הנסיך

1. כלב

לסמוייד ישנה הבעה ייחודית שמשווה לו תמימות וטיפשות.

פרוותו הצחה יכולה להיות סיוט עבור רצפות בלתי מוחלקות. אבל כאן בקושי נראית כשהיא נושרת על האריחים המלוכלכים ממילא, מדריכות נעליים חוזרות וכלה בנשיאתה של הרוח כל דבר תועה ברחוב. או סמוייד צעיר במקרה הזה.

“בוא.“ אני קורא לו בקול עדין ומצליח לגעת קמעה באוזנו הזקורה.

בכלל, כלב זו חיה די מגוחכת. הטל עליה נעלך והיא תשוב עם לשון בחוץ ואמון מלא באדם שרק אחת מרגליו מבוטחת.

הוא מתרחק לאחור ומקמר את גבו. לא משתקף אור בעיניו החומות, כך שדומה כי אינן אלא שני כפתורים שנתפרו לפניו ושקעו בסבך הלבן.

“בוא. כלב טוב.“ אני מתקרב בעדינות ומצליח לתפוס קבוצה זעירה מפרוותו. כשמתרחק חזרה היא נתלשת. אבל הוא לא חש בכאב, הוא חושב שזה משחק. אני לא מתעצבן.

“מי כלב טוב? בוא, בוא.“ גבי מתחיל לכאוב מרכינתו הממושכת. אולי דריכות כתפיי היא זו שמאיימת עליו. אני שומט אותן יחד עם זרועותיי מטה ומעודד את החיה להתקרב באטיות. טינופת השחירה את כפותיו הלבנות לאחר שהתרוצץ בשלוליות שהושקו מנקביהן הזעירים של שקיות הפלסטיק המשתלשלות במגושמות מן הפחים.

כשאפו מגרד את ברכי אני בועט אותו לאחור. זו הייתה הפעם השלישית.

משהו מונע ממנו לעזוב. זה תמיד ככה איתם.

מצווארו של הסמוייד נתלה עיגול מתכתי המצטלצל בחיכוכו עם הקולר. שלוש ספרות טבועות בו. זה מספר של טלפון ביתי, לא נייד. משמע, הם רגילים לאבד את הכלב שלהם וממתינים לצלצול נדוש מחדר המגורים שיבשר להם על המציאה.

לפני שנושך את נעלי הוא משחרר יבבה גורית המפלחת את האוויר. אני מביט לאחור. חתיכה מטושטשת מהרחוב נגלית לעיני ממרחק. איש לא יגיע עכשיו. הם ממתינים.

הכלב יכול לעקוף אותי ולהימלט לשם בכל רגע, אך משהו ביצריו המולדים מקבע את רגליו בקרקע בעודו מישיר מבט מולי. בין חשיפות שיניים נוטפות זרזיפי הרוק הוא נובח כשלשונו בחוץ.

הסמוייד מסיים את חייו תחת סוליית נעלי הכחולה. קנה הנשימה שלו נמחץ ואני מנחש שנוסף לכך מפרקתו נשברה. גבי הוא הראשון שסובל מהצליל הלא נעים הזה של ניתוץ עצמות, כשלאורכו מתנחשלות להן צמרמורות קרירות. אבל הדבר אף פעם לא עוצר בי. דווקא ספקותיו של הגוף שלי הם אלו שדחופים אותי להמשיך. אני אוהב אותם ואת תחושת האשמה שבאה בסוף.

הנה, עשיתי משהו נורא.

העיניים שלו נותרו פקוחות, אך שום הבעה הן לא מסגירות. בניגוד למה שהנחתי בעבר, עיניים הן לא הראשונות לספר על דופק שאינו נוכח, אלא ידיים ששמוטות לפנים בתנוחה בלתי סבירה. כזו שאילו היה בחיים, לעולם לא היה יכול לסבול.

ברחוב המקביל לסמטה נמצאת גלידרייה. יש בה שירותים בהם אוכל לשטוף מכפות ידיי את הדם שהשתעל הכלב במחנק.

כשאני מגיח החוצה, אור השמש כמו מתמקד רק בי לאחר שלא הצליח לחדור לכותלי הסמטה ולסלק את החשיכה שהצלה על מעשי. אנשי העולם חולפים על פניי במבטים נרגזים. ריחות הבשמים שלהם מדגדגים את אפי ואני טועם אותם בנשימה עמוקה. אחדים מכל קבוצה עוברת מחליטים להצטרף לֵגוש המתקהל סביב, כשאחרים משתדלים שלא ליצור פקק תנועה בהחלקת צעדיהם לפאתי הכביש ונאלצים לוותר על חלקם הפעם. המכוניות מאטות, אך גבים סומרים מליטים את טווח ראייתם של הנוסעים בהן.

