הספר האדום

פרק א טבנקין חוזר הביתה, וגר במרפסת 1

מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין, שכב על מיטת שדה מתקפלת במרפסת הסגורה. הוא שמע את אֶווה מתהלכת בסלון, והתעורר בבהלה: בחלומו, הצעדים היו צעדי השוטרים של הצאר, שבאו לקחת אותו או את אביו. מבעד לתריס הסתננו פסים של בוקר. הוא נזכר מי שולט עכשיו ברוסיה, ונרגע.

שבע שנים הוא לא היה בעין חרוד, מאז שעזב את אווה ואת ארבעת ילדיהם לטובת חוּמה, חברתו לחיים הפוליטיים. ודווקא עכשיו, כשאירופה דוהרת למלחמת עולם שנייה, הוא עזב את החיים הפוליטיים וחזר הביתה.

הוא שמע את אווה טורחת על משהו במטבחון, ואז שמע אותה קוראת לאהובְיָה, בנם הקטן בן העשר. בשאר המשקים של הקיבוץ המאוחד הילדים ישְנוּ בבתי ילדים; בזכות המאבק של אווה, הלינה המשותפת הוגבלה בעין חרוד לגיל הרך בלבד. ומאחר שבקיץ אין בית ספר, אהוביה הרוויח בוקר שלם עם אמא ואבא, גם אם נאלץ לחצות לשם כך הלוך ושוב את הקיר שביניהם.

אהוביה הביא לו למרפסת כוס מים. השם אהוביה היה רעיון של אווה: היא רצתה להרגיש אהובה. היא ילדה אותו בגיל ארבעים, בניסיון אחרון להציל את הנישואים, אבל טבנקין כבר חיכה אז לחוּמה. הוא כתב לה מכתבים ברוסית, ועל פי בקשתו היא לא ענתה לו עליהם, כאמצעִי זהירות מפני אווה. כעבור שלוש שנים, כשעלתה לארץ והצטרפה לקיבוץ יגור, הם הפכו בגלוי לזוג.

בניגוד לאווה, שכל שנות נישואיה עברו עליה בציפייה נכזבת לשובו של בעלה מעיסוקיו הפוליטיים בארץ ובחו"ל, חוּמה לא סבלה משום התנגשות בין רצונותיו של טבנקין לבין רצונותיה. בשביל החיים הפוליטיים היא עזבה את לימודיה באוניברסיטת קייב והלכה להנהיג את תנועת "החלוץ הצעיר" בפולין. ככה היא וטבנקין נפגשו, וככה זה נמשך גם בארץ. עיסוקיו הפוליטיים היו עיסוקיה, ולא היו לה עיסוקים אחרים. חיי האהבה שלהם התרחשו לא רק בדירתה, שבה הם מיעטו להימצא, אלא בכל הוועידות והישיבות של הקיבוץ המאוחד, של ההסתדרות ושל מפא"י. בהתחלה היא השתתפה בהן בתור מזכירתו האישית, בערך, ואחר כך כבעלת מעמד משלה בהנהגת התנועה. היא היתה אישה עדינה למראה, עם מבט חם ורך שמאחוריו הסתתרה קשיחות חסרת פשרות. היא הזדהתה הזדהות מלאה עם האידיאולוגיה הספרטנית של הקיבוץ המאוחד, והיא קיימה אותה טוב יותר ממנהיג הקיבוץ המאוחד, שעזב אישה וארבעה ילדים בשביל בחורה צעירה.

טבנקין לא התגרש מאווה ולא התחתן עם חוּמה. הוא היה אנרכיסט. גם חוּמה לא החשיבה את מוסד הנישואים הבורגני ואת טקס החתונה המסורתי והפטריארכלי מאז שעזבה את בית הוריה החסידי לטובת עולם המהפכה. אדרבה, כחַברת מזכירוּת הקיבוץ המאוחד וכדמות בעלת אחריות ציבורית וחינוכית, היה חשוב לה לשמש דוגמא של אישה מתקדמת, והיה חשוב לה שחייה המשותפים עם טבנקין ישמשו דוגמא של חיים מתקדמים, שוויוניים.

היא לא ביקשה מטבנקין להתגרש מאווה, וגם אם בסתר לבה, למרות השקפותיה המתקדמות, ציפתה שיעשה זאת ביוזמתו, היא לא היתה זקוקה לא לגט ולא לכתוּבּה כדי ללדת ילד. היא היתה בת שלושים וחמש כשטבנקין עבר לגור איתה (אווה, בגילה, ילדה את חנהל'ה), אבל ילד לא יָצא מזה. אישה יכולה ללדת גם בגיל ארבעים, כמו אווה; אולי אפילו בגיל ארבעים ושתיים. אבל דווקא עכשיו, בגיל ארבעים ושתיים, כשעוד היה לחוּמה סיכוי אחרון ללדת ילד, האב הפוטנציאלי חזר לגור עם אֵם ילדיו.

אווה היתה אישה נאה בצעירותה. בגיל חמישים היה לה עדיין מראה אצילי, למרות השיער המאפיר וקמטי הגיל והמרירות. טבנקין האשים את עצמו בכל קמט וקמט. השנים הטובות שלו איתה היו השנתיים הראשונות שלהם בארץ. הם גרו אז בחצר הקואופרציה במרחביה, כעשרים שנה לפני שמאיר יערי וחבריו הקימו שם קיבוץ של השומר הצעיר. ממרחביה הם עברו לחצר כנרת, אווה ילדה שם את בנם הבכור, ואילו טבנקין עבר לתל אביב, כדי להקים עם ברל ועם בן-גוריון את "אחדות העבודה" ואת ההסתדרות. כשהתפנה לבקר אותה ואת הילד, הוא הכניס אותה שוב להיריון, וחזר לתל אביב. היא הצטרפה אליו כעבור תשעה חודשים, כדי שלפחות בלידה היא לא תהיה לבד. לברית המילה שנערכה בדירתם הגיעו כמה חברים מהוועד הפועל של ההסתדרות. טבנקין ישב ודיבר איתם על ענייני ההסתדרות בזמן שאווה הרדימה את התינוק בעגלה שעמדה בפינה. פתאום נכנס ברנר. הוא התעלם מכולם, ניגש ישר אל העגלה, עמד כשידיו שלובות מאחורי גבו והסתכל על הילד. מבט ארוך, של סנדק. ואז הרים את עיניו אל אווה, הנהן לה ויצא. כעבור חודש נרצח.

