הנשמה החסידית

ר' ישראל הבעל־שם־טוב

מעשה שהיה ברב הגדול, ר' ישראל הבעל־שם־טוב, הידוע בסגולותיו בשמים ובארץ, שהחליט יום אחד לנסות ולכופף את יד יוצרו.

פעמים רבות קודם לכן ניסה וכשל. בוער בכיסופים, ביקש להביא בכוח קץ לייסורי הגלות והפעם הזו היה רחוק צעד אחד בלבד מן ההצלחה. השערים היו פתוחים; המשיח עמד להופיע ולנחם את הילדים ואת הזקנים המחכים ומצפים רק לו בלבד. הגלות נמשכה די; כעת יתאספו האנשים בכל מקום ויחוגו את שמחתם.

השמים רעשו ורגשו. המלאכים רקדו. אדום מזעם, משתולל מכעס, תבע השטן פגישה עם אלוהים. כאשר הובא לפני מלך־מלכי־המלכים, מחה; הוא עשה שימוש בחוקים ובתקדימים, בנימוקים היסטוריים ותבוניים. אמר השטן: רְאה־נא, אלוהים, עד היכן מגעת חוצפתו של האדם, כיצד מעז הוא לקבוע את סדר הדברים בעולמך? כלום ראוי העולם לגאולה? והתנאים שיאפשרו את ביאת המשיח, כלום התמלאו?

האזין אלוהים ונאלץ להכיר בתוקף טיעוניו של השטן: לא אכשר דרא.1 הוא החליט כי פנייתו של הרבי הגיעה טרם זמנה; דורו לא היה מוכן עדיין לנס עצום כנס הזה. יתר־על־כן, כיוון שאי־אפשר להפריע את סדר הבריאה ולצאת פטור בלא עונש, הוגלו הוא ולבלרו הנאמן, הרב צבי־הירש סופר, אל אי מרוחק שלא הופיע על המפה, שם נלקחו מייד בשבי בידי כנופיית שודדי־ים.

מעולם לא היה הבעל־שם־טוב כה כנוע, מעולם לא השלים במידה כזו עם גורלו.

"רבי," התחנן הלבלר, "עשה דבר־מה, אמור דבר־מה!"

"איני יכול," אמר הבעל־שם־טוב, "כוחותיי עזבוני."

"מה עם בקיאותך בתורת הסוד, מה בדבר מתנותיך האלוהיות, כוחותיך הייחודים? מה אירע להם?"

"נשכחו," השיב הרבי, "נעלמו, חלפו. כל הידע שלי ניטל ממני. איני זוכר דבר."

אולם כאשר ראה את ייאושו של ר' צבי־הירש סופר, נכמרו רחמיו. "אל ייאוש," אמר, "עדיין נותר לנו סיכוי אחד. אתה כאן, וטוב הדבר, שכן אתה יכול להצילנו. ודאי יש דבר אחד שלימדתיך שאותו תזכור. כל דבר - משל, תפילה. כל דבר יתאים."

לרוע המזל, גם הלבלר שכח הכול. כמו מורהו, הפך הוא לאיש נטול זיכרון.

"האומנם, אינך זוכר דבר?" חזר ושאל הבעל־שם־טוב, "שום דבר?"

"שום דבר, רבי, מלבד..."

"... מלבד מה?"

"מלבד... האלף־בית."

"אם כן, למה אתה מחכה?" צעק הבעל־שם־טוב, אחוז התרגשות פתאומית. "התחל לדקלם! מייד!"

צייתן כתמיד, החל הלבלר לדקלם לאיטו, בקושי, את האותיות הקדושות הראשונות, המכילות יחד את כל מסתרי היקום כולו: "אלף, בית, גימל, דלת..."

והבעל־שם־טוב חוזר אחריו בקוצר־רוח: "אלף, בית, גימל, דלת..."

אחר־כך התחילו שוב מן ההתחלה. קולותיהם התעצמו והלכו והפכו צלולים יותר: אלף, בית, גימל, דלת... לבסוף, היה הבעל־שם־טוב שרוי כל־כך בהתפשטות הגשמיות, עד כי שכח מי הוא והיכן הוא נמצא. ידוע לכול, כי כאשר היה הבעל־שם־טוב שרוי בדבֵקות כזו, דבר לא היה יכול לעמוד בפניו. העולם נשכח ממנו, והוא התעלה מעל חוקי הזמן והמקום. הוא ניפץ את השלשלאות והסיר את הקללה: הרבי ולבלרו מצאו עצמם שוב בבתיהם בלא שניזוקו, עשירים יותר, חכמים יותר ומלאי כיסופים מתמיד.

המשיח לא בא.

סיפור זה הוא אופייני לתורת החסידות, כיוון שהוא כולל את מרבית הרכיבים הבסיסיים שלה. הציפייה הלוהטת, הכמיהה לגאולה; הנדודים בשבילים שרגל אדם לא דרכה בהם; הקשר בין אדם לבוראו, בין פעולתו של הפרט להדהודיה בספֵרות השמיימיות; עוצמתן של מילים יומיומיות; הדגש על הלהט ועל הרעות; תפישת הניסים שמחולל אדם למען זולתו. כמו־כן, הוא אופייני לחסידות... משום שייתכן שאינו אמיתי.

כמו מרבית הסיפורים על אודות הבעל־שם־טוב, או הבעש"ט, כפי שהוא מכונה במסורת החסידית, הוא מתאר אירועים שאולי היו ואולי לא היו, ואם התרחשו, ייתכן שלא התרחשו בדיוק באופן שבו הם מסופרים. כאשר מתבוננים בהם מבחוץ, חסרים הסיפורים האלה כל משמעות; עלינו להיכנס לתוכם, שכן את האמת שבהם ניתן לאמוד רק מבפנים. בין שהם מסופרים בנאמנות ובין שהומצאו בפשטות על־ידי המעריצים בני־תקופתו, יש להעבירם הלאה בדיוק כפי שקיבל אותם המספר בילדותו. ומובן, שכאשר הוא בתורו מספר אותם, הרי זה כדי לחיות את ילדותו מחדש.

הייתי מאזין להם עם רדת הלילה, בין תפילת מנחה לערבית, בבית־המדרש המלא בצלליהם המרצדים של נרות צהובים. המבוגרים דיברו על "הרֶבֶּיִים" הגדולים כאילו הכירו אותם אישית. לכל אחד היה רבי שאהב במיוחד ואגדה שאותה העדיף על־פני כל האחרות. התחלתי לחוש כי אני מאזין כל העת לאותו סיפור על אודות אותו רבי. רק שמות האנשים והמקומות היו שונים. המניעים, המעשים, התגובות והתוצאות היו זהים כמעט; ממש כשם שתמיד היה אדם נזקק, תמיד גם היה מישהו שיושיט לו יד. חזרה לכאורה זו הטרידה אותי, ולפיכך שוחחתי על כך יום אחד עם סבי: "איני מבין. האם ייתכן שבאמת היה רק רבי אחד?" - "כן," אמר סבי, "הדבר אפשרי ואפילו סביר. לכל רבי יש רק חסיד אחד ולכל חסיד רק רבי אחד. האחד אינו יכול להתקיים בלא האחר." - "האם אין זה סימן לחולשה?" שאלתי. - "לא," השיב סבי, "בדיוק בכך טמונה עוצמתם."

למעשה, סבי היה חסיד. בכל שבת וחג היה עוזב את כפרו כדי לבוא ולחגוג עימנו. הייתי נשאר לצידו עד שחזר לביתו. נתלוויתי אליו אל המקווה; אל התפילות; אל הרבי. הוא נהג לשיר ואני הייתי שר איתו; הוא היה מדבר, ואני נרעדתי לשמע כל מלה. הוא נהג לומר: "חסיד צריך לדעת להקשיב. להקשיב פירושו לקבל. יהודי שאינו יודע לקבל או מסרב לקבל, אינו יהודי. עמנו הוא מה שהוא, כיוון שידע כיצד להקשיב ולקבל את התורה, אמת? ועם זאת, אף־על־פי שהתורה ניתנה פעם אחת בלבד, חייב כל אחד מאיתנו לקבלה מדי יום ביומו."

בנוכחותו, שרר שקט של כבוד בבית־המדרש. הוא היה מספר־סיפורים נפלא, וידע כיצד לשבות את לב מאזיניו. הוא היה אומר: "הקשיבו היטב, ומעל לכול, זכרו כי סיפורים אמיתיים יש להעביר הלאה - לשמור אותם לעצמכם, הרי זה כאילו לבגוד בהם." הוא ידע כי הקשבתי רוב קשב; בוודאי ידע שאזכור, אולם לא היתה לו כל דרך לדעת עד כמה אעשה כעצתו. את סיפורי החסידים הראשונים שלי שמעתי ממנו. הוא הכניס אותי בסוד עולמם של הבעל־שם־טוב ותלמידיו, עולם שבו עובדות הופכות כפופות לדמיון וליופי. לא היתה חשיבות לדבר כי לא היתה עוד התאמה בין אירועים לתאריכים כרונולוגיים. לי בווודאי שלא היה איכפת. לא היה לי איכפת כי שתיים ועוד שתיים הם ארבע, אלא כי אלוהים הוא אחד. ויתר־על־כן: כי אדם ואלוהים - חד המה.

עדיין יכול אני לשמוע את קולו של סבי: "מובן שתמיד יהיה מי שיאמר לך כי סיפור זה או אחר אינו יכול להתקיים במציאות, לא ייתכן שיהיה אמיתי מבחינה אובייקטיבית. אין לכך כל חשיבות; חסיד אובייקטיבי אינו חסיד."

הוא צדק. קריאתו של הבעל־שם־טוב היתה קריאה לסובייקטיביות, למעורבות לוהטת; הסיפורים שסיפר ואלה שסופרו על אודותיו פונים אל הדמיון, לא אל התבונה. הם מנסים להוכיח כי האדם הוא יותר ממה שנדמה שהוא, וכי הוא מסוגל לתת יותר מכפי שנדמה שיש לו. לנתחם, אפוא, פירושו לצמצמם. לשפוט אותם, פירושו לנתק את עצמנו ולהכתים את הכֵּנות שבהם - כאשר אנו עושים כן, אנו מפסידים יותר משיכולנו להרוויח.

