הנערות

קול חבטה נשמע. הרכב סטה לימין ואז לשמאל ואז שוב לימין, עד שאמא של יעל השתלטה על ההגה והצליחה לבלום. היא הסתכלה סביב וחיפשה את מקור הרעש - פיצוץ במנוע? מהמורה שלא שמה לב אליה על הכביש? אחינעם הביטה בה ואישרה לעצמה שאמא של יעל מפוזרת מאוד לאחרונה. יום קודם לכן ראתה אחינעם מזווית העין איך כמעט הפילה מהעגלה את התינוק שלהם ביציאה מהמעון. היא שכחה לחגור אותו, והעגלה נתקלה באחת מהאבנים הצבעוניות שתוחמות את שבילי שדות שומרון והוא כמעט עף ממנה. עכשיו הם היו באמצע הכפר הערבי, והרכב נעצר על שביל עפר צדדי. התינוק פרץ בבכי. אמא של יעל יצאה מהרכב עם התינוק הבוכה בידיה, ואחינעם ויעל חילצו את עצמן מחגורות הבטיחות. הן הביטו בילדי הכפר שהקיפו אותן. אחינעם לא הבינה מאיפה צצו; רק לפני רגע הם נסעו בכביש ריק כל כך עד שניתן היה לשמוע את השקט, ועכשיו הילדים סביבן קפצו ודיברו ושלחו ידיים. כולם הביטו ברכב, שגגו היה מעוקם מעט. אבן גדולה נחה על הכביש לצדו, מרוחה בצבע הרכב. אישה גדולה לבושה בסינר ומגבת בידה יצאה מאחד הבתים. היא בעטה את האבן לצד הכביש ונכנסה פנימה. אחרי כמה רגעים שבה עם כוס מים, ואמא של יעל חטפה אותה מידה ושתתה ממנה. צעקות נשמעו מלמעלה. הן הרימו את מבטן וראו ילדים על גג הבניין, מצחקקים וכבר ממהרים לרדת. האישה הערבייה צעקה עליהם. אחינעם לא הבינה מה אמרה, אבל הקצב המהיר הבהיר את כעסה. היא קימטה את מצחה וסידרה את כיסוי הראש שלה כמו שאמא של אחינעם היתה עושה. אמא של יעל הצטרפה לצעקות של האישה הערבייה, אף על פי שהילדים בכפר לא הבינו עברית. "מה נִחְאה לכם שאתם עושים, מופחָעים!" המבטא הצרפתי שלה התחזק כשהתרגזה, "אני אתקשֵח למשטָחָה שימצאו מי זחק את האבן." אחינעם התפללה שהצחקוקים הנבוכים והצעקות הרמות ייפסקו. התינוק כאילו שמע את מחשבותיה והתחיל לבכות שוב. אמא של יעל מיהרה להחזיר אותו לכיסא התינוק, והאישה הגדולה נכנסה שוב לביתה. היא חזרה עם מגש עוגיות ודחפה אותו לידיהן. הן ניסו להתנגד, אבל היא הסתובבה ונעלמה אל תוך הבית.

מהכפר נסעו מיד לתחנת המשטרה בעיר. מישהו היה יכול להיהרג היום, והיא תדאג שמי שזרק את האבן ישלם את המחיר, מילותיה של אמא של יעל מילאו את הרכב. ריח העוגיות התפשט, אבל הן לא שלחו אליהן את ידן. אמא של יעל דהרה, ואחינעם חששה שבסוף בכלל ימותו בתאונת דרכים. הן יכלו למות מהאבן הזאת? הילדים היו רק קצת יותר מבוגרים ממנה; כמה מהם היא זיהתה מחנות הירקות. הן לא דיברו, ורק התינוק המהם בין מחשבותיה על מה שקרה בכפר. יעל אחזה בידה של אחינעם, והיא לחצה אותה חזק בחזרה.

