הסיפור של מגנוליה

פרק 1

הדייט שלי חיטט בשיניים בעזרת סכין לחיתוך סטייקים.

זה גם לא היה עניין מהיר. לא משהו של 'נכנסים ויוצאים'. לא, הוא היה בשיאו של טיפול שורש יסודי ממש באמצע המסעדה.

החלק הכי טוב היה כשהוא הצליח והוציא שאריות אוכל. הוא בחן אותן בקפדנות ואז זרק חזרה לפה. אולי טעיתי כשהגדרתי את זה בתור החלק הטוב ביותר. שום דבר מכל זה לא יכול להיחשב כמשהו טוב. לא ידעתי איך זה יכול להיחשב כטוב, כשזה היה איום ונורא בכל קנה מידה אפשרי. לעולם ההיכרויות לא היה קשר להיגיון. וזה היה החלק הגרוע ביותר בכל זה.

הוא הזמין את הסטייק הגדול ביותר בתפריט והורה שיהיה 'גועה ומדמם'. היה משהו בקריצה רבת המשמעות שהוא שיגר לכיווני כשאמר מילים אלה, כאילו היכולת שלו לאכול בשר אדום נא העידה איכשהו על גודל הזין שלו.

אבל לא יכולתי להתגבר על בדיקת השיניים.

הסתכלתי, אצבעותיי קפואות סביב בסיס כוס היין שלי, בזמן שהוא היה שקוע בטקס הזה במשך דקות ארוכות.

הדחף הראשון שלי היה להטביע את יגוני על הדייט העלוב הזה ביין הפינו גריג'יו, אבל הייתי מוקסמת באופן מוזר ממופע בליעת הסכינים של הבחור הזה. לא רציתי לפספס את הרגע שבו יחתוך חלק מהלשון שלו.

לאורך החודשיים שחלפו מאז קפיצת הראש לתוך זירת ההיכרויות באינטרנט, למדתי שזה לא אמור להיות קשה כל כך. למין האנושי יש ניסיון של מיליוני שנים, זה לא אמור להיות כל כך קשה למצוא בחור טוב. זה כל מה שרציתי. בחור טוב. לא הייתי זקוקה לנסיך, לאביר על סוס לבן, מיליארדר, ספורטאי, ואפילו לא מהנדס.

למדתי גם שלא דרשתי יותר מדי. רציתי בחור שמסוגל ללבוש זוג מכנסי ג'ינס, לתקן ברז דולף וליהנות מארוחות משפחתיות בימי ראשון. רציתי בחור שעונה להודעות, זוכר ימי הולדת ולא מלכלך על האקסיות שלו. הוא לא היה צריך להיות מושלם. הוא יכול היה לזרוק את הגרביים והתחתונים המלוכלכים שלו ממש ליד סל הכביסה ולשמור פורנו על המחשב שלו. לעזאזל, אהבתי פורנו ואפילו לא היה לי סל כביסה נורמלי.

ודבר נוסף שלמדתי, הייתי משוכנעת שפגשתי את כל סוגי הגברים שיש לבוסטון להציע. היו שם בני דור המילניום חסרי המנוח, מניאקים עשירים, ילדים בגוף מבוגרים, הגברים המיזוגיניים הכרוניים. לא ידעתי איך בדיוק לקטלג את בולע הסכינים בתוך המערך הזה, אבל ידעתי שטקסי ניקוי השיניים הקדמוניים האלה בהחלט עמדו בקריטריונים של פסילה.

הבא בתור, בבקשה.

"ומה את עושה בחיים, מרגו?" הוא שאל, מבטו מרוכז בגוש הלעוס למחצה של אלוהים־יודע־מה שהיה נעוץ על קצה הסכין שלו.

מהרגע שפגשתי אותו במסעדה לפני שעה, הוא הצליח לרטש את שמי לאין־ספור וריאציות הזויות. מייזי, מרגו, מלאני, מקנזי. לולא השם והתמונה שלי שבלטו באפליקציה ששידכה בינינו, הוא היה מאבד את זה לגמרי.