אין זה מפתיע, אפוא, כי הבעל־שם־טוב נחל הצלחה מועטה כל־כך בקרב ההיסטוריונים ההדיוטות, שהיו, ככלות הכול, משקיפים מבחוץ. הוא חמק מהם. מבחינה היסטורית, הדמות מופיעה אך בקושי, קוויה מטושטשים ומלאי סתירות. לא ניתן לומר עליו דבר בביטחון. נראה כי אלה הטוענים שהכירוהו, שהתקרבו אליו או שאהבו אותו, אינם מסוגלים להתייחס אליו במונחים שאינם פואטיים. הוא גרם להם לשקוע בחלום עד כדי־כך, שהם מתארים אותו כבחלום. כאן טמון לפחות חלק מן ההסבר לעובדה כי רציונליסטים רבים כל־כך, חוקרים אותו בעוינות מוסווית אך בקושי. כאשר הפך לאגדה, חמקו חייו מידיהם.

בקרב מלומדים מסוימים, הפך הבעל־שם־טוב למטרה לעוינות משולחת רסן, עוינות שמעבר לעמדה אידיאולוגית כלשהי. הוא הפריע להם, בפשטות, במילוי תפקידם כהיסטוריונים. הם פוטרים אותו כשרלטן, כשיכור גס־רוח, כנוכל בור ותאב בצע, כל זאת משום שהם נוטרים לו טינה.

הם נבוכים, כיוון שאין הם מסוגלים לשרטט קו מחבר כלשהו בין האדם שבמיתוס לאדם האמיתי, בין בדיה לעדות היסטורית. בייחוד כיוון שנושא המחקר שלהם הוא אדם, שבעבר הלא־רחוק יחסית זיעזע את עצם יסודותיה של היהדות, שחולל מהפכה באורח־החשיבה של העם היהודי, בתפישותיו, באורח־חייהם של בניו. אדם שכמעט לבדו פתח את נפש עַמו ליצירתיות חדשה, ליצירתיות שלא נודעה עד אז, היצירתיות של האדם המתמודד עם הדברים המוחצים אותו או המרוממים אותו לקראת האינסוף.

האיש שהותיר את חותמו על ניצולים רבים כל־כך של אינספור מעשי טבח במרכז ובמזרח אירופה, המנהיג שהפך את ההישרדות לא רק להכרחית אלא גם לאפשרית, הרבי שהעניק שירים לקהילות נואשות, הצליח - לעולם לא נדע כיצד - להיעלם בלא להותיר אחריו אף לא פיסת עדות ביוגרפית מוצקה אחת עבור בעלי המקצוע המחפשים אחריו. בחפשו אחר הנצח כאחוז דיבוק, הזניח את ההיסטוריה והניח לעצמו להיסחף באגדה.

הספרים המיוחסים לו: שבחי הבעש"ט, כתר שם־טוב, צוואת הריב"ש, הם למעשה פרי־עטם של אחרים. מקורם של מכתביו, לילדיו, לתלמידיו - הוטל בספק יותר מפעם אחת. לא נותר ממנו כל דיוקן, כל מסמך, כל חתימה, המהווים עדות שאינה ניתנת להפרכה כי מאחורי האגדה היו אדם, פנים, תודעה. אולי היתה זו עבורו דרך נוספת להדגיש את הבוז שחש למלה הכתובה. לתלמיד שהעביר את תורתו שבעל־פה אל הנייר, אמר הרבי: "אין שום דבר ממני בדפים שכתבת; סברת ששמעת מה שלא אמרתי." וכן: "אני אמרתי דבר אחד, אתה שמעת דבר אחר, וכתבת דבר שלישי." עבור הבעל־שם־טוב, השפעתו של הדמיון גוברת והולכת עם כל רגע חולף עד שלבסוף גדולה עוצמתו אולי אף יותר מזו של כל עדות. האמיתי כמו המדומה, מהווים שניהם חלק מן ההיסטוריה; האחד הוא הקונכייה המכילה אותה, האחר - ליבָּתהּ. כאשר אין מכירים בכך, פירוש הדבר שלילה מן האמנות, מכל צורה של אמנות, את זכות הקיום שלה.

עם זאת, באותה מידת דמיון בדיוק משחק הבעל־שם־טוב, גם לאחר מותו. כל אחד מתלמידיו ראה אותו באופן אחר; עבור כל אחד מהם ייצג דבר־מה שונה. גישותיהם כלפיו, כפי שהן עולות מזכרונותיהם, זורות אור על עצמן יותר משהן זורות אור עליו. דבר זה מסביר את אינספור הסיפורים הסותרים המתייחסים אליו.

ייתכן שהדבר הטריד את ההיסטוריונים, אולם לא את החסידים. החסידים אינם חוששים מפני סתירות; החסידות מלמדת ענווה וגאווה, את יראת האל ואת אהבתו, את ממדי החיים שהם בה־בעת מקודשים וילדותיים, את תפקידו של הרבי כמתווך בין האדם לאלוהיו, תפקיד שאפשר ואף חובה להתעלם ממנו ביחסים האישיים עם הרבי. מה מוכיח הדבר? רק כי סתירות הן חלק מהותי של האדם.

אולם, לא כך הדבר אצל ההיסטוריונים. אלה, מתוסכלים מן החמקמקות שלו, ועל כן נלחמים בו. יש כאלה המרחיקים לכת ושוללים את עצם קיומו. הם מבקשים מאיתנו להאמין כי הוא הומצא, בפשטות, על־ידי תלמידיו, שבקיומם־שלהם אין הם מפקפקים, למרבה המזל. אחרים, על־מנת להשיב את האיזון על כנו, טוענים כי... למעשה, היו שני בעל־שם־טוב וכי התנועה החסידית נוסדה... על־ידי הבעל־שם־טוב האחר.

מחלוקות, בלבול במקומות ובתאריכים, סתירות - אגדות הבעל־שם־טוב מלאות בהם. אותו אדם שניחן בכשרון להבהיר רעיונות ומושגים, דומה שעשה כמיטב יכולתו לטשטש את העקבות המוליכים אליו־עצמו.

תאריך הולדתו המדויק לא נקבע: 1698 על־פי דעה מסוימת, 1700 על־פי דעה אחרת, כאילו יש לדבר חשיבות. דומה שאין מחלוקות בנוגע למקום הולדתו: כפר קטן, אולי מצודה, בשם אוקופ. ואולם, מתקשים המלומדים להסכים על מיקומו המדויק. דובנוב מאמין כי הוא נמצא סמוך לקמיניץ, בליבם - על גדות הדנייפר, בעוד שכטר סבור כי הוא נמצא בבוֹקוֹבינה. אשר למאהלר, הוא מספח אותו בפשטות לגליציה. ברור, כי הבעל־שם־טוב הצליח להפוך את הגיאוגרפיה עצמה לכלל תעלומה.

המיסתורין משתלט שוב ככל שנוגע העניין לילדותו, לחינוכו, לחיי המשפחה שלו, למסעותיו, לנדודיו מעבר להרים ולגאיות, כדי לבוא לעזרתם של כל אלה הנתונים במצוקה או זקוקים לאהבה.

הוריו, אליעזר ושרה, היו אנשים עשירים ונדיבים, על־פי אחת הסברות; עניים אך נדיבים על־פי סברה אחרת. בנם, ישראל, הוענק להם כגמול כאשר היו כמעט בני מאה. הם הפגינו הכנסת אורחים וסיפקו את כל צרכיו של אליהו הנביא, על־פי סברה אחת, וכלפי השטן על־פי סברה אחרת. בנם נועד להיות סמל של הבטחה ונחמה, אור באפלה לעם במצוקה.

אליעזר, האב, היה אדם כה חביב, כה נדיב, מספרת האגדה, עד כי החליטו בשמים להעמידו במבחן. וכך, ביום שישי אחד, ממש כאשר התיישבו לחגוג את סעודת השבת הראשונה, התדפק על דלתם של זוג הזקנים, זר לבוש סחבות, נשען על מטהו, צרורו מוטל על גבו. ללא רמז קל ביותר של ביקורת על פניהם, קיבלו השניים את האורח בחמימות, אף כי סטה סטייה חמורה כל־כך מן ההלכה2 וכיוון שלא עלבו בנביא המסכן ולא הביכו אותו, סיפר להם את החדשות: בשנה הבאה לא יהיו עוד לבדם.

סיפור אחר מתאר את אליעזר כקורבן שהפך לגיבור. הוא נלכד ונלקח בשבי על־ידי ברברים, עלה במדרגות הגדוּלה בארמון המלך, שימש כיועץ לשליט וסייע לו לתכנן את קרבותיו ולנצח בהם. על־אף שהמלך הרעיף עליו כיבודים, המשיך אליעזר בסתר להקפיד על המצוות ולמלא אחר חוקי התורה כיהודי טוב. מובן שהוא נתחבב כל־כך על המלך, עד שזה הציע לו את בתו לאשה. טקס הנישואין התקיים, אולם למרבה יגונה של הנסיכה, אלה לא מומשו. אליעזר התחנן למחילתה והודה בפניה לא רק כי הוא נשוי, אלא גם כי הוא יהודי. כיוון שחזר אליה בטחונה בקסמיה, סייעה לו בנדיבות־רוח לעזוב את הממלכה. ובשל נאמנותו לעמו ולרעייתו, נולד לו בן אשר בורך בכל המתנות ובכל הכוחות.

במותו, אמר אליעזר ליורשו: "אני עוזב את העולם בטרם אוכל להפוך אותך לאדם הירא את אלוהים ואוהב את אלה היראים אותו. זכור דבר אחד: אלוהים עומד לצידך ורק אותו יש לירוא." מאוחר יותר, היה הבעל־שם־טוב עתיד להוסיף: "אלוהים רואה, אלוהים מתבונן. הוא נמצא בכל החי, בכל דבר. העולם תלוי ברצונו. הוא זה המחליט כמה פעמים יתגלגל העלה באבק בטרם תעיף אותו הרוח."

הוא היה יתום ומרושש, ללא ידיד בעולם, ועסק בכל המקצועות: מורה, שמש, שוחט. הוא היה מגושם ומפוזר במקצת, מוזר, והתקיים על מלגה זעומה מטעם הקהילה. הוא היה עדיין צעיר מאוד כאשר ניצלה הקהילה את ההזדמנות הראשונה להשיאו. אולם זמן קצר לאחר נישואיו נפטרה אשתו והוא שב לקיומו הקודם, בשוליים, קיום של התבוננות פנימה, והמתנה לאות.

קיימות אגדות אינספור על חייו לפני ההתגלות. יש אומרים כי הציל את ילדי בית־הספר מזאבי־אדם וממכשפים. אחרים מספרים כי היה מסוגל לאחד בין שני הרים וכי במהלך טיוליו במעבה היער, טווה חלומות שבהם מוצא הסוף את תחילתו ושירת העולם מהדהדת בשירתו של האל.

