העוזרת האישית של הטייקון הרוסי

1

ממש לא כדאי לה לעשות את זה. ממש לא כדאי.

זו בסך הכול עבודה. עבודה שהיא צריכה עכשיו, בגלל מה שקרה. צריכה מאוד.

עבודה בצמידות אל וסילי דמידוב. בצמידות רבה. למעשה, בתור העוזרת האישית שלו. לורה וסטקוט עצרה באמצע רחוב סלואן בלונדון.

אויש, למען השם.

היא כבר לא הייתה בת ארבע-עשרה שדלוקה על אחיה-למחצה המבוגר, המרטיט ועוצר הנשימה של אחת התלמידות החדשות בבית-הספר, נכון? בית-ספר שבו דודתה שימשה כאם-בית ושבו היא עצמה למדה בזכות עבודתה של דודתה.

נכון.

היא גם כבר לא הייתה אותה נערה מטופשת שחיפשה באינטרנט בסתר ובלהיטות כל פיסת מידע אפשרית על וסילי דמידוב ולמדה בעל-פה את כל החומר שהצליחה למצוא עליו. תודה לאל שבזמנו לא היו קיימים האתרים החברתיים הגדולים, כך שהיא לא עשתה מעצמה צחוק מושלם בפומבי, חשבה לורה באירוניה. די בכך שהיא צילמה אותו כדי שתוכל לפנטז עליו בפרטיות.

היא צילמה את התמונה כשהוא הגיע לבית-הספר כדי לאסוף את אחותו-למחצה ביום שישי אחד אחר-הצהריים. ידיה רעדו כשצפתה בו פוסע מהמכונית שלו אל אחותו-למחצה הממתינה. השרירים של גופו הגברי הקרינו כוח רב תחת מכנסי הג'ינס וחולצת הטי השחורה שלבש, ומראהו גרם לה לבעור מערגה. זה היה נס שהתמונה שצילמה לא הייתה מטושטשת עד כדי חוסר זיהוי. היא הסתירה את התצלום במקום המיוחד והמקודש ביותר שלה: המגרה ה"סודית" בקופסת התכשיטים שהייתה שייכת במקור לאמה ושתמיד נשאה בחובה הד לריח המיוחד של אמה. קופסת התכשיטים הזאת עדיין הייתה ברשותה.

והתצלום?

עכשיו היא סתם מגוחכת. אם התצלום עדיין בידיה, זה פשוט מפני שהיא לא חשבה לזרוק אותו. זו הסיבה היחידה.

היא הייתה בת ארבע-עשרה כה תמימה ואידיאליסטית עד שהערצה מרחוק הפכה להיות לה טבע שני כמו נשימה.

היא טוותה כאלו פנטזיות מגוחכות סביב שניהם – פנטזיות שרק נערה בודדה ורומנטית מדי שההורמונים שלה מתעוררים לחיים יכולה לטוות. בדמיונה אפילו הרשתה לעצמה להאמין שמשום ששניהם איבדו את אמותיהם, יש ביניהם חיבור מיוחד.

כל זה מבלי שהיא פגשה אותו בכלל פנים אל פנים, לא כן שכן דיברה איתו. עם זאת, היא חלמה עליו אינספור חלומות בהקיץ. היא נקרעה בין ערגה כואבת שהוא יבחין בה לבין רטט הפחד מהמחשבה שזה יקרה, ואיך היא תתמודד עם התרגשות חושנית כה רבה.

אז מה? זה היה פעם. עכשיו המצב שונה. היא זה עתה אמרה את שמו בראשה מספר פעמים בלי שפעימות לבה ייכנסו להילוך-על, נכון? לא, היא כבר לא הייתה בת ארבע-עשרה, הבטיחה לעצמה. אך היא עדיין לא התאפקה והעיפה מבט בחלון של חנות המעצבים היקרה שעל פניה חלפה בחופזה בדרכה לראיון שלה, כאילו הרגישה צורך לוודא שהדמות המשתקפת היא של אישה מלאת ביטחון בת עשרים וארבע, לא של נערה בת ארבע-עשרה. יתרה מזאת, אישה ששערה הברונטי באורך הכתף היה מסורק באלגנטיות ושעיניה הכחולות-ירוקות, פני הלב שלה, עורה החיוור הקלטי ושפתיה המלאות הרכות היו מאופרים בטעם – כראוי לאשת קריירה שעומדת להגיע לראיון לעבודה שבה תלוי הביטחון הפיננסי המידי שלה.

