הנסיך הדרקון: ירח

1

הדים של רעם

גשם שוטף ירד על קירות הטירה הגבוהים בממלכת קָטוֹליס. טיפות הגשם נשמעו כמו אבני חצץ המכות בזגוגיות החלונות. ענני סערה שחורים געשו בשמיים, ברקים דוממים הבזיקו בהם.

אֶזְרַן התמקם בנוחות במיטת האפריון שלו, עטוף שמיכות רכות, שערו החום הפרוע פזור על הכרית. החדר של אזרן היה מבולגן כמו כל חדר של ילד בן שמונה, אבל מפואר ומלכותי. הקירות והרצפה היו עשויים אבן חצובה להפליא, ורהיטי העץ העתיקים היו מעוטרים תגליפים עדינים של בעלי חיים ונופֵי יער. להבות נרות ריצדו, מטילות צללים שלווים על הקירות.

מקור האור הקורן ביותר בחדר היה בֵּייט, הקרפד הזוהר של אזרן. היצור נטול הפרווה ישן מכורבל בזווית מרפקו של אזרן; גודלו היה כגודל חתול, אבל גופו הרבה פחות רך. הוא הקפיד להיצמד אל אדונו בעור הקרפד הצהוב־כחול החלקלק שלו, וקצב נשימותיו תאם את זה של הילד.

"תוק תוק! אפשר להיכנס?" הצטלצל קול מעבר לדלת.

"אתה המלך! אני לא חושב שאתה צריך לבקש רשות," קרא אזרן בתשובה.

המלך הארוֹ נכנס לחדר.

"מלכים לא צריכים לבקש רשות, אבל אבות כן," הוא אמר וקרץ אל אזרן. הוא טפח קלות על הגב של בייט והתיישב על שפת המיטה.

המפלץ הקטן רטן במחאה, אבל האמת היא שבסתר ליבו נהנה מתשומת הלב. בייט היה חיית מחמד נאמנה, אבל כמו כל בני מינו היה תמיד רטנוני, כיוון שפחות או יותר כל חיית בר גדולה מקרפדה זוהרת ראתה בקרפדות זוהרות מעדן אמיתי.

המלך הושיט יד וסידר את השמיכות סביב אזרן. "נעים וחמים לך?"

"נעים וחמים," אישר אזרן. "אתה יכול לשיר עכשיו."

המלך שר בקול שקט את אותו שיר ערש ששר לו כמעט בכל לילה מאז אימא של אזרן מתה כשהיה תינוק.

"השמש שקעה, הירח זרח.

ישנוני התינוק ורכות נאנח.

כוכבים מנצנצים הרחק בשמיים.

מפהק התינוק ועוצם עיניים.

נושק האוקיינוס לילה טוב לאדמה.

הגלים אומרים ששש... שינה נעימה."

אזרן חייך. "אני אוהב שאתה עדיין שר לי את השיר הזה. למרות שזה שיר לילדים קטנים, הוא עושה לי שמח."

"טוב מאוד," ענה המלך.

"תמשיך לשיר לי גם כשאהיה מבוגר? אני רוצה שכן."

"אם עדיין תרצה, אני אשיר."

"גם כשאהיה מלך? אתה חייב להבטיח לי שעדיין תשיר לי."

הארו היסס, אבל אז אמר, "אני תמיד אשמור עליך, גם כשתהיה מלך."

הוא רכן ונשק נשיקה חמה למצחו של אזרן. זה תמיד היה הרגע שבו אזרן פיהק, ישנוני פתאום.

"לילה טוב, נסיך מתוק," אמר הארו בדרכו לדלת. הוא עצר בפתח החדר הסמוך. "ולילה טוב, קאלוּם."

אחיו החורג הגדול של אזרן, קאלום, ישב מול כַּן ציור בחדר הסמוך. כתפיו היו עטופות בשמיכה, וידו שבכפפה הייתה כרוכה סביב ספל תה. הוא רשם בזריזות לאור נרות.