הם ידעו מה מתרחש בקצה הסמטה, אחרת לא יכלו להגיע במהירות שכזו.

“הרגת כלב! תתבייש לך!“ איזה גבר בחליפת זמס כמו של אבי יורק לפניי. הריר הסמיך שלו נמרח על נעלי, זו שלפני מספר רגעים התביעה חותמה בשדה לבן ואוורירי. הגבר חולף במהירות. הוא רק טרח להסיט מבט וכבר נעלם. אך אדם נוסף עתיד לפצוח כעת מהשורה הראשונה, זה ברור לי. לכולם כל כך אכפת מהכלב.

אני מתקדם שלושה צעדים בסמוך לקיר המערבי שמייצאת הסמטה, כשהגלידרייה עוד רגע נושקת ללחיי, והנה נערה בת חמש עשרה נועצת בי מבט כעוס ומזועזע.

“איך אתה יכול לעשות את זה? מה הוא עשה לך? איך אפשר לעשות את זה ליצור תמים?“ בכייה מהמהם את מילותיה האחרונות, ורק סקרנותי לשמוע עוד ממנה היא זו שמונעת ממני להמשיך.

אמה של הילדה מגיחה לפתע ונעמדת מאחוריה, “איכס. בושה. רק מפלצת מסוגלת לעשות דבר כזה.“ הקול שלה מזכיר לי את סבתא שלי. יש לה גבות דקות וכעסניות, כאלו שלא היית רוצה להביט בקימורן.

“מה יהיה עם זה? מה יהיה עם הרוע בעולם?“ היא שואלת כאילו כף ידי המאוגרפת שומרת את התשובה הכמוסה בצירוף עם דמו של הכלב. המרגש מתחיל לעקצץ ואני מתפתה לא למחות את הנוזל במכנסיי.

במחי יד כל הצעקות, היריקות ונפנופי האגרופים המאיימים יוצרים מעגל מאיים סביבי. הם משתמשים בכל מה שיש להם, ולא חוסכים בהבעות פנים תיאטרליות המביטות בכל פלצות היקום. במקביל עוברי האורח הנותרים מאחור פוסחים על התענוג והולכים להשלים את יומם הריק.

היוזמה בדרך כלל מפציעה מפיו של גבר, ובאמת אחד מהם ניגש לסמטה בה התבצע המעשה ומניף את הגופה הפרוותית אל על. אצבעותיו מביישות את צבע השני בשמנוניותן. שלא כמו צחוּת פרוותו של הכלב, אלו צהבהבות ומטונפות מאוויר העולם. הוא מתקדם בצעדים כבדים ונעמד לצדי כשטיפות הדם הקטנות מפי החיה מכתימות את כתפי. החולצה שאמא כיבסה אמש תישא אות אשם לעד, גם אם לא ייראה לעין.

“זה מה שעשה היום המפלצת! תראו את זה! יצור תמים נהרג ללא רחמים על לא עוול בכפו.“ נימת קולו מכבידה עליי. הנוכחות שלו, חיכוכי השומן עם מותניי... אבל הוא עושה מה שכל אדם צודק צריך לעשות. אני באמת הרגתי את הכלב, ואני אפילו לא מתחרט על זה.

“נבלה!“ הוא יורק, והנוזל העכור פוגע בעיני ומעביר בי תחושת חלחלה.

המצלמות הקטנות והמקרקשות ששולפים חברי הקהל במסגרת שירותם עבור הקהילה המתוקה שלהם, מהבהבות מול עיני השמאלית, זו שנחסכה ממנה מתת ההצפה על ידי נוזלי פיו של אדם זר, והיוזם מצמיד את גופת הכלב לכתפי על מנת להתחמק ככל הניתן מתמונה בעיתון. אם כי אני בספק אם יסרב לראיון שערוץ החדשות בוודאי יעניק לו. הם אוהבים את היזמים, המצילים והנועזים.

“איום ונורא! אני מקווה שתמות בייסורים!“

“חלאה! רק תראה את הפרצוף שלו! איכס, להקיא.“

“אנשים כמוך צריכים לעבור בדיוק אותו הדבר. חכה, יש מי שרואה הכל מלמעלה והוא יגמול לך.“

נראה שהם שכחו לגמרי מהכלב. אני יותר מעניין אותם.

ובסוף לא אכלתי גלידה.

* * *

הבוקר החל לפני עשר דקות. התעוררתי עם כאב ראש חזק. המושג בנוגע למקורו קלוש, ומותיר את המכאוב כתעלומה. לא שתיתי שום דבר אמש. אפילו הלכתי לישון שלוש שעות קודם כדי להתחמק מאמא. כמה מהמשקאות שלה גורמים לתחושת סחרור מדי פעם, וזו עומדת בראש טבלת הסכנות שתלויה במשרדו של כל רופא. למרות הזהרותיהם החריפות מפני השיכרון, הם יתפשרו על פיקוח קפדני במקומות שמוכרים אותו בבקבוק צבעוני ובכוסות מזעריות.

