הנמלטת האחרונה



היא לא תוכל לחזור. כשאוֹנוֹר בּרַייט הודיעה במפתיע למשפחתה שהחליטה להתלוות לאחותה גרייס לאמריקה — כשמיינה את חפציה, שומרת רק את החיוניים ביותר, כשמסרה את כל שמיכות הקְווילט שלה, כשנפרדה לשלום מהדודים והדודות ונשקה לבני הדודים ולאחייניות ולאחיינים שלה, כשנכנסה למרכבה שתיקח אותן מברידפּוֹרט, כשהיא וגרייס שילבו זרועות וצעדו במעלה כבש האונייה בנמל בריסטול — היא עשתה את כל הדברים האלה ובלבה המחשבה: אני תמיד יכולה לחזור. אך תחת המילים האלה קינן החשד, כי מרגע שיעזבו רגליה את אדמת אנגליה, ישתנו חייה של אונור ברייט לבלי שוב.

רעיון החזרה לכל הפחות הוציא את העוקץ מפעולותיה בשבועות שלפני עזיבתן, כמו קורטוב הסוכר שמוסיפים בחשאי לרוטב כדי למתן את חמיצותו. הוא איפשר לה לשמור על שלווה ולא לבכות כמו חברתה בִּידִי, כשאונור נתנה לה את הקווילט שזה עתה השלימה: מעשה טלאים של מעוינים בגוני חום, צהוב ושמנת שחוברו זה לזה לכוכב בית לחם בעל שמונת הקודקודים, אחר כך תפרה בו נְבָלים ואת המסגרת הרקומה המפורסמת שלה. הקהילה נתנה לה קווילט חתימות — כל ריבוע הוכן ונחתם בידי חברה או בת משפחה אחרת — ולא היה מקום לשתי השמיכות בארגז המטען שלה. שמיכת החתימות לא היתה עשויה כהלכה כמו זו שלה, אך מובן שהיתה מוכרחה לקחת אותה. "כדאי שתשמרי אותה אצלך למזכרת ממני." היא התעקשה, כשחברתה הבוכייה ניסתה להשיב לה את קווילט כוכב בית לחם. "אכין עוד כאלה באוהיו."

אונור השתדלה שלא לחשוב על המסע עצמו, אלא להתמקד בסופו, ובבית לוחות העץ שגיסה־לעתיד תיאר לגרייס במכתביו מאוהיו. "בית איתן, גם אם אינו בנוי אבן כפי שאת רגילה," כתב אדם קוֹקס. "רוב הבתים כאן בנויים עץ. רק כשמשפחה מתבססת וקלושים הסיכויים שתעבור למקום אחר, היא בונה את ביתה מלבֵנים.

"הוא שוכן בקצה רחוב מיין בפאתי העיירה," הוא המשיך. "פֵייתוֶול עדיין קטנה, ומתגוררות בה חמישים משפחות של ידידים.1 אבל היא תגדל, בחסדי האל. החנות של אחי נמצאת באוֹבֶּרלין, עיירה גדולה יותר במרחק חמישה קילומטר. אנחנו מקווים להעביר אותה לפייתוול כשהעיירה תהיה גדולה דיה לכלכל בית ממכר אריגים. כאן אנחנו קוראים לזה 'חנות בדים'. יש הרבה מושגים חדשים ללמוד באמריקה."

1 קווייקרים מכנים את עצמם "ידידים" (Freinds).

אונור התקשתה לדמיין לעצמה מגורים בבית עשוי עץ שנשרף בקלות, מתעוות בקלות, חורק וגונח, ואינו משרה תחושה של קביעוּת כמו בית לבנים או אבן.