אפליקציות ההיכרויות הארורות. כפי שהבטחתי, החלטתי לזרום עם התוכנית המשוגעת הזאת של אימא שלי. היא רשמה אותי, העלתה את התמונות, מילאה את הפרופיל התמציתי וחיכתה בנשימה עצורה שאפגוש את גבר חלומותיי.

קלי קלות, נכון?

לא כל כך מהר.

האנונימיות המצופה של האינטרנט הסירה מאנשים שכבות של רשמיות, נימוסים — ואנושיות. הקיום המונע על ידי האלגוריתם הזה צמצם גברים רבים — אומנם לא את כולם, אבל חלק ניכר — לבטלנים שמטרתם היחידה היא למצוא כלי לרוקן את עצמם בתוכו, ושהובילו את המסע הזה בעזרת הזין שלהם והגנו על עצמם בעזרת ארסנל בלתי נגמר של עלבונות. למרות ההתעקשות של אימא שלי שהיא יכולה לשרוד דיק־פיק אחד או עשרים, בחרתי לחסוך ממנה את כל ההתכתבויות. זה היה המערב הפרוע שם.

"אדריכלית נוף," אמרתי בחיוך. אמרתי לו את זה בחילופי ההודעות הראשונות שלנו, אבל הנחתי שהוא מילא את הקיבולת שלו בפרטי מידע מועילים אחרים שחלקתי איתו.

כמו השם שלי למשל.

הוא הציץ בי ואז הפנה את תשומת ליבו לבר בעברה השני של המסעדה. הוא נעץ מבטים בברמנית בעלת החזה השופע מהרגע שנכנסנו. "מה זה, שוב?"

"אני מעצבת ובונה חללים חיצוניים באזורי מגורים," עניתי לו. לא יכולתי לקלף את החיוך מפניי. אני לא בטוחה אם זו ברכה או קללה, אבל מאז ומתמיד הייתי חייכנית סדרתית. "אני מתמחה בגינות גג ועיצוב עכשווי."

"נשמע כמו מקצוע מכניס," הוא אמר. "כמה את מרוויחה בשנה?"

שאלוהים יעזור לי.

"אני מסתדרת לא רע," אמרתי בחיוך מתוח שהופנה לעבר צלחת הרביולי שלי. "ואתה עובד בתחום גלאי אש, נכון?"

"בהחלט," הוא הרים גבעול של רוזמרין מהצלחת שלו, הריח אותו וזרק שוב. הגבעול נחת בדיוק במרכז המפה הצחורה כמו קורבן צמחי של ההתגוששות הזאת.

"הייתי בברלינגטון היום. התקנתי גלאים בקומה שלמה של אחד מפארקי העסקים החדשים. דרישות הבטיחות של הבנייה היום, אני אומר לך, דורשים להתקין גלאי אש כל כמה מטרים. לא שאני מתלונן. יותר נקודות — יותר כסף. ויש לי הרבה נקודות."

הוא רכן קדימה והרקיד את הגבות שלו, כאילו עצם הדיבור על כסף יצית אש בתחתונים שלי. לרוע מזלו, כסף היה מספיק טוב כדי לחמם את הבית שלי, אבל לא את איבריי המוצנעים.

"מרשים מאוד," אמרתי, מאלצת את עצמי לחייך שוב. לא הייתה לי בעיה עם זה שהוא התגאה בעבודה שלו או בעובדה שהרוויח סכומים נאים. זו הייתה היהירות בקולו ובמחווה שלו. הוא היה מרוצה מעצמו, אבל התלהב יותר מכך שאנשים אחרים יהיו מרוצים ממנו. "מרשים מאוד. אני שמחה בשבילך."

הוא זקף את הסנטר שלו לעברי, חיוך זחוח על שפתיו. "כן, אבל אני לא אוהב לדבר על כספים. זה לא יהיה רלוונטי בזמן הקרוב. אני לא מעוניין במערכת יחסים מחייבת. אני לא מתכנן להינשא בקרוב, את יודעת?" הוא הרים את כוס הרום עם הקולה שלו ולגם, נועץ בי מבט. "את בסדר עם זה, נכון? את בקטע של יחסים מזדמנים, כן?"

