הנהגת של מתיאו

"מר ולנטי?"

קול רך של אישה חדר למחשבותיו של מתיאו. הוא לא ניסה להסתיר את כעסו ונשען אחורה על מושב העור של מכוניתו היוקרתית. הוא חשב על אביו, תוהה אם התכוון לממש את האיום הפתאומי שהטיל לאוויר בדיוק לפני שמתיאו עזב את רומא – ואם כן, האם יוכל למנוע אותו או לאו. הוא נאנח בכבדות, כופה על עצמו לקבל את העובדה שקשרי דם חשובים מכל קשר אחר. זה חייב להיות. הוא בהחלט לא היה מוכן לסבול כל כך אם הם לא היו קרובים. אך ממשפחה קשה להתעלם. קשה לעזוב. הוא הרגיש את ליבו מתכווץ. אלא אם כן כמובן הם עזבו אותך.

"מר ולנטי?" חזר הקול הרך.

מתיאו השמיע צליל של רוגז, ולא רק משום ששנא שאנשים דיברו אליו כשברור שהוא לא רוצה שיטרידו אותו. זה היה קשור יותר לעובדה שהנסיעה הארורה הזאת לא התפתחה לפי התוכנית, ולא רק משום שהוא לא ראה אפילו מלון אחד שרצה לקנות. זה היה קשור מאוד לאישה קטנת גוף שישבה מאחורי ההגה, שעלתה לו על העצבים.

"קוז האי דיטו?" הוא דרש עד שהדממה שהשתררה הזכירה לו שהאישה לא דיברה איטלקית, שהוא היה רחוק מהבית – למעשה הוא היה בלב אזור הכפר האנגלי הנידח עם אישה נהגת.

מתיאו הזדעף. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לו נהגת, וכשראה לראשונה את גופה הרזה ואת עיניה הכחולות המבוהלת, התפתה לדרוש מחליף, גבר חסון. עד שהזכיר לעצמו שהדבר האחרון שהיה צריך הוא שיהיה מואשם באפליה מינית. נחיריו האריסטוקרטיים התרחבו כשהביט במראת הנהג ופגש את עיניה. "מה אמרת?" הוא תיקן, הפעם באנגלית.

האישה ניקתה את גרונה, כתפיה הצרות נעות מעט – על אף שכובע המצחייה המגוחך שהתעקשה לעטות מעל לשערה המבריק עמד במקומו. "אמרתי שנראה שמזג האוויר השתנה לרעה."

מתיאו הפנה את ראשו להביט מבעד לחלון וראה שהשקיעה הוסתרה כמעט כולה על ידי מערבולות אלימות של פתיתי שלג. הוא היה כה שקוע במחשבותיו, שלא הבחין בנוף בחוץ, אך כעת היה יכול לראות שהנוף נהיה לבן מטושטש. הוא הזדעף. "אבל אנחנו נוכל לעבור את זה?"

"אני מקווה."

"את מקווה?" הוא חזר אחריה, קולו נעשה קשה יותר, "איזו תשובה זאת? את מבינה שיש לי טיסה?"

"כן, מר ולנטי. אך זה מטוס פרטי והוא ימתין לך."

"אני בהחלט מודע לכך שזה מטוס פרטי מאחר שהוא במקרה בבעלותי," הוא נבח בקוצר רוח. "אבל אני אמור להיות במסיבה הלילה, ואני לא מתכוון לאחר."

במאמץ עילאי כבשה קיירה אנחה והשאירה את עיניה מרוכזות בכביש שלפניה. היה עליה להישאר רגועה מכיוון שמתיאו ולנטי היה הלקוח החשוב ביותר שהסיעה אי פעם, עובדה שהבוס שלה חזר ואמר לה שוב ושוב. לא משנה מה יקרה, אסור לה להראות את מצב הרוח המתוח שחשה בימים האחרונים – מכיוון שנסיעה עם לקוח בעל שיעור קומה כזה הייתה חוויה חדשה עבורה. בהיותה זוטרה בחברה והאישה היחידה היא קיבלה בדרך כלל רק נסיעות קצרות. היא אספה חבילות דחופות ומסרה אותן, או אספה ילדים מפונקים מבתי ספר והחזירה אותם לאומנת שלהם באחת מהאחוזות היוקרתיות הרבות שהיו סביב לונדון. אך אפילו עושרם של לקוחות עשירים מאוד בלונדון החוויר כשהושווה לעושרו של מתיאו ולנטי.