"לילה!" ענה קאלום בלי לשאת מבט מהרישום. הוא חיבב את המלך הארו והעריך את כל מה שעשה למענו מאז אימא שלו ושל אזרן מתה, אבל המלך לא היה אבא של קאלום. לפעמים היה משהו קצת מביך בברכות הלילה טוב האלה.

הארו יצא בשקט וסגר את הדלת מאחוריו.

קאלום המשיך לרשום. הנער בן הארבע־עשרה ידע לרשום כל דבר בפרטים מושלמים, גם דברים שראה רק לרגע. אבל את הרישום הזה הוא עשה מהדמיון – יצור דמיוני שהיה בחלקו ג'ירף, בחלקו אליגטור. קאלום חשב לעצמו שה"ג'ירליגטור" אולי נראה מוזר, אבל למזלו יש לו עור עבה למקרה שמישהו יצחק עליו. וחוץ מזה, אם הוא יצטרך ללמד לקח את אחד הבריונים, יש הרבה תועלת בצוואר ארוך שמסתיים במלתעות חזקות מלאות שיניים חדות.

בום!

רעם פתאומי הקפיץ את קאלום השקוע במחשבות.

"קאלום!"

"זה בסדר, אֵז," קרא קאלום. הוא הניח מידו את העיפרון וניגש למיטה של אחיו הקטן. "זה בסך הכול רעם. אין סיבה לפחד. תחזור לישון."

"לא פחדתי," אמר אזרן. "בייט פחד."

למשמע שמו נשא בייט מבט זועף, ועורו עטה גוון אדום עמוק. הוא לא היה מרוצה מהרמיזה שהוא פחדן. יצא לו לפגוש בחייו הרבה קרפדות זוהרות, והוא ידע שהוא נכלל בחמשת האחוזים האמיצים ביותר. או לפחות בעשרת האחוזים.

אבל בייט לא היה מסוגל לכעוס על אזרן לאורך זמן. הוא חזר לישון, והצבע הכועס שלו התחיל להתעמעם.

ברק הבזיק, ואורו חשף בפני האלפים את החייל האנושי שסייר ביער המלכותי. הגבר הצעיר היה דרוך, עיניו הבזיקו ימינה ושמאלה לסרוק את הצמחייה.

רֵיילָה, החברה הצעירה ביותר בצוות האלפים, שפשפה את ניצבי החרבות שלה באצבעות אלפית ארוכות. האם החייל מרגיש שהם צופים בו מבין השיחים? האם הוא יודע באיזו סכנה הוא נמצא?

אם מנהיג האלפים, רוּנאן, יאותת לה, ריילה תהרוג את החייל. לא תהיה לה ברירה. היא הייתה מתנקשת, אחרי הכול, מתנקשת מוצלחת. היא הייתה מוכשרת בשימוש בחרבות שלה ובעלת רגליים זריזות. היא הייתה מסוגלת לרוץ ולקפוץ בין העצים הגבוהים טוב לא פחות מהמבוגרים ממנה. ריילה תעשה כל דבר שרונאן יבקש ממנה.

לך מכאן, חזרה ואמרה ריילה במחשבתה, כאילו תוכל לגרום לחייל הצעיר לזנוח את משמרתו. אַל תראה אותנו. לך הביתה.

המשימה של האלפים לא הייתה קשורה בבן האדם המסוים הזה. הוא היה מטרד בלבד בדרכם אל המטרות האמיתיות שלהם. הם יעזבו אותו בשקט אם יוכלו. אבל אם החייל יראה אותם... ריילה ניסתה לא לחשוב על זה.

"יש שם מישהו?" קרא החייל אל החשכה. הוא נשמע בטוח בעצמו, אולי אפילו אמיץ, וריילה ידעה שזה לא מבשר טובות עבורו.

האלפים נותרו דוממים. ריילה עצרה את נשימתה. שנייה חלפה. ועוד שנייה.

"בשם המלך הארו, תגידו מי אתם!" צעק בן האנוש.