אז למה היא הרגישה צורך לבדוק? לא ייתכן שהיא באמת פחדה שאי שם בתוכה עדיין קיימת אותה נערה בודדה, רומנטית ואידיאליסטית מדי, ושבאמצעות איזו אלכימיה מסוכנת וסילי דמידוב יוכל להחיות את הנערה הזאת ואת אהבתה אליו מעצם העובדה ששניהם ינשמו את אותו האוויר, נכון?

במקום לחשוב על העבר, היא צריכה להתמקד בהווה, הזכירה לעצמה לורה. אם לשבש את הציטוט המפורסם של אוסקר ויילד, דחייה ומכתב פיטורין מעבודה אחת שמתאימה לכישוריה אפשר לפרש כביש מזל, אבל דחייה מעבודה שנייה תיזקף לרעתה ותשפיע על עתיד הקריירה שלה.

היא כמובן לא שגתה בשום אשליות. היא ידעה בדיוק מדוע לא זכתה בקידום המובטח בעבודתה הקודמת. אחרי-ככלות-הכול, המנכ"ל החדש של החברה הבהיר לה היטב את הסיבות.

הכאב וההשפלה שספגה מחקו לרגע את הצבע מפניה.

אוה, כן, היא הייתה זקוקה לעבודה הזאת – עבודה בתפקיד בכיר עבור וסילי דמידוב, בתור העוזרת האישית שלו, למשך שישה חודשים, עם משכורת שגרמה לה לעצור את נשימתה. זה היה סכום כמעט כפול מהמשכורת הקודמת שלה. חוץ מזה, העבודה תפתח עבורה דלתות ותשפר את קורות החיים שלה, שלא לדבר על כך שתרחיק אותה מהאסון הנוכחי של הקריירה שלה.

העובדה שהיא חזרה לאחרונה לאינטרנט וחיפשה מידע על וסילי דמידוב לא הוכיחה כלום מעבר לעובדה שכמו כל מועמד לעבודה חדשה, היא רצתה להצטייד במידע רב ככל האפשר על העסק שבו קיוותה לעבוד. ובעסק של וסילי דמידוב, וסילי עצמו היה העסק.

ואיזה עסק. וסילי תפס פיקוד על התיק העסקי שפתח אביו המנוח והפך אותו לאימפריה רב-לאומית. המשרד הראשי של האימפריה שלו אולי היה ממוקם טכנית בציריך, אך מתוך מה שלורה הצליחה לגלות, במציאות ראש האימפריה עדיין דבק במסורת של לוחמי המדבר הנוודים שמהם הגיעה משפחת אמו. הוא לא חדל להתרוצץ בין כל המקומות שבהם היו לו עסקים ואינטרסים כלכליים.

בניגוד לאוליגרכים רוסים רבים אחרים, וסילי לא החזיק בתים מפוארים בכל רחבי העולם. תחת זאת הוא התאכסן בסוויטות של מלונות או התגורר במלון דירות, כאילו היה לנפשו צורך לנוע ללא הרף ממקום למקום כמו החולות שפעם נעו תחת כפות רגליהם של שיירות הגמלים של השבט של אמו.

כמה סקרנית ונפעמת הייתה בגיל ארבע-עשרה כשגילתה שווסילי, שהיה רוסי מצד אביו, יכול היה להתחקות אחר שורשי משפחת אמו אל אחד הגזעים האציליים והקדומים ביותר שנדדו במדבריות ובשטחים המחורצים של החלק הדרומי ביותר של הטריטוריות הישנות של רוסיה. היא קראה אגדה שאמרה שאותו שבט של לוחמי מדבר בהירי-עור ובהירי-עיניים מהלו פעם את דמם בדמו של לגיון רומי אבוד, ושגאוותם בת מאות השנים בכישורי הלחימה שלהם נבעה מאותה תקופה. היו באינטרנט סיפורים נוספים על השבט, על הגאווה העזה שלו ועל קוד הכבוד הקפדני שלו.

כמו רבים משבטי המדבר הישנים, מספרם הלך והצטמצם כתוצאה ממלחמות ומחלות עוד הרבה לפני שאמו של וסילי נולדה. היא התאהבה באביו של וסילי ואז קיפחה את חייה בנסיבות טרגיות ביותר. לורה הרגישה פרץ עז של אהבה אידיאליסטית כששמעה מדודתה את הסיפור על חטיפתה ומותה של אמו של וסילי.

