הנשיקה ששינתה הכל

היא הייתה אבודה. לגמרי אבודה.

האנה מחתה את דמעותיה ונשכה את שפתה כדי לבלום את הרעד, לפני שיהפוך ליבבה של בכי. היא לא יכלה לראות דבר מלבד אלפי עלים ירוקים קטנים, בכל מקום אליו הביטה. זה היה חסר תועלת, לא היה ממש שום טעם. היא הסתובבה לשוב בחזרה בשביל הצר, ובפנותה בסיבוב תקווה החלה להתגנב לליבה, עד שהיא הגיעה למבוי סתום נוסף. היא הייתה לגמרי אבודה.

היא הצטערה על כך שאימהּ החורגת הביאה אותה למסיבה המטופשת הזאת. היא הרגישה כאילו הייתה תקועה במבוך השיחים של הארמון המלכותי של סווארדיה מזה שעות, וכבר החלה לחשוב ברצינות שיש סיכוי סביר שהיא תהיה עדיין בתוכו כשירד הלילה. מה אם אף אחד לא יבוא לחפש אותה? מה אם אף אחד לא ימצא אותה? בלב הולם, היא אמרה לעצמה שהייתה ממש טיפשה, כשהאמינה שוִיוֶקָה תחכה לה. אחותה החורגת הייתה מבוגרת מהאנה רק בשנתיים, ולמרות שהיא לא רצתה להודות בכך בקול אף פעם, וִיוֶקָה הייתה ממש מרושעת.

שערה של האנה השתחרר מהקשת שבעזרתה היא ניסתה לאסוף אותו אחורה, והיא משכה בכעס את הקווצות הקצרות שהותירה הספרית של אימהּ החורגת. דמעה נוספת איימה לזלוג על לחייה. היא כל כך אהבה את שערה הארוך. הוא הזכיר לה תמיד איך אביה נהג לקלוע בו צמות כל בוקר, ואיך כל לילה הוא נהג להבריש אותו, לפני שהיא הלכה לישון. יבבה החלה לתפוח בתוכה וכאב חד פילח את החזה שלה. היא כל כך התגעגעה אליו. ולא משנה כמה פעמים מרסלה אמרה שבגיל שתים-עשרה, היא גדולה מכדי לבכות, וששלוש שנים זה זמן רב מדי להתאבל, זה לא מנע את הכאב מלמלא את כל גופה של האנה, עד שהיא הרגישה לגמרי מותשת, כבדה ודואבת. כל הזמן.

האנה הסתובבה והלכה בכיוון שממנו הגיעה. או לפחות, בכיוון שממנו נדמה היה לה שהגיעה. היא שמעה קול צחוק ובטנה התכווצה בעווית, בדמיינה לעצמה איך ויוקה תשמח במצוקתה. הדמעות החלו לזלוג מהר יותר, הכאב החל לפעום חזק יותר. וכשהיא מעדה על שורש שצמח אל תוך שביל המבוך, התחשק להאנה להישאר על הקרקע ולא לקום עוד לעולם.

אבני החצץ נלחצו אל ברכיה וכפות ידיה הכאיבו, ואפילו כשהקול המעומעם – נמוך מכדי להיות הקול של אחותה – הלך והתקרב, היא לא הייתה מסוגלת לזוז. דמעה צנחה על האדמה היבשה, והיא שמעה מישהו מורה למישהו אחר לחזור אל המסיבה, ומיד לאחר מכן קול צעדים קרבים אילץ אותה להרים את מבטה.

היא התחרטה על כך מיד. מכל האנשים שהיו יכולים למצוא אותה, זה היה חייב להיות דווקא הוא. לחלקיק שניה, היא אפילו הצטערה שלא הייתה זאת ויוקה. לא רק שהוא היה הילד הכי נחשב בבית הספר, המצטיין בשכבת גילו בכל ענפי הספורט וגם חכם מאוד, הוא היה גם הנסיך של סווארדיה. כנראה שהוא דיבר לפני כן עם כריסטינה, החברה שלו. ולמרות שכמה מהילדים בבית הספר לחששו על זה שהם זוג משונה מאוד, כריסטינה הייתה טובת לב וגם יפה.

הנסיך אלכסנדר כרע לידה, והאנה התרחקה אחורה בישיבה, כאילו הוא היה איזה יצור מסוכן. הוא הרים ידיים ונשען אחורה. "רציתי רק לראות אם את בסדר." הוא הביט בה, ומבט עיניו החומות הכהות היה יציב. "פעם, אחותי הלכה פה לאיבוד, ולקח לנו המון זמן למצוא אותה."

מילותיו גרמו לה להרגיש קצת פחות טיפשה על כך שהלכה לאיבוד, אם כי לא על כך שבטחה בויוקה. המחשבה העלתה גל חדש של סומק על לחייה, והיא קמה וניקתה בכפות ידיה את האבק משמלת המשי החגיגית הבהירה. מרסלה עמדה להרוג אותה על כך שהרסה אותה.

האנה העיפה לעברו מבט, בתקווה שזה לא יראה כאילו היא בוהה. לנסיך אלכסנדר, המבוגר ממנה בשלוש שנים, היה שיער חום שופע, עיניים חמימות וחיוך נינוח שהוענק לכל אחד. בבית הספר כינו אותו הנסיך המקסים, כי הוא היה תמיד כל כך נחמד.

"אז את...?" הוא שאל.

היא הביטה בו בחוסר הבנה.

"בסדר?" הוא שב ושאל. הייתה נימה של צחוק בקולו, אבל הוא לא צחק עליה. המחשבה גרמה לה להתעצב עוד יותר, בגלל שהיא ידעה שהיא לעולם לא תהיה מישהי שהוא צוחק איתה. היא הנהנה, אבל פניה הסגירו אותה כפי הנראה, כי הוא נעץ בה מבט, והיא הפנתה ממנו את פניה.

"את אחותה החורגת של ויוקה?"

היא הנהנה. הוא עשה פרצוף שהיה מלא תיעוב במידה כה קומית, שהאנה לא יכלה שלא לחייך.

"בואי, מוטב שנחזור למסיבה," הוא אמר וקטע את שרשרת המחשבות שלה. ידו הושטה קדימה, ליטול את ידה, והיא הביטה בה למשך שניה, לפני שהניחה את ידה בתוכה בהיסוס. "תאמרי לי," הוא אמר, וההתעקלות של שפתיו הייתה חמימה וידידותית. "את מכירה את אחותי?"

ולהאנה הקטנה לא היה מושג עד כמה חייה עמדו להשתנות, בעקבות השאלה התמימה הזאת.