הסכמים שבשתיקה

פרק 1 מאין באים הסכמים שבשתיקה?

למען אלה מכם שאוהבים להבין מנקודת מבט אישית איך דברים מתחילים, נתאר את מהלך היווצרותם של הסכמים כמוסים צעד אחר צעד. בסיפור הבא נראה איך נוצרו הסכמים כמוסים בחייה של אישה אחת, שרה. כשתקראו על היווצרות ההסכמים הכמוסים של שרה, אולי תזהו את עצמכם בכמה מהתרחישים. סיפורה יראה לכם כיצד הסכמים כמוסים מתחילים, מתחזקים ובאים לידי ביטוי שוב ושוב במהלך חיינו. לאחר שתבינו מאין הם באים, תהיו בעמדה טובה יותר לבחור דרך חדשה.

ההתחלה: ההסכם הכמוס של שרה עם עצמה

תארו לעצמכם ילדה קטנה בשם שרה ונסו לראות את העולם מנקודת מבטה. כאשר שרה בת ארבע, השכנה מהבית הסמוך, דיאן, דופקת על דלת בית המשפחה בתקווה לפטפט עם אמה של שרה, שעסוקה בכל מיני מטלות ביתיות. אמה של שרה מציצה דרך העינית, רואה את דיאן וממלמלת לעצמה, "לעזאזל, למה היום? היום יש לי יותר מדי עבודה." אף על פי כן, היא פותחת את הדלת, מחייכת ומזמינה את דיאן להיכנס. כאשר דיאן אומרת שלום לשרה, הילדה אומרת לה, "את צריכה ללכת הביתה. אמא אמרה שאין לה זמן לפטפוטים."

האם נראית מזועזעת וצועקת על בתה לא לומר דברים כאלה. היא מתנצלת בפני דיאן ואומרת לה ששרה עושה בעיות מהבוקר, ואת שרה היא שולחת לשבת בפינה ואומרת לה שמאחר שהיתה חצופה כל כך, היא צריכה לחכות בפינה עד שתקבל רשות לזוז משם. שרה מבולבלת ומתחילה לבכות. היא מנסה להיאחז באמה, אבל אמה מובילה אותה לכיסא שבפינה, מושיבה אותה עליו, מניחה לה לבכות בשקט ומבהירה לה שעליה להישאר שם עד שתתנצל בפני דיאן.

זיכרונות ילדות חזקים

זאת היתה חוויה רבת עוצמה עבור שרה. ואילו לא נחשפה שוב לחוסר יושר כזה, ייתכן שזיכרון התקרית היה מתפוגג ולא משפיע על תפיסותיה בדבר אמת ופתיחוּת. אך במהלך ילדותה ושנות העשרה לחייה ראתה שרה דוגמאות חוזרות ונשנות להתנהגות זו אצל אמה. אמה היתה מתלוננת ולפעמים אפילו בוכה בגלל העול הרובץ על כתפיה, אבל במפגשים פנים אל פנים עם האנשים שהציתו את הרגשות האלה היא היתה נהפכת לגברת שקטה וכנועה שבולעת את רגשותיה ועושה את מה שמצפים ממנה. אולי היא חשבה שלא מנומס, לא נעים, לא נוח או בלתי מתחשב מצדה לאפשר לאחרים להבין שהיא מתוחה ועצבנית, או מסיבה כלשהי מעדיפה שיניחו לה לנפשה. אבל מעשיה מלמדים את שרה שגילוי לב הוא לעתים קרובות בחירה גרועה באינטראקציות פנים אל פנים עם מכרים, קרובי משפחה וחברים קרובים.

בתקריות החוזרות והנשנות האלה טמונים זרעי גישתה של שרה ליחסים עם אנשים אחרים, וכך מתחילים להיווצר אצלה הסכמים כמוסים עם עצמה ועם אחרים. היא תתקשה לדחות אחרים מתוך פחד שהם ידחו ויביישו אותה. היא למדה מאמה שכשלא רוצים את חברתו של אדם אחר, אסור לבטא זאת בגילוי לב. בשם הנימוס, היא התנהגה בחוסר יושר והענישה את בתה על חשיפת האמת. האירועים האלה הותירו את שרה בוערת מבושה. היא חשה שאמה נטשה אותה דווקא כשהיא ביקשה לעזור לה.