אף שניסתה להגביל את דאגותיה לרעיון המגורים בבית עץ, לא הצליחה למנוע ממחשבותיה לתעות אל המסע באדוֶונצֶ'רר, הספינה שתיקח אותן אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי. כמו כל תושב ברידפורט, ספינות לא היו זרות לאונור. לעתים התלוותה לאביה אל הנמל כשהגיע מטען של חבלי קנבוס. היא אפילו עלתה על סיפון אחת מהן והביטה במלחים מקפלים מפרשים ומגלגלים חבלים ומקרצפים את הסיפון. אבל היא אף פעם לא הפליגה בספינה. פעם, כשהיתה בת עשר, לקח אותם אביהם לכפר אַייפּ הסמוך למשך היום, ואונור ואחותה ואחֶיה שטו לשם בסירת משוטים. גרייס אהבה לשוט וצווחה וצחקה והעמידה פנים שהיא נופלת למים. אך אונור לפתה את דופנות הסירה בזמן שאחיה חתרו, והשתדלה לא להיראות מבוהלת מהתנודות ומהתחושה המוזרה והמציקה של חוסר יציבות. היא הביטה באמה פוסעת על החוף הלוך ושוב בשמלתה הכהה ובמצנפתה הלבנה, מחכה לילדיה שישובו בבטחה. אונור נמנעה מלצאת לשוט שוב.

היא שמעה סיפורים על הפלגות לא נעימות אל מעבר לאוקיינוס, אבל קיוותה שתתמודד עם החוויה כפי שהתמודדה עם כל קושי אחר, באורך רוח. אבל היא היתה עכבר יבשה, כך אמרו המלחים. אולי היתה צריכה להבין זאת מההתנסות שלה עם מים תחת הרגליים בסירת המשוטים. אחרי שעזבה את בריסטול, היא עמדה על הסיפון בחברת גרייס והאחרים והביטה בחוף סומרסט וצפון דבון המשתרע לצדם. לשאר הנוסעים היתה אי־היציבות חידוש משעשע, אבל באונור הלך וגבר אי־השקט, והיא הגיבה לתנודות הספינה בקימוט מצח, בהתקשחות כתפיים ובתחושת כבדוּת עמוק בבטנה, כאילו בלעה משקולת ברזל. היא התאפקה ככל יכולתה, אך כשחלפה האדוונצ'רר על פני האי לַנדי, התהפכה בטנה של אונור סוף־סוף והיא הקיאה על הסיפון. מלח שעבר שם צחק. "עוד לא יצאנו מתעלת בריסטול וכבר את מקיאה!" הוא געה. "חכי שנגיע לאוקיינוס. אז תראי מה זה להקיא!"

אונור הקיאה על כתפה של גרייס, על השמיכות שלה, על רצפת התא הזעיר שלהן, לתוך סיר אמייל. היא הקיאה כשלא נותר עוד דבר להקיא — גופה כמו קוסם שמצליח להמציא יש מאין. תחושתה לא השתפרה אחרי כל התקף. כשהגיעו לאוקיינוס האטלנטי והספינה החלה בטלטלתה הארוכה מעלה־מטה על פני הגלים הגואים, היא המשיכה להקיא. אלא שכעת גם גרייס היתה חולה, כמו רבים מהנוסעים האחרים, אך רק לזמן־מה, עד שהתרגלו לקצב החדש של הספינה. אונור לא התרגלה אליו; הבחילה לא עזבה אותה משך כל המסע שארך חודש ימים.

כשלא היתה חולה בעצמה, גרייס טיפלה באונור. היא כיבסה את הסדינים שלה, רוקנה את הסיר, הביאה לה מרק וצנימים, קראה באוזניה מהתנ"ך או ממעט הספרים שהביאו: מנספילד פארק, בית ממכר עתיקות, מרטין צ'זלוויט. כדי להסיח את דעתה של אונור היא לא חדלה לדבר על אמריקה, בניסיון להניע אותה לחשוב על העתיד לבוא במקום על עגמומיותו של הרגע הנוכחי. "מה היית מעדיפה לראות, דוב או זאב?" היא שאלה, ואז ענתה על שאלתה שלה. "דוב, אני חושבת, כי זאבים הם כמו כלבים מגודלים, אבל דוב לא דומה לשום דבר אחר. מה היית מעדיפה: לשוט בספינת קיטור או לנסוע ברכבת?"

