הנס ורודולף

1 רודולף באדן־באדן, גרמניה 1901

רודולף פרנץ פרדיננד הֶס נולד ב־25 בנובמבר 1901. אמו, פּאולינה שפֶּק, הייתה בת עשרים ושתיים, ואביו, פרנץ קסאוֶור, היה בן עשרים ושש. רודולף היה ילדם הראשון. הם גרו בגינצֶנבּאכשטראסֶה 10, בבית קטן מסויד לבן עם גג רעפים אדום, שהיה ממוקם בעמק מיוער בפאתי באדן־באדן.

בשנים הראשונות של המאה ה־20 הייתה העיר הימי־ביניימית באדן־באדן בתהליך מזורז של ניסיון להדביק את המאה החדשה. באדן־באדן ממוקמת בדרום־מערב גרמניה, שוכנת על גדות הנהר אוּס הזורם לו בפיתולים מתונים, בקרקעיתו של עמק מוריק ושופע כרמים מטופחים להפליא. חמש גבעות משקיפות על העיר, ומעבר להן משתרע היער השחור עד האופק.

במשך מאות שנים משכו המעיינות הטבעיים של באדן־באדן וחיי הלילה הזוהרים של העיר את החוגים הנוצצים של אירופה. דוסטויבסקי עשה את התחקיר לרומן שלו קוביוסטוס בקזינו שבעיר, והמלכה ויקטוריה, נפוליאון ה־3 ויוהנס ברהמס בילו כולם בעיר, שבמשך זמן־מה נודעה כבירת הקיץ של אירופה. עם התיירים האלה בא גם עושר רב, ובשנים הראשונות של המאה ה־20 הייתה העיר נתונה בתהליך מואץ של מודרניזציה. מנהרות חדשות נחצבו בשכבת אבן הגיר שעליה נשענו יסודות העיר הרומית, כדי להגדיל את קיבולת המרחצאות הציבוריים. הוקם רכבל חשמלי להר מֶרקוּר, שאִפשר להשקיף מהפסגה על נופיו המרהיבים של העמק, ופנסי הרחוב, שפעלו על גז והיו בנויים מברזל מעוצב, הוסבו לאחרונה לפעולה על חשמל.

בית משפחת הס (במרכז), באדן-באדן

ואולם בביתה הקטן של משפחת הס שבקצה העיר, נשארו החיים במידה רבה כפי שהיו תמיד. פרנץ קסאוור שירת כקצין בצבא גרמניה באפריקה, עד שחץ מורעל בחזה שם קץ לקריירה שלו. הוא חזר לגרמניה והיה מורה בבית ספר צבאי במֶץ, ואחר פרש לבאדן־באדן ועסק במסחר. פרט לרמז של רומנטיזציה שכרוך בפעילותו באפריקה, הוא היה אדם רגיל בכל המובנים: פטריוט גרמני וקתולי אדוק בשולי המכובדות של המעמד הבינוני. משפחה חסרת ייחוד בין שכניה. שלוש שנים אחרי לידת רודולף נולדה בת, מריה. בת שנייה, מרגרטֶה, נולדה ב־1906.

רודולף עשה את רוב ילדותו בלי חברים למשחק. בקהילה הכפרית שגדל בה היו הילדים ברובם מבוגרים יותר, ואחיותיו היו צעירות מכדי לעניין אותו. אמו הייתה עסוקה בטיפול בילדים ובעבודות הבית. כמעט מתוך הכרח, הבילוי החביב על רודולף היה לשוטט מחוץ לבית ולהרחיק עד העיר עצמה, ושם להגיע אל מגדל המים המשקיף על כל הסביבה. כאן הוא היה יושב, מצמיד אוזן אל הקירות, מאזין לגעש ולגרגור של המים. לפעמים היה מעז ונכנס לעבי האפל של היער השחור, שקצותיו זלגו למרחק לא רב מביתו.

רודולף עשה שעות אין־ספור ביער. אבל המקום היה רחוק מלהיות אידילי כפי שהוא נדמָה. כשהיה בן חמש הוא נחטף בשולי היער בידי חבורת צוענים. הם נשאו אותו בשיירה שלהם, ואולי תכננו למכור אותו למשפחה אחרת או לשלוח אותו לעבוד באחד ממכרות הפחם במקום. למזלו זיהה אותו איכר מקומי בדיוק כשהצוענים עמדו לעזוב ונחלץ להצלתו.