היא חזרה לחצר כנרת עם שני הילדים, ומהמפגשים הבאים שלה עם בעלה נולדו עוד שניים. לא סתם קראו לה אווה. אֵם כל חי, האמא של מוישהל'ה ויוספל'ה וחנהל'ה ואהובְיָה. בין החלוצות של דור המייסדים, אישה אמהית כמוה היתה תופעה חריגה. כשטבנקין ובתיה ברנר, אחותו השכולה של הסופר, הלכו אחרי שלמה לביא לעין חרוד, אווה נשארה באופן הפגנתי בחצר כנרת, הניקה את יוספל'ה - הילד שברנר בירך אותו במבטו - ובמשך שנתיים שלחה ליצחק מכתבים שבהם הפצירה בו לחזור הביתה, עד שנכנעה.

הַקליטה שלה בעין חרוד גרמה לה לא מעט סבל. עין חרוד היתה אחת משתי פלוגות של "גדוד העבודה", שהוקמו זו ליד זו על שפת מעיין חרוד. הפלוגה השנייה, תל יוסף, נקראה על שמו של טרומפלדור, כמו גדוד העבודה עצמו. שתי הפלוגות קלטו רק אנשים שמסוגלים ורוצים לעבוד קשה כמו טרומפלדור. לאווה לא היה מקום ביניהם. היא לא יכלה להשתלב באף עבודה גופנית, מפני שהיה לה איזה מום בלב (כשהגיעה לעין חרוד הציגה אישור רפואי שאסור לה להתאמץ), ונגזר עליה לשבת בבית, בָּאוהל, ולהתענות מבושה, בשעה שבתיה ברנר וחברותיה חלבו את הפרות, עדרו ערוגות וכיבסו את בגדי החברים במי הנחל. אבל זה עוד מֵילא. הסבל העיקרי היה הלחץ שהופעל עליה למסור את הילדים לבית הילדים.

בית הילדים היה חוּשה ערבית נטושה, שמייסדי עין חרוד ריכזו בה את הילדים מתוך כוונה ליישם בה את שיטת הלינה המשותפת, שהומצאה בכפר גלעדי. לא היה בעין חרוד אדם אחד שהתנגד לרעיון הזה, חוץ מאווה. היא הודיעה ליצחק שאין כוח בעולם שיפריד בינה לבין הילדים - בטח לא בלילה. הוא נדרש לבחור צד. שעתיים לפני אספת החברים הוא התבודד בחורשת האורנים הצעירים ששלמה לביא ואשתו, רחל, נטעו ליד הנחל, וחשב על אמא שלו, שגידלה אותו לבדה עד שפגש את אווה. אחר כך, באספה, הוא קם ואמר: "איזה עתיד יש לְחֶברה שבנויה על מלחמה נגד המשפחה ונגד האֵם? בשם מה לעשות את זה? בשם שחרור האישה - להקריב את הילד? מי נתן לנו רשות להתאכזר ככה לילדים ולאמהות שלהם? שחרור האישה מעיוותים היסטוריים של אפליה - בוודאי! חתירה לשוויון האישה בכל עבודה ובכל תפקיד חברתי - אין ויכוח! אבל שחרור האישה מהקֶשר האנושי הכי בסיסי, הכי עמוק?"

מרגע שבחר את הצד של אווה, הוא הוכיח שֶׁנָאֶה דורש - נאה מקיים: כשמוישהל'ה חלה, הוא נשאר איתו באוהל במשך ימים, כדי לאפשר לאווה לטפל בינתיים ביוספל'ה. בכך הוא סיפק תחמושת ליריביו, ובראשם שלמה לביא, שאמר עליו שהעבודה היא לא הצד החזק שלו, ושמבחינה זו מצא מין את מינו. שתי האהבות הגדולות של לביא היו אשתו והעבודה.

המאבק בינו לבין לביא היה לא רק מאבק אישי על הנהגת הקיבוץ. זה היה מאבק עקרוני על מטרות הקיבוץ ועל עצם המשמעות של המילה "קיבוץ". כשלביא אמר "קיבוץ", הוא התכוון ליישוב עצמו; כשטבנקין אמר "קיבוץ", הוא התכוון לארגון ארצי של משָקים. שניהם התנגדו לרעיון "הקבוצה האינטימית" נוסח דגניה: הם לא רצו שעין חרוד תהיה קומונה קטנה ומחניקה, אלא "קיבוץ גדול, גדֵל ופתוח". אבל אצל כל אחד משניהם זה אמר דבר אחר. החזון של לביא היה יישוב שיתופי בגודל של עיירה, ואילו החזון של טבנקין, שהתבסס על המודל של גדוד העבודה, היה להקים אוונגרד - חיל חלוץ - התיישבותי ופוליטי, שינוהל מעין חרוד. לביא טען שאם החזון של טבנקין יתגשם חלילה, חצי מחברי עין חרוד יהפכו לעסקנים, וטבנקין יהיה העסקן הראשי. במקום לתקוף אותו בחזרה, טבנקין התבצר עם אווה באוהל והגיח ממנו רק כדי לריב את ריבהּ באספות.

מרוב התבצרות באוהל אווה נכנסה שוב להיריון. טבנקין לא ידע איך לצאת מהמלכוד הזה. הוא לא יכול להישאר בעין חרוד, אבל אם הוא יעזוב את עין חרוד - בשביל מה הוא חי? ואז, ברגע של השראה, הוא המציא את הסידור המיוחד של יציאה לשנת חופשה. שלמה לביא צעק באספה נגד הרעיון העסקני הזה, אבל רוב החברים הצביעו בעד, וטבנקין יצא עם אווה ההרה ועם שני ילדיהם לשנת חופשה בתל אביב.