אנחת שבר ארוכה התאספה בחזי, כמו רעם מתגלגל של חוסר סבלנות. הצלחתי להפיק מעצמי, "המממ" מאשר זריז, ודחפתי רביולי לתוך הפה שלי. הוא היה גדול, גבינתי וטעים, ולקחתי את הזמן שלי איתו. לטעמי, פסטה טעימה יכלה לפצות על הערב הזוועתי הזה של חיטוט בשיניים, עיוות שמות והימנעות ממחויבות.

לא היה ספק בכך — זה היה אסון. הוא עשה רושם טוב בהודעות. מצחיק ומעניין, גם אם קצת שקוע בעצמו. אבל זו הייתה הבעיה של צ'אט באפליקציה — כל אחד היה יכול להצליח לנהל שיחה מבדרת לכמה דקות פה ושם. להיות חביב ונורמלי בפגישת פנים אל פנים, זה היה עניין שונה לגמרי.

ארוחת הערב הסתיימה בלי יותר מדי הערות על כסף ומערכות יחסים, ואני ביטלתי במהירות את האפשרות לקינוח. לא סמכתי על עצמי שאהיה מסוגלת לחלוק עוגת שוקולד עם הבחור הזה בלי לרצות לשטוף אחר כך את הפה באקונומיקה. ובואו נהיה כנים — גם לא רציתי לחלוק את העוגה שלי.

המלצר פינה את השולחן — כולל סכין הסטייקים — והגיש את החשבון.

ובהיותי האישה העצמאית שאני, החוויתי לעברו בידי. "אשמח לשלם," אמרתי.

ובמשיכת כתף מלאת זלזול, הוא דחף את הקלסר הקטן לעברי, ואמר, "תודה."

בזמן שחיפשתי אחר הארנק שלי בתיק, הוא חטף אותו שוב, פתח והחל לבחון כל סעיף.

"אני נוסע לארובה בחודש הבא," הוא מלמל וחיטט עם ציפורן האגודל שלו בין שיניו הקדמיות. הבחור ממש היה זקוק לביקור אצל רופא שיניים. "החבר'ה ואני, כולנו נוסעים." הוא התיק את מבטו מהחשבון ונעץ אותו במחשוף שלי. "היית פעם בארובה? תיראי די טוב בביקיני."

ו... סיימנו כאן.

בדרך כלל, לא הייתי מזויפת. לא עשיתי שטויות. לא יצאתי מגדרי לגרום לאנשים להבין שאני לא מחבבת אותם. לא ראיתי בזה שום דבר מועיל לאף אחד. אבל רציתי להכות את הבחור הזה על הראש ולשלוח אותו למצוא נימוסים. וזה לא שלא הייתי מסוגלת לקבל מחמאה, אלא שבהצהרה הזאת לא היה שום רמז למחמאה.

"וואו," התנשפתי, מוציאה את כרטיס האשראי שלי מהכיס הקדמי בארנק. לא טרחתי למשוך את הסוודר שלי למעלה. אם הוא התכוון להחפיץ את הגוף שלי, זה היה שלו, לא שלי. לא התכוונתי להסתיר את עצמי מפני שהוא לא היה מסוגל להימצא בקרבת שדיים בלי להיות דוחה לגבי זה. טפחתי בכרטיס האשראי על השולחן. "אני רק אקרא למלצר לבצע את התשלום ונוכל ללכת איש איש לדרכו."

"עזבי, שיניתי את דעתי. זה עליי," הוא הכריז, מושיט את ידו לכיסו ושולף כרטיס משלו. הוא דחף אותו לכיוון מרכז השולחן. "איזה מין גבר ייתן לבחורה לשלם?"

מצמצתי כמה פעמים, לא מבינה את משחק ה'משוך בחבל' הזה.