הבוס שלה הדגיש את העובדה שזו הפעם הראשונה שהמיליארדר האיטלקי משתמש בחברה שלהם, וזו הייתה חובתה לוודא שיביא להם לקוחות רבים. היא חשבה שזה נפלא שטייקון בעל השפעה כמוהו החליט להשתמש בנסיעותיו בחברה שבה עבדה, אך היא לא הייתה טיפשה. היה ברור שהוא השתמש בהם אך ורק משום שהחליט על הנסיעה ברגע האחרון – בדיוק כמו שהיה ברור שהיא קיבלה את העבודה אך ורק משום שאף אחד מהנהגים האחרים לא היה זמין קרוב כל כך לחג-המולד. לפי מה שאמר לה הבוס שלה, הוא היה מלונאי חשוב שחיפש לקנות אתר פיתוח באנגליה כדי להרחיב את אימפריית המלונות הגדלה שלו. עד כה הם ביקרו בקנט, בסאסקס ובדורסט – על אף שהשאירו את היעד המרוחק ביותר של דבון לסוף, שלא היה כך לו היא הייתה מארגנת את זה, במיוחד לא עם התנועה שלפני החגים. אך היא לא נדרשה לתכנן את לוח הזמנים עבורו – היא הייתה פה כדי להסיע אותו בבטחה מנקודה א לנקודה ב.

היא הביטה קדימה במערבולות הפראיות של פתיתי השלג. זה היה מוזר. היא עבדה עם גברים ועבור גברים והכירה את רוב נקודות התורפה שלהם. היא למדה שכדי להתקבל יהיה טוב יותר להתנהג כמו 'אחת מהבחורים' ולא להתבלט. זו הייתה הסיבה ששערה היה קצר – למרות שזו לא הייתה הסיבה שהיא קיצרה אותו מלכתחילה. זו הייתה הסיבה שהיא לא שמה איפור על פניה בדרך כלל, או לבשה את הבגדים שהזמינו מבט שני. מראה הטום-בוי התאים לה מצוין מכיוון שאם גבר שכח שאת שם, הוא נרגע – על אף שנראה שהחוק הזה לא חל על מתיאו ולנטי. היא מעולם לא פגשה אדם פחות רגוע ממנו.

אך זה לא היה כל הסיפור, לא כן? היא אחזה בהגה בחוזקה, לא מוכנה להודות בסיבה האמיתית לכך שהרגישה כה נבוכה במחיצתו. האם לא היה זה משום שהימם אותה לגמרי ברגע שבו נפגשו, עם הכריזמה החזקה ביותר שראתה אי פעם? זה היה מטריד ומרגש ומפחיד בה במידה וזה מעולם לא קרה לה לפני כן – הדבר הזה של להביט בעיניו של מישהו ולשמוע כינורות מנגנים בתוך ראשה. היא הביטה אל תוך העיניים הכהות ביותר שראתה מעולם והרגישה כאילו תוכל לטבוע בהן. היא תפסה את עצמה, בוחנת את שערו העבה ותוהה איך זה ירגיש להריץ את אצבעותיה דרכו. אם זה ייכשל, יחסי עבודה חבריים-למחצה היו מספקים אותה, אך זה לא הולך לקרות. לא עם גבר שהיה כה גס רוח, צר אופקים ושיפוטי.