מקורות אחדים טוענים כי היה קדוש שנמלט מן הפרסום; אחרים מתארים אותו כשוטה בלתי־מזיק; ועוד אחרים מייחסים לו חוכמה וידע שהעלוהו למשרת דיין בבית־הדין הרבני. כך, על־פי אותה גרסה, הכיר את רֶבּ אברהם - או שמא אפרים - קיטובר, שביקש למצוא שידוך ראוי לבתו חנה. מה היה גילהּ באותה עת? חודשים ספורים, כך על־פי טקסטים אחדים, ועל־פי מקורות אחרים, הרבה יותר, כיוון שכבר היתה גרושה. מכל מקום, הסכם הנישואין נחתם, ובו הופיע שמו של הנער כישראל בן אליעזר, ללא כל תואר שהוא. זמן קצר לאחר מכן, נפטר אביה של חנה.

חלפו שנים, עד אשר יום אחד הופיע בברוֹדי "החתן", לבוש בבגדי איכר, וביקש לראות את רֶבּ גרשון קיטובר, אחיה של חנה, שסבר כי הוא קבצן והציע לו נדבה. "לא," אמר האורח, "לא באתי לבקש נדבות. מבקש אני לומר לך דבר־מה." ואז הוסיף בגסות: "אני רוצה את אשתי, תן לי את אשתי."

רֶבּ גרשון, אחד מגבירי העיר, לא התייחס בקלילות להלצה. גם לאחר שראה את ההסכם שנחתם על־ידי אביו, יעץ לאחותו שלא להינשא לאותו איכר בור ומגושם. חנה בחרה לציית למשאלתו של אביה המנוח ונקבע תאריך לחתונה. לפני הטקס, נטל הבעל־שם־טוב את חנה הצידה ואמר לה: "איני מי שאת חושבת שאני, אבל אסור לך לספר לאיש." לאחר מכן, תיאר את הנתיב שבחר בו וחזה את הקשיים שבהם ייתקלו, את המכשולים שיש עדיין לגבור עליהם. חנה הכריזה כי היא נכונה לעמוד לצידו.

אחר־כך באו ימים קשים, ימים של סבל ללא גמול. רב גרשון בוש בגיסו ועל כן שיכנע את בני־הזוג להרחיק עצמם מן העיירה ככל האפשר. הוא קנה להם פונדק עם מסבאה, ולאחר מכן סוס ועגלה. מבודדים בערי הקרפאטים, חיו ישראל וחנה באומללות. הם חפרו באדמה והתקיימו בקושי ממכירת אבן־גיר בכפרים.

יום אחד זימן הרב המקומי את הבעל־שם־טוב, וביקש לתת לו שיעור ביהדות. הבעל־שם־טוב לבש והסיר את מסכת השוטה כמה פעמים במהירות בזו אחר זו. הרבי נבוך: כיצד יכולה הבעת פנים להשתנות במהירות כזו? הוא היה המום, ודרש מאורחו לספר בפניו את האמת.

"יהי כן," אמר הבעל־שם־טוב, "אך לעת עתה, עליך לשמור לעצמך את מה שאני מספר לך."

אלא שבברודי חיה אשה משוגעת, שראתה מבעד לכל מסכה. כאשר הובאה פנים אל פנים מול הבעל־שם־טוב, אמרה: "אני יודעת מי אתה ואיני פוחדת ממך. אני יודעת כי יש לך כוחות; אני יודעת גם שאסור לך להשתמש בהם בטרם ימלאו לך שלושים ושש שנים."

"שתקי," השיב, "שאם לא כן, אכנס בית־דין כדי לגרש את הדיבוק שבתוכך."

האישה המבוהלת נצרה את לשונה, אולם היא ידעה. האחרים גילו זאת מאוחר יותר. שבע שנים של בדידות וסיגוף חלפו בטרם קיבל הבעל־שם־טוב את הצו להתגלות וליטול על עצמו את גורלו.

באותה שבת, עצר אחד מתלמידיו של רב גרשון במסעו כדי לבלות את השבת עם ישראל וחנה. בשעת חצות התעורר רועד מפחד: להבה ענקית התנשאה מתוך האח. בנסותו למנוע שריפה, רץ לכבותה. תחת זאת, ראה את מארחו מוצף אור, והתעלף. כאשר שב להכרתו, שמע את הבעל־שם־טוב גוער בו: "אסור להסתכל במקום שאין צריכים להסתכל בו." עם צאת השבת, מיהר הנוסע לשוב לברודי, שם פרץ בסערה אל בית־המדרש והכריז בקול צעקה את החדשות הנפלאות: "מקור אור חדש נמצא בקרבת מקום." האנשים מיהרו לקצה היער והקימו שם כס מלכות מענפים ועלים. הבעש"ט התיישב במקומו. "אני עומד לפתוח דרך חדשה." הכריז.

הוא היה בן שלושים ושש.

האשה המשוגעת היטיבה לראות. היא ידעה לפני כל האחרים. מוזר: יותר מכל אנשי העיר האדוקים והמלומדים, דיברה רק היא בשפתו של הקדוש הצעיר שביער.

מוזר הוא גם מסע העלייה לרגל של הבעל־שם־טוב אל ארץ הקודש. מה גרם לו לצאת למסע זה? תשוקה מעורפלת או תוכנית מוגדרת היטב? אגדה אחת מספרת כי שודדים, אי־שם בקרפאטים, גילו לו את קיומה של מנהרה המובילה אל ירושלים. על־פי אגדה אחרת הגיע אל ארץ הקודש דרך איסטנבול, מלווה בלבלרו צבי־הירש סופר או, לחילופין, בבתו אדל. כדי לפשט את העניינים, טוענת בתוקף גרסה שלישית כי הביא עימו את שניהם, או שעשה את הדרך... פעמיים. על־פי גרסה רביעית לא יצאה התוכנית אל הפועל; הוא מעולם לא יצא לדרך.

תעלומות נוספות: האם אומנם השתתף בוויכוח פומבי עם חסידיו של יעקב פרנק בלבוב? האם עסק או לא עסק בריפוי, האם הפיץ קמיעות כדי להשפיע על הגורל ולגרש שדים? הדעות חלוקות. אפילו תאריך מותו שנוי במחלוקת. יש האומרים כי מת ביום הראשון של חג השבועות, אחרים קובעים כי מת ביום השני.

עלינו לזכור כי הבלבול הזה סובב סביב אדם שלא חי בימי־הביניים, כי אם במאה השמונה־עשרה. הוא היה בן־זמנם של וולטיר ושל קנט, של לסינג ושל דידרו, ובנה את ממלכתו לא באפריקה המרוחקת והמפגרת עדיין, אלא בליבה של אירופה, שם האדם, בחיפושו אחר ההשכלה, החל מצמצם את ההיסטוריה לקנה־מידה אנושי. אנשים שאפו ללמוד, לערוך מסעות, לחקור ולערוך ניסויים. בכל מקום הלכה המלה והפכה לאתגר, לכלי מרד, למבשרת שינויים מהפכניים. אנשים השתמשו בה כדי לנפץ אלילים ומזבחות, וביקשו לוודא כי שאר העולם יידע על כך. עם זאת, פוליטיקאים ונדבנים, הרפתקנים ומטיפים, כובשים וחולמים, עשו כולם את דרכם אל הכרוניקות, אם לא אל ההיסטוריה של תקופתם, כולם מלבד הבעל־שם־טוב.

דבר לא נותר ממנו פרט לאגדה, אגדה שהדהודיה העמוקים והבלתי־פוסקים התעצמו והלכו, באורח פרדוכסלי, עם הזמן. יותר מכל דמות יהודית היסטורית אחרת, מלבד אליהו הנביא, היה הבעש"ט נוכח ברגעים של אושר כמו גם ברגעי ייאוש; כל שטיבל3 שיקף את אורו, את חומו. לכל חסיד היו שני רֶבֶּ'ס: הרבֶּה שלו והבעל־שם־טוב - כל אחד שאב את עוצמתו מן האחר. לראשון הזדקקו כדי לחיות, לאחר - כדי להאמין. כל מי שהתכחש לשייכותו אל הבעל־שם־טוב מצא עצמו מחוץ לזרם העיקרי של הקהילה החסידית. האגדות היפות והקסומות מכולן הן אלה שבהן משמש הבעל־שם־טוב הדמות המרכזית, או לפחות דמות עיקרית.

אולי, אם כן, עלינו לומר שהוא מהווה סך כל הסיפורים שסופרו, ומסופרים עדיין, עליו ועל מעשיו. ליתר דיוק: הוא־הוא האגדה על אודותיו.

ואולם, בנם של שרה ואליעזר לא היה הבעל־שם־טוב הראשון. היו בעלי־שם אחרים שקדמו לו. יואל בעל־שם, אליהו בעל־שם, בנימין בעל־שם: כולם מחוללי ניסים נודדים, משוטטים באזורים הכפריים, מבקרים בעיירות ובכפרים, לעיתים מרחיקים לכת עד וורמס ולונדון. והיה גם אדם בעל־שם המיסתורי, הנחשב למבשר החסידות; השמועות אומרות כי הוא היה זה שהפקיד את כתביו האיזוטריים בידי בנו, כדי להעבירם לבעל־שם. אותם קדושים או מרפאים ציוריים, בהתאם לנקודת מבטנו, היו פחות או יותר מיומנים בתחומם; אנשים באו אליהם כדי לגרש את הרע, להרחיק שדים ולגרום לנשים עקרות להרות. כדי להבדיל את הבעל־שם־טוב מן האחרים, הוסיפו את המלה "טוב" לשמו. כך הפך לבעל־שם־טוב, וכל השאר נסוגו אל הרקע, אם לא אל מעמקי הנשייה. הוא נותר לבדו, ללא תחרות.

