העונה החמישית

בואי נתחיל עם סוף העולם, מה את אומרת? נסיים עם זה ואז נוכל לעבור לדברים המעניינים באמת.

אבל תחילה, אקורד סיום פרטי. יש דבר שיעבור במחשבותיה שוב ושוב בימים הבאים, כאשר היא תדמיין כיצד בנה מת ותנסה להבין משהו שמטבעו פשוט בלתי מובן. היא תכסה את גופתו הקטנה והשבורה של אוּצֶ'ה בשמיכה — מלבד פניו, מפני שהוא מפחד מהחושך — ותשב לידו בקיפאון חושים, והיא לא תשים לב בכלל שהעולם בחוץ מגיע לקיצו. העולם כבר מת בתוכה, ואף אחד מן הסופים הללו הוא לא הפעם הראשונה עבורה. היא כבר מנוסה לגמרי בדברים האלה.

מה שהיא חשבה אז, ומה שתחשוב לאחר מכן הוא: הוא לפחות היה חופשי.

ונשמתה המרירה והעייפה משיבה על אותה כמעט-שאלה כל אימת שהמחשבה הזאת חולפת במוחה המוּכה והמבולבל:

הוא לא היה. הוא לא היה חופשי באמת. אבל עכשיו הוא יהיה.

אבל את צריכה להבין את ההקשר. לכן אנסה שוב לספר על הסוף, והפעם אתחיל מהיבשת.

יש עולם.

זה עולם רגיל, כמו רוב העולמות. הרים ומישורים וקניונים ושפכי נהרות, כמו כל המקומות. עולם רגיל, פרט לגודל ולאופן שבו הוא מתנועע. העולם הזה זז הרבה. כמו זקן חסר מנוחה ששוכב במיטתו, מתנועע ונאנח, משהק ונופח, מפהק ומגהק. ומובן שאנשיו של אותו עולם קראו לו הדממה. זהו עולם של שקט ושל אירוניה מרירה.

לדממה יש גם שמות אחרים. פעם העולם היה מורכב מכמה ארצות. עכשיו הוא יבשת אחת ענקית ורצופה, אבל במועד עתידי כלשהו הוא שוב יהיה מפורק לכמה חלקים.

האמת, זה יקרה בקרוב מאוד.

הסוף מתחיל בעיר: העיר העתיקה והגדולה והחשובה ביותר בעולם. שמה של העיר הוא יוּמֶנֶס, ופעם היא הייתה לב הקיסרות. היא עדיין הלב של דברים רבים מאוד, אף שהקיסרות הספיקה לקמול לא מעט מאז ימי לבלובה הראשונים, כדרכן של כל הקיסרויות.

יומנס אינה מיוחדת בשל גודלה. יש הרבה ערים גדולות בחלק הזה של העולם, שרשראות של ערים המשתרעות כמו חגורה יבשתית סביב קו המשווה. במקומות אחרים בעולם, הכפרים כמעט אינם מתפתחים והופכים לעיירות, ועיירות כמעט אינן הופכות לערים, כיוון שקשה לשמר את מקומות היישוב האלה כאשר הארץ מנסה לאכול אותם שוב ושוב... אבל יומנס הייתה יציבה במשך רוב אלפיים ושבע מאות השנים שבהן התקיימה.

יומנס היא ייחודית מפני שבמקום הזה בני האנוש העזו לבנות לא רק לשם הביטחון, לא רק לשם הנוחות ואפילו לא רק לשם היופי, אלא לשם האומץ. חומות העיר הן מלאכת מחשבת של פסיפסים עדינים ועיטורים המתארים את ההיסטוריה הארוכה והאכזרית של יושביה. בתי מגוריה המגובבים זה סביב זה מקיפים מגדלים גבוהים הבוקעים מהם כמו אצבעות אבן, עששיות מגולפות מוארות בעזרת הפלא המודרני של אנרגיה הידרואלקטרית, גשרים מתנשאים ועדינים העשויים מזכוכית ויומרנות אין-קץ, ומבנים ארכיטקטוניים הנקראים מרפסות שהם כה פשוטים, ועם זאת כה מטופשים, עד כי איש לא חשב לבנות אותם בעבר (אבל רוב ההיסטוריה אינה כתובה, זכרי זאת). הרחובות מרוצפים, לא באבנים שניתן להחליפן בקלות אלא בחומר פלאי, חלק ושטוח שהתושבים מכנים בשם אספלט. אפילו הבקתות ביומנס נועזות, משום שהן עשויות רק מקירות דקים שסערה עזה אחת יכולה לעקור ממקומם, קל וחומר רעידת אדמה. ובכל זאת הן עומדות על תילן, כפי שעמדו זה שנים רבות.