היא ראתה את הבעת פניו כשמונתה לתפקיד הזה, מבטו השחור בוחן אותה עם ספקנות שלא טרח להסתיר. הייתה לו החוצפה לשאול אותה אם הרגישה ביטחון מאחורי ההגה של מכונית כה עוצמתית, והיא התפתתה ליידע אותו ברוגע שכן, תודה רבה. בדיוק כמו שהרגישה ביטחון לפתוח את מכסה המנוע ולפרק אותו לחתיכות אם הצורך יעלה. ועכשיו הוא נזף בה ולא ניסה להסתיר את רוגזו – כאילו שיש לה כוחות קסם על תנאי מזג האוויר שלפתע היכו בהם!

היא ירתה מבט לחוץ אל השמיים הקודרים והרגישה צביטת חרדה נוספת כשפגשה בעיניו הכהות והחפויות במראת הנהג.

"היכן אנחנו?" הוא דרש.

קיירה הביטה במכשיר הניווט. "אני חושבת שאנחנו בדרטמור."

"את חושבת?" הוא אמר בציניות.

קיירה ליקקה את שפתיה, שמחה שהיה עסוק כרגע בלהביט מבעד לחלון ולא הביט בה במבטו הבוחן. שמחה שלא היה מודע לחבטות הפתאומיות בליבה. "מכשיר הניווט איבד את האות שלו כמה פעמים."

"ולא חשבת להגיד לי את זה?"

היא כבשה את תגובתה האינסטינקטיבית כי לא סביר שהיה מומחה באזורי הכפרים הדרומיים-מערביים מאחר שאמר לה שביקר מעט מאוד באנגליה. אלא אם כן הוא רמז שגבריותו הנוטפת הייתה מספיקה כדי לפצות על חוסר ידע לגבי האזור.

"היית עסוק בשיחת טלפון באותו זמן ולא רציתי להפריע," אמרה. "ואמרת..."

"אמרתי מה?"

היא משכה בכתפיה. "הזכרת שאתה רוצה לחזור בדרך הנופית."

מתיאו קימט את מצחו. האם הוא אמר את זה? זה נכון שדעתו הייתה מוסחת מהדרך שנסעו בה בגלל המחשבות על הדרך שבה יתמודד עם אביו, אך הוא לא זכר שהסכים לסיור מודרך באזור, שכבר החליט שלא התאים לו, או למלונות שלו. האם לא היה זה מקרה שבו הסכים להצעות המהוססות שלה לדרך אלטרנטיבית כשאמרה לו שהכבישים המהירים יהיו עמוסים כיוון שכולם נוסעים הביתה לחופשות החגים? ובמקרה זה ודאי שהיה לה ההיגיון והידע לצפות שמשהו כזה יקרה.

"ונראה שסערת השלג הזאת צצה משום מקום," אמרה.

במאמץ השתלט מתיאו על מזגו, אומר לעצמו שזה לא יביא לדבר אם יתפרץ עליה. הוא ידע כמה לא יציבות ורגשניות נשים יכולות להיות – בעבודה ומחוצה לה – ותיעב תמיד הצגות מוגזמות של רגש. היא בטח תפרוץ בבכי אם ינזוף בה, ובעקבותיה תהיה סצנה מביכה בעוד היא מתייפחת לתוך פיסת טישו מקומטת ואז מביטה בו בעיניים טרגיות אדומות. וסצנות היו דבר שמהן הוא נמנע בלהיטות. הוא אהב חיים חופשיים מדרמה ומטראומה. חיים לפי התנאים שלו.

לרגע חשב על דונטלה המחכה לו במסיבה שלא יוכל להגיע אליה. על האכזבה בעיניה הירוקות כשתבין שהשבועות שהיו ביחד לא יסתיימו בריחוף לחדר שינה במלון, כפי שתכננו. פיו התקשה. הוא גרם לה להמתין לסקס איתו, והוא יכול היה לראות שזה תסכל אותה. טוב, היא תצטרך להמתין עוד קצת.

"למה שלא פשוט תוציאי אותנו מכאן בביטחון האפשרי ביותר?" הציע, רוכס את המזוודה שלו. "אם אפספס את המסיבה, זה לא יהיה סוף העולם – כל עוד אגיע הביתה לחג-המולד בריא ושלם. את יכולה לעשות את זה, לא?"

