פרולוג
Someone Like You / Adele
תנשמי. תנשמי. זה בכיס הקטן שלך, סטלה. את יכולה לעשות את זה, אז תעשי את זה.
הקלקתי על המצלמה והצצתי במהירות ברישומים שלי.
רק רגע אחד.
זרמים של חשמל נורו בעורקיי וטפטפו לכל נקבובית בעורי, מזכירים לי שהנה, הרגע הזה הגיע.
שלושים שניות.
לגמתי מבקבוק המים, הנחתי אותו בצד ליד המחשב הנייד שלי והמתנתי.
עשר שניות.
הבהוב של ספק ניעור בי לשבריר שנייה לפני שהעפתי אותו ממני.
חמש.
נשפתי נשיפה נרעדת, לחצתי על ‘התחל בשידור חי’ והפניתי את פניי לעבר המצלמה.
“רודף נשים, בריון, גאון, זאב בודד והראפר הגדול ביותר בעולם. אפילו עם כל התארים האלה, פיליפ פטרסון, הידוע גם בכינוי ‘טיטאן’, הוא עדיין סוג של אניגמה. הוא הצליח ליצור יקום שלם במילות שיריו שמספרות לנו סיפורים, אך תמיד משאיר אותנו לפענח אותן ולחלץ מתוך הבדיות שלו את האמת. הוא פרץ לסצנת המוזיקה לפני חמש עשרה שנים, אנדרדוג שהכה את הראפ היישר בבטן הרכה בעזרת מקצבים כאוטיים ונואשים שהדהדו בעולם המוזיקה ורוממו אותו לדרגה לא צפויה של כוכבות. טיטאן, שמכר למעלה ממאה ושמונים מיליון תקליטים, עדיין אוחז בכתרים שנקשרו לו ובעוד הוא אורח קבוע בכל בתיהם של מעריציו השרופים, במהלך שני העשורים האחרונים הוא ממשיך לצבור סביבו צבא של מעריצים חדשים. אני חייבת להודות שהרגשתי מעט מאוימת כשנפגשתי איתו בסוף השבוע האחרון, במבצרו בשיקגו. גם אני, כמו מיליון אחרים, מעריצה שרופה של הגאונות שלו. הפשטות שהקיפה אותי כששהיתי בסטודיו הביתי שלו הייתה מטלטלת, בלשון המעטה. הרגשתי כמעט כאילו ביקרתי במעבדה. לא היו תקליטי פלטינה על הקירות, לא ראיתי תמונות פרטיות, או כל רמז אחר להיסטוריה שהוא עשה בתור כוכב הראפ הגדול ביותר והידוע לשמצה ביותר בעולם. הוא ישב בכיסא עור ליד לוח הסאונד שלו עם בקבוק מים ביד, דיבר על אהבתו למוזיקת הראפ והקפיד להסיט בעדינות כל שאלה על חייו הפרטיים, למרות שידוע לנו שהוא נפרד לאחרונה מחברתו זה שנים, ג’ורדן וילסון.”
עיניי כמעט דמעו כשראיתי שמספר הצופים בשידור החי שלי הגיע למאה אלף. תוך דקות ספורות, זכיתי למאה אלף צופים שצפו בשידור החי שלי. נשמתי עמוק.
“אך נראה שצברתי מוניטין מסוים, מפני שכשהתיישבתי מול ענק הראפ, נראה היה שפיליפ הגיע מוכן לכיתת יורים. ניהלנו דו־קרב מעניין מאוד כששאלתי אותו את השאלות הקשות יותר, שאלות של מעריצה. שאלות שידעתי שרבים ממעריציו המושבעים היו רוצים לשמוע את התשובות להן, ואני חושבת שתופתעו לשמוע את התשובות שלו. לכן, ללא עיכובים נוספים, בואו ותציצו בכתבה הבלעדית שלי על האיש שעומד מאחורי המיתוס. תרגישו חופשי לגבש לעצמכם דעה, אבל מעל לכול, תזכרו שהדבר החשוב ביותר הוא המוזיקה.”
צירפתי לינק לריאיון המצולם וראיתי שכמות הקליקים הרקיעה שחקים ברגע שפניו נראו על המסך.
זה היה הרגע שבו הקריירה שלי הגיעה לשיא.
