הסורגים שבינינו

פתיחה גרייס

חום כבד שרר במכונית. זיעה כיסתה את גופי למרות שהחלונות היו פתוחים והרוח העיפה על פניי את שערותיי החומות הדקיקות. הדרום ידוע לשמצה בחום השורר בו. חודש מאי בקושי הספיק להגיע, והקיץ היה עדיין במרחק של חודשיים, ובכל זאת הטמפרטורה עמדה על כמעט שלושים ושתיים מעלות. השמש זרחה, והשמיים התכולים להפליא היו חפים מעננים. לא היה ולו ענן מזה שבועות ארוכים, וגם לא ירד שום גשם, והאדמה הייתה יבשה ומאובקת כמדבר.

הרדיו פעל במלוא העוצמה בזמן שלהקת Lynyrd Skynyrd שרה על ביתם המתוק שבאלבמה. שרתי יחד עם הלהקה, המילים בוקעות מבין שפתיי בקול ילדותי וגבוה, וחיוך רחב נסוך על הפנים שלי. הלחיים שלי, עדיין עגלגלות עקב שאריות אחרונות של שומן תינוקות, כאבו מהחיוך שעיטר את שפתיי במשך עשרים הדקות האחרונות.

אבל זה לא הזיז לי.

אבא'לה ואני יצאנו לנסיעה.

זו הייתה מסורת של ימי ראשון אחר הצהריים. לאחר שהיינו יושבים ומקשיבים לדרשה הארוכה והמייגעת של הכומר, היינו חוזרים הביתה, פושטים את בגדי הכנסייה המגרדים ומחליפים אותם בחולצות כותנה רפויות ובמכנסיים קצרים. אחר כך היינו נכנסים לאוטו, ללא כל יעד מוגדר. אימא מעולם לא הצטרפה אלינו, במקום זאת היא נשארה בבית לבשל את ארוחת הערב, ומבחינתי זה היה בסדר גמור.

זה היה זמן האיכות שלנו, רק אבא'לה ואני. הוא היה מגביר את עוצמת הקול ברדיו, מזכיר לי שבימינו אין כל חשיבות למה שמשודר בו - הכול זבל טהור. "רוק קלאסי, מתוקה," הוא היה אומר לי. "רוק קלאסי הוא הדבר היחיד שלו אנחנו מאזינים במכונית הזאת, הבנת אותי?"

הייתי מצחקקת, כפי שעשיתי בכל פעם שהוא דיבר איתי, ואז הייתי מהנהנת בהסכמה. "יופי, דובונת קטנה שלי," הוא היה אומר ומפנה את תשומת ליבו בחזרה אל הכביש. הוא היה שואל אותי, "לאן לנסוע?" ואז מכוון את המכונית לכיוון שאליו הייתי מצביעה.

בחלק מימי ראשון, הנסיעה ארכה לא יותר מכמה דקות. אלה היו הימים שבהם היינו חוזרים וארוחת הערב הייתה מסתכמת בלא יותר מאשר מרק כרוב וכמה חתיכות של בשר טחון. באותם ימים אימא לא הייתה מכבירה במילים, ועיניה היו נוגות ומלאות בדמעות.

בימים אחרים, היינו נוסעים ונוסעים ונוסעים עד שהייתי נרדמת לאחר שרעד המכונית הנוסעת, בשילוב עם הרוח בפנים שלי, היה משרה עליי שינה. הייתי מתעוררת כאשר אבא היה נושא אותי הביתה ומניח אותי בעדינות על הספה. ימי הראשון האלה היו הכי טובים. אימא תמיד הייתה במצב רוח טוב, והיינו אוכלים צלי קדרה עם גזרים ותפוחי אדמה או עוף מטוגן עם אורז ורוטב ביתי.

אבא היה מנשק את אימא על הפה, דבר שהעמדתי פנים שהגעיל אותי, והיא הייתה מחייכת וחובטת בזרועו. הוא היה קורץ אליי מעברו השני של השולחן, והיינו מעבירים את שארית הערב בהרכבה משותפת של פאזל ובהתכרבלות על הספה, רק שלושתנו.

קיוויתי שהיום יהיה אחד מאותם ימי ראשון, ושניסע עד שהשמש כמעט תשקע.