הוא גם לא היה החסיד הראשון. אם לא נרחיק לכת אחורה אל החסידים של תקופת התלמוד או של המאה השתים־עשרה, התקיימו במשך התקופה שקדמה להופעתו של הבעל־שם־טוב, מעין אחווֹת חסידיות בברודי, בבּר, בקיטוב ובמז'יבוז'. אחוות אלה איחדו בתוכן אנשי קבלה ומלומדים ידועי־שם, ביניהם גרשון קיטובר, נחמן מהורודנקה, נחמן מקוסוב, וולף קיציס, יצחק מדרוהוביץ' ושבתאי ראשקובר. הם חיו במעגלים סגורים - הם ביקשו להישאר עילית. על־מנת להרתיע חברים פוטנציאליים חדשים, העמידו דרישות קבלה אשר על־פיהן נדרש כל מועמד לא רק להפגין ידע מופלג בתלמוד ובקבלה, אלא גם להתחייב לחיים של הינזרות מחמירה ו"להימנע מלעסוק בנבואה". נאמר כי הבעש"ט עצמו ניסה להיות אחד מהם. הוא נתקל בסירוב, כיוון שהידע שלו נחשב בלתי־מספק. אם כן, חסידים כבר היו לפני הבעש"ט, אולם החסידות, כפי שאנו מכירים אותה, נוצרה, או נוצרה מחדש, על־ידו. הוא העניק למונח הקיים תוכן וצורה חדשים.

לא היתה זו משימה קלה. חלק מאותם חסידים מוקדמים היו יריביו המרים ביותר בטרם התקבצו סביבו כחברים, כבני־לוויה וכתלמידים. בתחילה, הוקיעו אותו בטענה כי פתח את השערים לרווחה: הם עייפו מן ההמון. בסופו של דבר, מלבד כמה יוצאים מן הכלל, קיבלו עליהם כולם את סמכותו, כאשר האחווֹת החסידיות הקטנות נבלעו בתוך התנועה החדשה. רבי נחמן מקוסוב היה אחד מאותם יוצאים מן הכלל; הוא אף סירב להיפגש עם הבעל־שם־טוב. רק לאחר הפצרות ממושכות ועיקשות של תלמידיו הסכים לפגישה פנים־אל־פנים. הוא פתח בקריאת תיגר: "הם אומרים שאתה מסוגל לקרוא את מחשבותיהם של אנשים אחרים, האם זה נכון?" - "כן," השיב הבעל־שם־טוב. - "הוכח זאת. אמור לי על מה אני חושב ברגע זה." - "על אלוהים, כמובן," אמר הבעל־שם־טוב, בלא ליטול סיכון, כיוון שהאל צריך להיות נוכח בכל מחשבה של כל יהודי מאמין. - "קל מדי," היתה תגובתו הצפויה של אורחו. - "אמת," השיב הבעל־שם־טוב, "זה קל, כיוון שלמעשה כל בני־האדם חושבים על אלוהים. השוני טמון באופן שבו הם חושבים עליו. אם תרצה, אומר לך מהי דרכך." אם אומנם עשה זאת, אין איש יודע. אף כי רבי נחמן לא הפך לחסיד, אסר הוא מאותו רגע ואילך על האחרים להשמיע בנוכחותו דבר ביקורת על אודות הבעל־שם־טוב. הוא נהג לומר: "זהו ויכוח הנוגע לו ולי בלבד. הוא החל לפנינו; הוא הפריד בין דוד לשאול, בין הלל לשמאי. אני אוסר עליכם להיות מעורבים בו."

הבעל־שם־טוב נחל הצלחה רבה יותר עם מנהיגים רוחניים אחרים, כגון פנחס מקוֹרֵץ, יעקב יוסף מפולנאה ודב־בֶּר ממֵזֵריץ'. את הראשון כבש בעוצמת מבטו; את השני, בסיפוריו; את השלישי, באִשו.

כדי להרחיב את חוג חסידיו לא חסך הבעל־שם־טוב זמן או מאמץ. הוא היה בדרכים כל העת, מופיע לפתע פתאום פה ושם, ביערות ובשווקים; ניגש לזרים, עשירים או עניים, מלומדים או בורים, הופך את כולם לחסידיו. אם עורר בו מישהו עניין מיוחד, לא שקט ולא נח עד אשר פגש בו, ובמידת האפשר משך אותו אל המעגל הקרוב אליו. כדי לרצות את נחמן מקוסוב יצא פעם למסע ארוך ורצוף מכשולים, ובכך הוכיח עד כמה מועטה החשיבות שייחס למרחקים אם רק יכול היה לגרום עונג לחבר. יותר מפעם אחת, נסע לילות וימים רק כדי לחגוג את השבת עם יעקב־יוסף מפולנאה.

כלפי אלה שהעריך, היה הנדיבות בהתגלמותה: אדיב, מסביר־פנים, מתחשב. כאשר נודע לו כי אחד מחסידיו נוהג לעסוק בעינויי הגוף, פינה לעצמו זמן לכתוב לו מכתב ארוך, והתחנן בפניו שיחשוב על בריאותו, אף נתן לו כמה עצות מעשיות כגון מה לאכול, מה לשתות ומתי.

רק כאשר נגעו הדברים לרבנים הרשמיים, היה הבעש"ט חסר רחמים. "יום אחד יהיו כה רבים מהם, עד שיעכבו את ביאת המשיח!" כמו־כן, לא חיבב רופאים: "הם סבורים שעליהם להסביר כל דבר, ועם זאת אין הם רואים דבר מלבד פני השטח של תחלואי האדם." לחסידיו, אנשים פשוטים ואדוקים ברובם, רחש אהבת אב או אח בכור, והפגין עניין בפעילותו של כל אחד מהם, עד לפרטים הקטנים ביותר. הוא ביקש לדעת הכול, להבין הכול. כל אחד מתלמידיו היה משוכנע כי הרבי אינו רואה איש מלבדו ואינו מעניק דבר לאף אחד אחר זולתו. יום אחד, מספרת האגדה, הבינו תלמידיו כי בעיניו היו כולם שווים, ואז "שתקו במשך זמן רב".

ואולם, אף־על־פי שמיקד את תשומת־ליבו בחסידיו, נזהר הרבי שלא להזניח את אלה שמחוץ למעגל הקרוב אליו.

מסעותיו התכופים בין חמישים העיירות והכפרים המוזכרים ב"שבחי הבעש"ט", נועדו בעיקר לגייס חסידים, מעין שליחים, המיועדים להפוך מנהיגים בקהילה. הוא העניק מעצמו בנדיבות וללא סייג לכל אלה שנזקקו לו, ולא הקדיש כל מחשבה לתועלת עתידית כלשהי; כל אדם ראוי היה לתשומת־ליבו. הוא הופיע, בפשטות, בכל מקום שהיה בו צורך, בו או במישהו דומה לו, בכל מקום שבו נזקקו גברים ונשים בודדים לחלוטין, על סף ייאוש, לסימן, לשליח.

הוא ניחן בלהט מדבק, וחולל שינוי בכל מי שקרב אליו. האדם הבינוני ביותר היה נרעד למגעו; מפגש עימו היה מאורע נדיר שאינו חוזר על עצמו.

כאשר נח מבטו עליך חשת כי אִשו חולפת דרכך. איכר זקן מגן עליו מפני הקור - בתמורה לכך יהפוך האיכר עשיר ויאריך ימים עד מאה שנה. ילד מדקלם את שיעורו בלהט - הוא יקצור תהילה בקרב חבריו. איתרע מזלו של גנב לעבור בנתיבו, כאשר יתגלה, הוא פונה אל הרבי ואומר: "כיוון שאתה יודע להתבונן, מדוע שלא תעדיף לראות את הטוב?" וכך אף הגנב נכנס אל הגן הקסום של אגדות החסידות.

עדיין יכול אני לשמוע את סבי מספר לי: "בעולמו של הבעש"ט, איש לא חש כי הוא נותר בחוץ." הדבר היה נכון גם ככל הנוגע לתלמידיו. עבור החסידים, שום אדם אינו זר; עבור הרבי, אין חסיד שאינו רצוי. חסיד שאינו נוהג עוד כחסיד נשאר בכל זאת חסיד; הוא יינצל בסופו של דבר, על־ידי רעיו החשים אחריות לגורלו. החסידות של הבעל־שם־טוב מבוססת על שותפות־גורל ואחווה.

שלא כמו רבני הדורות הבאים, לא היה לבעל־שם מעון קבוע, לא היתה לו חצר, הוא לא העסיק משרת או מזכיר כדי לסנן מבקרים ולחצוץ בינו לבין משחרי פניו. הוא ביקש להישאר נגיש לכל הבאים אליו כדי לחלוק עימו את דאגותיהם, את ייסוריהם. ולא רק שקיבל אותם, הוא פגש אותם במחצית הדרך. הוא היה תמיד בתנועה ולא התיר לעצמו רגע של מנוחה. לעיתים נסע עם רכָּבו אלכסיי, לעיתים עם לבלרו צבי־הירש סופר, וניסה להיות בכל מקום מהר ככל שניתן; מה שביקש היה לשים קץ לכל ציפייה, לגלם בדמותו כל תקווה. אם גרם לכך שאדם יאמין באגדה שלו, הרי הצליח במעשיו. הוא היה שייך לכולם.

הוא פנה אל גברים ואל נשים, יש האומרים כי אל נשים לעיתים קרובות יותר, בבתי־כנסת וברחובות, בשווקים ובמסבאות, בכל שעה, ביום או בלילה. היה עליו להגיע אל אנשים רבים ככל האפשר. שום מקום לא היה רחוק מדי, שום אדם לא היה בלתי־ראוי: "כל עוד לא נכרת הענף מן העץ, יש הצדקה לכל תקווה," אמר. וכן "כדי לחלץ אדם אחר מן הבוץ, צריך אדם להיכנס אל תוך הבוץ בעצמו." נוסף על כך, מספרים כי אמר: "צדיקים קטנים מחבבים חוטאים קטנים, צדיק גדול מחבב חוטא גדול." לא ייפלא אפוא, כי על־פי המסורת העממית ניסה לבוא לעזרתן של נשמותיהם המקוללות של שבתאי צבי ושל יעקב פרנק. ההימנעות משיפוט האחר היתה אחד מעקרונותיו של הבעל־שם־טוב; תפקידו היה לסייע, לא להרשיע.

וכך נהג לנוע ללא דאגה בחוגים חשודים, שלא לומר בעלי שם רע; הוא חש כי הוא מביא שם תועלת רבה יותר מאשר בקרב ישרי הדרך. שודדים חיפשו אחריו כדי שישמש להם בורר; פושעים ואנשים שמחוץ לחוק ביקשו את ברכתו; ושיכורים בחרו בו לשמש להם מוודה. ההקשבה לאחרים דמתה בעיניו לאמנות ולמידה טובה כאחת.

יום אחד ראה אדם ששתה יתר־על־המידה; הוא גימגם ופיזם שירים נוגים. הבעל־שם־טוב הקשיב רוב קשב, והעיר: "כאשר אדם מתוודה, אין חשיבות לדרך שבה הוא בוחר לעשות זאת. אין להפנות לו עורף."