צפיתי בגאווה בריאיון שלי עם הלוויתן הלבן, מובי דיק של תעשיית המוזיקה. מכל האומנים, היה הכי קשה להשיג ריאיון אישי עם פיליפ פטרסון המבריק והחמקמק, ואני הייתי האישה שבעזרתה הוא בחר לשבור את השתיקה בנוגע לדרך שעשה אל ההצלחה, להורים שלו, לאשתו לשעבר ולבסוף, אחרי שעה ארוכה של הליכה על קליפות ביצים סביב הנושא, הוא דיבר על מערכת היחסים האחרונה שלו. הוא הגיש לי על מגש מכסף פרטים אישיים מאוד על חייו, דברים שכל־כך הרבה עיתונאים אחרים ניסו להוציא ממנו ולא הצליחו, וזה היה לא פחות מנס עבורי.
זה היה ההישג הגדול ביותר בקריירה שלי כעיתונאית בתחום המוזיקה. ממש ריחפתי באוויר ברוב אושר כשהטלפון שלי התפוצץ מרוב הודעות על גבי הודעות. לא סיפרתי לאיש על הריאיון הבלעדי שהשגתי – אף לא לאחד. הייתי ב’היי’ מאדרנלין כשהטלפון שלי התחיל להשמיע צלילי הודעות, מאה הודעות, מאתיים הודעות, ואז ראיתי את מונה הצופים קופץ מעלה בחדות לחצי מיליון. חצי מיליון! צחקקתי בעצבנות ובדקתי את דף הפייסבוק של פיליפ. הוא בדיוק העלה לדף שלו את הלינק שצירפתי לשידור החי שמוביל לריאיון שלנו. הלסת שלי נפערה. רק בדף המעריצים שלו היו יותר משמונים מיליון עוקבים.
מונה הצופים המשיך לטפס. עשיתי את זה. השתנקתי כשהמונה הגיע למיליון.
מיליון אנשים צפו בשידור שלי.
מיליון אנשים צפו בשידור שלי!
“אההה!” צעקתי לאף אחד במיוחד כשהבטתי סביבי בחדר הריק. הרמתי את ידיי באוויר כשמונה הצופים עמד על שני מיליון והמשיך לטפס. “אוי, אלוהים אדירים!” קפצתי מהכיסא, עיניי דומעות.
מעולם לא היו לי יותר ממיליון צפיות. אף פעם. וכדי להגיע למיליון צפיות נדרשו לי חודשים ארוכים. זה היה השיא הכי גדול בקריירה שלי. השפלתי את עיניי לטלפון, מתה לדבר עם מישהו, כל אחד. האצבע האמצעית של לקסי קפצה על המסך ולא הצלחתי להתנגד לדחף לקבל את השיחה ממנה.
“אהההה!” צרחתי לתוך הטלפון.
“סטלה?”
“כן! זה טוב? את חושבת ששאלתי את השאלות הנכונות? ערכתי את הריאיון במשך תשע שעות בערך.”
“מה?”
“מה זאת אומרת, מה?! הריאיון עם טיטאן.”
“ראיינת את טיטאן?!”
חלק קטן מההתלהבות שלי התפוגג. “ידעתי שלא הייתי צריכה לענות לשיחה ממך.”
“את פאקינג ראיינת את טיטאן?!”
“כן. רציתי להפתיע את כולם.”
“ולא לקחת אותי איתך?”
“סליחה. ארגיש רגשות אשם אחר כך.”
“כן.” קולה הונמך. שמעתי מים יורדים באסלה. “כן, סטלה, זה כזה מגניב.” שוב שמעתי קול של מים מודחים באסלה.
“איפה את?”
“אני בשירותים של ה’מארקי’.”
“או־קיי. טוב, אני ממש עפה על עצמי כרגע, גברת, כאילו, הטלפון שלי מתפוצץ, ממש. חמישה מיליון צופים, לקסי. חמישה מיליון!”
“אני ממש שמחה עבורך, סטלה.”
הזעפתי פנים. “כן, אני שמה לב, עם הקול המונוטוני המדהים הזה שלך.”
“אני כל־כך מצטערת.” ואז הקול שלה נשבר. החברה הכי טובה שלי לא בוכה. אף פעם.
“אוי, שיט. מה קרה?!”
“אתקשר אלייך מאוחר יותר, בסדר? אני לא רוצה להרוס את זה.”
“את לא הורסת כלום. את לא יכולה להרוס את זה, אני מבטיחה. אני אהיה ב’היי’ כמה ימים רצופים, לפחות. אז, למה את בשירותים?”