מה היה הלקח הגדול של שרה? שאסור להגיד לאנשים מה היא באמת מרגישה. ומעבר לכך, ואולי חשוב יותר, היא למדה שהרגשות האמיתיים שלה לא חשובים, כשאחרים רוצים ממנה דברים שכלל אינה רוצה לתת להם.

כששרה היתה עדה לסצנות כאלה בשנות העשרה לחייה, הכעיס אותה חוסר היושר של אמה. לפעמים היא אפילו נזפה באמה, אבל אמה דחתה את הביקורת והסבירה שאפילו כשהיא עייפה או עסוקה, או כשיש לה מחלוקות עם אחרים, היא אינה רואה לנכון לסרב לאנשים ולגרום להם להרגיש דחויים ובלתי רצויים. היא הסבירה שאנשים לא מתכוונים להרע, ושלפעמים הם צריכים את עזרתה, או שהם כל כך נחמדים, שהיא לא יכולה לסרב להם. ל"נימוס" מסוג כזה עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת. לדוגמה, חשיבה כזאת הובילה את אמה של שרה לחיות חמש־עשרה שנים עם גבר שבבירור לא התאים לה. שרה צפתה בְּתסכול במאמציה של אמה להילחם ברצונה לעזוב אותו בתירוצים כמו "הוא באמת אדם מאוד נחמד." שרה נדרה שלעולם לא תרשה לאיש לדרוך עליה, ושלעולם לא תבטל את עצמה בפני אחרים כדי לספק את צורכיהם תוך הזנחה של צרכיה שלה. אבל היא לא יכלה לדעת כמה יהיה לה קשה לקיים את הנדר הזה.

מרגשות להסכמים כמוסים: שרה נמצאת בתוך כל אחד מאיתנו

האירועים שחוותה שרה הם חוויות מוקדמות מהסוג שמלמד אותנו ליצור הסכמים שבשתיקה עם עצמנו ועם אחרים. זה קורה בערך כך: כתינוקות, אנחנו נוטים להביע רגשות אמיתיים ולהגיב באופן אמיתי לעולם שסביבנו, וכאשר אנחנו גדלים, רפרטואר התגובות מתרחב. כפעוטות וכילדים קטנים אנחנו יכולים להשליך צעצוע כשהוא מתחיל לשעמם אותנו, או להכות בידיהם של המבוגרים שמונעים מאיתנו גישה לדברים שאנחנו רוצים. אבל בהמשך אנחנו לומדים להשתמש במילים כדי לבטא את תחושותינו. הורים, בני משפחה ואינספור אנשים אחרים שאנחנו פוגשים בעולם מלמדים אותנו עם הזמן להתבטא בצורות חברתיות מקובלות.

בתרחיש שתיארנו, שרה הקטנה ננזפה כי גילתה לשכנה שאמה לא רצתה בנוכחותה. אמה רצתה להבהיר שאינה מוכנה לסבול את גילוי האמת על ידי בתה, ושרה היתה עדה לסתירה שאירעה בהמשך: אמה לא רצתה בחברתה של השכנה, אבל הזמינה אותה בכל זאת להיכנס. שרה למדה שגם כשרוצים שמישהו יסתלק, אסור להגיד לו את זה. אבל אמה אף פעם לא הסבירה לה מה כן אפשר לעשות. שרה גם למדה שגילוי לב בסיטואציות כאלה יגרום למישהו מבוכה (אבל בגילה, קרוב לוודאי שהרגישה בעיקר בושה גדולה) ואולי אפילו כעס. היא גם למדה שהדמות האחרת בסיטואציה - השכנה, במקרה זה - עלולה להיות שותפה למה שקורה. הרי דיאן שמעה את שרה אומרת שאמה רצתה שהיא תלך הביתה, אבל היא בכל זאת נשארה. גינויה של שרה עזר לכולם לטאטא את כל זה אל מתחת לשטיח. אבל שרה למדה את הלקח. במילים פשוטות, היא למדה לא לבטא את רגשותיה במקרים שביטויים עלול להרגיז מישהו.