הוא אהב להתבונן באיכרים ובבריונים שגדשו את המסבאות, שותים ומזמרים מלוא ריאותיהם. יום אחד הציג בפניהם תלמיד יהודי צעיר: "הוא שר טוב מכם," אמר. רגעים אחדים לאחר מכן, רקדו כולם לצלילי מנגינה חדשה. שנים חלפו, וקבוצת שודדי דרכים עמדה להרוג יהודי, כאשר לפתע נתן בו ראש הכנופיה מבט חודר ושאל: "אתה יודע לשיר?" - "כן." - "אם כך, שירה־נא!" היהודי זכר גם הוא את המפגש משכבר. הוא שר, וכך ניצלו חייו.

אך טבעי הוא, כי האנשים הירבו לדבר על אודות הבעל־שם־טוב. הם היללו את כוחותיו וציטטו את אמרותיו. העולם היהודי רעש ורגש; היהודים עקבו אחר עלייתו המדהימה מתוך פחד או תקווה, או ברגשות מעורבים. לא היה אפשר להישאר אדיש לנוכחותו; כל אחד נקט עמדה, בעד או נגד, אישיותו יוצאת־הדופן, שדומה היה שהיא מצויה בה־בעת בכל מקום, מופיעה ונעלמת כברק, מותירה מאחוריו שובל של פליאה או של כעס. תסיסה השתררה הן בקרב החוגים הרבניים המסורתיים והן בקרב החוגים הרציונליסטיים ושוחרי האמנציפציה. הראשונים ראו בו מהפכן; האחרונים סברו כי הוא אורתודוכסי מדי. כולם ניסו למצוא אמצעים מהירים ויעילים להיאבק בו בטרם יהיה מאוחר. אלא שכבר היה מאוחר מדי. האגדה על הבעל־שם־טוב הציתה את הדמיון היהודי בפראות כזו ובמקומות רבים כל־כך, עד שאיש לא היה יכול לעצור בו או להאט את תנופתו. הוא סיפק צורך.

המאה השמונה־עשרה לא הסבירה פנים לאותם יהודים שחיו באזורים החרבים ביותר של מרכז אירופה ומזרחה. הם לא הושפעו מן הזרמים הליברליים. המאבק כנגד רודנות ואי־צדק חברתי שהתנהל באותה תקופה, לא כוּון להקל על סבלם. את היהודים, בעיקר אלה שבפולין ובאוקראינה, הותירו לדאוג לעצמם.

לא היו להם כל זכויות. היה עליהם לרכוש הגנה. חירותם, חייהם, היו תלויים על חבל דק, ברצונם הטוב של בעלי האחוזות המקומיים, אשר ניצלו את כשרונם למסחר. אם התייצב בעל הפונדק או הסוכן בפני האדון בסוף השבוע וארנקו קל מדי, היה מושלך לכלא ומוכה באכזריות. לא היה איש שישחרר אותו בערבות. יותר מכולם סבלו ממצב זה הכפרים הקטנים והעיירות המבודדות; איש לא היה ראוי לרחמים יותר מן היהודי בכפר הקטן; הוא חש נשכח מלב ונעזב בידי אחיו.

הקהילות הגדולות יותר סבלו מסוג אחר של בעיות; הן היו מפולגות יתר־על־המידה. היו מחיצות בין הלמדנים לבין בעלי הבתים, בין העשירים לעניים, בין המנהיגים לבעלי המלאכה, בין נכבדי המקום לאזרחים הפשוטים; המעמדות השונים הציצו אלה באלה בחשדנות, במרירות ובשנאה. בראש הסולם החברתי עמדו המנהיגים החילוניים (שהיו בדרך כלל אמידים אם לא עשירים ממש), ואחריהם הרבנים שנבחרו על־ידם, לומדי הגמרא, האדוקים, המורים. אלה שלא היה להם לא מעמד ולא הון, לא זכו ליחס כלשהו. מי שלא הפגין דעת או גמילות חסדים השתייך אל המעמד המדוכא והיה חסר אונים.

במישור הרוחני היתה היהדות נתונה במשבר רציני לא פחות: המוסדות הרבניים הקיימים היו קפואים, מסוגרים מאוד ונעדרי גמישות. הם לא התירו כל סטייה, הם לא סבלו כל יוזמה פרטית. הרבנים היו נתונים עדיין תחת השפעתה של טראומת משיחי השקר של המאה השבע־עשרה, וצפו בחשש בכל דבר שנדמה חדש, בכל דבר מעורפל. כל מי שסטה מן הפרשנות הקפדנית של ההלכה או הבטיח הבטחות רבות מדי, נחשד מייד בכפירה. הם האמינו כי היהדות סבלה כבר דייה מידיהם של אנשי חזון בעלי השראה ודמגוגים למיניהם. וכך, כדי להגן על המסורת, הקימו סביבה גדרות ומכשולים; כל מי שניסה להסירם, חשף עצמו לדיכוי פנאטי וחסר רחמים.

היהודי, שלו רק הזיכרון, זוכר את החלומות שהתעוררו ונדרסו על־ידי שבתאי צבי וחסידיו. הוא יודע כי עבור האדם החי בגלות, עלולה התקווה להפוך לעינוי הנורא ביותר, לסכנה האכזרית ביותר. כדי להישאר יציב, יש לדעת להמתין, להיות סבלני; כדי לשרוד, יש להתכופף ולצעוד בנתיבים הצרים והמוכרים, ולדחות את קריאתו של הלא־נודע.

אלא שבני־האדם אינם מסוגלים להתקיים בלא־חלום ובלא־אגדה עד קצה הימים; וכך, אם מופיע אדם המציע להם את השניים - די בכך. הוא יכפה את עצמו וישלוט.

עם זאת, אומרים כי הבעל־שם־טוב לא ייחס כל ערך לתהילה. בלילה שבו נגלה לו החיזיון ושבו נודע לו כי הגיע זמנו לעזוב את ההר, להסיר מפניו את המסכה וליטול על עצמו את תפקידו ואת גורלו של רועה ישראל, ליבו חישב להישבר. מרוב ייסורים, צם במשך שלושה ימים ושלושה לילות, והתפלל כי יוסר הצו. הוא היה בן שלושים ושש.

יום אחד שלח את תלמידיו אל כפר מרוחק לפגוש ב"למד־וַוְניק", אחד מל"ו הצדיקים שבלעדיהם אין העולם מתקיים. הבעל־שם־טוב אמר לתלמידיו: "אדם זה דומה לי כאח, אנו בני אותו גיל, מוצאנו הוא אותו מוצא, ניחנו באותן סגולות ובאותו ידע. בטרם ירדנו אל פני האדמה החלטנו יחד שבהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכנו נציית לדיבר השמיני, כיבוד אֵם. איך נעשה זאת? לא נבכה. כדי שלא להדאיגן. היינו נאמנים להבטחתנו. מעולם לא בכיתי בנוכחותה של אמי, אף־על־פי שברגע שיצאה את הבית בלכתה אל השוק או אל בית־הכנסת, לא יכולתי לעצור בדמעותי. כאשר העירו לה השכנים על אי־רגישותה לכאורה, לא הבינה כמובן במה מדובר, ומובן שסבלה. באשר לידידי, הוא שלט בעצמו אפילו כאשר נעדרה אמו מן הבית. זו הסיבה שבשלה הוחלט למעלה כי כפרס, יורשה לו להישאר צדיק נסתר, בעוד שאותי דנו לתהילה."

מעריציו הגנו עליו כנגד עצמו. מתחת לבעל־שם הגלוי, אמרו, יש בעל־שם נוסף, נסתר, שהוא גדול כשם שהוא בלתי־מוחשי. הם לא היססו להציבו במדרגה אחת עם משה. על־פי דבריהם, כל דבר שקשור בו טבל בקדושה: מורו היה הנביא אחִיה השילוני, אותו אדם שהיה מדריכו של דוד; רבי יצחק לוריא (האר"י) ורבי שמעון בר־יוחאי, עמודי התווך ידועי השם של הקבלה, היו עמיתיו; בעלייתו לספֵרות העליונות היה זוכה לעיתים בוויכוח עם אותם קדמונים ומשתתף בשיעורים לצידם של האבות; כמו־כן, שוחח בהזדמנויות רבות עם המשיח.

במכתב לגיסו, רֶבּ גרשון קיטובר, מדווח הבעל־שם־טוב על אחד מאותם דיאלוגים. לשאלה: "אבל מתי, מתי תבוא?" השיב המשיח: "כאשר ייפרצו מעיינותך חוצה, כאשר תכסה תורתך את כל הארץ." הוא שוחח אפילו עם מלאך המוות, ושאל אותו: "מדוע אתה טובח יהודים חפים מפשע וחסרי אונים רבים כל־כך?" - "אני עושה זאת לשם שמים, למען אהבת אלוהים ותהילתו," השיב המלאך בהומור מטריד.

האגדה מייחסת את זכויותיו ל"שורש נשמתו", למה שמכונה סגולת אבות. עם זאת, דומה שהבעל־שם־טוב בחר להקרין דימוי של אדם שאינו מסתמך על מתנות שקיבל בירושה, אלא של אדם שעליו לעמול קשה למען כל ניצחון. הכריזמה שלו היתה מעשה ידיו. זהו אחד המאפיינים המושכים של החסידות: הכול מוצע על מגש של כסף, ועם זאת מותירים לך לעשות הכול. אף־על־פי שאלוהים עשוי להעניק כוחות, מוטל על האדם ליטול אותם מידיו.

הבעל־שם־טוב היה איש העם במובנה האמיתי של המלה. הוא לא היה יכול לטעון לייחוס משפחתי ואף לא החזיק במעמד חברתי גבוה; דבר לא קשר אותו אל המעמד השליט. לא היה לו כל תואר רשמי, לא ידידים רבי־השפעה ולא פטרונים רבי־עוצמה. לא היו לו נכסים חומריים ואף לא מעריצים עשירים. הוא גם לא היה יכול לטעון לידע עצום בתלמוד. להפך, הוא נהנה לשחק את הבור שאינו יודע קרוא וכתוב, המגמגם כמה תפילות בסיסיות בחוסר חשק ובקושי רב.