“אני בבליינד דייט. הוא לקח אותי לחתונה.”
“בסדר. את צריכה תירוץ? זה לא מתאים לך, יש לך ביצים. פשוט תני לו את המשפט הרגיל שלך, ‘זה לא אתה, זו אני’, או משהו בסגנון.” צחקקתי מפני שהיא השתמשה במשפט הזה בנוכחותי על נגן בס עם שפתיים של פרה וריח רע מהפה.
“סטלה.”
זיהיתי את הטון הזה. הטון הזה תמיד נשא איתו חדשות רעות.
“מה? פשוט תגידי את זה.”
“זו החתונה שלו.”
הצצתי בשעון בזמן שסגרתי את רוכסן המזוודה. נותרה לי שעה וחצי לטיסה והתחלתי קצת להילחץ. “החתונה של מי?”
“סטלה.”
“אני יודעת איך קוראים לי. לעזאזל, מי – “ ההבנה הכתה בי והלב שלי פגש את הרצפה. נותרתי שקטה בזמן שהיא המשיכה לקשקש בעצבנות. “מה הסיכויים?”
“מה הסיכויים המחורבנים? אני לא יודעת מה לעשות. רוצה שאלך? אין חוברת הנחיות למשתמש במקרה כזה. בכלל רצית לדעת דבר כזה? שהוא מתחתן? אני לא מאמינה שהרגע צפיתי בו מתחתן! מי, לכל הרוחות המחורבנות, מוצאת את עצמה בחתונה של האקס של החברה הכי טובה שלה? אבל לא יכולתי שלא לספר לך.” היא משכה באפה בעוד ברקע נשמעו שוב ושוב קולות של מים נשטפים במורד האסלה. “סטלה, בבקשה תגידי משהו.”
עצמתי את עיניי בכוח כדי להתגבר על הצריבה בעיניים. “אני בסדר, ברור. אני בסדר גמור. אני לא מבינה למה את בוכה?”
“אני לא יודעת.” היא משכה באפה. “בן התקשר אליי אתמול בלילה, והדברים פשוט כל־כך דפוקים, והיום החרא הזה קורה, ואני יודעת שאת שמחה, אני יודעת את זה, אבל... כלומר, זה – “
הרמתי את ידי כאילו היא יכלה לראות אותה. “אל תספרי לי שום דבר נוסף, בסדר?! אני בסדר.” ממקומי על המיטה הבטתי בבואתי שנשקפה אליי מהמראה שבחדר האמבטיה הסמוך. שום דבר לא השתנה. לא דלפתי. הייתי לגמרי בסדר. “אני בסדר. אני שמחה שסיפרת לי. אני צריכה לצאת כדי להגיע לשדה התעופה בזמן, אחרת אפסיד את הטיסה.” ערמה של שאלות עמדה על קצה לשוני. הוא נראה מאושר? היא הייתה יפה? ועוד שאלות ששנאתי את עצמי על כך שלקסי לעולם לא תוכל לענות עליהן. עדיין, ליבי ומוחי סירבו לשמור את השאלות האלה פקוקות בתוכי. האם היא יפה יותר ממני? האם הוא הביט בה באותו האופן שבו הוא היה מביט בי? האם הוא הציע לה נישואין בלב שלם? האם הוא חשב עליי כשהוא עשה את זה? האם הוא חושב עליי לפעמים? האם דמותי מתגשמת בחלומותיו כפי שהוא מתגנב לחלומותיי לפעמים?
כל מחשבותיי היו אנוכיות לחלוטין. כל אחת ואחת מהן. ומכל המחשבות והרגשות שיכולתי לחשוב או להרגיש ביום הזה, לא ציפיתי שתיעוב עצמי יזדחל קדימה ויתפוס את מרכז הבמה. הכרחתי את עצמי לדבר. “תישארי.”
“את בטוחה?”
“כן, ברור. אני בסדר.”
“החרא הדפוק והמוזר הזה תמיד קורה לי. תמיד איתך.”
“אני יודעת.”
“זה כמו קארמה דפוקה או משהו מאלוהים או ממישהו שממש שונא אותך. זה כזה דפוק.” צחקתי צחוק מלא אירוניה, למרות שבתוכי ליבי הלם בכוח. שתיקה השתררה בקו כששתינו חיכינו לאיזשהו סוג של פתרון שלא הגיע. “סטלה, אלוהים, אני כל־כך מצטערת.”
