הנערה בציור

1939

אני עובדת על שמיכת טלאים במטבח ביום יולי בוהק, על השולחן לצדי ריבועים קטנים של בד וכרית סיכות ומספריים, ולפתע אני שומעת המהום של מנוע מכונית. אני מביטה דרך החלון לעבר המפרץ ורואה מכונית משפחתית פונה לעבר השדה במרחק כמאה מטרים ממני. המנוע נכבה ודלת הנוסע נפתחת לרווחה ומתוכה יוצאת בֶּטסי ג'יימס, צוחקת וקוראת בעליזות. לא ראיתי אותה מאז הקיץ שעבר. היא לובשת גופיית קולר לבנה ומכנסי ג'ינס קצרים, וסביב צווארה קשורה מטפחה אדומה. אני מתבוננת בה מתקרבת לבית ומשתאה מהשינוי שהתחולל בה. פניה העגולות והמתוקות רזו והתארכו; שׂ‎ערה הערמוני עשיר ומגיע עד כתפיה, עיניה כהות ובורקות. על שפתיה בוהק של שפתון אדום. אני נזכרת בה כשהיתה בת תשע, בביקורה הראשון, באצבעותיה הקטנות והזריזות שקלעו את שׂערי בזמן שישבה מאחורי על כיסא גבוה. והנה היא עכשיו, בת שבע-עשרה ופתאום אישה.

"הַיי, כריסטינה," היא אומרת ליד דלת הרשת בקול קצר נשימה. "עבר כל כך הרבה זמן!"

"בואי תיכנסי," אני אומרת מכיסאי. "לא אכפת לך אם לא אקום, נכון?"

"בטח שלא." כשהיא נכנסת לבית החדר נמלא ריח ורדים. (מתי התחילה בטסי להסתובב עם בושם?) היא ממהרת אל כיסאי ומחבקת את כתפי. "הגענו לפני כמה ימים. אני כל כך שמחה לחזור."

"את בהחלט נראית שמחה."

היא מחייכת, ועל לחייה כתמי צבע. "מה שלומך ושלום אַל?"

"אה, את יודעת. בסדר. כמו תמיד."

"כמו תמיד זה טוב, כן?"

אני מחייכת. בטח. כמו תמיד זה טוב.

"מה את מכינה כאן?"

"רק משהו קטן. שמיכת טלאים לתינוק. לורה שוב בהיריון."

"איזו דודה נדיבה." היא מתכופפת ולוקחת ריבוע של בד כותנה בדוגמת פרחים ורודים עם עלים ירוקים על רקע חום. "אני מכירה את הבד הזה."

"קרעתי שמלה ישנה."

"אני זוכרת אותה. כפתורים לבנים קטנים והחלק התחתון מגיע עד לרצפה, נכון?"

אני חושבת על אמי שהביאה הביתה את הגזרה ואת הכפתורים הססגוניים ואת בד הכותנה. אני חושבת על ווֹלטוֹן שראה אותי בשמלה הזאת בפעם הראשונה. את מדהימה אותי. "זה היה מזמן."

"בכל מקרה, נחמד שהשמלה הישנה הזאת מוצאת לעצמה חיים חדשים." היא מחזירה בעדינות את הריבוע לשולחן ועוברת על שאר הטלאים: בד מוסלין לבן, ריבוע כותנה בצבע כחול-צי, ריבוע ג'ינס שצבעו דהוי. "כל כך הרבה פיסות בד. את מכינה אוצר משפחתי לדורות הבאים."

"אה, זה נשמע לי מוגזם," אני אומרת. "זו בסך הכול ערימה של שאריות."

"הכול בעיני המתבונן..." היא צוחקת ומסתכלת החוצה מהחלון. "שכחתי לגמרי! באתי כדי לקחת כוס מים, אם לא אכפת לך."

"שבי, אני אביא לך כוס."

"לא, לא בשבילי." היא מצביעה על המכונית שבשדה. "החבר שלי רוצה לצייר את הבית שלך, אבל הוא צריך מים בשביל זה."