"אבא'לה?"

הוא העיף מבט מעבר לכתפו. "כן, דובונת?"

"אני צמאה. אפשר לקנות משקה מוגז?" שאלתי בהיסוס. לפעמים הוא היה עוצר בתחנת דלק ומרשה לי לבחור משקה מוגז וממתק. בפעמים אחרות, הוא היה חושק את שיניו, לסתו הייתה מתהדקת, והוא היה מניד בראשו ואומר לי שאהרוס את ארוחת הערב. מעולם לא אמרתי לו שאלה היו הימים שבהם שכבתי לישון כשבטני עדיין מקרקרת מרעב.

חיוך רחב עיטר את פניו הנאים. "בוודאי, מתוקה. את רוצה גם ממתק?"

הנהנתי בהתלהבות והוא קרץ אליי. "בהזדמנות הבאה אני אעצור ואקנה לך משהו. עכשיו תישעני לאחור ותעצמי קצת את העיניים, דובונת."

נעצתי מבט בעיניו התכולות, העתק מדויק של עיניי שלי, והנהנתי פעם נוספת. "בסדר, אבא'לה," לחשתי לפני שצייתּי להוראותיו והנחתי לעיניי להיעצם.

כשעצמתי את עיניי, צליל הרוח החודרת מבעד לחלונות נשמע עוצמתי יותר, ושאון מנוע השברולט הישנה נשמע רועם יותר. נשמתי נשימה עמוקה מבעד לנחיריי, והצחנה החריפה של אדמות הביצות שלצידן נסענו סיפקה לי נחמה שיוכל להעריך רק אדם שחי פה מאז ומתמיד.

לא חלף זמן רב לפני שהשילוב של שביעות הרצון ושאון המוזיקה גרם לי לשקוע בשינה עמוקה.

הייתי בעיצומו של חלום על כלבלבים, משהו שאימא ואבא הבטיחו לי אך עוד לא קיימו, כאשר צליל נפץ טלטל אותי בחזרה למצב של ערנות.

הייתי במכונית, אך היא לא זזה. זקפתי את ראשי, צווארי כואב משינה בזווית מוזרה, והבטתי אל מושב הנהג הריק. מכונית השברולט עמדה דוממת, ומדי פעם בפעם היטלטלה בתנועה חדה. המוזיקה התנגנה בעוצמה נמוכה, והחלונות עדיין היו פתוחים.

שפשפתי את עיניי בכפות ידיי השמנמנות, מנסה לסלק מתודעתי את שרידי השינה האחרונים.

הצצתי מבעד לשמשה וראיתי שאנחנו חונים ממש מחוץ לתחנת דלק שנמצאת לא רחוק מהבית שלנו. לאחר שנזכרתי בשיחה שערכנו לפני ששקעתי בשינה, הבנתי שאבא בוודאי החליט לממש את הבטחתו, למרות שנרדמתי.

התרתי את חגורת הבטיחות שלי ומשכתי את ידית הדלת. אנקת תסכול בקעה מבין שפתיי כשנתקלתי בהתנגדות. משכתי את הידית פעם נוספת לפני שנזכרתי במנגנון ההגנה מפני ילדים. לאחר שעברתי בין המושבים הקדמיים ומעל המעמד שניצב במרכז, פילסתי את דרכי החוצה דרך דלת הנהג.

טרקתי את הדלת מאחוריי והתחלתי להתקדם לעבר דלת הכניסה כאשר שני צלילי נפץ קולניים נוספים נשמעו מתוך החנות. בעקבותיהם נשמעה זעקה קולנית ואחריה צליל נפץ נוסף.

פחד אחז בליבי, נשמתי נשימה עמוקה. "אבא'לה?" לחשתי, קפואה מרוב פחד. האגודל שלי נשלח לעבר פי, הרגל שעוד לא נגמלתי ממנו, בעודי מתכופפת לצד המכונית. לא ידעתי מה פשר אותו צליל, אבל איפשהו בתודעת הילדה בת החמש, ידעתי שלא מדובר בסימן טוב.

עמדתי קפואה ליד המכונית, עיניי נעות הלוך ושוב בין הדלתות לחלונות שבקדמת המבנה. חיפשתי אחר אבא שלי - אחר שערו השחור, אחר חולצת הפלנל המוכרת שלו, אחר נעלי העבודה הבלויות שלו.