“על מה את מצטערת? תפסיקי. את יודעת שאם המצב היה הפוך, גם אני הייתי מספרת לך. אני צריכה ללכת. אוהבת אותך.”
“אוהבת או – “
ניתקתי את הטלפון לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט וקפאתי באמצע חדרי במלון.
בהיתי בבודהה הגדול העשוי ברונזה שניצב מאחורי דלפק הקבלה בזמן שהטלפון הרעשני שלי לא הפסיק לצפצף בתיק הגב הקטן שעל גבי. מאחוריי, בלובי, מים טפטפו ללא הפסקה על מפל עשוי סלעים מלאכותיים שאליו הוביל שביל מרוצף אבן. כל הקולות סביבי התערבלו לרעש רקע ונמוגו כשבהיתי בפסל. ידית המזוודה שאחזתי בידי הייתה הדבר היחיד שמנע ממני לצעוד לעבר הבודהה המזמין ולחבק אותו.
“גברתי.”
מתנערת משרעפיי, בהיתי בגבר שעמד מולי. היה לו שיער קצר וחום שסופר בקפידה ועיניים חומות בהירות. הוא חייך אליי חיוך לבן ובוהק. “נהנית משהותך אצלנו?”
הוא רצה מילים. היו לי רק כמה מילים ספורות לתת לו. “נהניתי, תודה.”
“לאן מועדות פנייך היום?”
“אני צריכה הסעה לשדה התעופה.” הבחנתי בזה שלא עניתי לשאלתו, אבל גם אם השמיים היו מתהפכים עליי באותו הרגע, זה לא היה מפריע לי.
“הבל־בוי בחוץ יזמין לך מונית. יש לך מזוודות נוספות?”
הנדתי בראשי באיטיות והסטתי את עיניי בחזרה אל הבודהה בזמן שהטלפון רטט בתיקי.
“נראה שלשנינו צפוי יום עמוס במיוחד.”
עיניי מצאו את עיניו בשנית לפני שהוא הביט מעבר לכתפי אל התור שנוצר מאחוריי.
נשוי? ברור, הוא התחתן. ולמה שלא יתחתן?
“שתהיה לך טיסה נעימה.”
פקיד הקבלה פטר אותי מעליו בעדינות ובאדיבות. לפקיד הקבלה לא היו תשובות עבורי, וגם לא לבודהה. אזרתי את כוחותיי במידה מספיקה לצאת אל המדרכה, אל הבל־בוי במעיל הכבד שקיבל את פניי בברכה.
“לשדה התעופה?”
“כן, בבקשה.”
“איך הייתה השהות שלך?”
גרסה צפונית של משב רוח אביבי הכתה בפניי בזמן שהקפדתי לשמור על ארשת פנים חתומה והכרחתי את עצמי להתאפס מספיק כדי לדבר. “הביקור פה היה נהדר, תודה.”
הגבר המבוגר בחן את תווי פניי. הסטתי את מבטי, המתח השורר בגופי מפעפע מכל איבריי. כתפיי היו שמוטות וראשי הסתחרר, וידעתי שהוא יכול לראות את הקרע שנוצר בי. אימא שלי תמיד אמרה לי שהבעות פניי מסגירות אותי, אבל האם הבל־בוי היה מסוגל לראות את הבושה? לא הייתה לי כל זכות להרגיש את מה שהרגשתי. שום זכות. אבל זה לא שינה דבר. הרגשתי את זה בכל מקרה – את הקנאה, את הכאב, את סיבובה החד של הסכין שחפרה שוב ושוב בתוך חזי וסירבה לתת לי להתעלם ממנה.
החתונה שלו.
השתנקתי עם פרץ נוסף של רוח מקפיאה כשהבל־בוי ירד מהמדרכה לתוך טלאי של שלג מלוכלך על הכביש ופתח עבורי את דלת המונית. הנהג לקח את התיק מידי ותוך שניות כבר היינו בדרכנו אל שדה התעופה, בעוד גורדי השחקים נעלמים מבעד לחלונות המכוסים אדים.
“לאן את נוסעת היום?”
הטלפון שלי שוב התפרץ בכמה צלילים מרוחקים. שלחתי את ידי לתוך התיק כדי להשתיק אותו. “הביתה.”
הוא הביט בי לרגע דרך המראה האחורית עד שהבין את הרמז. הייתי גסת רוח ולא התנצלתי על זה. פניי בערו והחזה שלי עלה באש.