אונור גנחה למחשבה על ספינה נוספת. "כן, רכבת," הסכימה גרייס. "הלוואי שהיתה רכבת שיכולנו לנסוע בה מניו יורק לאוהיו. יום אחד תהיה. אוי, אונור, תארי לעצמך: בקרוב נהיה בניו יורק!"

אונור העוותה את פניה, משתוקקת בכל מאודה לראות במעבר הזה הרפתקה גדולה כפי שגרייס ראתה בו, בלי ספק. אחותה תמיד היתה חסרת המנוח שבבני ברייט, מי שתמיד נכונה יותר מכולם להתלוות לאביהם כשהיה עליו לנסוע לבריסטול או לפורטסמות או ללונדון. היא אפילו הסכימה להינשא לגבר מבוגר ומשעמם, רק משום שהציע לה אפשרות לחיים הרחק מברידפורט. גרייס הכירה את בני משפחת קוקס שמנתה חמישה אחים, מאז שעברו מאקסטר לפני כמה שנים כדי לפתוח בית ממכר אריגים, אבל גילתה עניין באדם רק כשהחליט להגר לאוהיו. אחד האחים — מתיו — כבר עבר לשם אך לקה בבריאותו, ואשתו כתבה להם וביקשה שמי מאחיו יבוא לעזור להם עם העסק. מרגע שאדם עבר לאמריקה, הוא וגרייס התכתבו בקביעות, וברמזים עדינים היא הניעה אותו להציע לה להצטרף אליו באוהיו כאשתו, שם ינהלו את החנות עם מתיו ואַבּיגֵייל.

בני ברייט הופתעו מהחלטתה של גרייס; אונור חשבה שהיא תתחתן עם מישהו קצת יותר תוסס. אבל גרייס התלהבה כל כך מהאפשרות לחיות באמריקה, שנדמה כי לא מטרידה אותה מופנמותו של בעלה לעתיד.

הבחילה העיקשת של אונור החלה להרגיז אפילו את גרייס, אף שהיתה סבלנית ואולי גם חשה אשמה על כך שדנה את אחותה לשבועות של מחלת ים. אחרי כמה ימים היא חדלה לשדל אותה לאכול, היות שממילא דבר לא נשאר בבטנה של זו יותר מדקות אחדות. היא החלה להשאיר את אחותה לבדה בתאן ויצאה לשוטט על הסיפון, לשבת לתפור ולפטפט עם הנשים האחרות בספינה.

אונור ניסתה להצטרף לגרייס למפגש תפילה שאירגן קומץ הידידים האחרים על הסיפון, אך כשישבה איתם בשתיקה בתא קטן, לא הצליחה להשתחרר ממחשבותיה ולרוקן את מוחה מחשש שאם תעשה כן, תאבד את מעט השליטה העצמית שלה ותקיא מולם. עד מהרה טלטלות הספינה והמערבולת בבטנה אילצו אותה לעזוב את התא.

בשלב כלשהו במסע המעיק מבריסטול לניו יורק, כשהיתה מצונפת כמו חסילון בתאה הצר או רכונה מעל סיר לילה, חשבה אונור על אמה עומדת על חלוקי האבנים בחוף אייפ במצנפתה הלבנה, ותהתה מדוע עזבה את מבטחי בית הוריה.

היא ידעה מדוע: כי גרייס ביקשה ממנה, בתקווה שחיים חדשים יעמעמו את צערה של אחותה. ארוסה של אונור נטש אותה, ואף שנפשה היתה הרפתקנית פחות, המחשבה שתישאר בקהילה שריחמה עליה דירבנה אותה לעזוב בעקבות גרייס. היא תמיד היתה מרוצה בברידפורט, אך מרגע שסמואל התיר אותה מאירוסיהם, היתה להוטה לעזוב לא פחות מגרייס.