הן הגיעו לעיר ונכנסו בצעדים מהירים אל תחנת המשטרה. היומנאית הרימה את עיניה מהניירות, ואחרי דקה ארוכה הסיטה הצדה את הפוני ושאלה מה מביא אותן הנה. "זרקו עלינו אבן," אמא של יעל דיברה במהירות. "אני דורשת שהשוטרים יבואו לזהות את מי שעשה את זה. שייענשו. מישהו היה יכול להיהרג היום." אחינעם לא יכלה לשמוע אותה אומרת את זה שוב. היא הסתכלה סביב. גבר בבגדים מרופטים התנודד קדימה ואחורה בידיים אזוקות. אישה צעירה לעסה מסטיק בפה פתוח על הכיסא לידו ובהתה. הן היו היחידות בתחנה שלבשו חצאיות. היומנאית החזירה את עיניה לניירות. "אזולאי," צעקה בלי להביט בהם, "אלימות במשפחה זה שלך?" עד שאזולאי יופיע, אמא של יעל הסבירה לפקידה ("חִיקִי? גם לאמא שלי קוראים חִבְקָה. זה לא אלימות במשפחה, זחקו עלינו אבן, מישהו היה יכול להיהחג היום," המבטא נדבק למילותיה בעיקשות). אחינעם כבר היתה משוכנעת שהן יכלו להיהרג היום, אז למה השוטרת כל כך אטית?

אחרי פרק זמן שנדמה לאחינעם כארוך יותר מסך דקותיו, אזולאי יצא מחדרו והזמין אותן להיכנס לשם. על הקיר היו תלויות תמונותיו עם אנשים חשובים לצד חמסה ועליה הכיתוב "אוהבים אותך תמיד אבא שלנו". הם נשארו לעמוד ותיארו בפניו את שקרה. "אני מבין שזרקו עליכן אבן בכפר הערבי. את בטוחה?" הנמיך את קולו אך דבריו נשמעו היטב. "לפעמים באות נשים עם סיפורים על רכב או סימן כחול, ובסוף זה תמיד הבעל." יעל התפרצה ואמרה, "באמת זרקו עלינו אבן בכפר הערבי." היא יצאה מהחדר, ולפני שאמא שלה הספיקה לשאול אותה לאן היא הולכת היא צעדה החוצה מתחנת המשטרה. אחרי כמה דקות חזרה מתנשמת עם מגש העוגיות. הן לא העלו בדעתן לאכול מהן, אבל האם אפשר לתת למישהו אחר לאכול לא כשר? אחינעם לא זכרה אם זה גרוע יותר או פחות מלעשות את החטא בעצמך, אם כי היה לה ברור שאבן שנזרקה על רכב היא עדיין לא פיקוח נפש. אזולאי חייך ורחרח את העוגיות כמו בלש הבוחן ראיה בזירת פשע. "באמת לא יכול להיות שאת הכנת את זה," צחק ולעס בפה פתוח. אמא של יעל פתחה את פיה כדי לענות אבל לא אמרה דבר. אחינעם נעלבה בשבילה. היא אהבה את עוגת הרי ירושלים שהכינה בשבתות, והמתכון שלה לפחזניות היה שֵם דבר ביישוב. "וַיי וַיי ויַי, בדיוק כמו סבתא שלי. ריקי!" אזולאי צעק בפה מלא ליומנאית כמו שהיא צעקה אליו קודם, "את חייבת לבוא לטעום." ריקי התייצבה במהירות. היא תפסה עוגייה בין אצבעותיה, שהיו מעוטרות בציפורניים ארוכות, ונגסה נגיסה קטנה. "מתה על מעמולים," היא סיימה את העוגייה בביסים קטנים ולקחה צלוחית לשולחן הקבלה. אמא של יעל סידרה את כיסוי הראש שלה. אחינעם לא תיארה לעצמה שתחנת משטרה יכולה להיות מקום כל כך רגוע.