אך זה היה נחלת העבר, והיא הייתה צריכה להתרכז בהווה. וכל מה שהיא ידעה על וסילי דמידוב בהווה רמז שהוא חסין בפני הרגישויות של רוב המין האנושי. אדם חזק וקשוח שממוקד לחלוטין בהצלחת העסק שלו. לא אדם שישמח לדעת שנערה בת ארבע-עשרה הייתה פעם כה דלוקה עליו עד שהיא...

זה מספיק!

לורה הציצה בשעונה והרחיבה את פסיעותיה. אסור לה לאחר לפגישה החשובה הזו. ובמיוחד אסור לה לאחר בגלל חלומות בהקיץ על הגבר שצפוי לראיין אותה.

מדירת הנופש האקסקלוסיבית שלו בקומה העליונה של אחד המלונות היוקרתיים ביותר בלונדון הייתה לווסילי תצפית מצוינת על רחוב סלואן ועל השכונה הסובבת כשעמד ליד החלון של הסלון האלגנטי של הדירה. קרן אור שמשית של שלהי יולי נפלה על פניו והדגישה את הזווית החדה והקשוחה של עצמות לחייו ואת הקו המתוח של לסתו.

בעיני בני-ארצו הרוסים, עורו הזהוב ואפו הבולט האריסטוקרטי אולי סימנו אותו כאאוטסיידר – מישהו ששייך לעולם הערבי יותר מאשר לעולמם הם – אבל הוא היה אאוטסיידר בעולם של אמו המנוחה לא פחות משהיה במשפחת אביו. אף אחת מהמשפחות לא ממש קיבלה אותו. הוא נשא את הגנים החיצוניים של אמו ואת המוח המבריק של אביו כאיש עסקים. הוא היה אאוטסיידר שלמד בגיל צעיר להסתדר לבד ולא לסמוך על איש מלבדו. במיוחד אחרי שאמו נחטפה ונרצחה בידי החוטפים שלה בניסיון חילוץ שהשתבש.

מפני שכילד היה תלוי מאוד רגשית באהבת אמו ואחר-כך איבד את האהבה הזאת, כגבר הוא למד להגן על עצמו מפני פגיעות כזאת. וזה בדיוק מה שעשה. הוא הרחיק ממנו אנשים והבטיח לעצמו שלעולם לא יאפשר לעצמו להיות פגיע שוב לכאב של אהבה ואובדן.

עם זאת, בזה הרגע לא העבר גרם לו להקדיר פנים, אלא ההווה. ההווה ומישהי בשם מיס לורה וסטקוט.

איתרע מזלו שהעוזר האישי שלו נאלץ לצאת לחופשה בת שישה חודשים כדי לסעוד את אשתו החולה. למרבה הרוגז, העובד הזמני שהוא שכר במקומו חלה בזן אלים במיוחד של נגיף הנורו-וירוס – בדיוק כשווסילי היה במצב העדין ביותר במשא ומתן עם הסינים והיה זקוק מתמיד לעוזר אישי שלא רק מדבר מנדרינית שוטפת אלא גם רוסית, וכמובן אנגלית, ושמבין את הנהלים ואת המורכבות של כללי הנימוס המקובלים במשא ומתן עם נציגים ופקידים סינים בכירים. וסילי עצמו אמנם שלט בשלוש השפות, אבל אחד מהדברים שלא היה מומלץ לעשות בעת ניהול משא ומתן עם פקידים סינים בכירים היה לקחת סיכון שיפגע במעמדו, או גרוע מכך, לקחת סיכון שיגרום לפגיעה במעמדם הם בכך שיתרגם את עצמו.

וסילי גילה עד מהרה שכשעושים עסקים עם הסינים, חשוב מאוד להחזיק בפמליה מרשימה של עובדים. וזו הסיבה שהוא חיכה עכשיו לראיין את לורה וסטקוט, המועמדת המתאימה ביותר לתפקיד לפי ציידי הראשים שהוא שכר כדי למצוא לו עוזר אישי.

עם זאת, היו סיבות מצוינות לכך שלורה וסטקוט לא הייתה המועמדת או העוזרת האישית שווסילי רצה. הסיבה הראשונה הייתה שהיא הייתה אישה. וסילי הקפיד לא לעבוד בצמידות עם נשים. הוא גילה במהירות שיש סבירות רבה מדי שנשים יראו בו – כרווק עשיר כקורח – בעל פוטנציאלי, ולווסילי לא הייתה שום כוונה להתחתן – לעולם.