אחרי החטיפה נאסר על רודולף להתרחק מהבית. אבל הרשו לו לבקר בחוות של השכנים, שם הוא ניקה את האורוות והבריש את הסוסים. בתקופה הזאת גילה שיש לו חוש אינסטינקטיבי לבעלי החיים האלה. הוא היה קטן מספיק לזחול מתחת לרגלי הסוסים, אבל הם אף פעם לא בעטו בו ולא נשכו אותו. הוא אהב גם פרים וכלבים, אבל בסוסים הוא התאהב ממש, וזו חיבה שנותרה בו עד סוף ימיו.

כשמלאו לו שש עשתה המשפחה צעד חשוב בכיוון ביסוס טענתה למכובדות, ועברה לבית גדול יותר, בפרוור של מנהיים. מנהיים, השוכנת כתשעים קילומטרים מצפון לביתו הראשון של רודולף, וכשבעים וחמישה קילומטרים מדרום לפרנקפורט, הייתה עיר גדולה בהרבה מבאדן־באדן. רודולף התגעגע אל בעלי החיים ואל יופיו הרב של היער השחור, אבל במעבר הייתה גם נקודת אור: ביום הולדתו הבא הוא קיבל במתנה פוני שחור כפחם וקרא לו הנס. הוא יצא לרכיבות תכופות ביער הארדט הסמוך, וטיפל בפוני שעות ארוכות כשחזר הביתה מבית הספר. הוא אהב את הפוני כל כך, שהיה מכניס אותו במאמץ לחדרו, כשהוריו לא היו בבית. כל רגע פנוי שהיה לו בילה עם הנס, הפוני הנאמן כל כך שהלך אחרי רודולף לכל מקום, כמו כלב. בין שני אלה לא היה אפשר להפריד.

רודולף היה מרותק לסיפורים של אביו על הקריירה הצבאית שלו. במיוחד אהב לשמוע על הקרבות באפריקה. אבל למרות העובדה שהן אביו הן סבו שירתו בצבא, רודולף שאף להיות מיסיונר, עיסוק שמשך אותו יותר מלהיות חייל שלוחם בארץ זרה.

מאביו למד רודולף על המסורות והעקרונות של הכנסייה הקתולית. פרנץ קסאוור לקח את בנו למסעות צליינות באתרים קדושים בשווייץ ובלוּרד שבצרפת, ורודולף היה למאמין אדוק. לימים סיפר שהוא "התפלל בכובד הראש של ילד והיה מוכן ומזומן לשמש נער מזבח", והתייחס "לחובות הדת שלו ברצינות רבה".

מגיל רך הוטלו על רודולף מטלות רבות מאוד, כמי ששייך למשק הבית, והיה עליו להשלים אותן בלי להתלונן. על כל התנהגות לא ראויה הוא נענש בחומרה. אפילו הצקה קלה לאחת מאחיותיו - מילה לא יפה או הערה קנטרנית - נשאה עונש של כריעה ממושכת על הרצפה הקשה והקרה, בציפייה למחילה מאלוהים.

כשנולדה בתו הראשונה נדר פרנץ קסאוור שבנו, בן שלוש באותה עת, יהיה כומר: הוא ילמד בסמינר, יחיה חיי פרישות ויתמסר כולו לתפילה, ללימודים ולקהילה. ההשכלה של רודולף תוכננה במטרה אחת ויחידה - להכשירו לחיי דת. לימים סיפר:

חשיבות רבה יוחסה תמיד לחובתי לציית ולמלא מיד את כל משאלותיהם ופקודותיהם של הורי, של מורַי ושל הכמרים, ובעצם של כל המבוגרים, אפילו של המשרתים, ולא להניח לדבר להסיח את דעתי מהחובה הזאת. מה שהמבוגרים אמרו היה תמיד נכון. עקרונות חינוך אלה היו אצלי טבע שני.