קיירה הנהנה, אך בתוכה דהר ליבה מהר יותר מאשר אמור היה, בהתחשב בכך שישבה מאחורי ההגה. היא הבינה שהם היו בבעיה. בעיה רצינית. המגבים נעו כמו מטורפים, ועד שסיימו להזיז את פתיתי השלג, מייד הגיעו פתיתי שלג נוספים במקומם. מעולם לא נהגה בתנאי ראות כה גרועים, ובעודה תוהה מדוע לא נסעה דרך הפקקים בדרך הישירה ביותר, גילתה שלא רצתה להסתכן במורת הרוח של הלקוח המיליארדר שלה. מתיאו ולנטי לא היה איש שיכלה לדמיין שישב פגוש אל פגוש בכביש של תנועה נייחת בעוד ילדים בכובעי סנטה קלאוס עושים פרצופים מבעד לחלונות האחוריים. למען האמת, היא הייתה מופתעת שהוא לא 'טייל' במסוק עד שהוא יידע אותה שאפשר לראות יותר מהשקר ה'טבעי' של האדמה ממכונית.

נראה שהוא יידע אותה לגבי הרבה דברים: שלא אהב קפה בתחנות דלק והעדיף לא לאכול מאשר לאכול משהו 'ירוד', ושהוא העדיף דממה על שירי החג האינסופיים ברדיו המכונית, על אף שלא התנגד למוסיקה קלאסית, שגילתה שזה מטריד למדי – במיוחד כשהביטה במראה וראתה שהוא עצם את עיניו ופער מעט את שפתיו. פעימות ליבה הרגישו לא יציבות לאחר האפיזודה הזאת.

קיירה האטה כשהם עברו בית קטן שבו סנטה קלאוס מואר נוהג במזחלת שלו מעל שלט צעקני האומר b&b הטוב ביותר בדרטמור! הצרה הייתה שהיא לא הייתה רגילה לגברים כמו מתיאו ולנטי – היא לא חשבה שהרבה אנשים היו רגילים. היא ראתה את תגובת האנשים בכל פעם שהגיח מהלימוזינה לבחון עוד מלון מעופש למכירה. היא ראתה את מבטי הנשים שנמשכו אינסטינקטיבית למראהו העוצמתי. היא ראתה את עיניהן מתרחבות – כאילו חשבו שזה קשה להאמין שגבר אחד יכול לייצג חבילה כה מושלמת – עם תווי פניו האריסטוקרטיים, לסתו הקשה ושפתיו החושניות. אך קיירה הייתה קרובה אליו כבר כמה ימים והבינה שעל אף שהוא נראה מושלם למדי, הייתה איכות מהורהרת מתחת לשטח שרמזה על סכנה. והאם לא נשים רבות נדלקו מסכנה? כשהידקה את ידיה על ההגה תהתה אם זה היה הסוד של הכריזמה שלו שאין עליה עוררין.

אך כעת לא היה הזמן המתאים להתעסק במתיאו ולנטי, או אפילו לחשוב על החגים שעמדו בפתח שחרדה מהם. הגיע הזמן להכיר בעובדה שסערת השלג נעשתה קשה יותר מרגע לרגע ושהיא מאבדת שליטה על המכונית. היא יכלה להרגיש את הגלגלים לוחצים כנגד משקל השלג כשהכביש משנה מעט את שיפועו. היא יכלה להרגיש את הזיעה על גבה כשהרכב הכבד החל לאבד כוח, והיא הבינה שאם לא תהיה זהירה...

המכונית החליקה לעצירה, ופרקי ידיה של קיירה הלבינו כשהבינה פתאום שלא היה שובל של אורות מאחוריהם. או לפניהם. היא הביטה במראה כשכיבתה את המנוע ואילצה את עצמה לפגוש במבט הרותח שהופנה ישירות אליה מהמושב האחורי.