תתאפסי על עצמך, סטלה.
פרמתי את כפתורי מעיל הטוויד שלי, לפתע נזקקת לעוד אוויר מקפיא. רציתי להיות מכוסה בו. רציתי לתת לקור להקפיא את קצות עצביי, אבל ידעתי שאחוש את הבעירה גם בטמפרטורות שצנחו מתחת לאפס. כמה דקות מאוחר יותר, בכניסה לשדה התעופה, בחנתי את האנשים הממהרים על פניי כדי למצוא מחסה מפני הרוח מקפיאת העצמות. פסעתי בקצב של חילזון אל עבר הדלתות האלקטרוניות ונעמדתי במרכזו של הכאוס. גל של רעשי רקע פעם בחלל האוויר: קולות, נקישות נעלי עקב סביבי, צפצופיהם המונוטוניים של הסורקים המגנטיים. התמקדתי באחת הדיילות, שחלפה במהירות דרך הבלגן השורר סביב בצעדים ארוכים, שערה אסוף בפקעת מסודרת על קודקודה. מזוודתה הארוזה בקפידה החליקה לצידה. תהיתי לרגע לאן היא נוסעת כשהיא עקפה את הולכי הרגל בדרכה אל עמדות הבידוק. לפחות חמישים אנשים עמדו בתור לבידוק הביטחוני, ולא רציתי שהם יביטו בי בכלל. אף אחד מהם. לא היה בי את הכוח לחייך, לא הייתי מסוגלת לנהל שיחות נימוסין מיותרות. בעיניים מושפלות, פסעתי צעד אחד קדימה ואז הכרחתי את עצמי לפסוע פסע נוסף.
הוא נשוי. יופי לו.
תמשיכי ללכת, סטלה.
הכרחתי את עצמי לשאוף אוויר ומתחתי את כתפיי לאחור, מברישה מעליי בעיני רוחי אבק דמיוני. הייתי ממש טובה בזה, כי עשיתי זאת במשך כל חיי. לקסי צדקה. צירופי המקרים, האכזריות של החיים, חוש ההומור החולני של הגורל שתמיד שיחק תפקיד משמעותי מאוד בכל מה שהיה קשור בו. בשניהם גם יחד. אולי זו הייתה דרכם של החיים ליידע אותי שדווקא היום, מכל הימים, הייתי במקום הנכון במסע שלי.
אז למה זה כל־כך צרב וכאב לי, לעזאזל?
כבר התרחקתי מאוד מהמקום בחיים שלי שבו לכל אחד מהדברים האלה הייתה משמעות. מהזמנים שבהם ניתחתי ופירקתי לגורמים כל דבר עד לנקודה שבה גרמתי לעצמי להשתגע ממש, עד שבסופו של דבר הנחתי לדברים להיות כפי שהם.
ויכולתי לעשות זאת שוב. יכולתי לעשות זאת בקלות אם הייתי רק יכולה לעבור את המכשול הזה. החיים שחייתי היו הנחמה שלי.
כי לקסי צדקה.
באמת הייתי מאושרת.
מרוצה מכך שעברתי כבר את הגרוע מכול, וללא ספק בדרמטיות יתר, הוצאתי מארנקי את תעודת הזהות שלי. וזה היה הרגע שבו שמעתי את התווים הראשונים של השיר שהתנגן ברמקולים של שדה התעופה.
“חתיכת בן־זו – “ עצרתי את עצמי, מטיחה יד על פי באימה. כל הראשים שעמדו איתי בתור הופנו לעברי, מאות עיניים סרקו אותי בדקדקנות. כמה אימהות תפסו את ילדיהן בתוקף והרחיקו אותם ממני בפנים מלאות גועל, וראיתי חיוכים בפניהם של כמה גברים שעמדו בקבוצה לפניי בתור. עמדתי משותקת בעוד השיר שנישא באוויר לתוך אוזניי התפוצץ כמו חומר נפץ בחזי. מלמלתי “אני מצטערת”, תפסתי את ידית המזוודה ומיהרתי להתרחק כאילו הרגע צעקתי “פצצה!”