"תראו," אזולאי מחה אבקת סוכר משפתיו, "אם זרקו אבן אפשר לשלוח צוות שיחקור. יכול להיות שזה סתם איזה ילדון," הוא משך בכתפיו והכניס עוד עוגייה לפיו. אמא של יעל האדימה ונמשיה זהרו על לחייה. "אז אני צריכה לתקן את הפח בעצמי?" היא שמרה על ארשת מאופקת. "בואי לא נקפוץ למסקנות. מחר נגיע אליכם, ובינתיים נשמח לפרטים על הזורק - צבע חולצה, גובה, משהו." אזולאי ניסה לעזור, אבל שאלותיו הבהירו שאין להן מושג מי זרק את האבן. "בואו," אמא של יעל אמרה בקול רפה והסתכלה על השעון שעל הקיר, "אולי עוד נספיק משהו ממה שתכננו היום." היא החלה לצעוד בכיוון היציאה עם התינוק בידיה. "אנחנו מצפים שתחקרו ברצינות!" הסתובבה וצעקה לעברו. יעל מיהרה להדביק את צעדיה. "מה את חושבת שהם ימצאו שאת לא יודעת?" אחינעם לא העזה לדבר ככה להורים שלה. פעם היא שמעה בשיעור תורה ברדיו שכאשר הקב"ה יוצר נשמה של ילד, הוא מזמן אותו להורים על פי היכולת שלהם להכיל אותו. באותו הרגע נדמה היה שהקב״ה קצת פספס במקרה של אמא של יעל.

למחרת התייצבו אזולאי וצוות חוקרים בשדות שומרון. בפעם הראשונה הגיעה ליישוב ניידת משטרה לחקירה. לכל יישוב היו הפעמים הראשונות שלו: הילד הראשון שנולד (אצלם קיבל את הכבוד אברהם ביתן, שבהילוכו הכפוף נראה לאחינעם כמי שמתבייש בתואר), הפעם הראשונה שמישהו מת (ואז היו צריכים להחליט אם להקים בית קברות ביישוב או להסתפק בבית הקברות של היישוב השכן), הפעם הראשונה שמשפחה התפרקה (וכולם נדרשו לבחור צד). ילדי שדות שומרון ליוו בצהלות את הניידת שנסעה באטיות משער היישוב לבית של יעל, והקיפו אותה כמו שהיו מלווים חתנים בדרך חזרה מבית הכנסת בשבת חתן. השוטרים חייכו והצדיעו לילדים ומדי פעם צפרו. אמא של יעל, לבושה בשמלת שבת, יצאה אליהם זקופה. "תיכנסו," דחקה באזולאי ובשוטרים, שנהנו בינתיים מהמעריצים. הבית היה מלא ריחות אפייה של יום חמישי, ואמא של יעל הגישה עוגת לימון, עוגיות שוקולד צ'יפס ואת עוגת הרי ירושלים המפורסמת. "לא היית צריכה," אזולאי חייך וטעם בהנאה. "שחור חזק, בבקשה בלי סוכר," קרץ, ואחרי הוראות הכנת הקפה ("כפית בחודש תשיעי, אבל עם תאומים") היא שטחה בפניהם את שקרה. אזולאי רשם במרץ בפנקס המשטרתי פרטים שלא היו בטוחות לגביהם: "נראה לי שהוא לבש חולצה ירוקה, אבל היה שם גם ילד בחולצה אדומה. אולי סגולה?" אחינעם ויעל היו הילדות היחידות שתושאלו. הן ישבו על הספה מולו ואזולאי הביט בהן משועשע. "זה לא מצחיק," אחינעם אמרה בשקט וסידרה את החצאית שלה כדי שתכסה את הברכיים, "צריך למצוא אותם, שיבינו כמה זה מסוכן." יעל הנהנה. "איך נגיע לעיר אם יזרקו עלינו אבנים בכביש?" אזולאי חזר למלא את הפנקס, אבל אחינעם הרגישה שוב כמו בתחנת המשטרה, שהם לא מתייחסים לסיפור שלהן בכובד ראש. נכון ששלחו ניידת ופתחו בחקירה, אבל לא נראה שהם מאמינים שמדובר בסכנת חיים, שאם יזרקו אבנים מישהו ייהרג. אולי החקירה תפתור את תעלומת האבן, אבל השוטרים צריכים לא רק לעצור את הפורעים אלא גם להפחיד אותם, כדי שהם יוכלו לנסוע בכבישים שלהם בביטחון. היא לא רצתה לדמיין את חייהם תחת מטר אבנים בכביש כל יום.