כל בגדיה הדיפו צחנה בשרנית חמצמצה ששום כביסה לא יכלה לה. אונור נמנעה מהנוסעים האחרים ואפילו מאחותה: היא לא יכלה לשאת את ארשת הסלידה המהולה ברחמים שעל פניהם. היא מצאה לעצמה מקום בין שתי חביות על הסיפון החסוי מרוח, שם ישבה הרחק מדרכם של מלחים עסוקים ונוסעים סקרנים, אך קרוב מספיק למעקה כדי לרוץ אליו ולהקיא אל תוך המים בלי למשוך תשומת לב. היא נשארה על הסיפון גם בגשם ובקור, מבכרת אותו על פני התא הזעיר עם לוח העץ הקשה ששימש מיטה ועל הצחנה המחניקה של השמיכות. ואולם היא היתה אדישה לנוף — השמים והים הכבירים שהיו ניגוד מוחלט לגבעות הירוקות ולמשוכות השיחים המסודרות של דורסט. בזמן שאחרים נפעמו ונהנו מענני הסערה ומהקשתות בענן ומאור השמש שהכסיף את המים, מלהקות של דולפינים ששחו בעקבות הספינה, ממראה זנבו של לווייתן — לדידה של אונור, המונוטוניות והבחילה קטלו כל תחושת פליאה שהיתה עשויה לחוש לנוכח מפגני טבע מעין אלה.

כשלא רכנה מעל למעקה, השתדלה שלא לחשוב על קיבתה הדאובה הגועשת ולהתמקד במלאכת הטלאים שלה. כמתנה לרגל המסע גזרה אמה מאות משושי בד בגוני צהוב ושמנת, וכן תבניות נייר שאונור תוכל לתפור מהן רוזטות. היא קיוותה שאונור תספיק להשלים קווילט שלמה בדוגמת "הגינה של סבתא" במהלך המסע, אבל תנודות הסיפון לא איפשרו לה לשמור על מקצב קבוע לביצוע התפרים הסדורים הקטנטנים ששמה יצא לפניה הודות להם. אפילו לשם המשימה הפשוטה ביותר של הכלבת המשושים לתבניות הנייר בתפרים רפויים — משימת התפירה הראשונה שלמדה אונור כילדה קטנה — נדרש יותר ריכוז משהניחו תנודות האוקיינוס. עד מהרה התחוור לה שכל פיסת בד שתיקח לידה, לנצח תעורר בה בחילה או את זיכרון הבחילה, ואלה היו פחות או יותר אותו הדבר. כעבור כמה ימים של ניסיונות לתפור את הרוזטות, אונור המתינה עד שאיש לא היה בסביבה וזרקה את המשושים מעבר למעקה הסיפון — היא עלולה להקיא אם אי־פעם תראה את פיסות הבד האלה. זה היה בזבוז משווע של אריג יקר, והיא ידעה שהיתה צריכה לתת אותן לגרייס או לנשים האחרות על הסיפון, אבל היא התביישה בריח שנדף מהן ובחולשתה. כשהביטה בפיסות הבד מרפרפות אל המים ונעלמות, חשה אונור שקיבתה שוקטת לרגע אחד.

"תסתכלי אל האופק," ציווה עליה מלח באחד הימים, אחרי שראה אותה משתנקת. "תעלי אל החרטום וכל הזמן תסתכלי לכיוון שאנחנו מתקדמים אליו. תנסי להתעלם מהעליות והירידות, מהטלטולים והנדנודים והנענועים. תסתכלי על מה שלא זז. ואז הבטן שלך תירגע."

אונור הינהנה אבל ידעה שזה לא יעבוד כיוון שכבר ניסתה זאת. היא ניסתה כל דבר שהציעו לה: ג'ינג'ר, בקבוק מים חמים על כפות הרגליים, שקית קרח על הצוואר. כעת בחנה את המלח מזווית עינה משום שמעולם לא ראתה איש שחור מקרוב. בברידפורט לא היו שחורים, וכשביקרה בבריסטול פעם, ראתה עגלון שחור חולף על פניה, אבל הוא נעלם לפני שהספיקה לבחון אותו כראוי. אונור סקרה את עורו של האיש: צבעו היה כשל זרע פרי ערמונית הסוסים, אך מחוספס וצרוב רוח ולא חלק ומבריק. הוא הזכיר לה תפוח שהבשיל לאדום עמוק עשיר על העץ בעוד ששכניו נותרו ירוקים חיוורים. הוא דיבר במבטא לא מזוהה, מכל מקום ומשום מקום.