אני מצפה לגל הטפות מצד ההורים הכעוסים והעצובים שלי. לטענתם, כל מאמציהם המתישים נועדו להפוך אותי לבן אדם טוב יותר, אבל אמא עושה לי בעיקר רע ואבא נהנה מאוד מכל הרחמים שמקבל.

השכנים שלנו תוהים כיצד הוא מסוגל להתמודד עם הבן המופרע שלו, שעוד מעט חוגג את שנתו העשרים ויקבל אישור רשמי לנהוג במכונית. אני לא חושב שהיה צורך לציין עד עכשיו שחוקים חלים עליי באופן שונה, ולמרות התעלמותי ממכתבי משרד הרישוי, עודה עומדת בתוקף ההזדמנות להציב אותי בכבישים ברחבי העיר. הם לא יוכלו למנוע את זה מצעיר בעל פוטנציאל כמותי, אפילו אם הוא מאחר בשנתיים לצאתו החגיגית אל נהר התנועה עשוי המלט.

יהיה מסקרן לבחון את מנוד הידיים הבוטה שיקבל את כניסת הרכב החדש לחניון המקומי, ביום בו יזדנב לבין שורות רכבי הצעירים הצבעוניים ויתמקם בצל רכבי המבוגרים. המכונות הניידות גדושות הערגות לימים בהם ידו של צעיר סורר אחד הייתה קצרה מכדי לשרוט את שמשותיהם. לא נותרו מכוניות רבות חפות משקערוריות ברחוב שלי, האפור ביותר בשכונה האפורה מכולן בעירי, אשר גם ידועה כמקום היחידי שאפרורי יותר מהממשלה עצמה. וזו, כפי שניתן אולי לשער, נוטה מטה בגונה העכברי לצד שאר הממשלות.

אבא בדרך כלל מאוד מתוסכל מכל העניין הזה שלי אבל שום דבר ממה שעשה כל חייו לא תרם לשינויי. מה המטרה שלו בכלל? בכל מקרה, הוא לא שיתף אותי בזה. הוא פשוט מתוסכל. הוא חייב להיות אב לבן שכזה.

אני יודע שאני עושה דברים רעים. איומים, הם יגידו. סביב המקרים החמורים יקנחו במספר גידופים וישתמשו בילדים שלהם כדי להבהיר לי עד כמה אני שוגה. אם לא די בכך, אני מתרברב בחטאים האלו שמטיילים איתי כמו מום בלתי ניתן להסתרה ולא זכור לי שטרחתי מעודי להביע חרטה על מי מהם. זה לא תמיד משעשע כפי שנשמע, אבל אם אני ניצב במקום השפל והמלוכלך ביקום, טבעי עבור כל השאר להתקבץ מולי כגוש מאוחד. ובתור הפרט הבודד שנותר, מן הראוי שאנצל זאת, לא?

ריח חריף ממלא את האוויר. אני מעסה את ראשי ומפהק בכבדות, מתמתח ופושט את הבגדים הרטובים. מתחת לסדין מסתתרת צחנה של שנים הזוכה ליחס משלה משני גורמים נפרדים בכל בוקר. אני עומד להקיא כשאני מפשיל את המצעים כך שהמיטה ואני עירומים יחדיו.

כל הבד המלוכלך למרגלותיי נ-

“ראית מה עשית? ראית מה...“ אמא פולטת צווחה לאחר שהיא מתפרצת לחדרי השקט. היא תמיד שוכחת לדפוק. בראש מוסט אל הקיר ועיניים שמפחדות להיפקח היא צועקת “כסה את עצמך בשם שמיים. מה אתה עושה?!“.

היא מציצה להבחין בנזק ומוסיפה תנועת חלחלה ומבע של מפח נפש. גופה נמהר להשתתף בתצוגת הרגשות העגומים וסומר את שיערות ידיה, משל מופתע כמותה.

“שוב הרטבת במיטה?!“ הקול שלה כל כך גבוה וצווחני שאני מתפלא איך מעולם לא הצטרדה. “אין בוקר אחד שתיתן לי מנוחה?“ היא פורשת זרועות דקות ולבנות קדימה. כמוני, נושאת אסופה של נקודות חן בהירות על אמותיה וכל אחת מהן מתווה את דרכה לשנייה בסדר מופתי עד שמגיעות לשיפוע המרפק ומשם מתפזרות בחופשיות מעלה.