אחר כך שמעה אחינעם מאחותה שהילדים שנותרו מחוץ לבית של יעל העלו כל מיני השערות. "אולי האבן נפלה בטעות?" שאל אחד. "נפלה? גם על מכונית ליד מעלה מנחם זרקו אבן," ענו לו. "הזורקים היו בגיל שלנו?" התעניין ילד צעיר. "בטח הם היו מבוגרים יותר, זאת היתה אבן ממש כבדה," אמרה מישהי בידענות. "ככה זה יהיה מעכשיו?" היו שלא שאלו. השוטרים יצאו מהבית, והילדים התקבצו סביבם לסיור מודרך בניידת. "זה מכשיר הקשר, ובכל רגע אני יכול לקחת ילד שלא אכל ארוחת ערב לתחנת המשטרה." השוטרים צחקו, ואזולאי החזיק את מכשיר הקשר וקרא אל הפומית בקול עמוק, "חמ"ל שומרון, חמ"ל שומרון, יש לנו מקרה חמור של עבריין ארוחת ערב." חלק מהילדים צחקו ואחרים נסוגו אחורנית לכל מקרה שלא יהיה. "חברים, יש לנו עבריינים אמיתיים לתפוס," אזולאי חתם, והילדים הביטו בניידת יוצאת משדות שומרון בכיוון הכפר הערבי.

הניידת עזבה את היישוב, והילדים חזרו להסתובב. דיברו והסתובבו, הסתובבו ודיברו, כאילו עוד רגע תיפול הגדר שהוקמה סביב היישוב. אחינעם אהבה להסתובב ואהבה את האופן שבו החלו הבנים להביט בה לאחרונה, קצת יותר משהיו מביטים בבנות האחרות. היא שמה לב שהם משהים את המבט רגע אחד נוסף על החזה שלה, אף על פי שעוד לא החל להנץ, והיא היתה מתמתחת ומנסה להבליט אותו מבעד לחולצות הטריקו הרחבות שלבשה. היא אהבה את חוסר המחויבות ביציאה לסיבוב, פשוט ללכת בלי סיבה. ילדי היישוב העבירו את ימיהם בסיבובים ובבני עקיבא ובמכולת של אטיאס או ב"חדש של רוזנברג" - מגרש נטוש שפעם משפחת רוזנברג החלה לבנות עליו בית במסגרת פרויקט "בנה ביתך", אך מעולם לא סיימה. כל שנה הבטיחו למזכירות שהשנה הם "בונים לא משנה כמה זה יעלה", וככה במשך שמונה שנים לפחות. ההורים שלהן היו מדברים על "החדש של רוזנברג" ופניהם התלבטו בין כעס לחמלה. אחינעם שמעה אמא אחת אומרת שאין להם כסף לבנות את הבית, אבל להרחיב את הקרוון ולנסוע למלון בים המלח הם דווקא מצאו כסף, ואחד האבות ענה לה שאם מישהו מהם היה חושב על כסף כשהגיעו לכאן, אז לאף אחד לא היה לא יישוב ולא בטיח. אחינעם שמעה גם את אלה שקראו "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". בינתיים החדש של רוזנברג כבר היה די ישן ושימש אותם למדורות ל"ג בעומר, כמחבוא לזוגות שלא שמרו נגיעה וכמקום לברוח אליו אם חיפשו קצת שקט.