"נתחלק," אמרתי, משנה את קולי לנימה הנמרצת והעליזה שבה השתמשתי כשלקוחות היו מאבדים את העשתונות באמצע הפרויקט כשגילו שהחצר שלהם לא נראית כמו העיצובים שהם קיבלו בשלב המכירה. נשמעתי נמרצת ועליזה, אבל אפשר היה לשמוע אותי מגלגלת את העיניים כאילו אין מחר.

המלצר הופיע ודחפתי את שני הכרטיסים לידיו. "הנה. בבקשה, אתה יכול לגהץ."

"יופי..." הוא אמר באריכות. "אני כבר חוזר."

לא לקח לו יותר מדי זמן לבצע את התשלומים שלנו, ולכן הוספתי לו טיפ נדיב לסך שלי. הבחור הזה נראה כמו אחד שישאיר טיפ של ארבעים ותשעה סנט והערה יהירה על כך שהסכינים לא עמדו בתקני החדות שלו.

"את בחורה שאוהבת ספורט, נכון, מרג'ין?" הוא שאל, מחליק את עותק הקבלה שלו לארנק בזהירות.

העובדה שהוא זכר את הפרט הזה אבל לא את שמי הייתה מדהימה.

"קצת, כן," עניתי בזהירות. לא רציתי להסכים לשום דבר.

"יש כאן בר מעבר לפינה." אוף. הדיבור הבוסטוני המיושן שלו התעורר לחיים במשפט הזה. "זה מקום טוב לצפות במשחק."

ברור שרציתי לצפות במשחק, אבל זה לא הצדיק בילוי של אפילו עוד דקה אחת עם הבחור הזה. עם המזל שלי, הוא היה עשוי להבין את זה לא נכון ולתקוע את הלשון שלו בגרון שלי. זה ממש לא התאים לי.

"הלוואי שיכולתי." קמתי ולבשתי את המעיל שלי. "הכלב שלי היה לבד בבית כל היום. אני צריכה לחזור ולהוציא אותו לטיול."

"יש לך כלב? איזה סוג?"

בלעתי אנחה כבדה. הכלב שלי הופיע איתי בתמונת הפרופיל שלי באפליקציה. הוא היה ממש בכל מקום. בכרטיסי הברכה ששלחתי לחגים, באינסטגרם שלי, בתמונת נעילת המסך שלי, על מחזיק המפתחות שלי. בכל מקום. "בוסטון טרייר," אמרתי, מתקדמת לעבר הדלת. "יש לו בעיות בריאותיות והוא צריך לקבל תרופה בזמנים מסוימים, כך שאני ממש צריכה לזוז. היה נעים להכיר אותך."

הוא תפס את כתפי, למרות התנועה המובהקת שעשיתי כדי להתרחק ממנו — ומשך אותי לחיבוק גמלוני באחת מזרועותיו. "כן, גם את בסדר."

גם את בסדר. לא הבנתי האם הוא התכוון לזה כמחמאה סרקסטית, או שהוא פשוט נתן לי הערכה שקופה וישירה. המהמתי בתגובה והתנערתי מאחיזתו. אימא שלי עוד תשמע ממני על כך שהחליקה ימינה לבחור הזה. "תודה לך על ה... ובכן, תודה."

עצרנו מחוץ למסעדה, אני מעמידה פנים שאני עסוקה בחיפוש אחר המפתחות שלי, והוא עסוק בהקלדת הודעה בטלפון שלו. חייכתי לעברו, מעמידה פני עייפות מוגזמת כשחיטטתי בתיק שלי. אצבעותיי היו לפותות סביב המפתחות שלי, אבל רציתי שהוא יעזוב ראשון. לא יכולתי ללכת יחד איתו בדממה המביכה הזאת עד שאחד מאיתנו יגיע ליעדו. פשוט לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. הייתי מוכרחה להיות חופשייה מהגבר הזה והייתי מוכנה לעשות הכול כדי להימלט.