אני מצמצמת את עיני לעבר המכונית. נער יושב על הגג ומסתכל בשמים. ביד אחת הוא מחזיק בלוק גדול של ניירות לבנים וביד אחרת מה שנראה כמו עיפרון.

"הוא הבן של אֵן-סִי וואיית," אומרת בטסי בלחישה תיאטרלית, כאילו מישהו עלול לשמוע אותה.

"של מי?"

"את מכירה את אן-סי ווייאת, המאייר המפורסם? 'אי המטמון'?"

אה, אי המטמון. "אַל אהב נורא את הספר הזה. אני חושבת שהוא עדיין נמצא כאן בבית באיזה מקום."

"אני חושבת שהוא נמצא באיזה מקום בבית של כל ילד באמריקה. זהו, אז גם הבן שלו צַייר. פגשתי אותו רק היום."

"פגשת אותו רק היום ואת נוסעת איתו במכונית?"

"כן, הוא... אני לא יודעת. הוא נראה אמין."

"ולהורים שלך לא אכפת?"

"הם לא יודעים." היא מחייכת בביישנות. "הוא הופיע אצלנו בבוקר וחיפש את אבא שלי, אבל ההורים שלי יצאו לשוט. אני פתחתי את הדלת. והנה אנחנו כאן."

"דברים כאלה קורים לפעמים," אני אומרת. "מאיפה הוא?"

"מפנסילבניה. למשפחה שלו יש בית קיץ כאן בסביבה, בפּוֹרט קְלַייד."

"נראה שאת יודעת עליו המון דברים," אני אומרת ומרימה גבה.

היא מרימה גבה בחזרה. "אני מתכננת לדעת עוד."

בטסי יוצאת עם כוס המים וצועדת בחזרה אל המכונית. על פי דרך הילוכה, בכתפיים זקופות וסנטר שלוח לפנים, ברור לי שהיא יודעת שהוא מסתכל עליה. והיא נהנית מזה. היא מושיטה לנער את הכוס ומתיישבת על הגג לצדו.

"מי זה היה?" אחי אַל עומד בפתח הדלת האחורית ומנגב את ידיו במגבת. אני אף פעם לא יודעת מתי הוא מגיע; הוא תמיד מתגנב כמו שועל.

"בטסי. ואיזה נער. הוא מצייר את הבית, היא אמרה."

"למה לו לצייר את הבית?"

אני מושכת בכתפי. "יש כל מיני אנשים משונים."

"אין שאלה." אַל מתיישב על כיסא הנדנדה שלו ומוציא לעצמו מקטרת וטבק. הוא מתחיל לפטם את המקטרת ולהדליק אותה, ושנינו מסתכלים דרך החלון ועוקבים במבטינו אחרי בטסי והנער, אבל מנסים להעמיד פנים שאנחנו לא עושים זאת.

אחרי זמן מה הנער יורד מהגג ומניח את בלוק הניירות על מכסה המנוע של המכונית. הוא מושיט את ידו אל בטסי, והיא מחליקה מטה אל תוך חיבוקו. אפילו ממרחק אני מרגישה את הלהט שבין השניים. הם עומדים ומדברים לרגע, ואז בטסי תופסת בידו ומושכת אותו קדימה - אוי, אלוהים, היא מכניסה אותו הביתה. אני מרגישה בהלה רגעית: הרצפה מאובקת, השמלה שלי מוכתמת, שׂערי פרוע. הסרבל של אַל מכוסה בוץ. עבר זמן רב מאז שדאגתי ממה שעלול לחשוב עלי אדם זר. אבל כשהם צועדים לכיוון הבית אני רואה שהנער לוטש עיניים בבטסי ומבינה שאין לי סיבה לדאוג. הוא רואה רק אותה.

עכשיו הוא כבר עומד ליד דלת הרשת. הוא עומד שם בכניסה - גבוה, רזה, מחייך, מלא מרץ - וממלא את כל הפתח. "איזה בית נהדר," הוא ממלמל כשהוא פותח את דלת הרשת ומסובב את צווארו כה וכה לעבר פינות החדר. "יש כאן אור יוצא מן הכלל."