רק כמה שניות נוספות של שתיקה, חשבה ריילה לעצמה. עוד כמה שניות והוא יבין שאין כאן שום דבר וימשיך בסיור. האם החייל שומע את ליבה ההולם בכוח?

ברק נוסף האיר את השמיים, ועיניו של בן האנוש נפערו. עכשיו לא היה ספק בזה. הוא ראה אותם.

הוא ירה חץ מרוֹבה הקשת שלו בכיוונם הכללי, ואז הסתובב וברח.

כהרף עין סימן רונאן בהנהון בלתי מורגש כמעט.

הוא הנהן אליי? תהתה ריילה. אף אחד אחר לא הניד עפעף. כן, נראה שהוא בחר בי. עכשיו אני המוות עבור החייל הזה.

ההכשרה של ריילה נכנסה לפעולה. כל התגובות והפעולות שתרגלה שוב ושוב כבר הפכו בשלב הזה לאינסטינקט, והיא פצחה בריצה בעקבות המטרה שלה. להרוג את בן האנוש הזה היה מחובתה עכשיו, זה הכול.

החייל רץ לאורך השביל מהר ככל שאדם מסוגל לרוץ, גלימתו הכבדה מתנפנפת ברוח, וכלי הנשק המגושמים שלו מאיטים את התקדמותו.

אבל ריילה הייתה בת היערות. היא דילגה מענף לענף, רגליה בקושי נוגעות בקליפת העץ לפני שזינקה לנקודה הבאה. היא מיהרה במרומי היער, חוזה בדייקנות כל פנייה של המטרה. מהר יותר ויותר היא הלכה וצמצמה את הפער ביניהם עם כל זינוק. הגשם הכה בלחייה. הריח הכבד של הסערה הציף את כל חושיה. היא מעולם לא הרגישה מלאת חיים יותר.

המטרה נמצאה ממש בהישג יד.

ריילה עצרה על אחד הענפים ועיניה הסגולות הצטמצמו, נוצצות ביער החשוך. היא זינקה אל הקרקע ממש מאחורי החייל.

החייל הסתובב בבת אחת, אבל ריילה כבר חזרה אל מחסה החשכה. היא צפתה בו מנופף בפראות ברובה הקשת שלו.

צאי לשם! הורתה ריילה לעצמה.

לפני שתפקפק בעצמה, היא הסתערה מבין הצללים ושלחה בעיטה זריזה לחזהו של בן האדם. החייל התגלגל במורד הגיא היישר אל תוך נהר של בוץ. ריילה ירדה בעקבותיו.

החייל ניסה להיאבק, אך לשווא; בן רגע היו הלהבים של ריילה צמודים לצווארו.

"בבקשה!" התחנן החייל. עיניו המבוהלות הבחינו בכלי הנשק המשוכללים שלה.

תעשי את זה עכשיו! חשבה ריילה. ההיסוס שלך הוא רק עינוי בשבילו, לא הפגנת רחמים... הוצאה להורג זריזה הייתה מעשה החסד היחיד שהיה באפשרותה להציע לו.

החייל נשא מבט אליה בניסיון לבחון את פניה שמתחת לברדס הגלימה.

"מי את?" שאל בשקט.

ברק הבזיק שוב. פני המטרה הוארו לרגע אחד בלבד, אבל הרגע הזה הספיק. ריילה ראתה את הפחד בעיניו של החייל. היא ראתה את העצב שלו. היא כמעט הייתה מסוגלת לשמוע את מחשבותיו: אני הולך למות. אני הולך למות.

אבל בפניו היא ראתה גם את אהבתו לחיים, ואת כל ההבטחות שהחיים צופנים לו – הבטחות שהיא תחסל בחרבות שלה. היא הניחה לאחיזתה להתרופף קלות.

החייל ניצל את ההזדמנות ונסוג לאחור בבוץ. ואז פרץ בריצה.

זרועותיה של ריילה נשמטו לצידי גופה וראשה הורכן, כל נחישותה התפוגגה בסערה. למה היא חלשה כל כך?

היא עמדה דוממת כפסל בעוד המטרה שלה נמלטת.