אז מה קורה בהמשך? על פי רוב אנחנו סותמים את הפה ומסתירים רגשות. לפעמים אנחנו יודעים שהרגשות האלה קיימים ובוחרים במודע לא לשתף בהם אחרים. לפעמים אנחנו מסתירים את רגשותינו עמוק כל כך וזמן רב כל כך, שכבר איננו יודעים מה אנחנו מרגישים, או שאיננו יכולים לקבוע בבירור אם רגשותינו עדיין קיימים.

אחת הבעיות הגדולות הכרוכות בהדחקה כזאת היא שאפילו רגשות שנדמה לנו שנקברו באים לידי ביטוי בהתנהגות. כיוון שאנחנו מסתובבים עם ספקות ופחדים בנוגע לשיתוף אחרים ברגשותינו, אנחנו מתפשרים ויוצרים עם עצמנו הסכמים כמוסים. אנחנו מאמינים שביטויים של רגשות כאלה בקול יוביל לקשיים, וכדי להקל את החיים אנחנו מסכימים עם עצמנו ועם אחרים לשתוק.

להרגיש, אבל לא לגלות

אבל איך יכולה עסקה שאנחנו עושים אך ורק עם עצמנו להיחשב הסכם? כאשר אנחנו עושים הסכמים עם עצמנו, מעורבים בה כביכול שני צדדים. כדי לחסוך מעצמנו תגובות של כעס, הסתייגות או דחייה מצד אנשים אחרים, או פשוט כדי להימנע מאי־הנוחות שבעימותים, אנחנו מפרידים בתוכנו את הצד שבו נמצאים רגשותינו, מחשבותינו ותגובותינו הכנות, מהצד שמבטא אותם כלפי חוץ. כמו שרה - שבתחילה שררה התאמה בין רגשותיה ובין נכונותה לבטא אותם בחופשיות, ושבהמשך למדה להפריד את עצמה לשתי דמויות - גם אנחנו יכולים להרגיש צורך להפריד בעצמנו את שני הצדדים האלה. כדי לאפשר לשני הדברים להתקיים - מצד אחד הרגשות שאנחנו רוצים לבטא ומצד שני, הרצון לשמור את רגשותינו בסוד - אנחנו נאלצים לפתח שיטה שתאפשר לרגשות להתקיים אך להישאר מוסתרים. המנגנון הזה הוא ההסכם הכמוס.

הסכמים שבשתיקה במערכות יחסים

הסכמים כמוסים במערכות היחסים שלנו מתפקדים בצורה דומה, אך יש בהם יותר רבדים. כאן לפעמים אנחנו שותקים בנוגע למה שקורה מתחת לפני השטח, אף על פי שהתנהגותנו מבטאת את האמת. לדוגמה, בן זוג חווה את רגשותיה האמיתיים של בת זוגו, כשהפחד שלה מאינטימיות מינית בא לידי ביטוי בצורת כאבי ראש שמתעוררים כשהיא נכנסת למיטה. הוא מסכים (שלא במפורש) להימנע מלדבר על כך מתוך פחד שבשיחה פתוחה על הבעיה, יתברר שהסיבות האמיתיות לחוסר העניין רציניות עד כדי כך שהוא לעולם לא יוכל לשוב לקיים עמה יחסי מין. הוא גם רוצה להימנע משיחות לא נעימות על מין, מפני שהוא לא רוצה לבטא בקול את חוסר הביטחון המיני שלו שבגללו הוא פוחד מנשים. כלומר, גם לו יש עניין להסתיר את פחדיו ורגשותיו, והוא סומך עליה שתמשיך לעזור לו בכך.