“למה זה צריך לקרות כל יום?!“ שואלת בתסכול ומשתופפת לאסוף את הבדים המוכתמים. בהיענותה לצורך הבהול של גבה להזדקף במהירות ולברוח החוצה מחדרי לישיבה קצרה היא מספיקה לשלוח:

“ותתלבש כבר! איך אתה עומד עירום ככה מול אמא שלך?“ אנחה “מה תכננת לעשות?“

התכוונתי לשם שינוי להחליף מצעים.

“זה פשוט מגעיל.“ היא מושכת באף שמורם מעלה ויוצאת החוצה.

בבחירתה להדגיש את צעדיה בכבדות היא מנסה לייעד כל אחד מהם כמכה למצפוני. עכשיו תוכל ללחח את כתף חברתה הטובה בדמעות מרירות, ולהוסיף יפחה עכורה למען השמיים. והם ילהגו סיפור עתיר מבוכות אודות מר גורלה, שהפך אותה לאם כזו נוראית בעל כורחה.

מזל שיש לי אחים קטנים. חברתה תשתמש בהם, תגיד כמה הכל בסדר בה, תוסיף שאין זה תלוי בה כי לא נותר מה לעשות בנוגע אליי. אחר כך תלחש השכנה משהו בפנים חמורות סבר בנוגע לכך שחייבים להיפטר ממני, מבלי לפספס מבט מודאג לאל המשגיח. אבל את הפצעים שפער בעורה של אמא נער ללא חסד תוכל לתפור אם רק תתאמץ או תחכים מעט. צמד הנותר בגדר נשגבות מבחינתה.

אחרי שאני מתלבש בעצלתיים אני ניגש למטבח ומפשפש במקרר בחיפוש אחר אוכל. אין כלום וזה מרגיז אותי.

“אמא לא הכינה אוכל?“

אבא שומע אותי מקצה המדרגות בעודו מתופף על כל אחת מהן בנקישות דוקרניות. הנעליים שלו מכאיבות.

“אמא“, הוא לוקח נשימה עמוקה וטעונת כוונות להטיף “לא התפנתה להכין לך אוכל. כי בתור בן אתה ביישת אותה והיא שקעה בצער כל אחר הצהריים בזמן שאתה...“ מילותיו נבלעות בפניו המתכרכמות, בין הקמטים.

אבא לא מראה צער לעיתים קרובות, אבל במרוצת השנים למדתי שבעלי חיים הם נושא רגיש אצלו. פניו הנפולים ועטורי הזיפים נראים קרירים למגע. אני תוהה מה המרגש שלהם וכמעט שמצמיד את ידי ללחיו בצעדו הבא. אבל רק למענו אני משיב עיניים לקרביי המקרר המוארים תחת המנגנון המכני. משמימים ככל שיהיו, כשגובים את מבטי הם מבהירים לאבא בדיוק עד כמה הוא מעניין.

“אני מבקש שתשמור על האחים הקטנים שלך כשהם חוזרים מבית הספר. אתה שומע אותי?“

שנית, אני מסיט מבט בעדינות לעברו, בקושי מזיז את הראש. האצבע שלו כמעט החלימה, ציפיתי שתִנַמק.

“ותסגור כבר את המקרר, בשם האל.“

אני סוגר כבר את המקרר בשם האל ומושך באפי. כמו אמא.

“אמא אמרה לי שעוד הפעם הרטבת במיטה.“

אבא עומד בפתח המטבח במשך דקות אחדות ומבזבז את זמנו. היד שלי עוברת ממנוחתה על ידית המקרר לאגרוף ורגלי היחפה סוגרת את דלתו בבעיטה. כאב הראש שלי מחמיר.

“תזהר עם זה.“ הוא אומר ובכך נותן קול לחוסר האונים שלו.

“אתה יודע, אבא, לפעמים כדי להרגיש טוב יותר אני שוכב במיטה ומדמיין אותך עובר מוות איטי ומייסר.“

אני חולף על פניו ועולה במהירות לחדר, כשכל מדרגה היא כמו פטיש וראשי הוא הסדן.

* * *

לא שמרתי על האחים הקטנים שלי בשובם מבית הספר. העדפתי לחפש משהו מעניין יותר.

העברתי את הבוקר באיסוף אוכל. וכשאני אומר איסוף אני מתכוון לרכישה מהולה בגניבה.

זו בעיה, כי דווקא גניבה היא משהו שאני לא אוהב להסתכן בו והיא מעולם לא ריגשה אותי. אבל אין אוכל בבית וההקצבה של ההורים לא מספיקה לשום דבר בשום מקום. לכן אין לי ברירה אלא להיכנס לתוך הילולה נוספת.