דבר זה מספק הסבר חלקי להצלחתו המיידית בקרב אותם אנשים שמזלם שפר עליהם פחות - הם הזדהו עימו. אילו היה בנו של רב או עילוי, אזי היתה לו השפעה מצומצמת יותר על דמיונם של האנשים. מוצאו הצנוע הקל על העניים לִקְרב אליו. במובן מסוים, ייצג עבורם את העצמי האחר, המרומם שלהם. הוא אמר להם את מה שביקשו לשמוע: כי כל אחד מהם קיים בזכרונו של אלוהים, כי כל אחד מהם ממלא תפקיד בגורל עמו, כל אחד בדרכו ובהתאם לאמצעיו.

הוא הבטיח להם כי תפילה פשוטה אך כנה, היא בעלת אותה סגולה ממש כמו לחש מיסטי, כי הלהט המתעורר בלב טהור, נשגב יותר מזה הנולד מתוך מחשבה מורכבת שקשה לרדת לעומקה. הוא אמר: "הרכב המנשק את ספר התורה גורם לאלוהים נחת־רוח יותר מן המלאכים המהללים אותו ואינם עושים דבר אחר." הוא הזהיר אותם לגלות חשדנות כלפי כל אדם הטוען כי כל התשובות בידיו: "אתם רוצים לדעת האם רֶבֶּה מסוים הוא אמיתי? לכו ושאלו בעצתו. שאלו אותו האם הוא מכיר דרך לסלק ממוחכם מחשבות לא טהורות; אם ישיב בחיוב, דעו שהוא זיוף." הוא אמר להם כי גאווה הנסמכת על ידע גרועה מבורות, כי מוטב לחפש מאשר למצוא. גדולתו של אדם, לימד אותם, מצויה בשפלות־הרוח שלו. עליו להתחיל בכך שיכפוף עצמו לאלוהים: הוא יצמח ויהיה חופשי. הוא לימד אותם כי לעיתים יש להסתפק באמונה בקיומו של הסוד; וכמו־כן, כי אדם זקוק אך למעט כדי לרומם ולהגשים את עצמו, כל עוד זהו הדבר שאליו הוא משתוקק, משתוקק בכל ליבו.

הוא הסביר להם כי לימוד מופשט אינו הכלי היחיד המוביל אל האמת או הנתיב היחיד אל הקדושה וכי הקדושה אינה הקשר היחיד בין האדם לבין הנצח שהוא נושא בתוכו. השיר יקר יותר מן המילים, כוונה חשובה מנוסחאות. וכיוון שכל אדם מסוגל לרכוש את כל הכוחות, למה להתייאש? מדוע לוותר מראש על המאבק? דמעה אחת, תפילה אחת, עשויה לשנות את מהלך האירועים; מנגינה קצרה עשויה להכיל את כל השמחה שבעולם, וכאשר משחררים אותה, היא עשויה להשפיע על הגורל. לשום קבוצת עילית אין מונופול על השירים או על הדמעות; אלוהים מאזין לרועה המנגן בחלילו באותה מידה של רצון שבה הוא מאזין לקדוש המתכחש לקשריו הארציים. כמיהתו של האסיר שווה לזו של החכם: שתיהן משפיעות על מהותו של האדם.

הוא לימדם להילחם בעצב באמצעות השמחה. "האדם שאינו מתבונן אלא בעצמו, נדון לשקוע בייאוש, אולם ברגע שיפקח את עיניו להתבונן בבריאה שסביבו, יידע שמחה." שמחה זו מובילה אל המוחלט, אל הגאולה, אל האלוהים; זו היתה האמת החדשה כפי שהגדיר אותה הבעל־שם־טוב. ואלפי יהודים הניחו לעצמם להיסחף ולהיענות לקריאתו; הם נזקקו לה כדי לחיות ולשרוד. בזכותה היתה שמחה, לאחר הכאב, והיא איחדה את המפוזרים ואת הגולים. שמחתו של האדם שאינו עוד לבדו, שמחתו של החכם הזקן הממתין להתהפכות הזמן, שמחתו של אב המבקש לדבר ושל ילדים הלהוטים להקשיב. הבעל־שם־טוב היה רגע של התלהבות ושל התרוממות־רוח בתקופה של קינה אילמת. כאשר נפטר בשנת 1760, עשרים וארבע שנים לאחר ההתגלות, לא נותרה במרכז אירופה ובמזרחה עיירה יהודית אחת שהדבר לא נגע לליבה. הוא היה הניצוץ שבלעדיו היו אלפי משפחות שוקעות לתוך דכדוך וחוסר תקווה - והניצוץ ליבה עצמו ללהבה עצומה שפילחה את החשכה.

באחד הימים, הבטיח לתלמידיו להראות להם את הנביא אליהו. "פקחו את עיניכם לרווחה," אמר.

ימים אחדים לאחר מכן, ראו קבצן נכנס אל בית־המדרש ומגיח ממנו כאשר הוא אוחז בספר תחת זרועו. זמן קצר לאחר מכן, צפו בו כאשר עזב טקס, נוטל עימו כף של כסף. בפעם השלישית הופיע בפניהם במסווה של חייל על סוס, וביקש מהם להצית את מקטרתו.

"זה היה הוא," אמר הבעל־שם־טוב, "הסוד הוא בעיניים."

מספר תלמידו, רבי דויד לֵייקֵס: "לאחר סעודה שלישית בשבת, פנה אלי רבנו וביקש ממני מטבע כדי לקנות משקה. מובן שלא היו עלי מעות, אולם כיצד יכולתי לסרב? הכנסתי את ידי אל כיסי, וכאשר הוצאתי ממנו מטבע - לא הייתי מופתע."

בחלומו, ראה הבעל־שם־טוב את שכנו לעתיד בגן־העדן. כאשר הקיץ משנתו החליט לסור לבקרו. הוא מצא איש מוצק וארצי. כמה מיטיב הוא להסוות את עצמו, חשב הבעל־שם, וביקש מקלט במקום לכמה ימים.

הבעל־שם־טוב היה משוכנע כי מארחו מנהל חיים כפולים; כי הוא נוהג לקום ממשכבו בלילה כדי לבצע מעשים נעלים שאין איש יודע עליהם. טעות: האיש ישן שינה עמוקה עד למחרת בבוקר, השכים קום, אמר את תפילותיו במהירות ובלע ארוחת בוקר גדולה. בארוחת הצהריים, אכל אפילו יותר, ופי־שלושה בארוחת הערב. כך נמשכו הדברים כמה ימים.

הבה נמתין לשבת, הירהר הבעל־שם. אולי קשורה קדושתו בקדושת היום השביעי. שוב טעות: מארחו ישן ואכל עוד יותר מכפי שאכל בימי השבוע. הבעל־שם־טוב לא היה מסוגל עוד להתאפק, ודיבר אליו: "כאשר באתי לכאן, היתה לי שאלה אליך. לא אשאל אותה. אולם כעת יש לי שאלה אחרת: מדוע אתה מרבה כל־כך לאכול?"

"אומר לך," השיב האיש. "הדבר קשור באבי, שהיה יהודי טוב, עדין וחלוש, ששאף רק להשביע את רצונו של הקדוש ברוך הוא; שום דבר אחר לא עניין אותו. לא כסף ולא כיבודים, אפילו לא בריאותו. הוא חי אך ורק למען התורה ועל־פיה. יום אחד, בדרכו לתפילה, נחטף בידי שודדים שקשרו אותו לעץ והורו לו לנשק צלב. הוא סירב, כמובן. הם היכו אותו בלא רחמים; הוא התמיד בסירובו. אז, שפכו עליו נפט ושרפוהו. כיוון שאבי היה כה חלש וצנום, הוא בער רק לרגע; כמעט ברגע שהציתו אותו - התכלה. ואני, שראיתי הכול, נשבעתי שאם אי־פעם אעמוד באותו מבחן, לא אניח להם להתחמק בקלות כזו. אני אראה להם שיהודי אינו דועך כמו נר רזה ומסכן. לא. כאשר אני אבער, אבער כל־כך הרבה, עד שהם יתפוצצו מכעס. זו הסיבה שאני אוכל כה הרבה; כל כוחי, כל תשוקתי מוקדשים לאכילה. זה לא שאני רעב, אתה מבין..."

"כן, אני מבין," אמר הבעל־שם, מחייך. "קדימה, המשך; אתה חייב. מה שאתה עושה, אתה עושה היטב." ולאחר רגע של שתיקה: "אנו נשוב ונדבר על כך."

יום אחד, מלווה בתלמידיו, פסע הבעל־שם באזור בלתי־מיושב.

"אני צמא," התלונן אחד הצעירים, "אני בוער, אני מת מצמא."

לא היה סימן למים בשום מקום. האזור הכפרי דמה למדבר.

"אל דאגה," אמר הבעל־שם, "כאשר אלוהים יצר את העולם, צפה את הצמא שלך כמו גם את תיקונו."

זמן קצר לאחר מכן, נקרה בדרכם איכר הנושא על כתפיו שני דליי מים.

"האדון שלי השתגע," רטן האיכר, "הבוקר שלח אותי לכאן להתהלך הלוך ושוב עם המים האלה; פשוט כך, בלי שום סיבה."

"אתה רואה," אמר הבעל־שם לתלמידו הצמא, "כאשר יצר את העולם, אירגן אלוהים את הטירוף הזה רק למען תוכל לרוות את צימאונך."

הדבר אירע בימים הנוראים. בתפילות ראש השנה, עבר הבעל־שם לפני התיבה בלהט מיוחד, כאשר הוא מתרכז בתפילות הקשורות בגאולה. מתוך דחף משותף, מיהרו תלמידיו למקום המסתור הסודי שלהם בקצה היער, מייד עם תום התפילות, להמתין יחד. פתאום, עלתה על דעתו של הצעיר בהם, שנותר מאחור, מחשבה מבהילה: המשיח עומד לבוא, ולא יהיה מי שיקדם את פניו!

הוא רץ להזהיר את חבריו. קצר־נשימה התפרץ אל החדר וראה אותם מסבים אל השולחן בשתיקה חמורת־סבר. הוא הבין כי גם הם היו משוכנעים כי הגואל שציפו לו כל־כך נמצא בדרכו וכי בקרוב הם עתידים לשמוע את נקישת מטהו, המבשרת על בואו.

ההמתנה נמשכה מאוחר אל תוך הלילה. אז שבו העירה, מדוכאים. מספרים כי אלמלא הפריע הצעיר את משמרתם הדוממת, היה המשיח מופיע.

"דמיינו ארמון בעל מספר אינסופי של דלתות," אמר הבעל־שם לתלמידיו, "לפני כל דלת, מוצא המבקר אוצר. הוא מרוצה ואינו חש כל דחף להמשיך. אולם בסופם של כל המסדרונות ממתין המלך לקבל את פני אלה מנתיניו, המהרהרים בו ולא באוצר."