כשאווה ילדה את חנהל'ה, טבנקין לא הרשה לעצמו ליהנות מהדירה הבורגנית שהקיבוץ שכר למענם, אלא עשה לילות כימים בישיבות אינסופיות של ההסתדרות ושל המפלגה, ומדי פעם גם יצא לשליחות באירופה. כל שליחות נמשכה כמה שבועות, וכשחזר מהשליחות השלישית שלו, אווה הודיעה לו שלשליחות הבאה הוא יֵצא עם המשפחה. הם נסעו כולם יחד לקונגרס הציוני בווינה, ובזמן שטבנקין השתתף בקונגרס, אווה ישבה בחדר של מלון עם שלושה ילדים וטיפסה על הקירות. רק דבר אחד ניחם אותה: שהיא לא בעין חרוד. כשנגמרה שנת החופשה, היא דרשה מיצחק לבקש מהקיבוץ ארכה של שנה נוספת.

השנה השנייה בתל אביב פיצתה את אווה על האכזבות שהנחילה לה השנה הראשונה. יצחק היה איתה כל השנה. במשך שישה חודשים רצופים הוא לא יצא לשום שליחות באירופה, וכשיצא לשליחות בפולין - היא והילדים נסעו איתו, וגרו חצי שנה בוורשה, בדירת חדר וחצי שהועמדה לרשותם על ידי תנועת "החלוץ". הדירה היתה גרועה כמעט כמו אוהל בעין חרוד, אבל שניהם בקושי השתמשו בה. אווה היתה רוב הזמן אצל הוריה, שאותם לא ראתה חמש-עשרה שנה, ועכשיו זכתה להראות להם את הנכדים, ואילו טבנקין התרוצץ בינתיים בין תנועות הנוער ברחבי פולין ונפגש בסתר עם חוּמה.

כשחזרו ארצה כבר לא היה לאווה כוח לא לתל אביב ולא לנסיעות, מה גם שעין חרוד בדיוק עבר אז ממחנה האוהלים שעל שפת הנחל אל התיישבות הקבע על הגבעה. הם חזרו אפוא לעין חרוד - והפעם כדי לנצֵח. המאבק על הגדרת הקיבוץ (האם הוא משק שיתופי, או שיתוף של מְשָקים), הסתיים בתבוסתו של שלמה לביא: טבנקין הפך את עין חרוד לקיבוץ ארצי, בהנהגתו. גם המאבק של טבנקין ואווה נגד הלינה המשותפת הסתיים בהישג נאה: על אפם ועל חמתם של שוללי המשפחה, הם הביאו לעולם את הילד הרביעי שלהם, אהובְיה, והצליחו להעביר באספת החברים את ההחלטה שהלינה המשותפת תוגבל בעין חרוד לגיל הרך בלבד. טבנקין העניק לאווה את הניצחון המשותף הזה כמתנת פרידה, ועבר מעין חרוד ליגור, אל חוּמה.

הוא היה אז בן ארבעים וחמש, בשיא אונו כמאהב וכמנהיג - אחד משלושת מנהיגי הציונות הסוציאליסטית והיישוב היהודי בארץ ישראל, לצדם של בן-גוריון וברל כצנלסון; ולעומת שני אלה, הוא היה סוציאליסט אמיתי, חבר קיבוץ. גם בין המנהיגים של התנועות הקיבוציות הוא בלט בחריגותו, משום שהיה היחיד שהנהיג את תנועתו לבדו, בלי שותפים ובלי מתחרים. מאיר יערי ויעקב חזן הנהיגו ביחד את הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, תוך חלוקת עבודה בין יערי האידיאולוג לבין חזן הפוליטיקאי; ואילו דגניה א' ושאר המשָקים הוותיקים, שהיו מאוגדים ב"חֶבֶר הקבוצות", לא נזקקו לאידיאולוג, משום שדגלו כבר בדת העבודה של א"ד גורדון, האדמו"ר המת, ולא נזקקו לְמנהיג, משום שקיבלו עליהם את הנהגתם של ברל ובן-גוריון. שלטון-יחיד התקיים רק בקיבוץ המאוחד.

מאז שעזב את אווה והתמסר ללא מעצורים לפעילותו הפוליטית, התרבו נסיעותיו של טבנקין לאירופה לצורך השתתפותו בוועידות ובקונגרסים לצדה של חוּמה. בשובו מאירופה היה נוסע לעין חרוד לבקר את הילדים ולהביא להם מתנות. טיסן למוישהל'ה, מנדולינה ליוספל'ה, מגדל אייפל לחנהל'ה, פעמון לאהובְיה. אהוביה שמַח כמו חיה קטנה.

והנה, יום אחד, אחרי שבע שנים, הוא חזר לעין חרוד. בלי הסבר לאווה, ובלי מתנות לילדים. היא הרשתה לו לגור במרפסת, וחיכתה שיספר לה מה קרה.

2

זה מה שקרה.

שבועיים לפני שחזר לעין חרוד נערכה בקיבוץ נען ועידה גורלית שנועדה להכריע אם הקיבוץ המאוחד ימשיך להתקיים כגוף עצמאי, או שיתאחד עם חֶבֶר הקבוצות. ברל כצנלסון לחץ על שני הזרמים להתאחד, הואיל ושניהם מזוהים בין כה וכה עם מפא"י; מאחורי הלחץ הגלוי של ברל הורגש הלחץ הסמוי של בן-גוריון; והיה לקיבוץ המאוחד גם אויב מבית - קיבוץ אפיקים, שכאילו הוחדר לתנועה על ידי ברל ובן-גוריון כסוס טרויאני.