"כריסטינה, אַלווארוֹ, תכירו את אנדרו," אומרת בטסי ונעמדת מאחוריו.

הוא מרכין את ראשו. "אני מקווה שלא אכפת לכם שאני פולש לכם ככה הביתה בלי הזמנה. בטסי נשבעה שזה בסדר."

"אנחנו לא מתעקשים כאן על טקסים רשמיים," אומר אחי. "אני אַל."

"אנשים כלבבי. ותקראו לי אנדי, בבקשה."

"טוב, אני כריסטינה," אני אומרת.

"אני קורא לה כריסטי, אבל אני היחיד," מוסיף אַל.

"אז כריסטינה," אומר אנדי ומקבע בי את מבטו. אני לא רואה במבט הזה שום ביקורת, רק מין סקרנות אנתרופולוגית. ובכל זאת, העניין העֵר שהוא מביע מעלה סומק על פני.

אני פונה אל אַל וממהרת לומר, "זוכר את הספר ההוא, 'אי המטמון'? אבא שלו אייר את כל הספר, זה מה שבטסי אמרה."

"באמת?" פניו של אַל אורות. "אלה איורים שאי-אפשר לשכוח. נראה לי שקראתי את הספר הזה עשרות פעמים. זה אולי הספר היחיד שקראתי ממש עד הסוף, כשחושבים על זה. רציתי להיות פיראט."

על פניו של אנדי מפציע חיוך. שיניו גדולות ולבנות, כמו שיניים של כוכב קולנוע. "גם אני. עד היום אני רוצה, בעצם."

בטסי מחזיקה את בלוק הציור הענקי. בגאווה של אם טרייה היא מושיטה לי אותו. "כריסטינה, תראי מה אנדי עשה, ועוד בזמן קצר כל כך."

הנייר עדיין לח. במשיחות מכחול עזות צמצם אנדי את הבית לקופסה לבנה ובה שני גמלונים המשקיפים אל הים. השדות ירוקים וצהובים, ופה ושם מבצבצים עלי עשב חדים. עצי אשוח כמעט שחורים, כתם צבע סגול של הרים, עננים דלילים. אמנם הציור בצבעי מים צויר מהר - במשיחות המכחול יש תנועה, כאילו הרוח מנשבת בתוך הציור - אבל ברור שהצעיר הזה יודע מה הוא עושה. החלונות אינם יותר מרמז, אבל ממש מרגישים כאילו אפשר להסתכל פנימה. הבית נראה נטוע באדמה.

"זאת רק סקיצה," אומר אנדי ונעמד לידי. "אני אמשיך לעבוד עליה."

"זה נראה כמו מקום שנעים לחיות בו," אני אומרת. הבית נראה לבבי ומזמין, גרסת האגדות של הבית שאַל ואני גרים בו באמת, והסימן היחיד להתפוררותו הוא כתמים פה ושם בכחול וחום.

אנדי צוחק. "תגידי לי את." הוא מעביר שתי אצבעות על הנייר ואומר, "קווים כל כך עזים. יש במקום הזה משהו... אתם גרים כאן כבר הרבה זמן?"

אני מהנהנת.

"מרגישים את זה. מרגישים שזה מקום מלא סיפורים. אני יכול לצייר אותו גם מאה שנה והוא לא יימאס עלי."

"אה, הוא יימאס עליך ועוד איך," אומר אַל.

כולנו צוחקים.

אנדי מצמיד את שתי כפות ידיו. "הֵיי, נחשו מה? היום יש לי יום הולדת."

"באמת?" שואלת בטסי. "לא אמרת לי."

הוא מחבק אותה בזרוע אחת ומקרב אותה אליו. "לא? אני מרגיש כאילו את כבר יודעת עלי הכול."

"עדיין לא," היא אומרת.

"בן כמה אתה?" אני שואלת אותו.

"עשרים ושתיים."

"עשרים ושתיים! בטסי רק בת שבע-עשרה."