עכשיו, כשגר בפרוור היה רודולף מוקף, מטבע הדברים, בילדים בני גילו, ואהב להשתולל עם הבנים. העתיד שיועד לו בעבודה כמיסיונר לא צינן כהוא זה את התלהבותו מהתחרויות בין הבנים, והוא התגלה כמי שקשיחותו אינה נופלת מזו של האחרים כשעלה הצורך להשיב למישהו כגמולו. אם ילד פגע בו בצורה כלשהי, הוא לא הרפה עד שבא איתו חשבון. וכך היה רודולף לילד שחבריו למשחק פחדו ממנו.

ואולם כשהיה בן אחת־עשרה, הגיעה קטטה אחת לממדים מוגזמים. הוא וחבריו היו מעורבים בתגרה קלה, שבמהלכה נפל אחד הילדים מהמדרגות ושבר את הקרסול. אחוז בעתה מיהר רודולף לכנסייה והתוודה לפני הכומר, שהיה גם ידיד המשפחה. הכומר סיפר זאת מיד לפרנץ קסאוור, וזה מצדו מיהר להעניש את בנו. מעילה זו של כומר מוודה באמונו של המאמין פגעה ברודולף פגיעה עמוקה ומוטטה את אמונתו באמינות המקצוע.

במשך זמן רב מאוד עברתי שוב ושוב על כל פרטי המקרה, מפני שדבר כזה נראה לי מפלצתי כל כך. בשעתו - ואפילו היום - הייתי ועודני משוכנע בכל לבי, שאבי המוודה שבר את חותם תא הווידוי. אמונתי בקדושת הכמורה נעלמה, ואני התחלתי להתייסר בספקות לגבי דת. אחרי מה שקרה לא יכולתי עוד לראות בכומר דמות ראויה לאמון.

רודולף צייר תמונה עגומה של ילדותו: אב קנאי וצר אופקים, שהוא פחד ממנו ובז לו, ואם מרוחקת, שכאשר לא טיפלה בשתי אחיותיו הקטנות הייתה מרותקת למיטה, מחלימה ממחלה כלשהי. ואמנם, רודולף סיפר שהוא לא היה קרוב לאיש מבני המשפחה. הוא אולי יכול ללחוץ את ידו של מישהו או לומר כמה מילות תודה, אבל הוא לא היה ילד שנהנה ממגע גופני. התוצאה הייתה שרודולף לא שיתף בבעיותיו איש מבין הסובבים אותו: "התמודדתי עם כל הקשיים האלה בעצמי."

ב־3 במאי 1914, שנה לאחר התקרית עם הכומר, אביו של רודולף מת בבית, והוא בן ארבעים. סיבת המוות לא תועדה.

אינני זוכר אם הושפעתי במיוחד מהאובדן הזה. עדיין הייתי צעיר מכדי להבין את תוצאותיו מרחיקות הלכת. אבל מות אבי עתיד להציב את חיי על מסלול שונה מאוד מזה שהוא תכנן להם.

מכל מקום, למותו של פרנץ קסאוור הייתה השפעה על שאר בני המשפחה. אביו של רודולף היה המפרנס היחיד, ועם שלושה ילדים להאכיל, היה קשה לאמו של רודולף להסתדר. אבל המוות שחרר את הבן מצלו של האב, ולרודולף הצעיר ניתנה ההזדמנות לעצב את דרכו שלו מהר מכפי שהדבר היה מתאפשר לו בנסיבות אחרות.

ב־28 ביולי 1914 נרצח בסרייבו הארכידוכס פרדיננד מאוסטריה. האימפריה האוסטרו־הונגרית הגיבה בפלישה לסרביה. מעשה זה של תוקפנות הניע פעולת תגמול מצד המעצמות האחרות באירופה - רוסיה, בריטניה, גרמניה, צרפת והאימפריה העותומנית - ובתוך שבועות הן כבר היו מסובכות במלחמת העולם הראשונה. פעולות האיבה התמקדו בהתחלה במדינות אירופה המערבית - בגרמניה, בצרפת ובבלגיה, אבל הסכסוך התפשט מזרחה ודרומה, דרך אירופה ואחר כך הלאה למושבות באפריקה, באסיה ובאוקיינוס השקט. הלחימה הייתה עזה במיוחד במזרח התיכון, שהיה לשדה קרב אסטרטגי, בגלל כמויות הנפט שבו וגם בגלל ערכם הסמלי של המקומות הקדושים.