לצורך הוועידה הוקמה בנען סוכה לאלף איש, וחורשת האקליפטוסים הסמוכה כוסתה מצע של קש לצורך הלנתם. משעות הבוקר של יום פתיחת הוועידה עד שעות אחר הצהריים הגיעו אל נען עשרות משאיות ששפכו משתתפים מכל קיבוצי התנועה. ברל כצנלסון הגיע לבדו, בלי המושך בחוטים. גם מאיר יערי הגיע, בתור אורח. עשרים נגני תזמורת הקיבוץ המאוחד ישבו על במת הסוכה וחיכו, מזיעים, לַמנצח, יוליוס אבּנשטיין, עולה חדש, שנמלט מווינה אחרי האַנשלוּס ונקלט בגבעת ברנר. אבּנשטיין חיכה עד שהשתרר שקט בקהל, ואז הניף את השרביט, אבל אחד המארגנים קפץ אל הבמה ולחש לו שיֵרד עד שטבנקין יגיע. אבּנשטיין, שלא חווה מעודו אירוע שמתחיל באיחור, התעקש להתחיל בזמן, והמארגן נאלץ להוריד אותו בכוח.

טבנקין וחוּמה נכנסו לסוכה כעבור שעה וחצי. המארגן שהוריד את יוליוס אבּנשטיין מהבמה לחש לו עכשיו שיתכונן לעלות אחרי המזכיר של הקיבוץ המארח, שיישא ברכה קצרה. אבל במקום המזכיר של נען, עלה טבנקין. המזכיר של נען, שהכין כנראה ברכה יפה מאוד, התלחש בעצבנות עם המארגנים, אבל מה הם יכלו לענות לו? אם דחוף לטבנקין להגיד כמה מילים, אז הברכה תחכה. אבּנשטיין, שלא הבין מה הולך פה, הוצא על ידי המארגנים מהסוכה, להירגע.

חוּמה התיישבה בשורה הראשונה, בַּמקום השמור לה, והניחה על הכיסא שלידה את הקסקט של טבנקין. הוא עמד על הבמה ואמר: "אנחנו מתכנסים פה בתחושה של ערב מלחמה. הפשיזם משתלט על אירופה, ואין ליהודים לאן לברוח, כי העלייה היא עכשיו מחוץ לחוק. זה הלקח לכל אלה שסמכו על כוח חיצוני, על האימפריה הבריטית, במקום לסמוך רק על עצמנו. את זה למדתי בגיל תשע-עשרה, בבית הסוהר. הושיבו אותי בתא אחד עם קרימינלים. יושבים החוליגנים, משחקים קלפים, מהמרים, ואחד מהם מודיע: 'אני מהמר על המעיל של הז'יד'. 'תהמר על המעיל שלך', אמרתי לו, 'לא על שלי'. זה הכול. זאת כל התורה. אף אחד לא יהמר על המעיל שלנו. זה האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד. וכדי להילחם על המעיל שלנו, אסור לנו לדרוך במקום, אנחנו צריכים תמיד לקחת על עצמנו עוד עומס, עוד משימות. הדרך שלנו היא הדרך הקשה. היא לא מתאימה לכל אחד, אבל מי שבחר בה ייאבק על זכות קיומו של הקיבוץ המאוחד, ולא ישלים עם שום ניסיון לפרק אותו".

הוא המשיך לדבר עוד שעתיים, צרצרים כבר בישרו על בוא הלילה, ומאחר שהנאום שלו התחיל באיחור של שעה וחצי, לא נשאר זמן לשאר הדוברים שתוכננו לערב הראשון, אלא רק לנגינת התזמורת. יוליוס אבּנשטיין, תשוש משעתיים של הליכה סביב עצמו מחוץ לסוכה, עלה לבמה וניצח בזעם על עשרים הנגנים השרויים באפלולית, שהצליחו איכשהו, בזכות התארכות הימים בקיץ, לקרוא את התווים של היצירה הראשונה. הקהל הודה במחיאות כפיים לתזמורת ולמנצחהּ, שהשתחווה בחושך, וכולם הלכו לישון על מצע הקש שבין העצים.

בחמשת הימים הבאים נשמעו בסוכה נאומים בנושאים כלכליים וארגוניים, והשילוב בין הסקירות המייגעות לבין החום של אמצע יולי הפיל תנומה על חלק מהנאספים. אבל כל זה השתנה ביום האחרון, כשהגיע תורו של ברל כצנלסון.

ברל וטבנקין, שני בניה המפורסמים של העיר בּוֹבְּרוּיְסְק, היו בני דודים, והחברוּת שנוצקה בילדותם הגיעה לשיאה כשהם הקימו עם בן-גוריון את אחדות העבודה, שהפכה אחר כך למפא"י. הקשר המשפחתי ביניהם נשמר בעיקר על ידי אווה, באמצעות מכתבים אישיים שהיא כתבה לברל ממיטתה (מחלת הלב שלה הגבילה את יציאותיה מהבית). כשטבנקין עזב אותה בשביל חוּמה, היא כתבה לברל: "אתה האדם היחיד שעוד יש לי אמון בו".

האדם הזה, איש אמונהּ של אווה, עמד עכשיו בַּסוכה של נען מול אלף משתתפי הוועידה, ואמר להם: "מי שמאשים אותי שבאתי לכאן - מטעם עצמי או מטעמו של בן-גוריון - כדי לפרק את הקיבוץ המאוחד, צריך להתנגד, בכלל, לכל שינוי במציאות, לכל התפתחות. כשאפרוח יוצא מהביצה, הוא מפרק את הבית שהיה לו. אתם מעדיפים להישאר בתוך הביצה כדי להשאיר אותה שלמה? זה הרי נוגד את כל הרעיון שלכם, של 'קיבוץ גדול, גדל ופתוח'. הסתגרות זו מנטליות של כת, של חצר חסידית - לא של אנשים שרוצים להשתתף בהובלת העם הזה".

רחש מלמולי הסכמה מילא את הסוכה. טבנקין קם בזעם, וחוּמה תפסה אותו בידו, שתלה אותו בחזרה בכיסאו על הקסקט המעוך שלו, ונטלה את רשות הדיבור. "גם אני רוצה אחדוּת, אם יש מאחוריה תפיסת עולם, ולא רק אינטרסים פוליטיים. במפא"י של היום, כמו ששמעתם, נאמנות לתפיסת עולם זו 'מנטליות של כת'".