"אבל בת שבע-עשרה בוגרת," ממהרת בטסי לומר ולחייה מסמיקות.

אנדי נראה משועשע. "טוב, אף פעם באמת לא היה אכפת לי בני כמה אנשים. או כמה הם בוגרים."

"איך אתה מתכוון לחגוג?" אני שואלת.

הוא מרים גבה לעבר בטסי. "נראה לי שכבר עכשיו אני חוגג."

* * *

בטסי מגיעה שוב לביקור רק כעבור כמה שבועות, ואז היא מתפרצת למטבח וממש פוצחת בריקוד. "כריסטינה, התארסנו," היא אומרת בקוצר נשימה ואוחזת בידי.

"התארסתם?!"

היא מהנהנת. "היית מאמינה?"

את כל כך צעירה, אני רוצה להגיד. זה מהר מדי, אתם בקושי מכירים...

ואז אני חושבת על חיי שלי. על כל השנים, על ההמתנה הארוכה שהסתכמה בלא כלום. ראיתי איך שניהם נראים יחד. את הניצוץ שביניהם. אני מרגיש כאילו את כבר יודעת עלי הכול. "בטח שאני מאמינה," אני אומרת.

כעבור עשרה חודשים מגיעה גלויה. בטסי ואנדי כבר נשואים. כשהם חוזרים למיין לימי הקיץ, אני נותנת לבטסי מתנת חתונה: שתי ציפיות לכרים שתפרתי ורקמתי עליהן פרחים. במשך ארבעה ימים שלמים עמלתי על התפרים הצרפתיים ליצירת החינניוֹת והעלים הזעירים שסביב לולאות הכפתורים; כפות ידי נוקשות ומגוידות וכבר לא זריזות כמו פעם.

בטסי בוחנת מקרוב את הרקמה ומאמצת את הציפיות אל חזה. "אני אשמור עליהן מכל משמר. הן מושלמות."

אני שולחת לעברה חיוך. הן לא מושלמות. הקווים מעוקמים, עלי הכותרת משוננים וגדולים מדי; הכותנה מוכתמת מעט בשיירים של תפרים שנתלשו.

בטסי תמיד היתה טובת לב.

היא מראה לי תצלומים מטקס החתונה שלהם, שנערך בצפון מדינת ניו יורק: אנדי בחליפת טוקסידו, בטסי בלבן ובשׂערה גרדניות, ושניהם זורחים מאושר. אחרי ירח דבש של חמישה ימים, כך היא מספרת לי, היא חשבה שהם ייסעו לקנדה במכונית, לחתונה של חבר קרוב, אבל אנדי אמר שהוא מוכרח לחזור לעבוד. "הוא אמר לי לפני שהתחתנו שככה זה יהיה," היא אמרה. "אבל עד לרגע ההוא לא באמת האמנתי לו."

"אז נסעת לשם לבד?"

היא מטלטלת את ראשה. "נשארתי איתו. זאת העסקה שחתמתי עליה. העבודה היא הכול."

מחוץ לחלון המטבח אני רואה את אנדי משתרך לאורך השדה לעבר הבית, שולח רגל אחת לפנים וגורר את האחרת בצעדים לא מאוזנים. מוזר שעד כה לא הבחנתי בכך. והנה הוא מגיע אל הדלת במגפיים מוכתמים בצבע, חולצת כותנה לבנה ששרווליה מגולגלים עד למרפק, תחת זרועו בלוק ציור. הוא דופק, שתי נקישות תקיפות, ופותח את דלת הרשת. "לבטסי יש כל מיני סידורים. זה בסדר שאשאר כאן?"

אני מנסה להתנהג באגביות נינוחה, אבל הלב שלי דופק במהירות. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי לבד עם גבר שאינו אַל. "איך שתרצה."

הוא נכנס.

הוא גבוה יותר ונאה יותר משזכרתי, עם שיער חום בהיר ועיניים כחולות חודרות. יש משהו סוסי באופן שבו הוא מניף את ראשו ומעביר משקל מרגל לרגל. מין עוצמה פועמת.

