוזרים "אחרי שתפסיק להיות כזה תינוק ותתבגר קצת," כפי שאמר לי מפקד הפלוגה.

איכשהו אחרי מילואים של כל אחד מאתנו בכל מיני מקומות אחרים יצא לי ולעדו לשרת יחד במילואים באחת החטיבות הקרביות, שהיא חלק מאוגדה עוד יותר קרבית, בתפקיד שקשור לניהול הלחימה. אנחנו לא עושים מילואים עם סכין בין השיניים, כבר עברנו את הגיל לזה, ובסך הכול מדובר בלשבת מול מסכים, שמהם אמורים לנסות ולקבל תמונת מצב עדכנית ולטפל בכל מיני תקלות בלתי צפויות במהלך ניהול קרב.

החזרתי את עדו הביתה, ובינתיים הוא הספיק לחסל לי חצי מהמלאי של סוכריות המנטה החריפות שאני קונה בסופר–פארם ותמיד מחזיק ברכב. כשיצאתי מהרכב היה ממש קפוא, ומיהרתי להיכנס לבית.

אסנת, הילדים ואני מתגוררים ברחוב טשרניחובסקי בירושלים. הקיר המערבי של הסלון אצלנו בבית מורכב מחלונות הזזה גדולים, שמאחוריהם יש חורשה קטנה. מדי פעם אני אוהב להתבטל, לשכב על הספה ולהתבונן דרך החלונות בענפי הדולב שמתנועעים ברוח או לבהות בתוכי הדררה שהשתלטו על אחד מעצי האזדרכת. במסגרת השאנטי אין לי אפילו התנגדות שאחד מהילדים יקפוץ עליי ויפקיר את עצמו לליטופים, כפי שהם עושים באופן קבוע.

הרוס מעייפות נשכבתי על הספה בבגדי הספורט והנעליים. ממש לא תכננתי להירדם, אבל צנחתי לשינה עמוקה.

הכול היה לבן, מואר ושקט, ומרחוק שמעתי רעם חזק מתגלגל. הוא התגבר עוד ועוד, ואז שמעתי את הקול. הוא לא היה מוגדר, מעין בס עמוק מאוד, כאילו הרעם עצמו מדבר: "דוד מנחם," אמר הקול, שאליו התלוו ברקים, כמו הבזקים חזקים מאוד של מצלמה.

הקול היה כל כך חזק ועמוק, שהרגשתי כאילו הוא מדבר מתוכי. זה הזכיר לי מאוד עמידה ליד רמקולים בחתונות עם ווליום בשמים, שצלילי הבס שהם משמיעים חודרים לגוף ומרקידים את הלב.

"כן?!" השבתי בחלום. "דוד מנחם, אתה נבחרת," אמר הרעם והתגלגל לו הלאה עד שלא נשמע עוד.

ההורים שלי לא הסתפקו בשם פרטי אחד והעניקו לי שניים, דוד מנחם. "דוד," אמר אבי במבטאו הכבד, "כי מצאצאיו של דוד המלך עתידה להגיע הגאולה, ומנחם, כי לאחר השואה אנחנו חייבים נחמה." מכל המשפחה הענפה שהושמדה בשואה אני הצאצא היחיד שנושא את שם המשפחה, וכיום גם יותם, בני האהוב, והדבר מטיל אחריות כבדה לפתחנו.

התעוררתי על הספה בבגדי הספורט. היה חשוך בחוץ והבית היה שקט לגמרי. אסנת ישנה במיטה, בטח כי תפסתי לה את המקום הקבוע שלה על הספה. הסתובבתי קצת בבית, פתחתי את המקרר, הוצאתי בקבוק מים קרים ושתיתי. שטפתי תפוח, אכלתי, הלכתי להתקלח, וכשהתבוננתי החוצה שמתי לב שהגשם הפסיק ולא היו ברקים או רעמים.

החלום תפס אותי. זאת אומרת, חשבתי עליו עד שהלכתי לישון וגם כשקמתי. היה בו משהו מוזר מאוד. במשך כל היום למחרת הרהרתי בחלום ולא הצלחתי להתרכז בעבודה. אפילו לא הבנתי למה הוא כל כך מטריד אותי, הרי מדובר בסתם חלום, שיש בו התרחשות מגוחכת על גבול הקומית, וכמו שהגיע כך ייעלם. הרי קורה שאין משמעות לחלומות, וכמו שפרויד אמר, "לפעמים סיגר הוא רק סיגר." ובכל זאת ניסיתי לפענח את המשמעות של החלום. משהו בו נגע בי ולא נתן לי מנוח.