"אוקיי, כן," הוא אמר והרים לעברי שתי אצבעות בסימן של שלום. "עפתי מכאן."

הוא עשה שני צעדים לאחור לכיוון שאליו הייתי אמורה ללכת. החנקתי גניחת תסכול ונופפתי לעברו. "שיהיה לך יופי של ערב."

עשיתי עיקוף של חמש דקות בדרך לאוטו, וזה היה לגמרי שווה את זה. עוד כמה צעדים מעולם לא הזיקו לאף אחד, וזה נתן לי את האפשרות להפיג קצת את התסכול שהצטבר בי. חמקתי לחנות פינתית וקניתי לי מי סודה בטעם דובדבן שחור לנסיעה שלי ממרכז העיר לביתה של דודה שלי בבוורלי.

חייתי שם כבר כמה שנים, אבל זה עדיין היה ביתה של דודה פרנצ'סקה. היה משהו לא נעים בעובדה שאני בת שלושים וארבע ומתגוררת באופן זמני בבית של הדודה. ולא משנה שהיא עברה לניו מקסיקו ושאני שיפצתי וחידשתי את המקום מהיסוד. זה בכל זאת לא היה הבית שלי.

היה שקט כאן בפרוורים ואהבתי את זה. התמלאתי בעיר לאורך היום ואהבתי לחזור הביתה לשכונה השקטה שלי. העובדה שהיה שם שביל גישה ששימש כמקום חניה צמוד הועילה לי מאוד. משימת מציאת מקום חניה פנוי בבוסטון הייתה מאתגרת לא פחות מה'מרוץ אל המיליון', ולא היה דבר מנחם יותר ממקום חניה ייעודי.

כשהתקרבתי לבונגלו העשוי מאבן, הבחנתי בשיירה של משאיות הובלה מעברו השני של הרחוב. אנשים נכנסו ויצאו מהבית הישן בסגנון קייפ קוד, וכל אור אפשרי דלק בתוכו.

המקום הזה עמד ריק במשך כמעט שנה, והוזנח במשך עשרות שנים קודם לכן. הוא היה זקוק להרבה עבודה. ידעתי את זה כי גרתי בבית ממול, גם ניסיתי לשכנע את חברי האדריכל ריילי לקחת על עצמו את הפרויקט הקטן הזה, אבל הוא סירב. הוא היה עסוק מדי בעבודה על אחוזות בשווי מיליוני דולרים ובנייני בראונסטון בני מאות שנים, כך שלא היה לו פנאי לבית קייפ קוד קטן וחמוד עם פאנלים מעץ. לא היו לי שום טענות כלפיו. לו הייתה לי אפשרות לבחור בין פרויקט עיצוב גינת גג בביקון היל בתקציב גבוה או עיצוב מחודש של חצר קטנטונת במרשפילד, הייתי לוקחת את גינת הגג בלי לחשוב פעמיים ובלי להתלונן על החניה אפילו.

ועכשיו נראה שצוות של שיפוצניקים עבדו על הקייפ. עם קצת מזל, הם לא יהרסו אותו עד היסוד. יותר ויותר שיפוצניקים השמידו בתים במקום לעבוד עם השלד המקורי. הם היו פשוט הורסים אותו, בונים על הבסיס הישן ומשאירים את כל האופי והקסם מאחור.

אחד הגברים נופף לעברי מהמדרכה. השעה הייתה מאוחרת, ואף על פי שזה היה חודש מרץ והאביב אמור היה להיות בשיאו, הטמפרטורה הייתה פחות או יותר מקפיאה. אבל הוא נראה עמיד לקור הזה במכנסי ג'ינס ובקפוצ'ון שלו. הרמתי את ידי בתגובה ופניתי לשביל הכניסה שלי.

לא היה לי כוח לשיחות חולין של שכנות טובה הערב. בסוף השבוע, אכין לחמניות מתוקות ואציג את עצמי. אם יהיה לי מזל, הם יספרו לי מה התוכניות שלהם לגבי הקייפ.