"מה קורה?" הוא שאל, טון קולו שולח רעד במורד גבה.

"נעצרנו," אמרה, מסובבת שוב את המפתח ומתפללת שיתחילו לזוז, אך המכונית נשארה בדיוק היכן שהייתה.

"אני יכול לראות את זה בעצמי," הוא התיז. "השאלה היא מדוע נעצרנו?"

קיירה בלעה. האם הוא רצה שתאיית לו את זה כדי שיוכל להאשים אותה עוד? "זו מכונית כבדה והשלג עבה יותר משחשבתי. אנחנו במעלה, ו..."

"ו...?"

תתמודדי עם העובדות, היא אמרה לעצמה בעוז. את יודעת איך לעשות את זה. זה מצב לא קל, אך זה לא סוף העולם. היא ניסתה שוב להדליק את המנוע ולנסוע שוב קדימה, אך על אף תפילותיה הדוממות סירבה המכונית לזוז בעקשנות. ידיה החליקו בחוסר רצון מההגה, היא סבה אליו. "אנחנו תקועים," הודתה.

מתיאו הנהן, כובש את הקריאה הכועסת שהייתה על קצה לשונו מכיוון שהתגאה בעצמו שהוא טוב במצבי חירום. אלוהים יודע, היו רבים מהם במשך השנים שגרמו לו להיות מומחה בניהול משברים. כעת זה לא היה הזמן לתהות מדוע לא פעל על פי האינסטינקטים שלו ודרש נהג זכר שהיה יודע מה הוא עושה, במקום איזו ילדה צנומה שלא נראית חזקה דיה לשלוט באופניים, שלא לדבר על מכונית כה גדולה. הטחות אשמה יוכלו להגיע אחר כך, חשב בעוגמה – והן יגיעו. דבר ראשון הם צריכים לצאת מכאן – וכדי לעשות זאת, הם צריכים להישאר רגועים ורציונלים.

"היכן אנחנו בדיוק?" הוא אמר, מדבר לאט כאילו שדיבר לילד קטן.

ראשה חג כדי להביט במכשיר הניווט לכמה שניות דוממות לפני שפנה לפגוש שוב את מבטו.

"האות שוב אבד. אנחנו בקצה של דרטמור."

"כמה קרובים לציוויליזציה?"

"זו הבעיה. אנחנו לא. אנחנו רחוקים מכל מקום." הוא ראה את שיניה חופרות בשפתה התחתונה כאילו שניסתה להוציא דם משם. "ואין חיבור וויי-פיי," סיימה.

מתיאו רצה לסטור בידו על החלון המכוסה בשלג אך במקום זאת שאף שאיפה לא יציבה. הוא צריך לשלוט במצב.

"זוזי," אמר בגסות כששחרר את חגורת הבטיחות שלו.

היא מצמצה בעיניים הגדולות האלה אליו. "לזוז לאן?"

"למושב הנוסע," הוא סינן כשדחף את הדלת ופתח אותה, מתכונן להתייצב מול סערת השלג. "אני אנהג."

הוא היה מכוסה בקרח ברובו עד שנכנס למכונית וטרק את הדלת, והמחשבה המוזרה שנתקעה במוחו הייתה כמה חמים המושב הרגיש במקום שבו היה ישבנה.

כועס על שאפשר לעצמו להיות מוסח ממשהו כה בסיסי ולא נאות בזמן כזה, הושיט מתיאו את ידו למצית המנוע.

"אתה יודע שאין ללחוץ חזק מדי על דוושת הדלק, נכון?" אמרה בעצבנות. "או שתגרום להגה להסתובב."

"אני לא חושב שאני זקוק לשיעורי נהיגה ממישהו כה חסר יכולת כמוך," השיב. הוא התניע את הרכב וניסה לזוז קדימה. כלום. הוא ניסה עד שנאלץ להיכנע לבלתי נמנע, שבתוך תוכו ידע מזמן. הם היו תקועים והמכונית לא תיסע לשום מקום. הוא פנה לאישה שישבה לצידו והביטה בו בעצבנות מתחת לכובע המצחייה שלה.