האם יש משהו בתוכי שמבקש גילוי שמבקש להיבחר? אם כן, עבור מה להיבחר? אולי השאיפה המודחקת שלי לסיים דוקטורט ולהפוך מרצה להיסטוריה מצאה את דרכה לחלום? אולי דווקא חלומו של אבי שאהיה רב היא זו שקיבלה ביטוי בחלום? כמה שהפכתי בחלום, לא הצלחתי, לתסכולי הרב, לפענחו. דבר אחד כן הרגשתי, ואולי זו הנקודה שלא נתנה לי מנוח ־ הקול הדובר בחלום היה אמיתי ומזוקק ללא כיסוי או קליפה.

התסכול הלך וגבר. דווקא אני, שידוע בפתרון חלומות (הרי ככה לכדתי גם את לבה של אסנת), לא הצלחתי לפתור חלום קצרצר שעל פניו הוא אמור להיות פשוט וקל לפענוח.

חברים ובני משפחה פונים אליי עם חלומות כדי שאפתור להם. לא מדובר בהסברים מיסטיים או שאר בולשיט, אלא באמת בניסיון להגיע לתת–מודע, להדחקות שמקבלות ביטוי בחלום. בדרך כלל, כשאדם מספר לי את החלום שחלם, אני מזהיר אותו שסיפור של חלום עלול לחשוף דברים אינטימיים שאולי לא היה מעוניין שאשמע. כשאני שומע את פרטי החלום אני מקשיב לכל מילה ומילה שנאמרת, כאילו צמחה לי פתאום אוזן שלישית בצד האחורי של הראש. אני שואל כמה שאלות, בדרך כלל על מיקום האירועים בחלום ועוד כל מיני פרטים, ובסוף יש לי פלט די מסודר על מה הביא אותו לחלום דווקא את החלום הזה.

אולם עם הזמן שחלף, וכדרכם של דברים, החלום התעמעם, והחיים תבעו את שלהם.

***

ימי שישי לקראת שבת הם הכי קשים. נתחיל בזה שלמעיין הקטנה אין משפחתון, ואף שמדובר בילדה מתוקה בת שנה וחצי, היא גם מטנפת מקצועית, גם בלגניסטית מדופלמת וגם מכונת רעש. בימי שישי אני לוקח מבית הספר את הדר, שלומדת בכיתה א', ובמשך כל הדרך היא חוזרת שוב ושוב על המשפט האלמותי, "אבא, משעמם לי." לאחר מכן אני לוקח מהגן גם את שני הבנדיטים האחרים, יותם ועלמה, ואז מתחיל הבלגן האמיתי.

לפי החישובים שלי כל ילד אמור לריב עם ילד אחר פעם בשבע דקות לפחות. אם יש ארבעה ילדים זה אומר שיש שני ריבים באוויר כל הזמן. פעם יותם רב עם הדר. פעם הדר רבה עם עלמה ופעם יותם רב עם כולם, כשמעיין צועקת ברקע, ומדי פעם כולם פשוט רבים עם כולם. איכשהו יוצא שבסוף אני רב עם אסנת כי חטפתי קריז, וכל הילדים נמצאים בו זמנית בעונש בחדר.

התחתנתי יחסית מאוחר, בגיל שלושים ושש, אבל אסנת, שהייתה בת שלושים, החליטה שהיא חייבת לפחות ארבעה ילדים ומהר, ואכן בתוך שש שנים נולדו לנו ארבעה ילדים.

"תגיד תודה שאין לנו בעיות פוריות. אתה יודע כמה זוגות סובלים מזה?" מטיפה לי אסנת מדי פעם. "את טועה," אני משיב, "יש לנו בעיות פוריות, רק מהצד ההפוך. אני רק עובר לידך ־ ואופס, פתאום יש עוד היריון."

את אסנת, בוגרת אחת האולפנות התורניות המובחרות, שכיום היא מרפאה בעיסוק שעובדת עם ילדים אוטיסטים, הכרתי הרבה זמן עוד לפני שבכלל חשבנו שנהיה חברים. היא הסתובבה ב"ביצה הירושלמית" ואף פעם לא חשבתי עליה בתור אופציה כי היא לא ממש הייתה לטעמי אף על פי שכל הזמן בחורים עפו לה על הצורה כי היא גבוהה ונראית ממש טוב.

לפני אסנת תמיד היו לי מערכות יחסים ארוכות ודי רקובות. במשך שבע שנים הייתה לי בת זוג, ואפילו יצא לנו להתארס, לקבוע מועד לחתונה, לבטל ולהמשיך להישאר חברים. הייתה לי עוד בת זוג במשך ארבע שנים. בהתחלה היא רצתה להתחתן ואני לא, ואחרי זה אני רציתי להתחתן והיא לא, וחוזר חלילה. כך או כך, כמעט כל מערכות היחסים שבהן הייתי מעורב הסתיימו לרוב באשמתי, כשהן מעלות ריח של עובש כבד.