בת בעקבות אמה: איך הסכמים כמוסים ממשיכים מגיל ההתבגרות לחיים הבוגרים

נחזור לשרה בשנות העשרה לחייה. למרבה הצער, כששרה מתבגרת ומתחילה לצאת עם גברים, היא הולכת בדרכה של אמה, אף על פי שנדרה לעשות את ההפך. לאחר שהיא יוצאת כמה חודשים עם בן הזוג הראשון שלה בתיכון, היא מחליטה שהיא רוצה להיות חופשייה לצאת עם בנים אחרים, אבל בן הזוג שלה הוא בחור מאוד נחמד, והיא רגישה לרגשותיו, ולכן קשה לה מאוד להיפרד ממנו. במקום להסביר לו מה היא מרגישה, היא מתחילה לגלות קוצר רוח הולך וגובר סביב דברים פעוטים. היא משחזרת את ההסכם הכמוס שלמדה מאמה. החבר שלה ביישן, וחושש שלעולם לא יעלה בידו למצוא בת זוג מיוחדת כמו שרה, ולכן גם הוא לא רוצה לבטא את רגשותיו ולהפסיק את מערכת היחסים. בסופו של דבר הם נפרדים, אבל זה קורה רק לאחר שבועות כואבים של אותות מעורבים, דרמות ותקשורת לקויה, שמקורם בהסכמים הכמוסים המשלימים של שניהם.

בגיל עשרים ואחת, שרה היא אישה מלאת חיים ונועזת, עם חלומות ושאיפות, אך היא שוב חוזרת על אותו דפוס. היא מכירה את ג'ון, בחור גלוי לב וישיר מעיר קטנה. בעיני שרה, ג'ון הוא בחירה בטוחה. היא מסכימה עם עצמה בשתיקה להישאר עם ג'ון כדי לחוות את מערכת היחסים הראשונה שלה כבוגרת, בלי להסתכן יותר מדי ובלי לעמוד באתגרים קשים. ג'ון, מצדו, מודע לחוסר ההתאמה ביניהם, אבל נשאר עם שרה מפני שהוא משתוקק לשינוי ולריגוש שאין לו אומץ ליצור בכוחות עצמו. אך שרה כמהה ליותר מזה, ומערכת היחסים עם ג'ון מעייפת אותה. כמו בעבר, גם עכשיו היא מפחדת לגלות את רגשותיה, מפני שהיא חוששת שהוא יכעס עליה או ידחה אותה. בסופו של דבר מערכת היחסים מסתיימת במריבה.

כיוון שחסרים לשרה הכלים לזהות הסכמים כמוסים ולטפל בהם - הן את ההסכמים הכמוסים שלה עם עצמה והן את אלה שיש לה עם אחרים - נמשך מעגל הקסמים העקר הזה גם בחייה הבוגרים. בסופו של דבר היא מוצאת את עצמה במערכת יחסים עם דין - גם הוא גבר טוב ושונה ממנה מאוד. בעצם אין להם הרבה במשותף, אבל דין הוא הגבר הראשון שמבטא הכרה בדעותיה ובזכותה לבחור בהתאם לצרכיה, ולכן היא מתחתנת איתו. יחסו המכיל מקל עליה לחיות זמן מה עם אי־ההתאמות השוררות ביניהם.

כעבור כמה שנים שרה מודה שהיא אינה מאושרת במערכת היחסים הזאת. כיוון שהיא חוששת לדחות מישהו שוב, היא משכנעת את עצמה שהיא בררנית יותר מדי ונשארת בנישואיה הלא־מאושרים בלי לדבר על כך. כעבור חמש־עשרה שנים היא מספיק בטוחה ומודעת לעצמה כדי להבין שאי־אפשר להישאר עוד בנישואים האלה, והיא שוברת את ההסכם הכמוס שלפיו מתן ביטוי לאמת מוביל לכעס, לכאב ולדחייה - בדיוק מה שחוותה כשהיתה בת ארבע. היא מבקשת מדין להתגרש.