מושפלת ולא מסוגלת לספוג עוד מאותם מבטים נוקבים, גלגלתי את המזוודה בחזרה לאולם הכניסה לטרמינל, עיניי נעוצות ברצפה המבהיקה. כמה קילומטרים מאוחר יותר, כשהטיסה שלי כבר הייתה באוויר בבטחה ובלעדיי, התאמצתי כדי לעשות סדר במחשבותיי המסתחררות, בעוד זיעה פורצת מכל נקבובית בעורי. התכרבלתי בחוסר נוחות במעיל החורף שלי וצעדתי ללא מטרה וללא כיוון במרחבי הטרמינל, מגלגלת מאחוריי את מזוודתי הקטנה כאילו הייתה מלאה טונה של לבנים.
זו תמיד הייתה המוזיקה, מה שהכאיב לי הכי הרבה. היא עשתה את הנזק הגדול ביותר. לכל רגע בחיים שלי היה את השיר שליווה אותו. היו ימים שהיו בעצם שירים שהושמעו שוב ושוב, והיו ימים שבהם התעוררתי לצלילי מילים שהסתחררו בראשי. המילים לפעמים קבעו את קצב יומי, ואילו אני הלכתי בעקבותיהן, משועבדת להן. אבל היו שירים שחפרו לתוך מחשבותיי, כמו ציפורניים מחודדות היישר לתוך פצעים פתוחים. מוזיקה היא הספרנית הגדולה ביותר של הלב. לכמה תווים יש את הכוח להחזיר אותי בזמן, ולמקומות הכואבים יותר מכול. קחו כל שיר מכרטסת השירים שמלווים את החיים שלכם, ותראו שאתם יכולים להצמיד אותו לזיכרון מסוים. הזיכרון מיתרגם לרגש מסוים, תמיד מהדהד בזיכרונותיי וכך זה יהיה תמיד, ולא משנה כמה מכרטסות השירים האלה הייתי רוצה לקרוע לגזרים ולשרוף כמו ספרי טלפונים ישנים כדי לפנות מקום לחדשים, השירים האלה תמיד נשארים ברקע, מאיימים להשמיע את עצמם שוב ושוב.
השיר הזה, שהדהד לו אי שם במעמקי מוחי בזמן שניסיתי בכל כוחי לקרוע אותו מכרטסת השירים שלי, פצע אותי הודות לחבריי הטובים צירופי המקרים, וניגן על כל אחד ואחד מזיכרונותיי המקושרים איתו. הוא הסתנן לתוך אפי וצרב כוויה בריאותיי בזמן שרקעתי על פני הרצפות המבהיקות של שדה התעופה בנעלי האול־סטאר החבוטות שלי ונעצתי מבטים במילים ששרבטתי עליהן בטושים צבעוניים בלתי מחיקים.
השיר שהתנגן היה כמו קעקוע חרוט על ליבי, כמו עוד כמה בדיוק כמותו, ובפעם השנייה בחיי, רציתי שהמוזיקה פשוט תפסיק. נזקקתי לכך שההשמעה החוזרת של השיר פשוט תגיע לכדי סיום. לא רציתי להרגיש עוד את הצריבה. הכול היה פשוט מוחלט מדי. כל־כך סופי.
וההיגיון שבזה היה פשוט מגוחך.
בזמן שהעליתי זיעה בעודי בוהה בחריצים ובכתמים שעל פני משטחי הקרמיקה המבהיקים של הרצפה תחת רגליי, ידעתי בוודאות כמה דברים. הדבר הראשון היה: לא התעתדתי לעלות על מטוס באותו היום. השני היה: התכוונתי להחזיר צלצול ללקסי ולשאול אותה שאלה אחת יחידה. הדבר השלישי היה: סירבתי להכיר בעובדות. הכאב היה נוכח מדי, חי מדי.
מה היה הדבר הזה בנפש האישה שסירב לאפשר לי להתעלם מהכאבים הנושנים, העתיקים, ומהזיכרונות שהותירו אחריהם הגברים שאליהם קשרתי את עצמי?
פעם נהגתי לחשוב שהגברים הם אלה שהיו מומחים בלהשאיר דברים בעבר ובלהתקדם הלאה, אבל עתה הייתי מבוגרת מספיק כדי לדעת שזה לא ככה. הזיכרונות שלהם היו חיים באותה המידה, ומכאיבים לא פחות. הם פשוט היו טובים יותר בלשחרר.