גם המלח בחן אותה. אולי לא ראה קווייקרים רבים בחייו, או שתהה כיצד היא נראית כשפניה לא חרבים מהקאות. בדרך כלל היה מצחה של אונור חלק, מודגש בגבות שנפרשו כמו כנפיים מעל עיניים אפורות רחבות. אך מחלת הים חרצה בו תלמים שלא היו שם קודם וחמסה את היופי השלֵו מפניה.

"השמים גדולים כל כך וזה מפחיד אותי," היא אמרה, מפתיעה את עצמה כשדיברה.

"כדאי שתתרגלי. הכול גדול במקום שאת הולכת אליו. למה בכלל את נוסעת לאמריקה? לחפש לך בעל? האנגלים לא מספיק טובים בשבילך?"

לא, היא חשבה, הם לא. "אני מלווה את אחותי," השיבה. "היא מתחתנת עם מישהו באוהיו."

"אוהיו!" המלח נחר בבוז. "אל תתרחקי מהחוף, חמודה. אל תלכי לשום מקום שאי־אפשר להריח בו את הים, תשמעי לי. את תרגישי לכודה שם בין כל העצים האלה. אוי, לא עוד פעם." הוא נסוג כשאונור שוב רכנה מעל המעקה.

קפטן האדוונצ'רר אמר שזאת היתה החצייה החלקה והמהירה ביותר שידעה הספינה הזאת אי־פעם. המידע הזה רק ייסר את אונור. אחרי שלושים יום בים היא כשלה כחושה כשלד אל הרציף בניו יורק, וחשה כאילו הקיאה את כל קרביה עד שלא נותרה ממנה אלא קליפה. לאימתה, האדמה נעה ונדה לא פחות מסיפון האונייה, והיא הקיאה עוד פעם אחת אחרונה.

היא ידעה אז שאם לא הצליחה להתמודד עם ההפלגה הקלה ביותר שהאל הטוב היה יכול להעניק לה, היא לעולם לא תוכל לחזור לאנגליה. בזמן שגרייס כרעה על המזח והודתה לאל שהגיעה לאמריקה, אונור החלה לבכות על אנגליה ועל חייה הקודמים. אוקיינוס בלתי אפשרי עמד כעת בינה לבין ביתה. היא לא תוכל לחזור.

מלון מנשן האוס

הדסון, אוהיו

26 בחודש החמישי, 1850

אימא ואבא, ויליאם וג'ורג' היקרים,

בלב כבד עלי להודיע לכם שגרייס האהובה שלנו הלכה היום לעולמה. אלוהים לקח אותה מאיתנו צעירה כל כך, וקרוב כל כך לחייה החדשים באמריקה.

אני כותבת את הדברים ממלון בהדסון, אוהיו, היכן שגרייס שהתה במהלך שלבי מחלתה האחרונים. הרופא אמר שזאת היתה קדחת צהובה, שמתברר כי היא נפוצה יותר באמריקה מאשר באנגליה. אני יכולה רק לקבל את אבחנתו כיוון שאיני מכירה את המחלה ואת התסמינים שלה. אחרי שהייתי עדה לגסיסתה המייסרת של אחותי, אני יכולה לומר שהתמזל מזלה של דורסט שנחסכה ממנה אימה כזאת.

כבר כתבתי לכם על המסע לניו יורק. אני מקווה שקיבלתם את המכתבים שלי מניו יורק ומפילדלפיה. כשאני שולחת מכאן מכתבים, אני לא תמיד בטוחה שהם יגיעו ליעדם. בניו יורק שינינו את תוכניות הנסיעה המקוריות שלנו והחלטנו לנסוע לפילדלפיה בכרכרה ולחצות את פנסילבניה לאוהיו במקום לעשות את המסע בסירות לאורך הנהרות והתעלות של ניו יורק לאגם אירי ומשם לרדת לקליבלנד. אף שרבים אמרו לי שסירות כאלה שונות מאוד מספינות על הים, לא הייתי מסוגלת להתמודד שוב עם שהייה על מים. אני חוששת כעת שפחדנותי היא שדנה את גרייס למוות, כיוון שאולי לא היתה נדבקת בקדחת אילו עשינו את הדרך בסירה. אצטרך לחיות עם תחושת האשמה הזאת, עם סליחתכם ועם הבנתו של האל.