עננים מנקדים את השמיים מעלי, ואוויר חם נושב סביבי כשילדים חוצים את דרכם על אופניים במסלולם הבלעדי. עליתי על הכלי הדו גלגלי פעם, כשנמלטתי באישון לילה מחצר השכנים לאחר שהצלחתי בעורמה להפשיט את בתם בהירת השיער. היא הייתה גדולה ממני בשנה, ולא ידעה צער גדול יותר מהשפלה על ידי השכן הבלתי ידידותי שלה. אבל בימים אלו מלבד ההכרה במעמד העירום כטאבו נפשע, לא באמת ידעתי מה צריך לעשות בו, לכן נמלטתי בתסכול על אופניה והמתנתי לעתיד בו אשלוט במופתי הנשיות ביד רמה. אותה הילדה שבה לביתה עם דמעות עגולות כתכשיט מנצנץ על אפה ומיד כִכבה בטלטלה שכונתית שידעה ימים טובים של שגשוג.

עד היום הספיקה כבר לשכוח זאת, כפי שמספיקים חבריה לשכוח ובכל זאת לזכור הכל.

אני עובר על פני חנות הגלידה בה כמעט אכלתי אתמול כדי לבדוק אם הכלב עדיין שם. קצב צעדיי אחיד לשם לא יעוררו תשומת לב מיותרת וכעת אני מציץ מעבר לקיר הלבנים. הררי פרחים הונחו במקום בו מת הכלב. כולם אוהבים את מנחות הטבע בדרכם שלהם. אני יכול כמעט לשמוע צלילי היאנקות חייתיים נודפים כעשן מחישוק הכלניות שמסתיר בהצלחה את הדם שחלחל ללבנים.

לצלילים כאלו יש גוון צהוב, בדרך כלל. הם נראים כמו זיקוקים קטנים ועדינים שמנתרים מקיר לקיר מעל גופת הכלב שכבר לא שם.

מעניין אותי לדעת לאן העבירו אותו וכיצד. מדובר בכלב די גדול, ואני לא חושב שהיזם קיבל את כל התהילה. בתור איש נחמד עליו לחלוק אותה עם יוזם אחר. הוא בוודאי קבור בחצר בעליו, במקום בו יוכל ריחו להתעלות מעלה מהאדמה הנרקבת ולהעניק להליך האבל משהו מוחשי להיאחז בו. הם ככל הנראה גרים בקרבת מקום, אם כי לא מספיק משתלם עבורי לטרוח ולאתרו.

“אתה צריך להרגיש רע עם עצמך. כאילו, אני באמת לא יכולה לתאר לעצמי איך מישהו יכול לעשות דבר כזה לכלב. מה הוא עשה לך?“

הילדה הזו צצה לה משום מקום. אני מניח שהיא עמדה מאחוריי מספר רגעים, משהיא לא היחידה. משכתי סביבי די תשומת לב למלא קהל בכל מקום בו אני נמצא. הקהלים מתחלפים אך מגיעים למספר כולל של בערך שלושים איש ברבות הפעמים.

“ההורים המסכנים שלך... אני כאילו לא יכולה לתאר לעצמי מה הם עוברים. הם ניסו הכל אבל אתה פשוט רע מדי. למה שלא תעשה טובה לכולם ותתנדף? תיעלם! העיקר שתפסיק לפגוע.“

הדיבור שלה מערבב בין המילים. ניתן לראות שהשרשרת המתכתית על שיניה היא תכשיט חדש, והיא שובה פיסות קטנות מפנים שפתייה, עד שמשחררת אותן בדמם.

השפתיים שלה נפוחות ואדמדמות. אני הייתי מובך לפנות כך למישהו. מתעורר בי החשק לנשוך אותן. אבל הילדה הזו כל כך מעצבנת שאפילו הפנטזיות שלי טובות מדי עבורה.

אני מפנה לה גב וממשיך לבהות בזר. אם הייתי מעט יותר טיפש קרוב לוודאי שהפרחים היו הרוסים וההזדמנות לגלידה הייתה חומקת שנית. אה נכון, זו הייתה המטרה שלי מלכתחילה. אבל הילדה לא חדלה מהיטפלותה. אני תוחב את הידיים בכיסי הברדס התכול שלגופי ונושך את שפתיי. אם אחייך אליה אולי היא תסתלק.

לא, זה לא עובד. היא אינה מוותרת בנסיגה לאחור, אלא ממשיכה בחוקיות המתעלקת שהגתה. שלושה צעדים רחבים מאחורי כל שתי פסיעות שלי. מאמציי להתחמק ממנה מביעים את כישלונם בלעג כשהבזקים מרגליה הדקות מאותתים בזווית עיני. אני כמעט משוכנע שזו אותה הילדה מאתמול. במבט חטוף אני בוחן את חזותה אך התמונות מרגעיי המונצחים אתמול מעורפלות מכדי לערוך השוואה בינה לבין הנערה שהופיעה בחזית לצד אמה.