מדוע שרה ממשיכה את הדפוס הזה?

דפוס ההישארות של שרה במערכות יחסים למשך זמן רב מדי הוא שריד של הדחייה הכואבת ושל הפגיעה שחוותה כשהביעה בקול את מה שאמה רצתה שלא ייאמר. זה היה אירוע משמעותי בהתפתחות המוקדמת של חרדתה מפני אמירת האמת בנוגע לרגשותיה. גם כשהיתה צעירה מאוד קלטה שרה לא מעט משפת הגוף של אמה ומהתנהגותה ברגעים שבהם נאבקה האם עם משאלתה להיות גלויה כלפי אחרים והחליטה בכל זאת לא לבטא את רגשותיה. כפי שקורה לעתים קרובות אצל ילדים קטנים, שרה יכלה לחוש בדברים האלה עוד לפני שהיתה מספיק גדולה כדי לבטא אותם במילים.

בהמשך, במקום להודות ברגשותיה האמיתיים ולעזוב בעקבות סימן האזהרה הראשון (או השני, או השלישי), למדה שרה להיחלץ ממערכות יחסים לא מאושרות על ידי היטפלות לדברים קטנוניים והפגנת עצבנות וקוצר רוח, וזאת בתקווה שבן הזוג שלה ישים קץ למערכת היחסים כדי שהיא לא תצטרך להיות זאת שעושה את זה. בסופו של דבר, מערכות היחסים שלה הסתיימו מפני שהתנהגותה שפכה אור על רגשותיה. רק אז נשבר ההסכם שבשתיקה.

הסכמים כמוסים: איך זה מתחיל?

הסכם כמוס בין שני בני אדם מגלה לעתים קרובות שלשני הצדדים יש מחשבות ורגשות שאיש מהם לא שיתף בהם את האחר באופן מלא, וזאת מתוך פחד להרוס את מערכת היחסים או להודות בקיומם של רגשות עמוקים שלא נגעו בהם. השתיקה שלנו במצבים כאלה מביאה לכך שלעתים קרובות מפרשים את התנהגותנו, מחשבותינו, רגשותינו ואמונותינו שלא כהלכה. אנחנו מפנימים את הגישה הזאת כי פעמים רבות חשנו שזה מסוכן, או שקיבלנו תגובה שעוררה בנו חרדה, בושה, אשמה או חוסר ביטחון. כך אנחנו לומדים ליצור הסכמים כמוסים.

איך נזהה את ההסכמים הכמוסים שלנו?

ייתכן שיש בחייכם הסכמים כמוסים כאשר...

• אתם מסתדרים היטב על פני השטח, ושם אתם נשארים - על פני השטח.

• אתם שומעים בתוככם את הדברים שאינכם אומרים בעוצמה רבה יותר מעוצמת הדברים שאתם מסוגלים לבטא.

• אתם מאמינים שאם האמת תתגלה, המחיר יהיה גיהינום.

• אתם מאמינים ששיתוף אחרים ברגשותיכם יהיה כואב יותר מהכחשתם.

• מערכת היחסים שאתם נמצאים בה בנויה על הידיעה מה לא להזכיר.

• אתם מאמינים שאם תדברו על כך, אתם צפויים לאבד משהו, וחשוב מזה - לאבד מישהו.

אתם יכולים לגלות שיש לכם הסכם כמוס גם כשאתם מדברים על כל דבר מלבד מה שמטריד אתכם באמת. לעתים קרובות, כשאנחנו מרגישים שאיננו מסוגלים לשנות את המצב, אנחנו מנסים להתעלם מעוצמת הטרדה שהוא גורם לנו, ובמקום זאת משקיעים את האנרגיה בניסיונות להמעיט בערך רגשותינו או להכחיש אותם. ברגעים כאלה אנחנו אומרים לעצמנו ששתיקה תועיל יותר לשלום ולשלווה. לפעמים חוסר המודעות שלנו גדול כל כך, שאפילו כשאנחנו מדברים על בעיות, ההסכם הכמוס המזיק נמשך ונמשך.