שריר קפץ בלסתו, כאילו הוא נאלץ להקשיח את גופו נגד גל של רגש בלתי רצוי. נישואים, כמו כל מערכת יחסים קרובה אחרת, חייבו אותך לתת מעצמך משהו לאחרים. פירושם היה מחויבות, ופירושם היה להיות פגיע לאובדן ולפיכך לכאב מחריד.

בגלל הסתירה שיצרה אצלו המורשת הכפולה שלו, לצד הרוסי המודרני חי בו לוחם מדבר אכזרי, שהקוד המוסרי והאמונות שירש לא השתלבו בחיים המודרניים. ולמה שהוא יתחתן? לא היה שום צורך בכך. בעקבות נישואיה של אלנה, אחותו-למחצה, עם גבר רוסי לא מזמן, סביר להניח שבשלב מסוים ייוולדו להם ילדים שיוכלו לעבוד בעתיד בעסק המשפחתי ולתפוס עליו פיקוד.

אך לא רק הסלידה שלו מהעסקת עוזרת אישית ממין נקבה גרמה לו להסתייג מלורה וסטקוט. למרות קורות החיים המרשימים שלה, מה שהוא שמע עליה מאלנה, יחד עם החקירות שערך על אודותיה, הוכיחו שהיא חסרת אחריות ומוסר, ולכן אין לבטוח בה. בקיצור, מבחינה מוסרית היא הייתה כל מה שהוא לא רצה בעוזרת אישית. לרוע המזל, לא היה אף מועמד נוסף מוכשר כמוה לתפקיד.

לפי הבירורים שערך עליה, היא לא רק הוכיחה שליטה מדהימה במנדרינית וברוסית, אלא גם גילתה בקיאות כה רבה בנימוסים ובמנהגים של עולם העסקים המודרני ושל העולם הסיני הדיפלומטי עד שלא היו לה מתחרים. לכישורים אלה הוא היה זקוק נואשות בזה הרגע, על מנת להשיג את החוזה הסיני שלמענו עבד כמעט שנה וחצי. אם הוא לא יזכה בחוזה, הדבר לא ישפיע רק על האימפריה העסקית שלו ועל רווחיה, אלא גם על פוטנציאל הצמיחה העתידי שלה.

לא, לא הייתה לו ברירה. הוא ייאלץ להציע ללורה וסטקוט את התפקיד.

העלייה המהירה של המעלית היא שהייתה אחראית לתחושת הפרפור הלא רצויה בבטן שלה, לא המחשבה על המפגש פנים אל פנים עם הגבר שכיכב באותן פנטזיות נעורים מביכות שלה ובחלומותיה הרומנטיים, הבטיחה לעצמה לורה כשחיכתה שהדלת החיצונית של דירתו של וסילי דמידוב תיפתח. אחרי-ככלות-הכול, היא עומדת להתראיין לעבודה, עבודה שהיא זקוקה לה נואשות, הזכירה לעצמה. היא לא יכולה להרשות לעצמה לחשוף את הלחץ שלה – לא משנה מה מקורו. מתוך מה שקראה על היכולת הקלינית הקרה של וסילי לנתח כל מה שעמד בדרכן של המטרות העסקיות הנכספות שלו, הוא ללא ספק לא יגלה הבנה כלפי חוסר ביטחון או לחץ אצל אחרים. סביר יותר להניח שהוא ינצל את הפגיעות הזאת לתועלתו.

הנקישות והסיבובים של מנעולים פנימיים נלוו אל קול מכני שהורה לה להיכנס "כשהאור הירוק יידלק". לורה נכנסה בביטחון רב ככל האפשר אל המסדרון הפנימי המלבני המרוצף שיש שהואר באור יקרות באמצעות תאורה מודרנית מוסתרת.

דלתות כפולות בסוף המסדרון נפתחו אוטומטית, וקול נטול גוף הורה לקונית מתוך החדר במבטא אנגלי של המעמד העליון, "תיכנסי."

זו לא הייתה קבלת פנים חמה במיוחד, חשבה לורה כשפסעה לעבר הדלתות ונכנסה לחדר המודרני האלגנטי. אולם תשומת לבה לא הייתה ממוקדת ברהיטי המעצבים היקרים ובעיצוב של החדר, אלא נשלחה כמו יונת דואר אל הגבר שעמד בגבו אליה מול אחד משני החלונות הגבוהים שנפתחו למעין מרפסת.