“אני אעריך את זה מאוד אם תפסיקי לעקוב אחרי.“

“לא מגיעה לך מנוחה! ואיך אתה מעז לפנות אליי בכלל?“

אני נכנס בצלצול לגלידרייה וטורק את הדלת בפניה. היא פותחת אותה אחריי ומשתחלת פנימה. הרצפה מכירה את סוליות נעליי המושחרות מטינופת הזמן, נכונה לשרת אותן בדרך לדלפק.

העפעפיים שלי משתחווים לכאב הראש שעודו פועם בלהט ובהוד, ואני מתפלל שהפולחן הזה יגווע במהרה. כל אשר ייקחו חלק בהילולה הבאה וַדּאי מבחינים בכך, ומבכרים גם הם כל גורם או דבר התורם לעינויי בציבור. לא מן הנמנע שלא אקבל גלידה גם הפעם.

אני לוחץ על גשר האף עד הלבנתו ועוצם עיניים בכוח.

“הי, אתה טרקת את הדלת על הילדה.“ מהמהם לעברי גבר שמן בפלנל שישוב על ספת הבד התכולה. המקום מוקף בהן. ספות עור מרוססות צבע שידע להתקלף במקומות שחיממו ישבניהם המיוזעים של היושבים, פוסחות על הדלת ויוצרות מלבן פסטל לנוחות הקונים. אין במקום שולחנות, באופן תמוה.

אני מתלבט קצרות אם להשיב לו או פשוט לאסוף את הגלידה שלי ולהתחמק. לא תמיד מקוננים בי הכוחות להתמודד עם העולם. ולמען האמת הציפיות מכלות אותי מבפנים.

מגיע תורי להזמין גביע ואני נתקל בפרצוף חמוץ. המוכרת, בלונדינית בקוקו נמוך וכובע מצחייה, מאמצת את כל שרירי פניה על מנת לגלות לי את תיעובה.

“אני יודעת מי אתה ומה עשית.“ היא מפטירה בשקט ועוטפת בידה האוחזת את הכף את גופה הדקיק. אפה השבור מושפל מטה כשהכורח להביט בי כלקוח מתחלף באפשרות לבהות במבחר הטעמים.

“יש תות?“ אני שואל בחביבות ומצביע על היציקה הוורודה, שנראית חיוורת לצד הצבעים הרעילים שהפכו את הפטל והמנגו לכל כך מפתים.

כמובן שהיא מפספסת את אצבעי, הוויטרינה המשופעת חומקת מטווח עיניה המצומצמות שנלחמות להתקבע על צבעי הגלידות הבוהקים. אז אני מתופף על הזכוכית.

היא לא צריכה להיאנח, כי גם אם תברך אותי בחיבוק ותוסיף נשיקה על הלחי, הכל ידעו שהיא עומדת אִתם. אני יכול לחוש בחמימות מבטי האיבה נעוצים בגבי השפוף.

“בבקשה תסיר את הידיים מהזכוכית.“ היא אומרת בשקט ואני נענה לבקשתה.

התמהמהותה היא הצעד המחאתי הראשון במאבק הסביל שמתנהל נגדי. ידה מושכת את הכף באיטיות מורטת עצבים עד ליציקת כדור כמעט מושלם. וכשהגביע מוחזק בין אצבעותיה הלבנות אני מטה מבט ומתרכז בהן כל עוד היא ממשיכה להתעכב. המפרקים האלה. יש לה מפרקים עדינים. כמו יצירת נייר קטנה שמנסה להשתלב במערכת הגידים והורידים תחת דרישות הגוף.

אני מכחכח בגרוני כשהיד מתחילה לשעמם אותי, שופך חופן מטבעות שמכסה חמישים אחוזים מן המחיר לתוך כוס התשרים ועוזב במהרה כשהגלידה הגנובה למחצה בידי.

במפתיע, אותה הילדה שנכנסה בעקבותיי ממשיכה להזדנב בגלוי מאחוריי. אני פונה לכיוון הגן הציבורי ומשתדל לשמור מרחק מכל הולך על ארבע. כשירוק מבריק משתלט על טווח עיניי, ואוויר שטוהר היטב משפע הצומח אופף אותי, תריסר אנשים מסובבים את ראשיהם לעברי. כאילו ההנחה שגנים הם מקום מושלם למימוש הפוטנציאל שלי עוברת בכולם. אני לוקח נשימה ארוכה ומעיף מבט זריז לאחור. היא עדיין שם.

טפיפות נעלי הבובה שלה חושקות את לסתי ואני נמלא חימה. עוד מספר צעדים ואני נעצר באחת ודוחף אותה לאחור. עצמותיה העדינות נכשלות במבחן שיווי המשקל והיא נוחתת ארצה על אחוריה כשחצאיתה מופשלת מעלה. תפר תחתונים לבנים מספיק לבצבץ לאור היום וכמעט שחושף את מפשעתה כשהיא מכופפת רגליים על מנת להתיישר.