בוקר אחד האריך בתפילה יותר מן הרגיל. התלמידים התעייפו ועזבו. מאוחר יותר העיר הרבי בעצב: "דמיינו לכם ציפור נדירה על צמרת עץ. כדי להגיע אליה, יוצרים האנשים סולם אנושי המאפשר לאחד מהם לטפס עד לצמרת. אולם אלה שלמטה, אינם יכולים לראות את הציפור ועל כן הם מאבדים את סבלנותם והולכים הביתה. הסולם מתפרק, ושם, למעלה, עפה לה הציפור הנדירה לדרכה."

במהלך שמחת תורה, הזהיר הבעל־שם את תלמידיו כי הם עומדים לחזות בתפילה יוצאת־דופן: "הבטיחו לי שלא תצחקו!"

הם הבטיחו.

במהלך התפילה הזמין הרבי את שבעת רועי העולם - ובכללם אדם, אברהם ודוד - לרדת אל הבימה ולקרוא בתורה. לבסוף, הזמין את המשיח. דבר זה היה יותר מדי עבור חלק מן התלמידים. הם החלו צוחקים. עננה העיבה על פניו של הרבי ובמשך פרק זמן שנדמה כנצח, סירב להסתכל בהם.

"אתם רוצים לדעת מהי החסידות? האם מכירים אתם את סיפורו של חרש הברזל שביקש להפוך עצמאי? הוא קנה סדן, פטיש ומפוח והחל בעבודה. דבר לא אירע - הנפחייה לא נעה. אז אמר לו חרש ברזל זקן שאת עצתו ביקש: 'יש לך כל מה שאתה צריך, מלבד הניצוץ.' זוהי החסידות: 'הניצוץ'."

*

מה היתה החסידות בלידתה? אדם. הבעל־שם. הוא קרא קריאה רבת־עוצמה לנחמה, לאחדות. החסידות שלו לא היתה דוקטרינה פילוסופית ואף לא מערכת של אתיקה חברתית, ובוודאי שלא תיאוסופיה חדשה זרועה פולקלור ורוח מרד. עם זאת, היתה צירוף של כל אלה; תשוקה להגיע לאחדות. קבלת העובדה כי אדם יכול להיות יהודי בדרכים רבות ושונות. שכן כל הנתיבים מוליכים אל מקום כלשהו, כל עוד נוכח אלוהים בתחילת הדרך.

נוהגים להשוות בטעות חסידות זו לפנתאיזם של שפינוזה. עבור חסידיו של הבעל־שם, אלוהים אינו נייטרלי. הוא גם אינו הפשטה. הוא מהווה בעל־ברית ושופט של האדם בתוך הבריאה, בו־זמנית. אין תחליף לקשר ביניהם, זוהי אהבה. אלוהים עצמו זקוק לאהבה. כל האוהב את אלוהים יהיה נאהב חזרה, נאהב בידי אדם ואל. האדם הוא המקום שבו אלוהים נאהב, כיוון שאהבת האל עוברת דרך אהבת האדם. האוהב רק את אלוהים, כלומר, מוציא מכלל אהבתו את האדם, מצמצם את אהבתו לרמת המופשט. חסידותו של הבעל־שם־טוב דוחה כל הפשטה.

"אלוהים הוא צילו של האדם," אמר פעם הבעל־שם. "כשם שהצל עוקב אחר מחוותיו ותנועותיו של הגוף, עוקב האל אחרי אלה של הנשמה. אם גומל האדם חסד, יגמול גם אלוהים חסד. שם סודו של האדם הוא 'אלוהים', ושם סודו של האל הוא לא אחר מזה שהומצא על־ידי האדם: אהבה. האוהב - אוהב את אלוהים."

במובן זה, בחסידות של הבעל־שם נוכח אלוהים גם ברע, גם בחטא. הוא נוטל חלק בבריאה ובוחר לעמוד לצידו של האדם, שכן הבורא מצהיר בכך כי לפעולת היצירה יש משמעות, משמעות המתעלה אף על הפעולה עצמה. ומהי האהבה אם לא פעולת יצירה, אשר בה מותכים שני יצורים לכלל מודעות אחת, מצולקת ונרפאת אלפי פעמים? המיסתורין של האהבה מצוי באחדות, וכן גם המיסתורין של אלוהים. "כל מה שמצוי למעלה מצוי גם כאן למטה." בין העולם הקיים המוחשי לעולם האחר, העתיד לבוא, קיים קשר דוגמת הקשר שבין מקור לבבואה. אלוהים אינו ניצב כנגד האנושות, והאדם, אף שהוא פגיע ובן־חלוף, מסוגל להשיג את האלמוות ברגע החולף. ביקום של האדם הכול קשור בכול, כיוון שדבר אינו חסר משמעות.

מכאן הסובלנות שגילה הבעל־שם כלפי חוטאים. הוא סירב לראותם כאבודים. במידת הצורך, היה יכול להבין, גם אם לא לקבל, את הרע באחרים. אולם הוא האמין כי רע ללא מודעות אינו קביל.

זוהי הסיבה שמעולם לא ניסה לגייר לא־יהודים. הוא העדיף "לגייר" יהודים לחסידות, או במובן רחב יותר, ליהדות.

כדי להגשים עצמו, מלמדת אותנו החסידות של הבעל־שם, על האדם להישאר בראש ובראשונה נאמן לעצמי האינטימי, האמיתי ביותר שלו; אין הוא יכול לסייע לאחרים אם הוא מתכחש לעצמו. כל אדם האוהב את אלוהים בעוד הוא שונא את יצירתו או בז לה, ישנא בסופו של דבר את האל. יהודי המתכחש למקורותיו, לאחיו, כדי לתרום כביכול למין האנושי, יבגוד בסופו של דבר באנושות. הדבר נכון לכל אדם.

"היזהר, הרכָּב שלך מסוכן ומרושע," אמר הבעל־שם־טוב לאחד מחסידיו, "ראיתי אותו עובר על־פני הכנסייה בלי להצטלב. אם אינו אוהב את אלוהיו, מדוע יאהב אותך?"

אנקדוטה זו מגלמת בתוכה את התפישה החסידית כולה. הבעל־שם עסק באנשים ולא בתיאוריות. התיאוריות יכולות להמתין. תלמידיו, המגיד ממזריץ', שניאור־זלמן מלאדי, נחמן מברסלב, ינסחו אותן בשלב מאוחר יותר. החשוב באותו רגע, היה העברת החוויה ולא הלימוד, האינטואיציה ולא ההיגיון.

דאגתו העיקרית של הבעל־שם היתה ליצור קשרים בכל הרמות. עבורו, כל מה שמאחד בין בני־האדם והופך את הקהילה מוצקה יותר, הוא טוב; כל מה שזורע מחלוקת, הוא רע.

וכך הפך את הדימוי הפואטי, את התפישה המיסטית של "ליקוט ניצוצות", לכלל פעולה קונקרטית. תפקידו של האדם הוא לשכך את הבדידות; הבוחר בבדידות בוחר במוות.

זוהי הסיבה שבכל סיפוריו ממלאים קבצנים תועים וחסרי שם תפקיד ספציפי וחשוב כל־כך. גם הם גורמים לאנשים לחלום, גם הם מקשרים בין בני־האדם. כל חוטב עצים עשוי להיות נביא במסווה, כל סנדלר - צדיק, כל אלמוני - הבעל־שם. מהו האדם אם לא חוליה מקשרת בין אדם הראשון למשיח, כאשר הוא מייצג יותר מאשר את המעגל האישי שלו, ומבשר יותר ממה שיכול היה לבקש לקבל? רועה מנגן מנגינה - הבעל־שם־טוב קושר אותו אל המלך דוד. זר בבלואי סחבות מעורר גיחוך - הרבי מתייחס אליו כאברהם.

אילו היה יכול הבעל־שם לפגוש ברבי חיים בן־עטר, שהמתין לו בארץ הקודש, היו השניים יחד מזרזים את ביאת המשיח, כך על־פי המסורת החסידית, כאשר הדגש הוא במפגש. כל מפגש מזרז את צעדיו של הגואל; כאשר שתי יישויות הופכות לאחת, העולם אינו עוד כפי שהיה; כאשר שני בני־אדם מקבלים זה את זה, מקבלת הבריאה משמעות, את המשמעות שכפו עליה. זה הרעיון החדש שהכניסה החסידות אל החיים היהודיים. היחיד אינו בורג במכונה מפלצתית; יש בכוחו להשפיע על אותם חוקים עצמם הכובלים אותו ועל עצם מערכת היחסים שבין השופט לנאשם ולעדים. אם נכון הדבר, כפי שאומר הבעל־שם־טוב, כי אדם מסוגל להסתיר את אור השחר הבוקע מן היער על־ידי כך שיסוכך בפשטות על עיניו בידו, הרי יכול הוא בה־במידה לגלותו מחדש, פשוט על־ידי כך שיסיר אותה. זהו בדיוק מה שעלה בידו של הבעל־שם־טוב להשיג. הודות לו, הודות לתנועת היד הפשוטה הזו, גילה החסיד את העולם בכל תפארתו ויופיו מעורר היראה.

כעת, הבה נדבר על הניסים שעל־פי המסורת חולל הבעל־שם במהלך חייו, ואפילו לאחר מותו. המספֵּר נמנע עד עתה מלהעלות נושא זה, כיוון שהוא מודה ברצון שהוא מטריד את מנוחתו; אותם ניסים קוראים תיגר על תבונתו, על נטייתו הרציונלית. האם עלינו להאמין כי אדם מוזר זה הפרוש מן החברה, ביקש, משהגיע לאביב ימיו, לשעשע את עצמו בארגון היקום מחדש? טוענים כי הביא ידע לאנשים מסוימים, גזל מאחרים את זכרונם, מצא חפצים שאבדו וסוסים שאיבדו את דרכם. מספרים כי זכה בנאמנותם המוחלטת של אנשים ושל בעלי־חיים כאחד, ואפילו של המלאכים בשמים; אם מלאך מסוים לא היה לטעמו - הוחלף. מספרים כי ריפא את המתים כאשר הוא מפטם אותם במרק עוף וכי רשם תרופה נגד נחירות. וכן... שניסה לשכנע כומר להפר את פרישותו.