בחדר הקונכיות הוא מעביר את ידו על אדן האח ומנגב ממנו אבק. הוא מרים את הקומקום הלבן הסדוק של אמי והופך אותו. הוא אוחז את הקונכייה של סבתי בין ידיו ומעלעל בדפים השקופים של הכרך השחור של כתבי הקודש שלה. איש לא פתח את ארגז המַלָחים של אלווארו, דודי המסכן שטבע בים, זה עשרות שנים; המכסה חורק כשהוא מרים אותו. אנדי מרים דיוקן של אברהם לינקולן במסגרת צדף, בוחן אותו מקרוב ואז מחזיר אותו למקומו. "מרגישים את העבר כאן בבית הזה," הוא אומר. "את כל הדורות. זה מזכיר לי את 'בית שבעת הגמלונים' של הוֹתוֹרן. 'כה רבות ומגוונות חוויות האנוש שנחוו שם, שקורות העץ עצמן הגירו לחלוחית, כמו הלחוּת של הלב.'"

השורות מוכרות. אני זוכרת שקראתי את הרומן הזה בבית הספר, לפני שנים רבות. "האמת היא שאנחנו קרובי משפחה של נתניאל הותורן," אני אומרת לו.

"מעניין. אה, כן - הָאתוֹרן." הוא ניגש לחלון ומצביע לעבר השדה. "ראיתי את המצבות בבית הקברות שם. הותורן גר תקופה מסוימת במֵיין, נכון?"

"אם כן, אני לא יודעת," אני מודה. "אבותינו הגיעו לכאן ממסצ'וסטס. לפני כמעט מאתיים שנה. שלושה גברים, באמצע החורף."

"מאיפה במסצ'וסטס?"

"מסֵיילם."

"ולמה הם באו?"

"סבתא שלי אמרה שהם ניסו לברוח מהכתם שדבק בהם בגלל קרבתם לג'ון האתורן. הוא היה השופט הראשי במשפט המכשפות. כשהם הגיעו למיין, הם השמיטו את ה-e שבסוף השם ואייתו את שמם Hathorn."

"כדי לטשטש את הקשר?"

אני מושכת בכתפי. "מן הסתם."

"עכשיו אני נזכר," הוא אומר. "גם נתניאל הותורן עזב את סיילם, וגם הוא שינה את איות שמו. אבל הרבה מהסיפורים שלו מבוססים על ההיסטוריה של המשפחה שלו. ההיסטוריה של המשפחה שלך, אני מתאר לעצמי. סיפורי מוסר אלגוריים על אנשים שהיו נחושים לשרש את הרוע באחרים אבל התכחשו לרוע שנמצא בהם עצמם."

"האמת היא," אני אומרת לו, "שהאגדה מספרת שאחת המכשפות שהורשעו עמדה על הגרדום, ובזמן שחיכתה שיקשרו סביב צווארה את הלולאה מלמלה קללה: 'נקמת האל על ראשם של בני משפחת ג'ון הותורן.'"

"אז המשפחה שלך מקוללת!" הוא אומר בעונג.

"אולי. מי יודע? סבתא שלי אמרה תמיד שהשלושה ההם שנקראו האתורן הביאו איתם את המכשפות מסיילם. היא השאירה את הדלת שבין המטבח למחסן פתוחה, כדי שהמכשפות יוכלו להיכנס ולצאת כרצונן."

הוא בוחן את חדר הקונכיות שסביבו ואומר, "מה את חושבת? זה נכון?"

"אני לא ראיתי כאן שום מכשפה," אני אומרת לו. "אבל גם אני משאירה את הדלת פתוחה."

במהלך השנים ישנם סיפורים משפחתיים שקונים להם אחיזה. הם עוברים מדור לדור, ובדרך צוברים משקל ומשמעות. צריך ללמוד לברור אותם, להפריד בין עובדות לפרי הדמיון, בין הסביר לבלתי-סביר.

הנה מה שאני יודעת: לפעמים דווקא הסיפורים המופרכים ביותר הם הנכונים.