“לא ביקשתי ממך להפסיק לעקוב אחרי?!“

במילים אלו אני חותם את גורל הגלידה שנשמטת מן הגביע כאילו רצתה לעשות זאת מאז יוצקה לכדי כדור, וזו רובצת כצואה רירית בריח תות למרגלותיי.

אנשים מכל כוון אשר נשאו עיניים למעשיי בציפייה מתחילים לצעוד לעברי. תחילה באטיות, ולאחר שמבחינים בנערה שרגעים קודם לכן הייתה שרועה בחוסר אונים מפתה על הרצפה, הם רצים.

אז חלקם מניפים את המצלמות ומתחילים לדקלם כל מיני מילים ששמעתי אתמול, וחלקם לוקחים צעד קדימה ומנסים לחלץ ממני עוד.

“איך אתה מעז להרים יד על ילדה? היא בסך הכל ילדה ואתה בחור בוגר. מה חשבת לעצמך?!“

“לא אמיתי...“ מצקצקת אם מאחוריי המסך.

אחת הנשים בקהל מציעה רעיון כשנותנת תפקיד לקולה הצווחני מאחורי המצלמה, ומתחילה לקריין את ההיארעות. תחילה היא נותנת רקע מדויק לאירוע המסעיר ואז את חוות דעתה האישית. הפרצוף שלי מככב גם הוא בשלב מסוים וזוכה לחבטות אדירות משני גברים. הם, לטענתם, אבות לילדות משלהם.

אני מנסה להרביץ חזרה אך כוחי לא די אף בכדי לגונן על לחיי ואני נוחת ארצה. כשגופי מוטל בחציו על הדשא העוקצני ובחציו על המדרכה החמימה, לא נדרש זמן רב על מנת להבין איזה משטח יפחית את אכזריות ההטחה הבאה. לא אספיק להתרומם, על כן זחילה קדימה תהיה אפשרות מועדפת. אך רק למי שראוי לה, אומרים לי קולות ששמעתי כל חיי ואני נגרר על המדרכה, למרכז. נחיריהם המתכווצים והמתרחבים מזכירים לי את מיקום דאגתם בסדר מעייני. חבורה של מטומטמים ללא חשיבות לזמן שלהם, או לשלי.

אין לי כלים רבים מלבד לשוני החדה ואני פוצח במזמור נאצות בנוסח אישי, כזה שאיש מהם לא משתמש בו. זה לא מוצא חן בעיניהם, כצפוי, והודות לעזות המצח שבהזדקפותי הם מקבלים את האישור לשלח גפיים זועמים בבטני, במותניי ובגבי. אחת ההלומות פוגעת בירכי ואני נופל ארצה.

ידיי נשלחות לראשי הדואב וצלעותיי סופגות מהלומות אימתניות בנוסח סוליית נעל עבודה.

עוד אחת בבטן ואני עלול להקיא.

מחשבותיי מסתחררות לאחר שראשי נחבט בעוצמה ברצפה. אולם זו לא מלאכת ידו של איש מלבדי.

עכשיו השמיים יפים יותר, והם מושכים את תשומת לבי מעלה, מעלה. הרחק מעל לשני האבות הזועמים, אני רואה בעיניי העצומות את קרחותיהם מבריקות מבין העננים ומצחקק. חיי הבית הפשוטים שלהם מסופרים בקצרה בעיני רוחי. שום דבר מעניין או מרשים. לא חיים ששווה להקריב משהו עבורם, ולכן גם אין לי סיבה לכבד אותם.

“מחליא ממש.“ האחד אומר והשני בוחר לירוק. בפעם השנייה מזה יומיים, קרנית העין שלי מקבלת בברכה די. אן. איי זר בעוד טעם הסלידה ממיר את התות על לשוני. יחד עם כל המגע והריחות הבלתי נעימים, אני נלפת בזוג ידיים נוסף שהפציע אי שם מבין ההמון. זהו ילד, או אדם מאוד נמוך, ואם יש בי איזשהו רצון להיחלץ מתערובת האורגניזמים המזדעקים והלחים, אני מחליט שמוטב לא לבעוט אותו ממני. בין כה וכה המרב שאפיק מכך תהיה שנייה בודדה של שקט מידיו. מסכת האלימות פוסקת לאחר שיוזם נוסף מזכיר לכולם שאל להם להתנהג כמותי. כי הם, הם לעולם לא היו עושים דברים כאלו. והם, למרות נפשעותי, דואגים לשלומי מדי יום ויום.