בלב העיר יש בניינים גבוהים רבים, לכן אולי אין זה מפתיע שאחד מהם גבוה יותר ונועז יותר מכל שאר המבנים הנועזים הקיימים בעיר: מבנה אדיר שבסיסו פירמידה בצורת כוכב העשויה מלבני אובסידיאן מגולפות בקפידה. פירמידות הן הצורה האדריכלית היציבה ביותר עלי אדמות, והצורה הזאת היא חמש פירמידות הסובבות זו את זו, אם כך, למה לא? והיות שזוהי יומנס, כדור גיאודזי ענק שקירותיו מרובי הפאות דומים לענבר שקוף, נח בראש הפירמידה, ונראה שהוא מונח שם באיזון עדין — אף-על-פי שבאמת כל חלק מהמבנה נוצר כדי לתמוך בו. הוא נראה כאילו הוא תלוי מעל תהום, וזה כל מה שחשוב.

הכוכב השחור זה המקום שבו נפגשים מנהיגי הקיסרות כדי למלא את משימות המנהיגות שלהם. בכדור הענבר הם מחזיקים את הקיסר שלהם, מושלם ומשומר בקפידה. הוא משוטט בייאוש במסדרונות הזהב שלו, עושה כפי שנאמר לו וחושש מהיום שבו אדוניו יחליטו שבתו תהיה קישוט הולם יותר ממנו.

דרך אגב, אף אחד מהמקומות או מהאנשים האלה אינם חשובים באמת. הם מופיעים כאן רק כדי שתוכלי להבין את ההקשר.

אבל יש אדם שיהיה חשוב מאוד לסיפור שלנו.

לעת עתה את יכולה לדמיין כיצד הוא נראה. את גם יכולה לדמיין מה הוא חושב לעצמו. ייתכן שתטעי לחלוטין, הרי אלה הן השערות ותו לא, אבל ודאי תצדקי בכמה מן הדברים. בהתבסס על מעשיו האחרונים, יש רק מחשבות מעטות היכולות לחלוף בראשו ברגע זה.

הוא עומד על גבעה לא הרחק מחומות האובסידיאן של הכוכב השחור. מכאן הוא רואה את רוב העיר, מריח את העשן, הולך לאיבוד בשאון. קבוצת נשים צעירות הולכת באחד מנתיבי האספלט תחתיו. הגבעה ניצבת בפארק אהוב על תושבי העיר (שמרו על הירוק בתוך החומות, מייעצת לנו תורת האבן, אבל ברוב הקומונות חורשים את האדמה ושותלים פקעות ומיני קטניות המעשירות את הקרקע. רק ביומנס, הירוק מעוצב לשם היופי עצמו). הנשים צוחקות ממשהו שאחת מהן אמרה, והקול מגיע לאוזניו של האיש עם הרוח החולפת. הוא עוצם את עיניו ונהנה מהצלילים הנעימים של קולותיהן, מהרעד הקליל של צעדיהן המרחפים כפרפרים כנגד הסֶסַפינה שלו. לידיעתך, הוא אינו מסוגל לראות את שבעת מיליוני התושבים של העיר. הוא טוב, אבל לא טוב עד כדי כך. אבל את רובם, כן. הם שם. כאן. הוא נושם עמוק והופך לחלק מהעולם עצמו. הם צועדים על נימי עצביו, קולותיהם מניעים את השערות הדקות שעל עורו, נשימותיהם מרעידות את האוויר שהוא שואף לריאותיו. הם נמצאים עליו. הם נמצאים בתוכו.