בין מערכת יחסים אחת לשנייה יצאתי לדייטים פה ושם, אבל לא עם הרבה בחורות, ואני לא ממש זוכר עם מי ולאן. אני כן זוכר שאם קלטתי על הבחורה שהיא מחפשת על הדרך גם מישהו עשיר שיפרנס אותה בכבוד וזה מאוד חשוב לה, הייתי מלווה אותה בסוף הדייט, ובדרך לרכב שלה מחפש את הרכב הכי מפואר שיש ברחוב. הייתי עוצר לידו ומוציא את המפתחות. "טוב, אז נדבר כבר בטלפון?" הייתי אומר לה. "כן, בטח," השיבו רובן בעיניים בורקות. לפעמים האמיצות שאלו: "מה, זה הרכב שלך?" ואני הייתי משיב, "למה? זה משנה לך אם כן או לא?" באופן מוזר, אחרי הטריק העלוב הזה כמעט כל הבחורות, ללא יוצא מן הכלל, היו מעוניינות "לתת עוד צ'אנס" כלשונן, גם אם הדייט אתן היה יבשושי ונטול חיים כמו מדבר סהרה בחודש אוגוסט.

לאסנת התקרבתי אחרי הפרֵדה האחרונה שהייתה לי. כנראה כבר רציתי להתחתן בגילי המופלג, שלושים ושש, ולא במודע הסתכלתי סביבי וחיפשתי את הכי מתאימה. ואז היא צצה ועלתה.

ככל שהאינטראקציה בינינו קיבלה יותר ויותר נפח גיליתי שהיא כנה עד כאב, טובת לב, חכמה, בעלת שכל ישר והיגיון בריא, שמנוגד לכל ההתפלספויות הבלתי נגמרות שלי, ואף שעטפתי את עצמי במגננות של ציניות מחושבת היטב, היא ידעה להכיל את תסמיני הדור השני, שהם חלק בלתי נפרד ממי שאני. ככל שלמדתי לחבב אותה, שמתי לב שאני חפץ יותר ויותר בקרבתה, ודמותה הלכה ויפתה בעיניי.

הניצוץ הראשון של תחילת הקשר הרציני בינינו התחיל בפתרון חלום. אחרי שיצאנו כמה חבר'ה לפאב "הצעצוע" קצת שתינו ורקדנו, היא הגיעה אליי הביתה עם שתי החברות הקבועות שלה, שהכרתי מהביצה. ואז, בתוך בליל השיחה היא שיתפה אותי בחלום שחלמה, ואני פתרתי לה אותו. מהחלום עלה שהיא תקועה רגשית אבל חזק, והערכתי שבאמת קשה לה ליצור חיבור רגשי. ואז גם הבנתי שאולי יש לי הזדמנות אִתה.

"אין סיכוי, אין סיכוי שנצא," היא חזרה ואמרה לי אחרי שאמרתי לה שאנחנו חייבים לנסות. "עזוב אותך, בוא נתחיל מזה שאתה נמוך ממני וגם קירח, ואני מחפשת גבוה עם בלורית. אתה לא הסגנון שלי. אין סיכוי."

צחוק הגורל הוא שבסופו של דבר התחתנו אחרי שהיא הציבה לי אולטימטום עצבני שאם לא נתחתן היא תעזוב אותי לצמיתות. "אני חוזרת מחו"ל ביום ראשון. אם עד יום חמישי בחצות אין לי הצעת נישואין עם טבעת יהלום מכובדת, תשכח ממני" ־ כך הודיעה לי בטלפון לפני שטסה.

והנה כמה שנים אחר כך, וכאילו נדמה שמעולם לא הייתי רווק. ארבעה ילדים קטנים, חיתולים, מקלחות, עבודה, בית, קניות, ברוטינה בלתי פוסקת שכמעט אינה משאירה זמן של יחד לאסנת ולי. מרגע שהילדים נכנסים הביתה, כל הבית עובר למצב חירום מלווה באזעקות עולות ויורדות, ותמיד הדר מחרימה לאמא שלה את הנייד. אני שונא כשהיא עושה את זה. לא סובל שהילדים נדבקים למסכים המרצדים האלה. אני עושה כל מה שאני יכול כדי למנוע או לפחות להקטין את זמן החשיפה שלהם, גם אם זה דורש ממני לשחק עשרים סבבים של "חתחתול" או "דאבל" עד שכבר בא לי למות.

בתחילת חיי הנישואין עוד בישלתי. אני מבשל לא רע, אם יורשה לי להעיד על עצמי. אבל לאט–לאט שמתי לב שזה לוקח המון זמן, וגם כרוך בטרחה לא מעטה. איכשהו התפקיד עבר לאסנת, שלפני שהתחתנו בקושי ידעה להכין חביתה, וגם היום היא יכולה להביא יציאות לא אכילות בעליל, אם כי היא השתפרה בהרבה ככל שחלפו השנים. "מי שלא אוהב לבשל לא יצליח להכין אוכל טעים," אני אומר לה. "אז אתה יותר ממוזמן לבשל בעצמך," היא תמיד עונה לי.