פרט להתקף מתון של מחלת ים, גרייס הרגישה טוב בזמן שחצינו את האוקיינוס ובדרך לפילדלפיה, ושם התאכסנו בבית ידידים למשך שבוע כדי להתאושש מהמסע. בזמן שהותנו שם השתתפנו במפגש תפילה בבית אַרץ'. אף פעם לא דמיינתי בית מפגשים גדול כל כך — היו שם קרוב לוודאי כחמש מאות ידידים בחדר שגדול פי עשרים מזה של ברידפורט. אני שמחה שהזדמן לגרייס להיות עדה למפגש כזה בחייה.

בדרך לאוהיו ישנה רשת מבוססת של ידידים שאפשר להתאכסן אצלם בפנסילבניה. לכל אורך הדרך — בערים גדולות כמו הריסברג ופיטסברג וגם בעיירות קטנות יותר — קיבלו את פנינו בברכה, אפילו כשהתגלו אצל גרייס הסימנים הראשונים לקדחת הצהובה, יומיים אחרי שיצאנו מהריסברג. זה מתחיל עם חום וצמרמורות ובחילה — שיכולים להעיד על חוליים שונים, כך שתחילה לא דאגנו מאוד אלא לאי־הנוחות של גרייס בכרכרות השונות שבהן חצינו את פנסילבניה.

שהינו כמה ימים בפיטסברג, ושם היא חשה מאוששת דיה והתעקשה שנמשיך הלאה. אני מצטערת שהקשבתי לה ולא לתחושת הבטן שלי שאמרה שהיא זקוקה לעוד מנוחה, אך שתינו היינו קצרות רוח להגיע לפייתוול. למרבה הצער חומה שב ועלה כעבור יום, הפעם מלווה בקיא שחור ובגון עור צהבהב, שכעת אני יודעת שמזוהים עם קדחת צהובה. בקושי רב הצלחתי לשכנע את העגלונים לא להשאיר אותנו בצד הדרך אלא להמשיך להדסון. אני מצטערת לומר שנאלצתי לצעוק עליהם, אף שאין זה מטבעם של ידידים. יתר הנוסעים לא הניחו לנו לשבת בפנים מחשש להידבקות, והעגלונים אילצו אותנו לשבת על המטען על גג הכרכרה. זה היה מסוכן מאוד, אבל השענתי את גרייס עלי והחזקתי בה בחוזקה כדי שלא תיפול.

בהדסון היא החזיקה מעמד רק לילה אחד לפני שאלוהים קרא לה לשוב הביתה. רוב הזמן הזה היא היתה שקועה בהזיות, אך שעות אחדות לפני מותה הצטללה דעתה לזמן קצר, ועלה בידה להביע את אהבתה לכל אחד מכם. הייתי מעדיפה לקחת אותה איתי להיקבר בפייתוול בקרב ידידים, אבל היא כבר נקברה היום בהדסון, כי כולם חוששים מהדבקה.

מאחר שאני קרובה מאוד לפייתוול, אני נחושה להמשיך בדרך. היא שוכנת רק שישים קילומטר מערבית להדסון, כאין וכאפס לעומת שמונה מאות הקילומטר שעברנו מניו יורק והאלפים הנוספים מצדו השני של האוקיינוס. כואב לי שגרייס היתה קרובה כל כך לביתה החדש, וכעת לא תזכה לראותו. אני לא יודעת מה אעשה כשאגיע לשם. אדם קוקס עדיין לא שמע את החדשות המצערות.

גרייס סבלה מאוד ונשאה את סבלה באומץ, אך כעת היא שלווה בחיקו של אלוהים. ואני יודעת שיום אחד נשוב וניפגש, וזוהי נחמת־מה.

בתכם ואחותכם האוהבת,

אונור ברייט