בפרוץ המלחמה היה רודולף בן שתים־עשרה, ומשפחת הס עדיין גרה בפאתי מנהיים. העיר שכנה במרחק של לא יותר משעתיים נסיעה ברכבת ממזרח צרפת, ורודולף היה נרגש מאוד מהמחשבה שהוא גר קרוב כל כך לזירת הסכסוך. הוא עמד על רציף הרכבת המקומי כדי לצפות בקבוצות הראשונות של הבחורים שנשלחו לחזית, כולו התרגשות מהמלחמה אבל גם השתוקקות עזה להימצא ביניהם.

שנה לאחר מכן, אחרי הפצרות רבות באמו, הצטרף רודולף ל"צלב האדום", ככוח עזר. אחרי הלימודים הוא עשה זמן רב ככל שיכול בעבודה בבית החולים של "הצלב האדום", שם חילק לפצועים טבק, אוכל ומשקה. הוא היה מבועת מהטראומות הקשות של הלוחמה המודרנית, אך בכל זאת התרשם מאומץ לבם של החיילים הפצועים והיה איתן בשאיפתו להילחם למען ארצו.

וכך בקיץ 1916 עזב רודולף את הבית, בתואנה שהוא נוסע לבקר את סבו וסבתו. ברגע שהיה מחוץ לגבולות העיר, הוא יצר קשר עם קצין מקומי, ידיד ותיק של אביו, שיקר כשנשאל לגילו והתגייס. הוא היה בן ארבע־עשרה בלבד.

התופעה הזאת של אדם צעיר כל כך המתגייס לצבא לא הייתה נדירה באותם ימים. גיל המינימום הרשמי לגיוס בגרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה היה שבע־עשרה. מגבלה זו הייתה תקפה מאז כינון החוקה הגרמנית, ב־16 באפריל 1871, שקבעה שעל כל גבר, מגיל שבע־עשרה ועד יום הולדתו הארבעים וחמישה, חלה חובת שירות בצבא. ובכל זאת, מאז הכרזת המלחמה ב־1914, נהרו חיילים נערים לצבא גרמניה. כיוון שמספר המבוגרים המגויסים הלך וירד משמעותית ב־1915 וב־1916, לאחר שהגברים הכשירים כבר התגייסו ברובם הגדול, התקבלו רוב הנערים הצעירים בשמחה לשירות, אם היו בריאים דיים לעבור את הבדיקה הרפואית ונכונים דיים לשאת את הרובה, גם אם מראם החיצוני הסגיר את גילם. התוצאה הייתה שמאות או אלפי חיילים נערים נלחמו בשירות הגרמנים ב"מלחמה הגדולה".

ב־1 באוגוסט 1916, בעזרת ידיד של אביו, התגייס רודולף לחיל הפרשים, ל"גדוד הדְרָגוּנים" 21 של באדן, אותו גדוד פרשים שגם אביו וגם סבו לפניו שירתו בו. הוא עבר בדיקה רפואית שטחית, וקיבל מדים רגילים של טוראי בחיל הפרשים הגרמני: מגפי עור שחורים וגבוהים עד לברכיים, מכנסי צמר אפורים, חגורה שחורה רחבה עם אבזם נחושת מעוטר בתבליט של נשר, סמל המדינה שלו; מקטורן אפור נטול כיסים עם כפתורי נחושת ו־Feldmütze, כובע צמר אפור שטוח ונטוי לצד אחד, עם רוזֶטת כסף קטנה תפורה לקִדמתו. והנפלא מכול, הוא היה עכשיו בעליה הגאה של חרב פרשים עם ידית נחושת ונדן שחור, שכשהעמיד אותה לצדו על הקרקע, היא הגיעה לו עד למותניים. אחרי טירונות של שבועיים בלבד, נשלחו רודולף והגדוד שלו למסעם הארוך למזרח התיכון. המשימה שהוטלה עליהם הייתה לתגבר את הכוחות הטורקיים שנלחמו נגד הבריטים על השליטה באזור הדרומי־מזרחי של האימפריה העותומנית.