מותשת, עצרתי באמצע הצעדה וגרמתי למישהו להתנגש בי. “סליחה!” מיהרתי להתנצל כשהוא תפס בזרועי כדי לייצב את שנינו. הוא הקריח בטרם עת, היו לו עיניים ירוקות רכות והוא היה לבוש מכף רגל ועד ראש במדי הסוואה צבאיים. שולי מכנסיו נדחסו לתוך מגפיו. חייל.
“זה בסדר,” הוא אמר בשקט כשהיטיב על כתפו את רצועת התיק וקרץ אליי לפני שהתרחק כדי להצטרף אל קבוצה של גברים שהיו לבושים בדיוק כמוהו. זזתי הצידה, יצאתי מתוך הזרם הקבוע של התנועה האנושית והצמדתי את גבי אל הקיר, נותנת לשניות לחלוף.
מה, לעזאזל, את עושה, סטלה? לכי הביתה!
רותחת על עצמי, אמרתי לעצמי להעביר את הכרטיס שלי לטיסה מאוחרת יותר ולעצור את הטירוף הזה, אבל אז הרמתי את עיניי אל שלט ניאון שמוקם בדיוק מעליי. התכווצתי לנוכח האורות המהבהבים בצהוב בוהק שיצרו אותיות גדולות ובוטות, ממצמצות אליי בעזות מצח מחורבנת.
סעי. סעי. סעי.
אלאמו. סעי בשמחה.
רגליי נעו לפני שבכלל הייתה לי הזדמנות לחשוב על זה לעומק, לפני שיכולתי להכניס בעצמי קצת היגיון ולהסביר לעצמי שנהגתי בדרמטיות־יתר ושלחדשות לא הייתה כל השפעה ממשית על חיי. אני הייתי אחראית על החיים שלי, ועל התגובות שלי. כל אותן מחשבות שהסתננו לראשי ושיבשו את השכל הישר שלי נחבטו שוב ושוב על ידי דליפה איטית של אכזבה שפעפעה לתוך החזה שלי.
כשהיה מדובר בגברים שבחיי, הרגשות שלי היו כמו קריפטונייט, וכך גם היה חוסר ההחלטיות שלי. באותו היום בטרמינל, שוב נתתי לשני אלה להטיל בי מום.
החלטתי לצאת לנסיעה.
גלגלתי את המזוודה אל מקום החנייה שסומן במספר ‘חמישים ושתיים’ ופתחתי בעזרת השלט את הנעילה של ה’ניסן אולטימה’ לפני שהשלכתי את המזוודה לתא המטען. בתוך תא הנוסעים המחניק, לחצתי את מצחי אל ההגה, התנעתי ופתחתי את החלון. האוויר הקר הכה בי, מעיר אותי מערפול החושים המתיש שאליו שקעתי. הבטתי בשעון שעל לוח המחוונים. חלפו רק שלוש שעות מאז השידור החי שלי.
שלוש שעות.
נסעתי לאחור תוך שאני מוציאה מתיקי את הטלפון כדי להזניק תוכנת ניווט. כבר חיכו לי יותר הודעות מכפי שיכולתי לטפל בשבוע, והאימיילים לא הפסיקו להגיע. שש מאות הודעות המתינו למענה ולא יכולתי להביא את עצמי להביט באף אחת מהן. הזנקתי את סירי ונתתי לה את כתובתי בבית, ואז הכנסתי את המכונית להילוך בזמן שהיא השמיעה את הוראות ההכוונה הראשונות.
הטיסה בת חמש השעות שעליה הייתי אמורה לעלות נעשתה עשרים שעות של נהיגה. הייתי מעוצבנת על עצמי, מעוצבנת על לקסי, פשוט... מעוצבנת. הטחתי את ידית ההילוכים בחזרה למצב ‘חנייה’ ודפקתי על גלגל ההגה. אפילו במכונית השקטה, המוזיקה לא הפסיקה להתנגן בראשי. היא סירבה להרפות את אחיזתה ההדוקה. היא הייתה כרוכה סביב ליבי כמו לולאה, לוחצת עליו כמו במלחציים. הפצע הלך ונפתח, ולא יכולתי לעשות דבר כדי לעצור את התהליך. מהפצע דיממה תזכורת למה שפעם הייתי, ואם לא יכולתי לעצור את זה, הייתי צריכה לחבק את זה אליי. מה שזה לא היה שנשאר לי, איזה חלק שזה לא יהיה בתוכי שנזקק לסגירת קצוות, חשף את העובדה שהייתי חייבת להחיות את זה מחדש, חתיכה אחר חתיכה, שיר אחרי שיר.