חוץ מהמשפחה שממלאת את החיים, ישנם החברים. עדו, מואיז ואני עוד יחד מחטיבת הביניים. אנחנו משתדלים להיפגש לפחות פעם בשבועיים לארוחת צהריים ב"פינתי", ב"שמולה" או בכל מקום אחר שמואיז קובע. "בואו נשב לצוהוריים," כמו שהוא נוהג לומר כשהוא הוגה את המילה בשני חולָמים מלאים וברי"ש מודגשת, ומאז אנחנו מכנים כך כל פגישה שלנו לארוחת צהריים. אנחנו גם עושים מאמץ לטוס לחו"ל לפחות אחת לשנה לכמה ימים ־ קצת חופש מהאישה והילדים וחזרה לצחוקים של פעם.

בחו"ל אנחנו מקפידים מאוד על שנ"צ. "שנ"צ בחו"ל זה קדוש," אמרתי פעם למואיז כשהיינו בחו"ל והתלבטנו אם לנסוע לאנשהו או לישון. "זה משול לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. אסור לדלג על זה, ובטח שלא להפריע."

אם עדו גוץ, אז מואיז הוא שמן. הוא עושה דיאטות ויש לו תקופות שהוא רץ כמו מטורף, אבל בסך הכול הוא תמיד נשאר שמן. מואיז גם חירש באוזן אחת, ואני אף פעם לא זוכר באיזה אוזן מדובר, מה שמקשה על ניהול השיחה אתו.

"אני לא מודאגת כשאתם טסים יחד," אמרה לי פעם אסנת. "אתם בדיוק ההגדרה לאנשים אנטי–אטרקטיביים. אין אחת שתעז אפילו להתקרב אליכם."

מואיז התחתן בגיל עשרים עם הבחורה הראשונה שיצא אתה. הוא גר במבשרת ציון, יש לו ארבעה ילדים, וכולם כבר גדולים. הלו"ז היומי שלו מתחיל מקפה ועוגה בבוקר, וממשיך לבאגט מכובד מאוד בשעה אחת–עשרה, שבגללו תמיד הוא מבקש לדחות את הצוהוריים לשעה שתיים וחצי. מואיז עורך דין כמו עדו וכמוני, רק שהוא בכיר בפרקליטות המדינה, בעוד לעדו יש משרד משלו במרכז העיר. שלושתנו שונאים את המקצוע, אבל אני למזלי עוד הצלחתי איכשהו לחמוק ממנו, אם כי לא עד הסוף.

למדתי משפטים והיסטוריה באוניברסיטה העברית ואף פעם לא סיימתי את התזה לתואר שני בהיסטוריה. זה מצער אותי לא פעם, אבל איכשהו אני מצליח להחליק לעצמי על זה. חמש–עשרה שנה בערך עבדתי בתור עורך דין במשרד עורכי דין. אחרי שממש נשבר לי מהליטיגציה הבלתי נגמרת וגם אחרי שלא הגעתי להסכמות עם הבעלים של המשרד על שותפות נורמלית, עזבתי. כיום אני סמנכ"ל בחברת בנייה, ואף על פי כן אני עדיין נאלץ פה ושם לנהל תיקים של החברה בבתי משפט.

לעדו יש שישה ילדים מגיל חמש–עשרה ועד שנתיים. הגדוּלה שלו היא היכולת שלו להיכנס בכל רגע נתון לפעמון זכוכית ולהתנתק מהסביבה, וזה בדיוק מה שמאפשר לו לקרוא בערב שבת את כל העיתונים, כשהוא רובץ על הספה תוך כדי פיצוח גרעינים שחורים, בזמן ששניים מהילדים על הכתפיים שלו ושניים אחרים רבים ביניהם מטר ממנו. פעם נמאס לו מכל המטלות והשגרה, והוא החליט שלא יגיע הביתה לפני השעה שמונה בערב, כדי שלא יצטרך לקלח ולהשכיב את הילדים. לכן הוא יצא מהמשרד והתניע את הטוסטוס רק בשעה שמונה וחמישה. כשהגיע הביתה בשעה שמונה ועשרים גילה שיעל אשתו לא קילחה אף ילד והם לא בשום מיטה. הדבר שב ונשנה גם כשהתניע את הטוסטוס בשעה שמונה וחצי והגיע ברבע לתשע, וגם כשהתניע בשעה רבע לתשע והגיע בתשע. נדרש לו קצת זמן, אבל לבסוף האסימון נפל, ומאז הוא מקפיד לקלח ולהשכיב את הילדים עם יעל ־ כולל סיפור לפני השינה.