אחד הגברים הקירחים מושך אותי מעלה ומייצב אותי כשתכולת קיבתי החמצמצה זורמת מפי בשיעול מקרקר. היא מרטיבה בגסות מתריסה את סנטרי ומטפטפת מטה. סמיכה ומצחינה.

“אתה כבר תקבל את שמגיע לך. יום אחד.“

“פשוט מזעזע.“

הם מתפזרים ואני מדדה הביתה.

* * *

“הו אלוהיי. מה עבר עליך?“ אמא מניחה יד על הלב ופותחת את הערב באוקטבה גבוהה. האחים שלי נותרו רעבים בגללי. אף אחד מהורי לא ציפה שיעזו לבקש ממני דבר, אך נשענתי על המראה החדש שלי, משהו שנע בין איש רחוב חבוט לתוצאה של חייט פצוע שדמו נשזר בין הסיבים, בידיעה שיהמם אותם מספיק בכדי להתעלם מהעובדה השולית הזו.

“מה עשית הפעם?“ היא שואלת. ספק דואגת ספק אוצרת בתוכה רביבים עשויי דמעות כעס.

אני יושב על הספה בפנים חתומות. השפה שלי קרועה ופניי מגואלות בדם הזורם מרקותיי, מצחי ופי. עכשיו גם לי יש מעין גשר בשיניים. אני מחייך לראווה לעברה ובטני רוטטת מצחוק מאולץ. תכולת קיבתי התייבשה על חולצת הטריקו שלי, אך לא לפני שחלחלה פנימה והשרתה תחושה מעקצצת על עורי.

אמא מגיבה באותה בהלה מוכנית. זרועותיה המושטות לפניי נאבקות בדחף לגעת תוך שנזהרות לא להחמיר את הכאב ומתפשרות על התעופפות סתמית באוויר.

אני מתחיל לשרוק, רק בכדי להעסיק את לשוני בזמן שטעם הדם שותת בפי. ובהתאם לכך רסיסים אדומים ניתזים אנה ואנה ומסמנים את הנקרה בדרכם. אמא מריחה את הדם, אני רואה כיצד שומרת על איפוק שעה שפניה מתעוותות בגועל.

“מספיק עם זה! עכשיו ספר לי מה קרה.“

“אני לא רוצה לספר לך מה קרה. בלאו הכי את תגידי את אותם הדברים.“ אני עונה בחוסר סבלנות ובציפייה לסערה. האלימות אחר הצהריים הגיעה בזמן הלא נכון. מאז, הספקתי לשבת ולצבור מטען מחודש לקראת רדת החמה. ולמרות שסבלנותי כלפי חוץ מרשימה עד התגרות, מבפנים כל עצביי גועשים.

“טוב, מה אתה מצפה שאני אגיד?“ היא פושקת שפתיים באופן משונה ומעבירה מגבת לחה על מצחי. לשונה נראית תפוחה יותר מהרגיל ואני נמנע מלשאול מדוע, רק מפני שהמעטה במילים היא הדרך היחידה לווסת את הכאב שפושט על פניי.

“מתי זה קרה?“

“בצהריים.“

“ועד עכשיו לא התנקית? כן, הנה. הדם קרוש. אי אפשר לנקות את זה. לך להתקלח.“

“לא.“ האמת היא שאני פשוט חושש לגלות את חומרת המצב של פניי.

אנחה מצחינה את השיחה. כמה מגעיל לראות אישה בגילה נאנחת, עם הסוודר החיוור וחסר החיים הזה, מתאמץ לכסות יותר מהמותן הרופס שנלחץ בידי החצאית. הדאגה הזו שאמא מפגינה כלפיי מעוררת רחמים ולא פעם הדרך היחידה להתמודד עמה הייתה לספר לה את האמת. אך במקום לנסות להבין את מילותיי הכנות היא בחרה להתייפח ובכך להיראות עוד יותר עלובה. ואז האבא הגדול היה מגיע מהחדר ונוזף בבן על שהעז להעליב את אמו המאכילה והדואגת. במקרים הגרועים היה מדקלם את כל סיפור תשעת חודשי התלות וכל החלומות ששברתי לה מרגע גיחתי אל העולם. היא לא יכולה הייתה לדעת שדווקא היא תזכה לגדל אדם רע.

לא באמת פגעתי באמא שלי מעולם. לא גופנית, לפחות. אלו רק המילים והמבטים האגביים שיכולים לשבור אותה קצת מבפנים בכל פעם.

“למה אתה לא מסוגל פעם אחת לעשות מה שאמא שלך מבקשת ממך?“

אני משיב לקולה מלא הייאוש והצער באנחה משלי ומקנח בחיוך אדמדם.

“נקה את עצמך. אני סיימתי לדאוג לך.“ היא מטיחה בי את המגבת ועולה במדרגות. האחים הקטנים מציצים מלמעלה. היא תדאג לי שוב מחר.