נאמניו של טבנקין - מבֶּני מרשק הנסער-תמיד עד אורי ברנר, הבן של הסופר - הצטרפו אל חוּמה ותקפו בזה אחר זה את תומכי האיחוד, אבל חברי אפיקים הוכיחו שגם להם יש פֶּה. הוויכוח הגיע לטונים כאלה, שטבנקין לא היה מוכן להמשיך לשמוע, והפעם חוּמה לא הצליחה, או לא ניסתה, לעצור בעדו כשחבש את הקסקט ועזב את הסוכה, מה ששיתק את הוועידה לכמה שעות.

כשטבנקין חזר, ביקש מאיר יערי את רשות הדיבור. "לא התכוונתי להשתתף בדיון, אבל העניין הזה הוא גם שלי. יש פה ניסיון של מפא"י להרוג שתי ציפורים במכה אחת: את הקיבוץ המאוחד, ואת השומר הצעיר. לחסל אותנו - ולא, חלילה, מתוך תאוות שלטון, אלא, כמובן, לשם שמים: בשם הסלידה המתחסדת מאידיאולוגיה דוגמטית ומהנהגה טוטליטרית. אז קודם כול: דוגמטיוּת, מבחינתי, זו לא מילה גסה. מה שמר על היהדות אלפיים שנה? ומרקסיזם זו לא אידיאולוגיה דוגמטית? אדרבה, הייתי שמח אם חברי הקיבוץ הארצי היו לומדים את המצע האידיאולוגי שלנו בעל-פה, כמו שאבותינו למדו משניות. 'והיו הדברים האלה על לבבֶךָ, ושיננתם לבניך' - כי בלי לוחות הברית לא עושים מהפכה. מה זה בשבילנו חופש המחשבה? זה החופש להתכחש היום למה שהאמַנו בו אתמול? לזרוק לים את הטלית והתפילין כשרודפים אותך כיהודי? לזרוק את 'הקפיטל' כשרודפים אותך כסוציאליסט?

"רוצים לקרוא לזה דוגמטיוּת - שיקראו לזה דוגמטיוּת. אבל להאשים אותנו בטוטליטריוּת?! הרי כל חבר קיבוץ יכול לעזוב מתי שהוא רוצה! הכרחנו מישהו להישאר? הכרחנו מישהו להצטרף? אז אומרים: 'לא הכרחתם - אבל פיתיתם. הקמתם באירופה תנועת נוער, משכתם עשרות-אלפי נערים והבאתם אותם ארצה לַקיבוצים שלכם'. טבנקין ויערי - חוטפי ילדים! אבל ה'ילדים' האלה ש'פיתינו' - כאילו מדובר פה על הקנטוניסטים מתקופת הצאר ניקולאי - היו נערים בני שש-עשרה ומעלה! תינוקות שנשבו? אני, בגיל שש ארגנתי חבורה של חסידי ד"ר הרצל, שיצאה בחורף למלחמה בכדורי שלג נגד חסידי הרבי מבעלז. היום בחורים בני שמונה-עשרה נחשבים ילדים; עד שילד כזה ייחשב סוף-סוף אדם בוגר, השיער שלו יהיה לבן יותר מהשיניים שלו. בשביל מה הקמנו תנועת נוער? בשביל להישאר נערים כל החיים - או בשביל לגרום לנערים לראות את עצמם כאנשים מבוגרים שממלאים תפקיד היסטורי, לאומי, סוציאליסטי? זה החידוש הגדול שהבאנו לציונות כשהקמנו תנועת נוער: היחס הזה אל הנער כאל אדם שאפשר להטיל על הכתפיים שלו משא כבד יותר ממנו, כמו שיָצא לי לעשות כחייל בצבא האוסטרי. לכן, כשברל כצנלסון אומר שהשומר הצעיר לא חידש שום דבר - יש לי מה לחדש לו!"

שלוש שנים הוא חיכה לרגע הזה כדי להיפרע מברל, שהעלה את הטענה הזאת באחד ממאמריו. "זה מה שברל כצנלסון חושב על השומר הצעיר - ואל תטעו: זה מה שהוא חושב גם על הקיבוץ המאוחד".

עצם העובדה שיערי לא קרא לברל 'ברל', כמו כולם, אלא נקב בשמו המלא, חִשמלה את האוויר מרוב שִׂטנה. "שום דבר לא חידשנו, שום דבר לא יצרנו! את הכול הוא יצר. הוא והחברים שלו מהעלייה השנייה".

לא היה ברור אם העקיצה מכוּונת גם כלפי טבנקין. אמנם, טבנקין היה גם הוא מאנשי העלייה השנייה, אבל את הקיבוץ המאוחד הוא הקים בתקופת העלייה השלישית, באותו הזמן שבו יערי וחזן הקימו את הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר.

"העלייה השנייה יצרה תנועות נוער?" תהה יערי. "העלייה השנייה יצרה תנועות התיישבות? כשבאתי ארצה היו פה רק ארבע קבוצות חקלאיות, לא מאורגנות וגם לא לגמרי שיתופיות, בכל אחת עשרים-שלושים איש, ותחלופה כזאת של אנשים, שאם ביקרת פעם שנייה באחת מהן, לא הכרת אף אחד. הקיבוץ, בַּמובן שיש היום למילה הזאת - הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי - זו היצירה הכי מקורית שנוצרה בארץ הזאת - והיא נוצרה על ידי אלה שברל כצנלסון אומר שהם רק המשיכו את מה שנוצר בעלייה השנייה. זאת השיטה: להשפיל - ואז מיד להציע איחוד. כבר התרגלנו להתנשאות הזאת, של אלה שתמיד ראו בנו טירונים. אם בגיל ארבעים ושתיים אני עדיין נחשב טירון בעיני קשיש בן חמישים ושתיים כמו ברל כצנלסון, אז אין לי הרבה תקווה שזה עתיד להשתנות, או שיתעורר אצלי חשק להתאחד עם מי שבז לי".