סיפורים אלה הם נאיביים וילדותיים, ובהכרח מעלים חיוך על פנינו. הם נכתבו והועברו מדור לדור ללא כל מטרה ספרותית; האם ייתכן שנועדו להעמיד במבחן את תבונתנו או את אמונתנו, או אולי את דמיוננו? להוכיח כי הבעל־שם הוא מעל ומעבר למה שאדם יכול אפילו להתחיל לדמות בחלומותיו? האם עודד אותם הרבי? הוא הפקיד בידי משרתו, רֶבּ יעקב, את המשימה לנסוע ברחבי הארץ ולהרוויח את לחמו בסיפור סיפורים, על אודות הבעל־שם־טוב כמובן. אולם, האם ביקש כי רֶבּ יעקב, או כל אחד אחר, יוסיפו ויעטרו את הסיפורים כטוב בעיניהם? כלום הוא מקורן של ההגזמות הללו? ואם כן, לאיזו מטרה? כדי להרשים מעריצים שכבר היו קשורים בו בכל נפשם? מדוע יחוש אותו אדם, שהיה גדול ואמיתי כל־כך בתחומים רבים כל־כך, צורך להפגין את שליטתו במאגיה באמצעות ניסים?

אולי ביקש להראות את הקשר, עוד סוג של קשר, בין חוויותיו של אדם למשאלותיו, וכיצד אפשר להתעלות על הראשונות באמצעות האחרונות. ניתן לשקול הנחה מעין זו. אנו יכולים אף להרחיק לכת צעד נוסף ולומר שבעוד הבעל־שם לא היה זקוק אומנם לניסים, הרי שחסידיו לעתיד נזקקו להם כדי לשמרו, לאחוז בו. היה עליהם להאמין כי אלוהים מתעניין בברואיו, כי הוא מאזין לכל הקולות; היה עליהם להאמין כי ניסים ייתכנו עדיין, אפילו עבורם. אולי זו הסיבה שחולל אותם.

דומה כי כל מעשיו המופלאים נובעים מאותה תשוקה לאחד את בני־האדם בכך שיציע להם שירים ואגדות כמקלט וכמגן. העם היהודי, עם מפוזר שחלקו הגדול הושמד, היה זקוק למרץ חדש. לפיכך, הבטיח הרבי צאצאים לזוגות חשוכי ילדים. אם נע "במהירות הברק", היה זה משום שעסק בשחרורו של בעל פונדק שנרקב בצינוק כלשהו, שהרי תמיד היה בעל פונדק יהודי במקום כלשהו, שאותו השליך הנסיך אל הכלא כיוון שלא שילם את חובותיו, כיוון שלא הצליח מספיק בעסקיו, או להפך, כיוון שהצליח יתר־על־המידה. אולי באותו רגע ממש, רקח אויב כלשהו תוכנית נגד יהודי? הרבי ידע איזו תפילה יש לומר והיכן, על־מנת לסכל את התחבולה. האם תעה מישהו בחשכה? במבט אחד היה הבעל־שם מחזירו אל המסלול הנכון. הנושא העיקרי הוא אחד: האדם חב לעצמו לדחות את הייאוש מעל פניו; מוטב לסמוך על ניסים מאשר לבחור בהשלמה. על־ידי כך שישנה את עצמו, מסוגל האדם לשנות את העולם.

כך מסוגל האדם לקבל את הסתירות שבעולם, ולגלות ענוות רוח בגאווה, פשטות בנדיבות, חסד בצדק. אין כל חלופה: על האדם לכפות משמעות על מה שהוא אולי חסר כל משמעות, ולחלץ התעלות מתוך כאב חסר שֵם וחסר פנים.

מובן, שאם נסכים ללכת אחר הבעל־שם־טוב אל מחוץ לזמן, עד לגבול הראייה, אנו מסתכנים בכך שנמצא את עצמנו בעולם שאינו אמיתי. הבעל־שם עצמו נאלץ לשלם את המחיר. בייחוד לקראת סוף ימיו, הפגין סימנים גוברים והולכים של עצבנות ודיכאון, והביע עצמו באופנים "הסותרים את חוקי השפה". הוא, שעמל כל־כך לעשות עצמו מובן, לא הצליח עוד. פנים, מילים ואירועים נשכחו; הוא הלך ואיבד מגע עם סביבתו. היה אפשר לראותו הולם בראשו כנגד גזע עץ או מבצע ריקודים מוזרים. הוא הביע חרטה על שהשתמש בכוחותיו; שוב לא היה הוא עצמו.

יום אחד האריך בדברים יותר מתמיד, ומילותיו הילכו קסם יותר מאי־פעם. תלמידיו היו מהופנטים, מודעים לכך כי הם זוכים לחוות רגעים שאין כל אדם זוכה להם. לפתע הפסיק. ושכח מה אמר קודם לכן. אפילו שכח שדיבר כלל.

בפעם אחרת במהלך אותה תקופה, חש כי הוא שוקע. אחד מתלמידיו ראה אותו מתנודד וקרא: "רבי!", זעקה זו החזירה אותו מן המעמקים.

הוא חי מהר מדי והבטיח הבטחות רבות מדי שאותן לא קיים אלוהים.

בגיל שישים נפל למשכב; אבריו הפנימיים קרעו אותו לגזרים. היה זה חג הפסח. בניגוד להרגלו, חגג את החג הרחק מאנשים אחרים, שקוע בהרהורים, ללא הפרעה.

שבעה שבועות לאחר מכן, בחג השבועות, חש כי קיצו קרב והנחה את מקורביו בפרוטרוט באשר לקבורתו. הוא ביקש מהם לשיר לצד מיטת חוליו וזימן מניין לתפילה האחרונה. "יש לי שעתיים לפטפט עם אלוהים," אמר. כאשר ראה דמעות בעיניהם של תלמידיו הנאמנים, הוסיף: "מדוע אתם בוכים? אני יוצא דרך דלת אחת רק כדי להיכנס באחרת."

רבי פנחס מקורֶץ החל להתפלל, וביקש על נפשו של הרבי. "מאוחר מדי," אמר הבעל־שם, "את הנעשה אין להשיב."

כאשר מת, שני השעונים שבביתו פסקו מלכת.

שבר סמלי, בזמן ובגורלה של החסידות. סופה של תקופה והולדתה של תקופה אחרת: התנועה עתידה היתה להמשיך בפעילותה, להרחיב את תחום שלטונה, להתקדם מכיבוש אחד למשנהו, מניצחון לניצחון, להביא משב רוח צח אל תוך בקתות מחניקות, הפתעה אל חיים של שגרה, ללוות את החולים בייסוריהם ואת הנידונים אל שתיקה של השלמה או של תהייה.

במהלך שתי המאות העתידות לבוא, עתידה היתה האגדה של הבעל־שם־טוב לצוץ במהלך ניסיונות רבים שהיה על תלמידיו לעמוד בהם: היא סייעה לאנשים להישאר בחיים, ולעיתים להכין עצמם למוות. היא הופיעה אפילו בממלכת הלילה. בחזונו של משורר יהודי, מבקר הבעל־שם יהודים שנטבחו אי־שם במזרח. גופותיהם ממלאות את החפירות עד הקצה. לפתע, מושטות זרועותיהם אל עבר מבקרם המזהיר וקריאה נשמעת: "ברוך הבא, רבי ישראל הבעל־שם־טוב, תודה לך על ניסיך, רבי ישראל בן אליעזר."

וכך, בעולם האגדות של החסידות, הולך הבעל־שם בעקבות תלמידיו עד קצה החושך. עוד נס? ודאי שלא. המוות מבטל ניסים, מותם של מיליון ילדים מבטל יותר מאשר ניסים.

מה שאינו יכול אלא להדהים אותנו, הוא העובדה כי החסידות נותרה על כנה בין חומות הגטו, בתוך מחנות המוות. בצילו של התליין, חגגו את החיים. גרמנים נדהמים התלחשו על אודות יהודים הרוקדים בקרונות הבקר העושים דרכם אל בירקנאו: חסידים המקבלים את שמחת תורה. והיו אלה שבבלוק 57 באושוויץ ניסו לשכנע אותי להצטרף אל שירתם הנלהבת. האם היו אלה ניסים? חלק מן הניסים שנכשלו? אולי.

אולם ישנו דבר־מה נוסף. הניצוץ שנדלק בהרי הקרפאטים מסרב לדעוך. נהפוך הוא, הוא מצית מחדש את הלהבה שלנו, הנוטה לכְבות. החסידות מגובשת בירושלים, והיא מופיעה מחדש בכל רחבי הגולה. קשה להעלות על הדעת תופעה תמוהה יותר: על־אף שכמעט כל החסידים אבדו בשואה, מפעֵם כיום בתנועה החסידית מרץ מחודש. בחצרו של הרבי מלובביץ' בברוקלין אפשר לראות מאות צעירים מכל פינות הארץ. נתקלתי בחסידות בלנינגרד, בקייב ובמוסקבה, ואמונתם הנסתרת של החסידים נגעה עמוק בליבי.

כולם מגדירים עצמם ביחס לרבי הזקן המת זה זמן רב. הם חיים באמריקה, אך הם שייכים לליזֵ'נסק, למֵזֵריץ' או לרוז'ין. אין עוד יהודים בוויז'ניץ, אולם חסידי ויז'ניץ חיים משני צידי האוקיינוס. הדבר נכון גם בנוגע לענפי החסידות או לשושלות האחרות. גור, קוסוב, סדיגורה, קַרלין - ממלכות אלה העבירו בפשטות את בירתן אל מקום אחר. לובביץ' מצויה בכל מקום מלבד בלובביץ'; חסידי סיגֵט וסאטמר אינם מצויים עוד בטרנסילבניה, כי אם בכל מקום שבו חסידי סיגט וסאטמר חיים בו וזוכרים. וכמו־כן קיימים הסיפורים שהותיר לנו הבעל־שם־טוב, כדי שנחיה אותם כאילו היו שלנו. זהו הנס המדהים והמרגש ביותר שבכל הניסים שחולל.

האם אנו ראויים לסיפורים ולאגדות הללו? תלוי. האם אנו מסוגלים עדיין לחזור עליהם בלי לפגוע בתומתם? תלוי. האם עדיין אנו מסוגלים, בלהט ובהכרת תודה, לומר: "אלף, בית, גימל, דלת," כפי שעשה הוא פעם, לפני זמן רב, כדי לשחרר עצמנו מן הגלות באמצעות המלה? האם עדיין אנו מסוגלים להתחיל מן ההתחלה?

1. לא כשר הדור - ארמית.

2. ההלכה האוסרת טלטול חפצים ביום השבת. (הערת המת')

3. בית־כנסת ובית־מדרש מקומי קטן, השייך לקבוצה מסוימת - הערת המת'