הנסיעה: יומן אישי מאת דייב סגל

1

השינה הקצרה הכבידה עליי. נכנסתי אליה עמוס, מבולבל, ולא ידעתי מה יהיה כשאתעורר. חלום אחד חזר כמו קליפ שמישהו הפעיל בסתר שוב ושוב כדי לטלטל אותי, שלא אדע מנוח בזמן הקצר שנותר לי עד ליציאה הבהולה מהארץ.

קומירובסקי, טנור משופשף שימי האופרה התל אביבית של אדיס דה־פיליפ שכיכב בה כבר מאחוריו, נראה בטקס ההלוויה בלי שאיש מבין קרובי המשפחה ידע לומר מי הזמין את שירותיו. אולי היה זה הוא עצמו, מתוך איזו סולידריות של שבט המתפרנסים מהופעות מזדמנות בהיכלי התרבות שאני תכננתי, שמצא לנכון לבוא בהתנדבות לקבורה שלי.

הוא כנראה שמע משהו ובא, כמו אחרים, לקחת חלק ברגעי ההטמנה של גופתי בחולות קיבוץ נווה חיים, שחיי חבריו נסמכים על קופת המתים הנקברים שם בתשלום בטקס אזרחי. אין בקיבוץ המופרט הזה יותר מעשרים ושמונה חברים, וכל כולם מין צוות קבורה מורחב שעיקר עיסוקו הוא חפירת קברים; בניית ארונות קבורה מאורן פיני בנגרייה השוממה, שהייתה פעם אחד ממקורות הפרנסה של הקיבוץ אך בינתיים שבקה חיים וננטשה גם היא; עריכה מוזיקלית של קטעי רקוויאם וביצוע מקהלתי של שירי־על־מות. אחד החברים, הפזמונאי הקשיש נחמן אבן חן, מציע למעוניינים נוסחים שונים של הספדים עקרוניים, מודלים לבן קובר אב, איש קובר אישה, אישה את בעלה ואב את בנו, הספדים מיוחדים לעני קובר עשיר ושחקן קובר במאי, ועוד מיני מודלים למקרים מיוחדים.

ידוע שחברת הקבורה של נווה קיבוץ חיים כוללת הכול, כמו מועדוני הים התיכון, אפילו זמר בדימוס ולעתים חזן ישיש, המזמר את מה שדרשה המשפחה. במקרים מיוחדים מצרפים נגנים לטקסים. אקורדיון משמש חיקוי לעוגב, גיטרה מחליפה פריטה על נבל וחליל רועים מנסה כוחו כחליל צד. דווקא הכלים הצנועים הללו משווים לטקסים אופי עצוב ומדכא ובכך הם משרתים את המלווים המצפים בדרך כלל לבכיים של קרובי המשפחה, אך במקום זאת, הם נחשפים לעתים קרובות דווקא לבדיחות נמוכות שהמלווים מפיקים מעצמם כאקט של התגוננות מפני נוכחותו המאיימת של המוות.

קומירובסקי ניצב שם בחליפת פשתן בצבע בז׳, מהוהה וקמוטה, עם מגבעת קש על ראשו, ואחרי שקיבל אות מאחד הקיבוצניקים הקברנים, שלף מכיס פנימי של המקטורן שלו קולן, הלא הוא הקמרטון, אותו מזלג מתכת המשמיע טון ״לה״ מוזיקלי ומשמש את המזמר. בתנועה מהירה ונחרצת הוא הקיש בקולן על דופן הארון וכך הדהד באוזניו הטון המבוקש והוא פצח בשירת אל מלא רחמים, חרף חילוניותו של הטקס. התברר שגם אפיקורסים מושבעים נמרחים בעונג על השירה המשבחת את האל מלא הרחמים.

גם בארון עצמו, כמו במיטת שנתי הנודדת, לא מצאתי מנוחה נכונה. היה מחניק. לוחות העץ שמהם נבנה הארון לא היו מהוקצעים דיים, מכסה הארון לא הצליח לדחוס פנימה את מלוא גופתי מפאת הכרס שלא הספיקה להצטמק די צורכה, ובקיצור — סבל לא יתואר שהסכמתי לו בשתיקה של ניצב המקבל על עצמו את מגבלות התפקיד הגרוע שהוטל עליו בעל כורחו.

אבל גם שם, בשכבי בארון המתים, ידעתי שאתעורר לחיים רק ברגע האחרון — כשרגבי עפר יושלכו על ארוני. האיסטניזם יפזר את החלום.

צלצול הטלפון החריד אותי משנתי בבהלה. הזדקפתי במהירות לישיבה, ניערתי מעליי את החול שהקברנים החלו לזרות עליי והותרתי מאחוריי את חלום המוות והקבורה.

רובין היה בטלפון.

״אתה עוד ישן, יא שמוק?! זרוק על עצמך מיד כמה בגדים ורד למטה. אני מהבהב לך במכונית שלי. עוד נפספס את הטיסה.״

טלטלתי את ראשי הנה והנה כדי לנער מעליי את קורי השינה, אך בטרם הספקתי להבהיר לעצמי מה קורה, הבחנתי בנילי, שעמדה והחזיקה את הצ׳ימידן הצבאי שלי מימי המילואים, מעיל צמר אלגנטי שהיה בשימושי בכל פעם שנסעתי לחו״ל בימי חורף, נרתיק מסמכים וקסקט מעור שאחד מתפקידיו, בצירוף משקפי שמש כהים, היה להסתיר את פניי מעוברים ושבים. מין גחמת גדלות בסגנון אל קפונה. נילי טרחה על כל אלה בדיוק מופתי, כמו כל הדברים שתמיד עשתה. כך יכולתי לזרז את יציאתי מהבית, בלי להעיר את צ׳וץ, ובלי שאדרש לרגע קורע לב שבו יאחז בי ויאמר ״אבא, אל תלך,״ ולא ישחרר את אחיזתו עד שאתנתק בכוח ואגרום לו סבל נוסף שלא ייסלח לעולם.

ושוב טלפון. שוב רובין.

״כבר אפס אפס שתיים, אתה יורד או שיהיה כאן חורבן גמור של כל מה שעשיתי כדי למלט אותך מהארץ? אתה מבין מה אני אומר לך? ותן לי את נילי לרגע.״

אני מסיים את הפעילות המינימלית והבהולה ושומע את נילי לוחשת לו לתוך השפופרת ״בסדר, אוקיי, אני טורקת.״

על סף הדלת נילי תוחבת לידי כוס מים ואני אומר לה תוך כדי שאני מתיז על כתונת השינה שלה את סילוני המים שטרם בלעתי: ״אני אתקשר אל הנייד של צ׳וץ, לא אל שלך, ולא אל בזק. נדבר ברגע שאוכל.״ ואז אני נופל לידיה לחיבוק שרק נילי יודעת להעניק לי ואומר לה ״אני אחזור הביתה, אל תדאגי, הכול יסתדר, אני אחזור, אני אחזור.״