המאפיינים הבסיסיים של הסכמים כמוסים פחד

יש הסכמים כמוסים שמה שמניע אותם הוא הפחד ששבירת השתיקה תאפשר לאחרים לראות אותנו כפי שאנחנו באמת. מדוע אין לנו האומץ לגלות את רגשותינו האמיתיים לאנשים שאנחנו אוהבים? מדוע איננו יכולים לדבר בגלוי על שאיפותינו בעבודה? מדוע אנחנו ממשיכים לשחק את תפקיד האח או האחות הקטנים, אף על פי שאנחנו שונאים שמתייחסים אלינו כמו אל ילדים? התשובות די פשוטות: אנחנו פוחדים שאנשים יכאיבו לנו, יפסיקו לאהוב אותנו, ואולי אפילו יעזבו אותנו. ייתכן גם שאנחנו פוחדים להודות ברצונותינו האמיתיים, שמא לעולם לא נקבל את מה שאנחנו רוצים. אבל שתיקה בנוגע למאוויים ולרצונות שלנו לא תעלים אותם. היא רק תקטין את הסיכוי שנקבל את מה שאנחנו באמת רוצים.

הסטת תשומת הלב

כשיש לנו בעיה שאיננו רוצים להתמודד עמה, אנחנו עלולים לנסות למצוא דרך להסתיר אותה מאחרים ואפילו מעצמנו. בתרחישים כאלה אנחנו עושים כל מה שצריך לעשות כדי להסיט את תשומת הלב מהבעיה ולשמור אותה מתחת לפני השטח. הסכמים כמוסים, מטבעם, שומרים עליה חבויה.

לדוגמה, כדי להסיח את דעתה מהמרחק הגדל בינה לבין בן זוגה, אישה יכולה להיות מעורבת יתר על המידה בחיי ילדיה. בן זוגה עשוי להסכים שלא במפורש להשתתף בכך כדי להסיח את דעתו מהחשש שלו שהיא כבר אינה אוהבת אותו. ברור אפוא שהילדים אינם הנושא האמיתי של ההסכם הכמוס, ושהעיסוק בילדים הוא אמצעי המאפשר לשניהם להתעלם מהדבר שמפחיד אותם במערכת היחסים. הסטת תשומת הלב, כמו במקרה שלפנינו, מאפשרת לנו להעמיד פנים שהדבר שבו אנחנו ממקדים את תשומת הלב (הילדים, במקרה הזה) הוא זה שמצריך את תשומת הלב, ודוחקת את הבעיה האמיתית לרקע.

ריבוי רבדים

בהסכמים שבשתיקה מעורבים בדרך כלל הרבה אמונות, רגשות וציפיות. ניסיון לטפל בכל רובדי ההסכם הכמוס בבת אחת יכול להיראות מפחיד וקשה, ולכן אנחנו בוחרים לא פעם להתמודד רק עם הרובד העליון. כשנדמה לנו שאפשר להתמודד רק עם חלק מההסכם הכמוס, אנחנו נוטים לטפל רק בו ולהתרחק משאר מרכיבי הבעיה, או להכחישם.

לדוגמה, אישה יכולה להאמין שבעלה מנהל רומן, אבל שניהם מתנהגים כאילו הוא רק מבלה זמן רב בחברת חברים. האישה מקווה שבמוקדם או במאוחר פשוט יימאס לו מהרומן, אלא שההסכם הכמוס האמיתי במקרה הזה נוגע לעובדה שהבעל נראה בברים של הומוסקסואלים. אשתו אינה מסוגלת להתמודד עם הרעיון ש"האישה האחרת" היא בעצם גבר אחר. זהו הרובד השני של השתיקה ששניהם מקיימים. הוא בוגד באשתו עם גברים, ומאחר שהיא אינה מוכנה לקבל זאת, היא מוכנה להכיר בבגידה אבל לא בזהות של מי ששותף לבגידה. בעלה, מצדו, מתייסר בגלל התנהגותו, ולא יכול לשאת את המחשבה על התגובה של אשתו במקרה שתגלה שהוא הומוסקסואל. לכן הוא משתתף בהסכם הכמוס ואומר שהוא רק "יצא לבלות עם חברים". שני בני הזוג מעדיפים להסכים בשקט להעמיד פנים שהוא מסתיר התרועעות עם נשים אחרות, מפני שהם לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שהוא מקיים יחסי מין עם גברים. אם השתיקה הזאת תופר, קרוב לוודאי שייחשפו בעיות עמוקות נוספות שצפויות לגרור התרחשויות קשות.