טבנקין, שנשא את נאום הפתיחה של הוועידה, היה גם זה שנעל את הדיון. "עוד מעט יגיע רגע האמת. אפילו אם רק שליש מהיושבים פה יצביעו בעד האיחוד, זו תהיה תחילת הסוף של הקיבוץ המאוחד. הנחמה היחידה שלי בוועידה הזאת היא ההתייצבות החברית של מאיר יערי. מאיר ואני לא זקוקים לאיחוד מלאכותי. יש לנו שורש משותף במרחביה".

מי שלא הבין את הרמז קיבל הסבר ממי שהבין, ואז ניגשו להצבעה. כמעט חצי מחברי הקיבוץ המאוחד הצביעו בעד האיחוד, כלומר, נגד טבנקין; ברל ובן-גוריון הצליחו לקעקע את מעמדו בביתו שלו.

אחר כך, כשחזר עם חוּמה לחדְרהּ ביגור, היא חיבקה אותו במיטה ואמרה לו: "הבן-דוד שלך תקע לך סכין בגב".

היא התחרטה על המשפט הזה. הוא הרגיש כל כך נבגד, שהוא החליט לעזוב הכול. גם אותה. לעזוב הכול ולהתחיל מחדש.

הוא היה בן חמישים ושתיים - מספיק צעיר עדיין כדי להחזיק שוב מעדר או מזמרה, כמו שעשה בתחילת דרכו בארץ, כשעבד בחצר כנרת. ברל עבד שם בגן הירק, עם בתיה ברנר. בן-דודם המשותף, יצחק קצנלסון, שלח להם מלודז' את ספר שיריו הראשון, והם קראו בו ביחד, בערב, על שפת האגם. אבל כבר באותם ימים ברל התחיל לגלוש בְּמדרון העסקנות, ומאז האיש הזה חי בשקר, מסתובב עם הפנקס האדום של חבר הסתדרות בכיס החולצה, ומסַפְּרים שבַּפנקס, תחת השם שלו, כתוב: "פועֵל". גם בן-גוריון הפך מהר מאוד מחלוץ לעסקן, הזכיר טבנקין לעצמו, ואילו הוא, לעומתם, בכל זאת עבד כמה שנים לפני שהידרדר. הוא התמלא קוצר רוח לעבודה קשה. אדם שאינו מגשים בעצמו את מה שהוא מטיף לו, אין לו מקום בקיבוץ המאוחד. הוא קם והלך מהחיים הפוליטיים, ומחַבֶרתו לחיים הפוליטיים, וחזר לעין חרוד.

3

הוא שתה את המים בישיבה על מיטת השדה המתקפלת והחזיר את הכוס הריקה לבנו הקטן, שהלך להחזיר אותה לאמו. בגדי העבודה חיכו לו, תלויים על המסמרים שהוא עצמו תקע בדלת האחורית של המרפסת. שניים מהמסמרים היו רופפים, ואילו שניים אחרים פילחו את הדלת וחודיהם הציצו מהצד השני; זו היתה הפעם הראשונה בחייו שהוא השתמש בְּפטיש. הוא מרח משחת שיניים על אצבעו, יצא החוצה ודָרך, מסונוור, על מגרפה, שזינקה והחטיפה לו מכת מקל בסנטר. מגיע לך, אמר לעצמו. אם היית קם בזמן, לא היית מסתנוור. מתברר ששבוע אחד של עבודה כבר הספיק להתיש אותו כל כך, שאפילו הבן הקטן שלו, שיכול לישון בחופש הגדול כמה שמתחשק לו, קם היום לפניו. הוא צחצח את שיניו באצבעו מתחת לְברז שעמד בין השיחים, והלך לעבודה.

העבודה היתה ניסור ענפים יבשים בחורשת האורנים שעל יד הנחל. עברו כמעט עשרים שנה מאז ששלמה ורחל לביא נטעו את האורנים האלה, שבצִלם נקברו מאז כמה מראשוני עין חרוד, ובהם רחל לביא עצמה. היא מתה צעירה, ושלמה לביא מגדל מאז לבדו את שני בניהם, וממשיך לנטוע עצים, כי זה מה שהוא עשה איתה.

עת לנטוע, ועת לנסר. מאחר שטבנקין קם באיחור, הוא החמיץ את העגלה שיצאה לשם עם הזריחה, רתומה לשתי פרדות, ועליה העובדים וכלי העבודה, ונאלץ לעשות את הדרך ברגל. ליד סככות הלול נתקל בבתיה ברנר, שהגיחה מתוך אחת מהן עם מריצה ישנה, חלודה, עמוסה בצואת תרנגולות. הוא כמעט התעלף מהסירחון. בתיה היתה אישה שוויתרה על נשיותה. כשראה אותה לראשונה, היא היתה נערה בהירה בת שמונה-עשרה, אחת היפות של חוות כנרת; עכשיו, בגיל ארבעים וחמש, היא היתה שחומה וקמוטה כמו המריצה שהיא הוליכה, רווקה זקנה שלא שמרה על יופייה; לא קרם פנים, לא קרם ידיים. חוץ מהעבודה לא עניין אותה שום דבר. בדיוק ההפך מאווה, שבגלל מחלת הלב שלה בילתה את רוב החיים במיטה, ורק מדי פעם נתנה כמה שעות בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, מזיזה את חרוזי החשבונייה לכאן ולכאן, רושמת את הסכום בעיפרון וחוזרת הביתה לנוח.