אבל לא באמת האמנתי בסגירת קצוות. לא, סגירת קצוות הייתה רק תירוץ לחלק מהאנשים, שעיר לעזאזל לאחרים. אבל המיתוס הזה לא עשה באמת דבר מלבד להחניק באופן זמני את הכאב שהתלווה לגעגוע שחשים בעקבות חסרונו של מישהו. אחרי שיחת הטלפון ההיא, ההודעה ההיא, הפגישה הקצרה, הרגע ההוא בזמן שבו ההנחה הרווחת הייתה שהייתי יכולה להמשיך הלאה, נחתה עליי ההבנה שכל מה שסגירת המעגל הזאת עשתה עבורי זה לאפס את הטיימר שהיה על ליבי השבור.
כי האהבה אינה מתה, גם לא כשאת מפסיקה להאכיל אותה. הכאב שמתלווה לחסרונו של מישהו שאיתו חלקת את ליבך, את חייך ואת גופך, אינו מגיע עם תאריך תפוגה.
הרמתי את הטלפון מהמושב שלצד הנהג והיססתי רק לשנייה לפני שהחלקתי את אצבעי כדי להגיע לרשימת השירים שהכנתי לפני שנים. אם כבר התכוונתי לשקוע בזיכרונות, אז לפחות מן הראוי היה שאעשה את זה כמו שצריך.
אחזתי בהגה עד שפרקי אצבעותיי הלבינו בעודי מנווטת בתנועה הכבדה לפחות חצי שעה לפני שיצאתי בבטחה מתחומי העיר. לפניי השתרעו מאות קילומטרים של כביש מהיר ופתוח לפני שאקח את היציאה הראשונה שלי.
בלעתי את הגוש שחסם את גרוני ולחצתי על ‘נגן’.
שירית (בעלים מאומתים) –
הנסיעה
ספר נפלא של קייט סטוארט, אחת מהסופרות האהובות עלי. רומן מקסים, כייפי וקליל שפשוט תענוג לקרוא.
מומלץ
לנה –
הנסיעה
וואווו
איזה ספר! מאוד מאוד אהבתי.
מזכיר מאוד את הסרטים המספרים את סיפור הצלחתה של להקה.. ספר שונה , מיוחד ומרגש.
ממליצה בחום!!
סיון (בעלים מאומתים) –
הנסיעה
אני מתה על קייט סטיוארט. אחרי שקראתי את 2 הספרים הראשונים של סדרת כדור בסיס, התאהבתי וקניתי את שאר הספרים שלה.
הספר הזה באמת כתוב בצורה שונה, מסע לעבר… חששתי שיהיה פה הרבה בסגנון של אז ועכשיו, שאני פחות אוהבת, אבל רוב הספר התייחס לסיפור עצמו שזה היה מצוין.
יחד עם זאת, היתה לי בעיה עם הזמנים. לא ברור מה קורה מתי ואין סימום על זמנים שעברו, או מתי זה העבר ומתי זה העתיד.. וכשרשום זה לא בדיוק נכון…. יצר לי קצת בלאגן וחוסר בהירות לגבי הסיפור. ממש חבל. לדעתי זה קצת הורס. סנוסף היו קטעים, שפתאום מתומצתת תקופה ומאוראותיה, ודןוקא ההתרחשות הזאת מעניינת ובונה בסיפור. משהו שלדעתי חסר/לא מספיק.
אבל…. יחד עם כל זאת, יופי של ספר וסיפור!!! ממליצה בחום!!!
גליה (בעלים מאומתים) –
הנסיעה
רומן אפי. סטלה בוחנת את יחסיה עם שני הגברים שהיא אוהבת תוך כדי נסיעה והאזנה לפסקול חייה. אי אפשר להניח מהיד, וכיף לקרוא שוב.
קסם (בעלים מאומתים) –
הנסיעה
הספר מתחיל קצת בכבדות, לוקח זמן להשאב לעלילה. בסופו של דבר ספר מקסים ומרגש והמון מוזיקה טובה. ממליצה
Nehama (בעלים מאומתים) –
הנסיעה
הספר יושב אצלי במכשיר כבר כמה חודשים שלא נאמר שנים ואני לא מצליחה לעבור את המחסום ולקרוא את כולו. אני תקועה ברבע הראשון. עכשיו אחרי שקראתי את הביקורות נראה לי שאנסה שוב.