בדרכו דרומה, בישר רודולף לאמו במכתב ששלח לה, שהוא הלך למלחמה. לפני כן, "בסבלנות אין־קץ ובחביבות נוגעת ללב היא ניסתה לדבר על לבי ולשכנע אותי לשנות את דעתי," סיפר רודולף, והתכוון לכך שאמו רצתה שהוא יסיים את הלימודים בבית הספר ואחר כך יצטרף לשורות הכמורה. אבל עכשיו, לאחר ש"ידו החזקה והמנחה של אבא" נעדרה מהתמונה, הרגיש רודולף שהוא יכול להמרות את פיה.

ה"דרגונים" נסעו ברכבת ממנהיים דרך הונגריה, רומניה ובולגריה, והלאה לטורקיה. אחרי מנוחה קצרה באיסטנבול רכב הגדוד דרומה, למרחק של למעלה מאלפיים ארבע מאות קילומטרים בכיוון החזית המסופוטמית, אל מה שמוכר היום בשם עיראק. רודולף, שמעולם לא היה מחוץ לגרמניה, עשה את החודש הבא בתנאי מחנה קשים וקיום על מנות קרב דלות. "הטירונות בהסתר בצירוף הפחד הקבוע שיגלו את סודי וישלחו אותי הביתה, וגם המסע הארוך דרך ארצות רבות לטורקיה, כל אלה הותירו רושם גדול." הנוף האקזוטי והעמים השונים היו גם חדשים וגם מזעזעים מאוד.

כשהגיעו לבסוף לקו החזית מצאו רודולף וחבריו את עצמם בעיצומו של מאבק בן שנה על השליטה בשדות הנפט שבין נהרות הפרת והחידקל. במרכזו של המבוי הסתום הזה הייתה אל־קוּט, עיר מאובקת, כמאה וחמישים קילומטרים מדרום־מזרח לבגדד, שם הטילו הטורקים, במשך חודשים, מצור על הכוחות הבריטיים. בנות הברית ניסו לפרוץ אל מחוץ לאל־קוט, אבל נהדפו שוב ושוב. כל צד סבל אבדות כבדות. באפריל 1916 נכנעו בעלות הברית ומסרו את השליטה בעיר לידי האויב, ויותר ממאה ושלושים אלף חיילים מכוחותיהן נלקחו בשבי ונשלחו לעבודות פרך. הפיקוד העליון הבריטי ראה בתקרית תבוסה מחפירה, והגיע למסקנה שהמערכה במסופוטמיה חייבת לעמוד בעדיפות גבוהה יותר באסטרטגיית המלחמה הכוללת שלו בעולם. לאור זאת הוחלף הקצין ההודי שפיקד על הגזרה במפקד אנגלי, תוגברו מסילות הברזל ועוד מאה וחמישים אלף חיילים נשלחו לשטח. מדינות המרכז הגיבו לשינויים שבעלות הברית הנהיגו בהחלפת הקצין הטורקי שפיקד על צבאותיהם בגנרל גרמני והביאו חיילים רעננים מגרמניה, ביניהם ה"דרגונים" של רודולף מבאדן־באדן.

בסוף 1916 חברה היחידה של רודולף אל הארמיה הטורקית ה־6 בפאתי אל־קוט. ובדיוק בזמן שיחידת הפרשים שלו קיבלה את הפקודות הראשונות, התקיפה אותם חטיבה של חיילים הודים. רודולף קפץ מסוסו וצלל על קרקע טרשית בין כמה חורבות עתיקות, מדי הפרש שלו המעומלנים בקפידה התכסו מיד בשכבת אבק מדבר צהוב. לא הייתה שום תוכנית קרב ושום פקודות מלאות לא ניתנו.

ככל שעוצמת הירי גברה, ברחו החיילים הטורקים והשאירו את הגרמנים להתמודד בעצמם. רודולף נתקף בהלה. ההתפוצצויות של רימוני האויב נעשו רועשות יותר, וכל שראה סביבו היה חיילים גרמנים נפגעים. משמאלו נפל חייל שנפצע והחייל שמימינו לא הגיב כשרודולף קרא בשמו.