כל שריד ממנו שאוכל למצוא ושיאשר לי שהוא בסדר, שאני בסדר.

לפתע, תנועה מכיוון הדלת משכה את תשומת ליבי, ונשימתי נעתקה כשהבחנתי בבד המשובץ האדום והמוכר נשמט אל הרצפה.

"אבא'לה?" צעקתי בזמן שרגליי החלו לדחוף אותי קדימה, המדרכה לוהטת תחת כפות רגליי החשופות. כמו בחלום רע, הרגשתי כאילו אני מנסה לפלס את דרכי במים, והזמן שנדרש לי כדי להגיע ליעד שלי ארוך פי שניים מהרגיל.

מעדתי על אבן השפה של המדרכה ושרטתי את ברכי, אבל הצריבה בחזה שלי גברה בעוצמתה על הכאב ברגלי, ונאבקתי לעמוד שוב על רגליי. הפחד הפך לאימה כששוב משכתי בידית הדלת.

"אבא'לה!" צעקתי שוב, בעודי דופקת על החלון בידיים רועדות.

הרפיתי מאחיזתי באחת מצמד הדלתות שסירבה להיפתח, אחזתי בדלת השנייה ומשכתי בה בחוזקה. גם היא לא זזה ממקומה. מצמצתי בעיניי והעפתי מבט פנימה. ליבי עצר מלכת נוכח מה שנגלה לנגד עיניי.

הדוכנים שהחזיקו את המאפים והממתקים האהובים עליי הופלו אל הרצפה, ומזון היה מפוזר בכל מקום. עיניי סקרו את החנות, אך לא הצלחתי לראות דבר מהנעשה בפנים. בקצה הדלפק, הקופה הרושמת עמדה מוטה על צידה, המגירה שלה פתוחה לרווחה.

שמעתי אנקת כאב, וליבי התכווץ בתקווה שמדובר באבא שלי. אך כאשר העפתי מבט לעבר המקום שבו שכב, ראיתי שהוא לא זז.

שוב סקרתי את החנות במבטי, והבחנתי בנוזל האדום שנדמה שנמצא בכל מקום. נראה כאילו מישהו לקח דלי צבע והשליך אותו אל מאחורי הדלפק. הוא נטף במורד הקירות, נמרח על כל הרצפה וכיסה את כל החלל.

עצרתי את נשימתי ואט־אט הסבתי את מבטי בחזרה למקום שבו שכב אבא שלי. תחתיו נקוותה שלולית אדומה גדולה, ונראה שהיא הולכת וגדלה עם כל רגע שחולף.

דם.

זה היה דם, בכל מקום. מעולם לא ראיתי כמות כזאת של דם, אפילו לא בסרטים שבהם הייתי צופה בזמן שהסתתרתי במסדרון.

התובנה לגבי מה שצבע את הקירות גרמה לי פיק ברכיים וקרסתי אל הרצפה.

דמעות זלגו במורד פניי, והכאב בידי הלך והתחזק בזמן שהמשכתי לדפוק על החלון ממקומי החדש על הרצפה. המשכתי לנעוץ מבט באבי המוטל על הרצפה ללא רוח חיים, דמעותיי מצוות עליו לקום, לזוז, לעשות משהו שיאפשר לי לדעת שהכול יהיה בסדר.

בגרון צורב, צעקתי עד שהמשטרה הגיעה. כאשר השוטרת הרימה אותי, התפתלתי בזרועותיה והשתחררתי מאחיזתה, והסתערתי על הדלת בפעם האחרונה. משכתי אותה בכל הכוח, דפקתי על הזכוכית, הצורך שלי שאבא יתעורר נעשה בהול מתמיד.

צעקתי כשהיא נשאה אותי אל ניידת המשטרה, קולי לא נשמע חזק יותר מלחישה, בתקווה שמשהו ישתנה.

התפללתי שאתעורר מהסיוט הזה.

ייחלתי לכך שאבא שלי יקום ויצעק "עבדתי עלייך!"

אך הוא לא עשה זאת.

והוא גם לעולם לא יעשה זאת.