בסיבובים שלהם צעדו ילדי היישוב לצד תוואי הגדר שהותקנה לא מזמן, אחרי ויכוח ארוך בין התומכים והמתנגדים. הראשונים אמרו שהילדים מסתובבים חופשי ביישוב וגדר תספק תחושת ביטחון. שלמה הרבש"ץ אמנם עושה כל שביכולתו, אבל היישוב שומם במהלך היום, וירגיע אותם לדעת שיש גדר שמגִנה על הילדים. עד ששמעה את הטיעון הזה, אחינעם לא חשבה שהיא אמורה לפחד מהסתובבויות ביישוב. אחרי שהתקינו את הגדר הם המשיכו להסתובב, אבל היו דרוכים למשמע צלילים שחשבו ששמעו מעברה. האחרונים הסבירו לראשונים למה הם טועים. קודם כול, יש להם בעיה של חוסר אמון בעבודת אנשי הביטחון; אבל אולי יותר חשוב, הבעיה היא מה שמשדרים לערבים. שלא יחשבו שהם לא מסתכלים. דבר נוסף, גדר תגביל אותם מלהתרחב. בכל פעם שמאושר תקציב חדש לבנייה הם מתרחבים עוד קצת, וגדר תקבור סופית את החלום להיות אחד היישובים הגדולים בשומרון. ולא פחות חשוב, מאיפה יביאו את הכסף? עדיף להשקיע בבנייה. בסוף יהודה המזכיר הכריע כמו שרק הוא ידע, ושני הצדדים יצאו מסופקים ומאוכזבים באותה המידה מההחלטה לבנות גדר חלקית. הגדר תחמה רק את המקומות שבהם היה חשש שמישהו ייכנס ליישוב בקלות, וליד אזורים שידעו שלא ניתן יהיה לבנות בהם בגלל שיפועי הקרקע. למרות המראה הלא־מושלם, הפתרון של יהודה המזכיר נראה לאחינעם הגיוני. היא בחנה את החלקים החשופים בגדר, והם נראו לה כמו פתחים של מערות מסתוריות.

כולם דיברו על האבן שנזרקה על הרכב של אמא של יעל. אחינעם הקשיבה לאנשים שדיברו בשבילים בניסיון לפצח את סיפור האבן. יותר משרצתה להבין, קיוותה שדבריהם ירגיעו אותה. היו שניסו להסביר למה דווקא אמא של יעל ("אישה מקסימה אבל ג'ינג'ית אמיתית, הם בטח קלטו." אחינעם רצתה להגיד להם שגם היא ויעל היו שם). היו שאמרו שזאת טעות ("לא קרה שנפל לכם משהו מהגג?" גם להם היא לא העזה להשיב שהילדים שזרקו את האבן לא הפילו אותה בטעות). היו שהאמינו שמדובר בילדים שחמדו לצון ("אתם לא זרקתם דברים מהמרפסת בצעירותכם?" איתם דווקא קצת הסכימה, אבל זה לא שינה את העובדה שהם היו צריכים לשלם מחיר על מה שעשו. יש גבול גם לילדים אם הם מסכנים חיים). והיו שניבאו שחורות לעתיד שדות שומרון ("זה הגיע אלינו." מבין כל הקולות היא לא יכלה שלא לחשוש מאלה). היא שמעה את המבוגרים מדברים על העתיד המבהיל שחשבו שיכלו לדמיין, והעדיפה את העבר. המוּכר תמיד נעם לה יותר מהלא־נודע. היא אהבה את הביקורים בחנות הירקות בכפר, ובחנות הצעצועים עם הבובות המשונות שלא יכלו למצוא באף מקום אחר, עם מחירים שעודדו את ההורים לקנות להם יותר ממה שתכננו. אמא שלה זיהתה את הדכדוך שהשתלט עליה, וביקשה ממנה לא לדאוג. הם ימשיכו לבקר בכפר; אחרי הכול, אין לערבים אינטרס להרוס את מה שיש בינינו - הם עובדים במפעל שלנו ובבנייה, ואנחנו קונים בחנויות ומזמינים את אנשי המקצוע שלהם. "נראה לך שמישהו כמו ד"ר חאדר ייתן לכזה דבר לקרות? הוא יאבד את הפרנסה שלו," קבעה נחרצות. אחינעם שנאה את ד"ר חאדר, אבל רק מפני שהיה רופא שיניים אנטיפת ולא מפני שהיה ערבי. אמא שלה ליטפה את שערה, ואחינעם עצמה עיניים וקיוותה שתמשיך ללטף אותה עוד ועוד. היא המשיכה וסיפרה על הסבים המרוקאים שלה, ועל סיפורים ששמעה מהם על החיים לצד הערבים בקזבלנקה; גם אם היו חיכוכים, בסוף הם הצליחו לחיות יחד. אחינעם רצתה להאמין שגם אצלם זה יהיה ככה, אבל חשבה שיש דברים שאמא שלה לא רואה, בגלל החזרה בתשובה והעובדה שהיא לא לגמרי משם. לאחינעם המציאות היתה ברורה יותר מתמיד - הם באים לכפר הערבי עם כוונות טובות ונענים באבנים.