כמוה, הוא לבש בגדי עסקים רשמיים – חליפה כהה. שערו הכהה הגיע בדיוק אל הצווארון הלבן של חולצתו. ידיו, שהיו לצדי גופו, היו שזופות וחפות מטבעות. ראשו היה מוטה מעט הצדה, כך שהאור מהחלון הבליט את מבנה העצמות החד שלו.

הפרפרים שהיא הרגישה בבטן שלה כשיצאה מהמעלית הפכו לתלתל רגש ברור ומעיק. זו כמובן לא הייתה מודעות אליו כגבר, ובהחלט לא הערכה נשית חסרת אונים לנוכח אותה גבריות. אסור שזה יהיה אפשרי. לא עם מי שהיא הייתה והמשמעות שעלולים לייחס לזה אנשים אחרים אילו ידעו. זה הרי לא שהיא בחרה להיות כזאת. ובהחלט לא היה לזה שום קשר לווסילי דמידוב ולרגשות שהיו לה כלפיו בגיל ההתבגרות.

היא פשוט הרגישה חרדה טבעית מאוד, התעקשה לורה. חרדה מקצועית משום שהייתה זקוקה נואשות לעבודה הזאת. זה הכול.

ואז הוא הסתובב.

הגבר שהיא העריצה בגיל ארבע-עשרה כנראה נשמר בזיכרון שלה במיקוד רך, והמיקוד הזה עודן על-ידי אידיאליזם, הבינה לורה. היא ספגה את העוינות הצורבת והנושכת של מבטו, מבט שהזכיר לה את הרוח הקרה ביותר שנשבה אי פעם מערבות החורף.

היא לימדה ברוסיה לפרק זמן מסוים, כפי שלימדה בסין, בזמן שלמדה את השפות של שתי הארצות. והיא ידעה בדיוק איך הרוח יכולה לצרוב את הבשר ואת החושים ולהרוס את אלה שלא היו חזקים דיים לעמוד בהתקפתה.

אותה רוח והצלפת חול המדבר והחום הבוער בוודאי סיתתו את מבנה העצמות של הפנים הגבריות הללו שהיו משוללות כל רכות. העור השזוף אולי נראה חמים כקטיפה ואנושי מספיק כדי לפתות מגע עורג של כל אישה, אך העיניים האפורות כצור הזהירו מפני הגורל שיהרוס את מי שיהיה פזיז דיו כדי לנסות להגיע לאינטימיות אסורה שכזאת. זה היה גבר שהתגאה בחוסר פגיעות אנושית, ידעה לורה מהמחקר שלה, אבל המציאות הזאת שניכרה באופן כה ברור וצורם בתווי פניו עדיין היוותה זעזוע מטלטל. דמותו הגבוהה ורחבת הכתפיים אולי הייתה מכוסה במיטב האופנה שרחוב סביל רואו יכול היה לספק, אבל ניכר היה שמתחת לאותם בגדים בני המאה העשרים ואחת לא הסתתר בשר פגיע אלא שריון פלדה קשה.

האיש הזה ירש הן את דם השבט של אמו והן את ההצלחה העסקית של אביו, ושתי מורשות אלו הלחימו אותו והולחמו לתוכו. הסקירה הביקורתית שלו הבהירה זאת ללורה. הוא אולי היה בדמו בן המדבר, אך היו בו קור וריחוק, כמעט דחייה מוחלטת של האנושיות שלו בשילוב עם בוז כלפי פגיעותם של אחרים. מתקפת המידע שקיבלה מחושיה הייתה כמעט קשה מדי לעיכול.

כל מערכות האזהרה בגופה ובמוחה אמרו לה לפנות ולעזוב, לברוח אם צריך. אולם... רטט הרגש הזה, אותה מודעות חושנית אליו כגבר שהייתה לא רצויה אבל החלטית, שרעדו לאורך קצות עצביה ועקצצו בכל נקבובית של עורה הוכיחו... לא הוכיחו כלום. ואם הרגש באמת היה קיים, ולא היה רק איזו שארית מגוחכת משנות העשרה שלה, תוצר הדמיון שלה, היא צריכה להתעלם ממנו, אמרה לעצמה בתקיפות.