כשפניתי להביט בו, ראיתי שהוא מדמם מפצע גדול בראש, ושהוא כבר מת. הייתי המום מאימה שכמותה לא חוויתי מעולם, ומפחד נורא שגם לי מצפה אותו גורל. אילו הייתי לבדי, הייתי ללא ספק בורח כמו הטורקים.

בעודו שוקל אם להצטרף לנסיגה של הטורקים ראה רודולף את המפקד שלו כורע מאחורי סלע גדול ויורה בהודים בשיטתיות וללא הפסקה. אז התחולל בו שינוי. ועכשיו, רגוע וממוקד, הוא ראה הודי גבה־קומה עם זקן שחור שועט לעברו במהירות, והרובה הבריטי שלו, לי־אֶנפילד 303. אינץ', מכוון היישר לפניו. רודולף נשם נשימה עמוקה, הרים את הרובה שלו, כיוון למטרה וירה. זה היה ההרג הראשון שלו.

כעבור רגעים אחדים הוא הרים שוב את הרובה והתחיל לירות, במהירות, מחסנית אחרי מחסנית, "כאילו הוסר כישוף". רודולף גילה בעצמו מיומנות חדשה: הוא יכול להרוג, ביעילות ובמהירות, בלהט הקרב.

המפקד של רודולף עקב אחרי המתרחש, ועכשיו הוא קרא בשמו בקול בעידוד. כעבור זמן קצר, משנוכחו שהם עומדים בפני התנגדות עזה, עצרו החיילים ההודים את ההתקפה ונסוגו בחזרה למדבר. בסופו של אותו יום שלטה היחידה הגרמנית על אתר החורבות העתיקות. רודולף וחבריו התחפרו בשטח והתכוננו למה שעתיד להיות המשימה היומית שלהם - להגן על פיסת טריטוריה קטנה זו.

רודולף זכר שהיו לו רגשות מעורבים במהלך הקרב הראשון שלו. ההתרחשות הזאת "הסעירה" אותו, אבל אחר כך, כשהתהלך בשדה המערכה, הוא הסתכל "בהיסוס ובמבוכה" בחייל ההודי שאותו הרג, וחש אי־נוחות. כשסיפר למפקדו שהוא פחד, האיש פשוט צחק ואמר שאין לו מה לדאוג. בחודשים שאחרי המקרה הזה, למד רודולף לאהוב ולכבד את האיש הזה, שהיה לו במשך הזמן כאב, דמות סמכותית, שאותו העריץ וסמך עליו. רודולף הרגיש שהמפקד מתייחס אליו כאילו הוא בנו, היה גאה כשרודולף קוּדם ודאג שהוא לא יישלח למשימות המסוכנות ביותר. בפעם הראשונה בחייו נוכח רודולף שמישהו דואג לו. כפי שהודה לימים: "זה היה קשר קרוב בהרבה מזה שהיה לי עם אבי האמיתי."

בתחילת שנת 1917 הוצבו רודולף והגדוד שלו בארץ ישראל. המשימה הראשונה שלהם הייתה להגן על מסילת הברזל החיג'אזית החיונית ביותר, שעברה בין דמשק בסוריה למֶדינה בערב הסעודית. זמן־מה לאחר מכן באותה שנה מצאו עצמם ה"דרגונים" בקווי החזית של ירושלים. אם המערכה במסופוטמיה התמקדה באספקה אסטרטגית של נפט, הקרבות בארץ ישראל נסבו בחלקם על ערעור השליטה הבריטית על תעלת סואץ ובחלקם על תפיסת הערים התנ"כיות היקרות ללב.

במהלך הקרב הזה על ירושלים נפצע רודולף בברכו מפגיעת כדור מכאיבה מאוד, והועבר לבית חולים גרמני ליד יפו. שם הוא חלה במלריה קשה, שהייתה סיבוך של זיהום שלקה בו בשלב מוקדם יותר במערכה, וידע התקפי חום עזים כל כך שהיה טעון השגחה צמודה של אנשי הצוות הרפואי.