ביום שישי בשיחתן השבועית, אחינעם סיפרה לסבתא ג'וי מאמריקה על תקרית האבן. "דמייני שאת נוסעת במסלול הקבוע שלך ל־JCC להתעמלות בוקר, ואת עוברת את הרחובות המוכרים, הבייגל הכשר מימין, ובית הכנסת מיד אחריו. את נוסעת כמו שאת רגילה, בלי לחשוב יותר מדי." היא כמעט הזכירה לה שפעם סיפרה לה שהיא חושבת על סבא בנסיעות מאז שהוא לא נמצא, אבל עצרה את עצמה. לפעמים השיחות עם סבתא ג'וי עייפו אותה. היא הרגישה שחלק ממה שניסתה לומר הולך לאיבוד בין השפות. "ואז פתאום משום מקום," המשיכה, "מישהו זורק מהגג של - נגיד, בית הספר הקתולי שאחרי בית הכנסת - אבן ענקית על הרכב שלך. עכשיו את מבינה? זה היה כל כך מוזר, נבהלנו מאוד." היא לא אמרה scared אלא freaked out. סבתא ג'וי אמרה שהיא ממש מצטערת שהם עברו חוויה כל כך לא נעימה, ושהיא מתפללת שמדובר במקרה חד־פעמי. אחינעם הצטרפה לתפילות שלה, ולא סיפרה לה שביישוב מתקשים להאמין.

גם יהודה המזכיר הגיע לשמוע את סיפור האבן מאמא של יעל. הם ישבו על הספה בסלון ודיברו כשאחינעם נכנסה לבית של יעל. היא הביטה בהם ופנתה לחדר המוכר של חברתה, שבקצה המסדרון. "הוא עדיין שם?" יעל גלגלה עיניים והעבירה יד בשיער הכתום החלק שירשה מאמה. כולם ביישוב העריצו כל כך את יהודה המזכיר, עד שאחינעם התבלבלה לרגע ושאלה על מי היא מדברת. יעל צחקה. "יהודה המזכיר עדיין חופר לאמא שלי?" אחינעם חייכה והרגישה מטומטמת. "כן. ככה זה כל היום?" יעל הנהנה. "מצעד העולים לרגל לאמא שלי. שלא תחשבי שהיא לא נהנית מזה." אחינעם יצאה מהחדר של יעל וחלפה על פני התמונות שבמסדרון; נשים יפות בשמלות כפריות עמדו בשדות זרים וליוו אותה במבטן. היא ראתה שיהודה המזכיר יושב קרוב יותר לאמא של יעל, והוא התרחק מעט ממנה כשראה את אחינעם. יהודה מיהר להכניס את ידיו לכיסים והיא חשבה שקודם ראתה את היד שלו אולי על הברך שלה, שהיתה חשופה בגלל החצאית הקצרה שלבשה, אבל היא צעדה במהירות לדלת ולא היתה בטוחה מה מהדברים שהיא רואה באמת קורה, ומה המוח שלה משלים. שנים אחר כך תיזכר במראה שלהם ותחשוב שאולי אז כבר הבינה. בצעירותה היה ברור שיש סדר ביישוב - הם נאמנים לתורת ישראל, לעם ישראל, לארץ ישראל ואחד לשני. לא היה משהו אחר שיכלה לדמיין, אף על פי שהעיניים שלה ראו, ומראות טבעם שאין דרך חזרה מהם.