התצלום שצרפה אל קורות החיים שלה לא חשף את העדינות הנשית ואת השלמות של פני הלב שלה ושל תוויהן כפי שעשתה לורה בגרסתה המציאותית, נאלץ וסילי להודות כשבחן את האישה הצעירה שעמדה לפניו. למרבה הפלא – או למרבה החשד, תלוי בנקודת ההסתכלות, והוא תמיד נטה לכיוון החשד –הוא לא מצא עליה מידע באינטרנט. לא תצלומים מביכים של תעלולים באוניברסיטה, לא רשומות רכילותיות שחשפו היבטים אמיתיים באישיותה. אך הוא כמובן לא נזקק להם. הוא כבר ידע בדיוק איזה סוג אדם היא. הסוג שהוא תיעב יותר מכול.

היא לבשה על גופה הדק האלגנטי שמלת קיץ אופנתית, עסקית, בצבע אוף-וייט, ומעליה לבשה ז'קט אפרפר אופנתי לא פחות, בשילוב עם נעלי עקב מעור אפור ותיק עור שחור עסקי. היא אולי הייתה מושכת, אבל הוא ידע מי היא באמת. בדיוק כפי שידע שמתחת לבגדים שרפרפו על גופה הסתתרו חיטובים שהיו קוסמים לכל גבר הטרוסקסואל, ושהם היו טבעיים לחלוטין.

בתוך ראשו גילה וסילי שהוא מבצע חישוב לא הגיוני ומיותר לחלוטין של מספר החודשים שחלפו מאז חפן בידיו לאחרונה את הרכות המלאה של שדי אישה בזמן שנישק לאט את דרכו מטה מצווארה לעברם. עורה יהיה חיוור כשמנת ויהווה פיתוי חושני לגבר שיחשוק בה. אך הוא כמובן לא היה הגבר הזה. הוא שלט בתגובות הגבריות שלו. הן לא שלטו בו. המודעות המינית העזה כמכת ברק שטלטלה אותו הייתה חסרת חשיבות. זו הייתה בסך הכול תגובה גופנית אינסטינקטיבית. זה הכול. היו לו דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם מאשר בהתפרצות הקצרה והמעיקה של תשוקה גברית שהציפה אותו והייתה הן בלתי מוסברת והן בלתי רצויה.

וסלי סב מעליה ושלח יד אל אי אילו מסמכים שנחו על שולחנו. הוא דרש לקונית כשפנה בחזרה, "אני רואה שאת דוברת גם רוסית וגם סינית. למה רוסית, כשרוב הרוסים שצריכים לדבר ולהבין אנגלית כבר עושים את זה?"

שאלתו הפתיעה את לורה ועוררה בה מודעות עצמית. היא זכרה מאיפה התעורר הרצון שלה ללמוד רוסית, אבל היא לא יכלה לומר לו שהמחשבה שתדבר איתו בשפתו שלו היא שהובילה אותה לפני כל אותן שנים.

"ההורים שלי היו בלשנים. שניהם דיברו רוסית, ואני התחלתי לדבר את השפה בעצמי כי קלטתי אותה מהם. חשבתי... הרגשתי... זה נראה טבעי ללכת בעקבותיהם." אחרי-ככלות-הכול, זה היה חלק מהאמת, גם אם לא סיפרה לו את האמת המלאה.

"את החלטת ללכת בעקבותיהם במקום לצאת לדרך עצמאית? לזה את מתכוונת? את לא חושבת שזה מעיד על חוסר נחישות וחוסר שאפתנות?"

"לא," התגוננה לורה בתקיפות. היא הייתה משוכנעת שהוא מנסה במתכוון לעורר בה אי-נוחות, אבל היא לא התכוונה לאפשר לו. "אחרי הכול יש יכולות שעוברות מדור לדור. במקרה שלך אתה נכנסת בעקבות אביך לאותו תחום עיסוק, וההצלחה שלך הוכיחה שיש לך כישרון לזה. לי היה כישרון לשפות. אחרי שאיבדתי את ההורים שלי, פיתוח היכולת הזאת והכישורים הללו והליכה בעקבותיהם עזרו לי להרגיש שהם ממשיכים להיות חלק מהחיים שלי. אני אוהבת שפות, ורציתי משהו שאוכל להיאחז בו ולהרגיש שהוא חלק מהם."