בזמן שהחלים בבית החולים טיפלה בו אחות גרמנייה צעירה. היא נהגה בו בעדינות, הושיבה אותו בזהירות במיטה ודאגה שלא יפגע בעצמו באחד מההתקפי ההזיות של המלריה. ליטופיה הביכו אותו בהתחלה, אבל עד מהרה, לאחר ש"כושפתי על ידי קסם האהבה, ראיתי אותה בעיניים אחרות". בשבועות שלאחר מכן, משיכול שוב ללכת, הם מצאו מקום שקט, רחוק מהמחלקות העמוסות. "היא הכניסה אותי בסוד ההתעלסות, הדריכה אותי, שלב אחרי שלב במסלול שהוליך למשגל מלא," סיפר. "אני עצמי לעולם לא הייתי אוזר אומץ לעשות זאת ביוזמתי. ההתנסות הראשונה הזאת באהבה, עם כל החיבה המתוקה שהייתה בה, הייתה לי קו מנחה בחיים." זה לא היה רק המפגש הראשון של נער בן חמש־עשרה עם יחסי מין, אלא גם הפעם הראשונה שהוא חווה סוג כלשהו של אינטימיות גופנית. "הרוך היה חוויה נפלאה, שכמותה לא ידעתי אף פעם." רודולף נשבע בינו לבינו, בנאיביות מסוימת, שהוא יקיים יחסי מין רק במסגרת של קשר אמיתי וחם, ושלעולם לא ינהג כחבריו, לא ילך לפרוצות ולא ינהל רומנים עם חברותיהם או עם נשותיהם של גברים אחרים.

משהחלים מפצעיו, קיבל רודולף פקודה לחזור ליחידתו. הפרידה הייתה ודאי קשה, אבל לפקודה יש לציית. הוא לא ראה עוד את האחות.

במהלך החודשים הבאים נפצע רודולף שוב, פעמיים: ב־17 בנובמבר 1917, ימים אחדים לפני יום הולדתו השישה־עשר - מכדור שהתמקם בירכו; וב־28 בפברואר 1918, מפגיעה בידיו ובברכיו. אף אחת מפציעות אלה לא מנעה אותו מלהמשיך ליטול חלק בפעולות קרביות.

על שירותו בצבא בעת המלחמה קיבל רודולף את עיטור "צלב הברזל דרגה שנייה" מממשלת גרמניה, וממדינת באדן קיבל את עיטור "חצי סהר הברזל" ואת "מדליית השירות של באדן" על תרומתו למאמץ המלחמתי בעיראק ובארץ ישראל. המלחמה הפכה אותו מנער תמים ומפוחד לחייל קשוח. בעיניו של רודולף, המלחמה זירזה "את התבגרותי, הן מבחוץ והן מבפנים, ועשתה אותי מבוגר בהרבה מכפי גילי".

הוא היה עכשיו בוגר לגמרי. הוא לא היה גבוה - מטר ושבעים סנטימטרים - וגם לא מגושם כמו כמה מחבריו ליחידה. הוא היה רזה, מחושל כאדם למוד קרבות, עם עיניים חומות חודרות ושיער בהיר קצוץ. גופו היה גוף של חייל, כי רודולף למד להתרגל לכאבים ולקשיים של המלחמה, והייתה לו היכולת הרגשית - אולי הקהוּת - לעמוד בפציעות ואחר כך לחזור לשדה הקרב. ולא זו בלבד, הוא למד את מה שנתפס אצלו כמיומנויות של מנהיגות: הפגנת ידע ולאו דווקא מעמד, גילוי של שלווה קרה ומוצקה אל מול פני יריב וחתירה "לשמש דוגמה כל הזמן ולעולם לא להסגיר מצוקה, תהיה סיבתה אשר תהיה".

ואולם, אביב שנת 1918 נשא עמו, בשביל רודולף, עצב שאפילו הוא התקשה להסתיר. המפקד שאותו העריץ כל כך בשנה שלפני כן נהרג בקרב הירדן. מותו היה לו מהלומה כבדה: "הרגשתי כאב רב והתאבלתי עליו."

רודולף היה שוב לבדו.