אִבּראהים לא חשב שהאבן תפגע במכונית. אבא שלו השביע אותו שהוא לא יהיה מהילדים האלה שהתחילו בשבועות האחרונים לזרוק אבנים על המכוניות של היָהוּד. "מה קרה לך?" תפס אותו באוזן כשגילה שהיה על הגג ביום שזרקו את האבן ההיא, שבגללה הגיעו המשטרה והצבא ולא נתנו ללקוחות שלו להיכנס לחנות במשך שבוע. כל הירקות והפירות הרקיבו והסריחו את הבית והחצר. "אתה רוצה שנמות מרעב?" הוא שחרר את אחיזתו באבראהים והשביע אותו שזה לא יקרה שוב. הוא אמר לו שהוא מקווה שהוא למד משהו בדרשות שלקח אותו לשמוע ביום שישי במסגד, שהוא מבין שגם אם הוא לבד, אללה תמיד רואה אותו, ועם אללה לא מתעסקים. לא אכפת לו מהצבא ומהשוטרים שלהם, רק מאללה אכפת לו. אבראהים הבטיח לו שהוא לא מהילדים האלה, וכבר כשהבטיח התפלל בלבו שלא יצטרך לשקר לאבא שלו יותר, כי ידע שהוא לא יכול לחזור אחורה עם הכמעט־שקר הזה. הוא לא בדיוק לקח את האבן וזרק אותה, אבל הוא בהחלט עודד את מחמוד לעשות את זה וטפח על גבו כששמעו את הבום של האבן פוגע בפח ואת הצמיגים עוצרים את המכונית בחריקה. פתאום הרגיש שיש להם כוח, משהו שעשו הראה ליהוד שהם לא יכולים לעשות מה שבא להם ולנסוע לאיפה שבא להם, בזמן שהם תקועים פה בכפר ואין להם לאן ללכת. פעם אחת הוא לא יצא מהכפר הזה. הוא אהב את הפרדסים והחברים ואת זה שכולם מכירים את כולם, אבל לאחרונה התחיל לשמוע את האחים הגדולים שלו מדברים על הים ועל ירדן ועל מקומות שהיה רוצה לבקר בהם. אבראהים היה כל כך גאה שהצליחו עם האבן, שכשגילה במי האבן שלהם פגעה לא הודה שהוא קצת מצטער. אחרי שיצאו מהמכונית זיהה את הבנות שהיו מגיעות עם ההורים לחנות הירקות שלהם, ואת הילדה שהיתה תמיד נחמדה אליו כשבאו לקנות שם. פעם אמא שלו אמרה לו שאבנים מכבדים ולא זורקים. זה היה אחרי שזרק על דאוד אבן קטנה ופתח לו איתה את המצח. הוא בכלל לא התכוון שיקרה לו משהו, סתם רצה להזהיר אותו. אחרי שסטרה לו אמרה שהאבנים והאדמה והעצים בכפר היו פה הרבה לפניהם ויישארו כאן הרבה אחריהם, אז שיזכור כלל לחיים - אבנים מכבדים, לא זורקים.