משהו להיאחז בו. לפני שהוא יכול היה למנוע זאת, בראשו של וסילי הבזיקה בחטף תמונה של אמו בפעם האחרונה שראה אותה בחיים. העובדה שהתמונה הייתה שם בכלל רק הגבירה את סלידתו מלורה. היא עוררה בו זיכרונות שלא הייתה אמורה להצליח לעורר, העירה בו עניינים שאיש לא היה מורשה להעיר, עברה גבולות שאיש לא הורשה לעבור, עם הדיבור שלה על הוריה והסנטימנטליות המטופשת שלה. למה? וחשוב מכך, איך? זה היה מגוחך שאישה כמותה, אישה שהוא ידע שאין לבטוח בה, הצליחה איכשהו לפרוץ את חומות המגן שאפילו המגע העדין והאוהב של אמו החורגת המנוחה לא הורשה לפרוץ. מגוחך ומסוכן. היום שבו אישה כמו לורה וסטקוט תהווה עבורו סכנה כלשהי לעולם לא יגיע, הבטיח לעצמו.

"ביקשתי ממך הסבר למה בחרת ללמוד רוסית. ציפיתי לשמוע סיבה עסקית, לא תיאור של רגשות הילדות שלך."

קשיחותו עוררה בלורה רצון להירתע ממנו. היא ריחמה עליו מאוד כשנודע לה כיצד איבד את אמו. בתור נערה היא אפילו הרגישה שזה מספק להם קשר משותף. האם זו הסיבה שהזכירה את הוריה שלה? האם עדיין רצתה שיהיה לה חיבור אליו? לא! לא יהיה טעם בכך, משום שלורה חשדה שהוא לא יאפשר לאף אישה להתחבר אל האיש שהוא באמת היה.

הביקורת שלו פגעה בה, ובנסיבות רגילות – אלמלא הייתה זקוקה כל-כך לעבודה הזאת – היא הייתה שואלת את עצמה אם הוא האדם שאיתו היא רוצה לעבוד. היא אולי הייתה זקוקה לעבודה הזאת, אבל היא בהחלט לא התכוונה לעבור על ההערה שלו בשתיקה.

היא יישרה את כתפיה ואמרה לו ברעננות, "אולי בחרתי ללמוד רוסית מסיבות אישיות, אבל ההחלטה שלי ללמוד מנדרינית – שלא הייתה אחת מהשפות שההורים שלי דיברו – מוכיחה שחשבתי גם על העתיד העסקי שלי. ההורים שלי הורישו לי את היכולת ללמוד שפות, אבל אני הגעתי להחלטה ללמוד מנדרינית בהתבסס על המודעות שלי לחשיבות הגוברת של סין בשוק העולמי."

היא העזה לקרוא עליו תגר? וסילי לא היה רגיל לדברים כאלה. מאף אחד, ובמיוחד לא מנשים, שלרוב היו להוטות מדי לחזר אחריו ולהחמיא לו.

"את למדת באותו בית-ספר עם אחותי למחצה. למיטב ידיעתי, מנדרינית לא נכללה בתוכנית הלימודים שם."

הוא ידע שהיא למדה יחד עם אלנה? היא ראתה את עצמה בעיני רוחה מנסה לברר מדודתה מתי וסילי צפוי להגיע לבית-הספר כדי לאסוף את אחותו ומתייצבת ליד החלון כדי להשקיף עליו בהגיעו. מנגנון ההגנה של גופה הוצף במודעות עצמית שמקורה באשמה. לא ייתכן שהוא יודע על זה, כפי שלא ייתכן שהוא יודע כמה פעמים היא דמיינה במחשבתה איך תעבור באגביות רבה על פני המכונית החונה שלו בעודו מחכה לאלנה, אבל תמיד בסוף לא מצאה את האומץ לעשות זאת. היא סתם מגוחכת, הזהירה את עצמה. ברור שהוא יודע שהיא למדה יחד עם אלנה, בדיוק כפי שהוא ידע שדודתה הייתה אם-בית במקום, כי – מטבע הדברים, בתור המעסיק האפשרי שלה – הוא בוודאי ערך עליה בירור.

"לא. מנדרינית לא נכללה בתוכנית הלימודים," הסכימה.

גבה כהה אחת התרוממה, ולורה הרגישה שמדובר בהבעה ביקורתית קרה.

"שיעורים פרטיים בוודאי חייבו את דודתך בהוצאות נוספות."

הוא ממש לא חיבב אותה. לורה הרגישה בכך.