לפעמים קשה לחשוף את כל רובדי ההסכמים הכמוסים במערכת היחסים, מפני שלפחות אחד מבני הזוג מרגיש שהדיבור על מה שכואב ועל עוצמת הכאב עלולים להכריע אותו. הסרת לוט השתיקה וחשיפת הבעיות עשויות להפחיד את בני הזוג מפני שחיקה מוחלטת של מערכת היחסים. ובכל זאת, חשיפת האמיתות הבסיסיות על רגשותיהם ואמונותיהם יכולה דווקא לשמש מסד איתן יותר לבניית מערכת יחסים כנה ואותנטית.

שינוי וצמיחה

הסכמים כמוסים אינם קשיחים. מערכות יחסים עוברות משלב לשלב וכמוהם גם הסכמים כמוסים. לדוגמה, בתוך המשפחה, אחת הבנות יכולה למלא את תפקיד האחות הקטנה הממושמעת לעומת האחות הגדולה השתלטנית. ייתכן שבהתחלה שתי האחיות מרגישות בנוח בתפקידיהן. האחות הגדולה נהנית מהחיזוקים שמקבל האגו שלה ומשליטתה בעניינים, ואילו הצעירה מרגישה מוגנת ובטוחה.

מאוחר יותר בחייה, האחות הצעירה מתחילה לחקור צדדים אחרים של אישיותה ומגלה שיש לה כישרון עסקי. היא נוהגת באסרטיביות ובהחלטיות, ועסק הקייטרינג החדש שלה משגשג. ההסכם הכמוס בין שתי האחיות משתנה ומותאם לתפקיד החדש שממלאת האחות הקטנה. כעת האחות הגדולה מתחילה להתגאות בהצלחתה העסקית של אחותה הצעירה ומתרברבת בהצלחותיה באוזני כל חבריה. זה קצת מביך את האחות הצעירה, אבל היא מסכימה בשתיקה לאפשר לה לעשות זאת מפני שהיא מרגישה מוערכת, והדינמיקה החדשה בין השתיים בעצם מוצאת חן בעיניה. במהלך השנים הבאות שתי האחיות מרבות לנסוע יחד, נהנות מהרבה חוויות מיוחדות (ויקרות!), ומסכימות בשתיקה לא לחשוב על תרומתה של כל אחת מהן להוצאות. בנקודה זו ההסכם שוב משתנה - כעת הן מרגישות שוות זו לזו, והן יכולות להפיק את מלוא ההנאה זו מחברתה של זו.

הסכמים שבשתיקה עם עצמנו יכולים להשתנות בדרך אחרת. לפעמים אנחנו נמנעים מלהודות בקיומם של רגשות שסותרים את האמונות של המשפחה ושל הקהילה. אבל על אף הדחייה שאנו חשים כלפי האמונות המושרשות האלה, התנהגותנו עלולה לגלות שהן עדיין חשובות לנו. ההתנהגות הזאת עלולה להשפיע על אופי הדמות שאנחנו מקרינים כלפי חוץ; ובסופו של דבר מתברר לנו שחיינו הפכו לגרסה חלופית של האני האמיתי שלנו. החדשות הטובות הן שניתן ללמוד לשים לב להסכמים הכמוסים שלנו, להבין ולגלות אותם, להתמודד עם הפחדים ולבטא בקול את תחושותינו האמיתיות. ושינוי כזה הוא הבסיס לחיים אותנטיים.