הוא נפנף לבתיה לשלום במין אחוות עמלים. מה הוא חשב - שהיא תעזוב את המריצה כדי לנפנף לו בחזרה? היא רק זקפה לעומתו בפליאה את גבותיה תוך שדחפה את המריצה קדימה, כאילו אמרה: "תִראו תִראו את מי רואים פה - טולסטוי יורד אל העם!", והוא הרגיש מטופש ונזוף. לפני עשר שנים, ערב צאתו לשליחות בפולין (הנסיעה ההיא, שבמהלכה הוא פגש את חוּמה) הוא ביקש מבתיה להצטרף אליו; הוא האמין שתהיה לה השפעה על הנוער היהודי, הן בתור חלוצה למופת והן בתור אחותו של ברנר, שכתביו הפכו, מאז הירצחו, לכתבי קודש של הציונות הסוציאליסטית. אבל בתיה סירבה לעזוב את הלול ולו ליום אחד. הדבקות שלה בעבודה גרמה לו להתבייש כל הדרך לפולין. מה הפלא שנסיעה שנולדה בחטא נגמרה בחוּמה; עבירה גוררת עבירה.

הוא יצא משער המשק, ולפניו עוד כל הדרך הארוכה, הסלעית והקוצנית, במורד הגבעה. העמק נפרש מולו, רוטט באדי חוֹם, ואחריו הגלבוע. שם נפלו שאול ובניו במלחמתם עם הפלישתים, וכאן למטה, ליד המעיין שגדעון ערך בו את מבחן השתייה ללוחמיו, נראו עדיין שרידי המחנה שפורק לפני עשר שנים, כשחברי עין חרוד עברו אל יישוב הקבע שהם בנו על הגבעה.

ככל שהתקדם במורד הגבעה, הוא הרגיש שהוא עולה לרגל, אל מְקום ההתרחשות של יום עבודה. כל חייו, עוד הרבה לפני שפגש מפלצות-עמל כמו בתיה ברנר, הוא חלם להיות אדם עובד, כמו אבא שלו. המשפט האהוב עליו בפרקי אבות היה: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". אביו היה בנו של יהודי פשוט שעסק בייצור מסרקים מקרני פרה, ואילו אמו באה משושלת של רבנים - משפחת כצנלסון. הסבא יצרן המסרקים קיווה שבנו יהיה רב מכובד ולא סתם יצרן מסרקים, ולכן שלח אותו ללמוד בישיבת וולוז'ין. הוא למד שם יחד עם האחים כצנלסון, התחתן עם אחותם, הוסמך לרבנות, ומיד אחר כך התפקר ונעשה סוציאליסט. יצחק נולד בְּבּוֹבְּרוּיְסְק, ועוד באותו החודש נולד שם ברל, בן-דודו, כמו יעקב האוחז בעקבו של עשיו.

כעבור שנה השתקעה המשפחה בוורשה, שם עבד אביו של יצחק כמנהל חשבונות במפעל טקסטיל. מדי שנה חזרה המשפחה בקיץ לבּוֹבְּרוּיְסְק, אל בית סבו וסבתו של יצחק מצד אמו, שהיו גם סבו וסבתו של ברל, ושני הנכדים בילו שם יחד. בשאר ימות השנה, בוורשה, הקפידה אמו של יצחק על חינוכו הדתי ושכרה מורה פרטי שהרביץ בו תורה, ואילו אביו, בשובו בערב מעבודתו, בנה לו בניינים מקלפים ומגפרורים כדי להמחיש לו מה יהיה סופן של הדתות. יצחק חיכה כל יום לרגעים האלה עם אביו, והגעגועים לאביו נמשכו גם כשאביו היה בבית, משום שאביו נהג להוציא אותו מהחדר בכל פעם שכעס עליו, ויצחק עמד אז במשך שעות, או במשך רגעים שנדמו כמו שעות, מאחורי הדלת הסגורה, ובכה. הוא היה חסר אונים מול הגדול והחזק ממנו, שיכול לעשות בו מה שהוא רוצה. זה קרה לעתים קרובות, משום שאביו הוציא אותו מהחדר לא רק כשכעס עליו, אלא גם בכל פעם שיצחק הפריע לו בעצם נוכחותו, בעיקר כשאביו אירח אחד מידידיו.

ידידיו של אביו היו כולם מאותו הסוג: הדירה שימשה למפגשים חשאיים של מהפכנים סוציאליסטים. פולין נשלטה באותם ימים על ידי רוסיה, ואנשים כמו אביו של יצחק נרדפו בתור אויבי הצאר. יצחק ספג ממנו, וגם מהשכנים הפולנים שלהם, שנאה לוהטת לרוסיה. מהשכנים הפולנים הוא למד לשנוא את רוסיה בגלל מה שהיא מעוללת לַפּולנים; מאביו הוא למד לשנוא את רוסיה בגלל מה שהיא מעוללת לָרוסים.

מישהו הלשין עליו כנראה, כי יום אחד נכנסו שני שוטרים. יצחק נצמד אל אמו וראה אותם דוחפים את אביו ומוציאים אותו מהבית. זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה את אביו כמות שהוא - חסר אונים מול כוח גדול וחזק ממנו, שיכול לעשות בו מה שהוא רוצה. וזו היתה הפעם האחרונה שהוא ראה את אביו.

אמו לא לקחה אותו איתה לביקוריה בבית הסוהר. היא הביאה אותו אל הוריה בבוברויסק וחזרה לוורשה. אביו שוחרר כעבור שלושה חודשים, חולה בדלקת ריאות, והיא נסעה איתו מבית הסוהר אל עיירה שנודעה באיכות הקוּמיס שתושביה הטָטָרים הפיקו מחלב סוסות - שיקוי בדוּק לחולֵי ריאה. במשך שלושה שבועות השקתה את בעלה במשקה הזה, עד שמת. כשהגיעה אל בית הוריה בבוברויסק וסיפרה ליצחק על מות אביו, הוא ברח אל מאחורי הבית ובכה שם לבדו, כמו שעשה בכל פעם שאביו סילק אותו מהחדר.

הוא היה אז בן שש. אמו השאירה אותו בינתיים אצל הוריה, וחזרה לבדה לוורשה בחיפוש אחר פרנסה. סבו שלח אותו ללמוד תורה בְּ"חדר", עם שאר ילדי השכונה. הוא התקשה להשתלב, והמלמד ניסה לשווא לחנך אותו בשיטה הרגילה, של עונשים גופניים. בסוף הניחו לו לנפשו ולא שאלו אותו איפה הוא מסתובב. לפעמים עשה קצת נחת לסבא, כשציטט מהזיכרון את פירוש רש"י לאיזה פסוק בפרשת השבוע, ולפעמים שיחק בחצר עם ברל. כך עברו עליו שלוש שנים בלי אבא ובלי אמא.