"שילמתי עליהם בעצמי," הודיעה לו בקול קר כשלו. "חלק מהתלמידים הפרטיים שיכנו את הסוסים שלהם באורוות פרטיות, ואני עבדתי בניקיון האורוות. הם זכו לשעה נוספת במיטה בכל בוקר, ואני הרווחתי את הכסף כדי לשלם על שיעורי המנדרינית שלי. אוה, ולפני שתשאל אותי, חסכתי כסף וקניתי לעצמי אופניים ישנים כדי שאוכל לרכוב אל האורוות."

בניגוד לרצונו עלתה בראשו של וסילי תמונה של גרסה צעירה יותר של לורה וסטקוט – עם קוקו, רעננת פנים ונחושה – שרוכבת על אופניה מדי בוקר, בכל מזג אוויר, כדי לבצע את המטלות שנערות ממשפחות עשירות ומפונקות יותר לא רצו לבצע, לפני שחזרה לבית-הספר כדי להתחיל את יום הלימודים. אביו שלו תמיד התעקש שהוא יעבוד כנער עבור דמי הכיס שלו, ואפילו לאלנה, אף שזכתה להגנה רבה, היו מטלות מיוחדות משלה.

וסילי הזדקף. הוא לא נהג לערב את רגשותיו כשחשב על אנשים אחרים, ובוודאי לא לקשר בין המצב שלהם לשלו. לא היה לו מושג איך ולמה זה קרה, אבל הוא ידע שאסור שזה יקרה שוב.

"אני רוצה שתקריאי לי את המסמכים האלה בקול ותוך כדי כך תתרגמי אותם למנדרינית," אמר ללורה בעודו מדחיק בתקיפות את התמונה הלא רצויה שלה כנערה.

לורה רפרפה במהירות רבה על הפסקה הראשונה שנמסרה לה, שכללה נתונים טכניים. כמי שעבדה בעסק שהתמחה במתן שירותי תרגום ובניהול משא ומתן של נושאים עסקיים מורכבים, היא שלטה היטב במה שווסילי ביקש ממנה לעשות. לכן לא הייתה שום סיבה שידה ואחר-כך כל גופה ירעדו קלות או שצבע יציף את פניה ויימחק מהן. זאת אומרת, חוץ מהעובדה שידו של וסילי התחככה בידה כשהוא הושיט לה את הדף. זה היה מגוחך. לא ייתכן שמגעו של וסילי השפיע עליה כך.

היא נשמה עמוק והחלה לתרגם את המידע שבדף המודפס.

היא טובה, נאלץ וסילי להודות כשעקב אחרי התרגום של לורה. העוזר האישי שלו היה נזקק לזמן רב יותר כדי לתרגם את הטקסט, למרות הניסיון שלו.

"ועכשיו את מוכנה לתרגם את זה לרוסית?"

לורה הנהנה.

היא שוב עשתה עבודה מושלמת. לא שווסילי ציפה לפחות או היה מתפשר על פחות.

"אז הוכחנו שכישורי התרגום שלך... עומדים בדרישות, אבל אם את יודעת משהו על סין, את יודעת שמשא ומתן עסקי מוצלח עם הסינים לא מתבסס רק על שליטה טובה במנדרינית."

"כן, כמובן," הסכימה לורה. "גם אם הם מדברים בשפה אחרת, ראשי התעשייה הסינית ופקידים סינים בכירים נעזרים לעתים קרובות בפמליה של מתרגמים ועוזרים אישיים כי זה תורם למעמד שלהם. זה חלק בלתי נפרד מהדרך הסינית לעשות עסקים. מכיוון שאתה בעצמך דובר גם רוסית וגם מנדרינית, הנחתי שבמידה מסוימת בגלל סוגיית הכבוד החלטת לנהל משא ומתן באמצעות מישהו אחר."

"זה נכון," השיב וסילי והביט בה, עיניו סגורות מעט ומבטו האפור בלתי קריא.

לורה ידעה אינסטינקטיבית שסקירתו השותקת הייתה הן ביקורתית והן נועדה להלחיץ אותה.

היה לה הרבה יותר טוב, הרבה יותר קל, אלמלא אותה אהבת נעורים מטופשת נתקעה בין רגשותיה. די היה בנוכחותה כדי לערער את הביטחון העצמי שלה.

כששתיקתו של וסילי התארכה עד כדי אי-נוחות, הוא הנחית את המכה הבלתי צפויה. "אני מבין שהתפטרת ממקום העבודה הקודם שלך, בלי שמצאת לך קודם מקום עבודה חדש. למה? זה סיכון רציני באקלים הפיננסי של ימינו."