"אז. כל הכבוד," אמר, מילותיו רוויות כעס שלא יכול היה להכיל יותר. "הצלחת להביא אותנו לאחד מהאזורים הפחות מסבירי פנים במדינה באחד מהלילות הפחות מסבירי פנים בשנה – בדיוק לפני חג-המולד. זה חתיכת הישג!"

"אני ממש מצטערת."

"להגיד סליחה לא עוזר."

"אני בוודאי אפוטר," היא לחשה.

"נכון, אם זה יהיה תלוי בי – אם לא תקפאי למוות קודם!" הוא התיז. "אם זה היה תלוי בי, לעולם לא הייתי מעסיק אותך מלכתחילה. אך ההשלכות לקריירה שלך הן הדבר האחרון שמטריד אותי כרגע. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב מה נעשה עכשיו."

היא הוציאה את הטלפון הנייד שלה מתא הכפפות אך הוא לא היה מופתע לראות את קימוט פרצופה כשהביטה במסך הקטן. "אין קליטה," אמרה, מביטה מעלה.

"מה את אומרת," אמר בציניות, מציץ מבעד לחלון, שם השלג לא הראה סימן שהוא הולך לדעוך. "אני מניח שאין כפר קרוב לכאן?"

היא הנידה בראשה. "לא. טוב, עברנו b&b קטן לא מזמן. אתה יודע, אחד מהמקומות האלה שמציע מיטה וארוחת בוקר."

"אני בעסקי המלונות," הוא אמר בקול משיי. "ואני יודע מצוין מהו b&b. כמה הוא רחוק?"

היא משכה בכתפיה. "בערך קילומטר, אני חושבת – למרות שזה לא יהיה קל בתנאים האלה."

"באמת?" מתיאו הביט בלבן שמחוץ לחלון וליבו פעם בחוזקה כשהכיר בסכנה הממשית של מצבם. מכיוון שלפתע זה היה יותר מאשר לפספס את הטיסה שלו או לאכזב אישה שהייתה להוטה לקחת אותו כמאהב. זה היה הישרדות. להסתכן לצאת החוצה במזג אוויר כזה יהיה מאתגר – ומסוכן – והאלטרנטיבה היא להתחפר בתוך המכונית ללילה ולחכות לעזרה שתגיע מחר. בהנחה שיש לה שמיכות בתא המטען והם יוכלו להמשיך להפעיל את החימום. שפתיו התעקלו לחיוך עגום. האם השיטה ליצירת חום לא הייתה להצטופף גוף לגוף? אך הוא חשב על הרעיון כמה שניות לפני שביטל אותו – ולא רק משום שהיא נראתה כאילו לא היה לה מספיק בשר על הגוף לייצר כל רמה של נוחות. לא. להסתכן ולהישאר ברכב בעוד השלג ירד במהירות כה רבה יהיה טירוף מכיוון שלא היה ביטחון שמישהו ימצא אותם בבוקר.

הוא העביר את מבטו על מדיה הכחולים שהתאימו לכובעה. הבד שכיסה על תפיחת שדיה ועל ירכיה והיה רחוק מלהיות פרקטי – בהחלט לא מתאים לעמוד בתנאים שלפניהם. הוא נאנח. זה אומר שהוא יהיה מוכרח לתת לה את המעיל שלו ולקפוא למוות בעצמו. "אני לא מניח שיש לך בגדים חמים יותר איתך?"

לכמה שניות נראה שהיא התעודדה. "יש לי מעיל חסין למים. עם כובע." היא הסירה את כובע המצחייה מעל שערה הכהה והקצר, ומתיאו הרגיש מרוגז באופן בלתי מוסבר מהחיוך הקצר שהאיר את פניה החיוורות.

האם היא מצפה שהוא ישבח אותה על שחשבה לארוז מעיל? הוא תהה בחריפות.

"אז לבשי אותו," נבח, "ובואי נצא מהמקום הארור הזה."