אמו הקימה בינתיים מסעדה של שולחן אחד בדירה שלה בוורשה. אכלו אצלה כל מיני צעירים יהודים סוציאליסטים, חלקם ציוֹנים, חלקם אנטי-ציונים. כשהמסעדה ביססה את הקליינטורה שלה, יצחק הובא מבוברויסק אל הדירה שהוא לא היה בה מאז שאביו נלקח על ידי השוטרים. הדירה לא השתנתה. השולחן ששימש את הסועדים היה שולחן האוכל המשפחתי הישן, והוויכוחים הפוליטיים שהתלהטו סביבו היו אותם ויכוחים שאביו של יצחק ניהל שם בזמנו עם חבריו לאחר שסילק את יצחק מהחדר.

בדירה הזאת, שהפכה למועדון ויכוחים, יצחק התבגר מהר. בגיל חמש-עשרה הוא כבר נאם את הנאום הראשון שלו, בעצרת סוציאליסטית חשאית שנערכה באיזה מרתף; בגיל שש-עשרה הוא התווכח עם אביו של יעקב חזן, שהטיף למען תוכנית אוגנדה, והשווה אותו לאדם שמחליף מולדת כמו גרביים; ובגיל שמונה-עשרה הוא ארגן עם ברל, שביקר בוורשה, שביתת פועלות בתעשיית הסוכר, המצרך העיקרי במטבח הפולני.

סביב שולחן האוכל של אמו נערכה ועידת היסוד של מפלגת "פועלי ציון". אחד ממשתתפי הוועידה היה בחור מפְּלוֹנְסְק, שיצחק נכנס איתו לְוויכוח על הקשר של העם היהודי לארץ ישראל. יצחק טען שהיהודים נושאים את ארץ ישראל בדמם, ואילו הבחור מפלונסק טען שהם נושאים אותה בזיכרונם. יצחק הטיח בו: "הקשר אל הארץ זה לא עניין סובייקטיבי!", והבחור מפלונסק ענה לו: "זה גם לא עניין מיסטי". זו היתה הפגישה הראשונה של טבנקין עם בן-גוריון, וטבנקין מעולם לא שכח את העובדה שהקריירה של בן-גוריון התחילה אצלו בבית.

כעבור שבועיים השתתף בפגישה השנייה של "פועלי ציון", שנערכה הפעם במסעדה של ממש, בשל ריבוי המשתתפים. עוד לפני שהספיקו לפתוח את האספה, באו שוטרים ולקחו את כולם למאסר. הסיעו אותם בקרונות סגורים אל מחוץ לעיר, הצעידו אותם בחושך דרך יער והכניסו אותם אל מצודה על שפת הוויסלה. שם הופרד יצחק מחבריו. את יום הולדתו התשעה-עשר הוא חגג מצונף במעילו בפינת תא של אסירים פליליים. "יושבים החוליגנים, משחקים קלפים, מהמרים, ואחד מהם מודיע: 'אני מהמר על המעיל של הז'יד'. 'תהמר על המעיל שלך', אמרתי לו, 'לא על שלי'". אבל האם זה באמת מה שקרה? האם הוא באמת העז לענות ככה לז'לוב הזה, שיכול להרוג אותו על המקום בלי שום בעיה? אולי הוא רק אמר את זה בלב, או רק סינן את זה בלחש, ולא ברוסית אלא ביידיש? לך תסמוך על הזיכרון, ובעצם, מה זה משנה: הרי בין אם ענה לחוליגן ובין אם לא ענה לו, כך או אחרת הוא ישב מכוּוץ בפינת התא, חסר אונים מול הגדול והחזק ממנו, שיכול לעשות בו ובמעיל שלו מה שהוא רוצה.

כך ישב בתא הזה שלושה חודשים, עד שהוציאו אותם, יחפים, למסע רגלי אל בית סוהר אחר בעיר אחרת. הדרך היתה מושלגת, והמסע נמשך תשעה ימים. היו ביניהם פושעים מכל הסוגים, וגם אישה אחת, זונה. המנהיגים היו שני גנבי סוסים, יהודי וטָטָרי, שדאגו להשקות את יצחק מהיום הראשון, כי אי-אפשר לשרוד מסע כזה בלי וודקה. האסירים בוססו בשלג שהתחלף בבוץ, עברו על פני כפרים ועיירות, והיתה לשני הגנבים מין שריקה כזאת, שכל סוס ששמע אותה עזב את בעליו והלך אחריהם. בכל יישוב בדרך היו להם, לשני הגנבים, נשים ללילה, ויצחק, שהלך איתם מכפר לכפר ומאישה לאישה, המשיך ללכת עד ששמע מאחוריו עגלה רתומה לשתי פרדות, שנשאה את ארוחת הבוקר לחברים שעבדו בַּחורשה שליד הנחל. תכף גם הוא יאכל ויעבוד איתם. הוא חיכה שהעגלה תעצור לידו, אבל היא לא נעצרה (אולי מפני שהעגלון היה מסונוור מהשמש ולא ראה אותו, ואולי מפני שלא עוצרים לאנשים שמאחרים לעבודה), והוא רץ אחריה במדרון וזרק את עצמו עליה ונחת בכל כובד משקלו על כף ידו הימנית.

הרופא של בית החולים "העמק" גיבס את כף היד השבורה ואמר שההחלמה תהיה ארוכה. יצחק שאל אותו אם יוכל שוב לעבוד. הרופא ענה לו: "למה לך לדאוג לזה, בגילך?"

כך, בגיל חמישים ושתיים, יצחק יצא ממעגל העבודה. הוא רבץ עם היד המגובסת במרפסת הסגורה, ושמע את אווה מתהלכת בסלון. הוא רצה לכתוב אל חוּמה, אבל לא יכול; הוא היה ימני.