אבל הוא יודע שהוא לא אחד מהם, ולעולם לא יהיה.

"האם ידעת," הוא אומר בקור רוח, "שתורת האבן הראשונה באמת נחקקה באבן? כדי שלא יהיה ניתן לשנות אותה לפי האופנה או לפי הפוליטיקה הנוכחית. כדי שהיא לא תתבלה."

"ידעתי," נשמע הקול לצידו.

"הממ. כן, שכחתי, ודאי היית שם כאשר חקקו אותה." הוא נאנח והביט בנשים נעלמות מטווח ראייתו. "לא מסוכן לאהוב אותך. אין אכזבה. וגם אין מוות. ואני יודע מה המחיר עוד מההתחלה."

הוא אינו זוכה לתשובה. הוא לא באמת ציפה לתגובה, אף שחלק ממנו אכן קיווה לה. הוא היה בודד כל-כך.

אבל תקווה אינה חשובה כעת, כמו גם רוב הרגשות האחרים שהוא יודע שיביאו אותו רק לייאוש אם יחשוב עליהם שוב. הוא חשב על זה די והותר. הזמן להתלבטויות כבר חלף עבר לו.

"הדיבר," אומר האיש ופורש את זרועותיו, "חקוק באבן."

דמייני כי פניו כואבות בשל החיוך. הוא מחייך כבר שעות: שיניו קפוצות, שפתיו משוכות לאחור, עיניו מצומצמות ואפשר לראות בבירור את הקמטים סביבן. רק רב-אמן יכול לחייך חיוך הגורם לאנשים להאמין לו. חשוב להכליל תמיד גם את העיניים. אחרת אנשים יֵדעו שאתה שונא אותם.

"מילים חקוקות הן נצחיות."

הוא לא מדבר אל מישהו מסוים, אבל לצידו עומדת אישה — בערך אישה. היא מתחזה לאישה אנושית, אבל בדרך שטחית ביותר, כמחוות נימוס עבורו. ולכן השמלה הארוכה והמשתפלת שהיא לובשת אינה עשויה מבד. היא פשוט עיצבה חלק מהחומר הקשיח שהיא עשויה ממנו כדי להתאים להעדפותיהם של בני התמותה השבריריים שבקרבם היא מסתובבת כעת. ממרחק ניתן להאמין לאשליה כי היא אישה העומדת במקום, לזמן-מה לפחות. אבל מקרוב כל משקיף בר דעת יבחין מייד כי עורה לבן כחרסינה, וזו אינה מטאפורה. כפסל היא יפה למדי, אף שמציאותית מדי לפי הטעם המקומי. רוב תושבי יומנס מעדיפים את המופשט והמעודן על פני המציאותי והגס.

כאשר היא פונה אל הגבר — לאט, שכן טורפי האבן הם איטיים כשהם מעל פני הקרקע, מלבד כאשר הם לא — התנועה הזאת מעבירה אותה מעל ומעבר ליופי אמנותי, אל משהו אחר לגמרי. האיש התרגל לזה, ולמרות זאת הוא אינו מביט בה. הוא לא רוצה להרוס את הרגע בבחילה.

"מה תעשי?" הוא שואל אותה. "כאשר זה ייגמר. האם בני מינך יקומו מן ההריסות וייקחו את העולם הזה מאיתנו?"

"לא," היא אומרת.

"למה לא?"

"רק מעטים מאיתנו רוצים בכך. על כל פנים, אתם עדיין תהיו כאן."

הגבר מבין בדיוק למה היא מתכוונת. אתם. האנושות. בדרך כלל היא מתייחסת אליו כאילו הוא מייצג את כל בני מינו. גם הוא מתייחס אליה כך. "את נשמעת בטוחה מאוד."

היא לא משיבה לו. טורפי האבן כמעט לעולם אינם טורחים לציין את המובן מאליו. הוא שמח, כיוון שאילו דיברה הדבר ממילא היה מטריד אותו. קולותיהם של טורפי האבן לא מרעידים את האוויר כמו אלה של בני האנוש. הוא לא יודע כיצד זה עובד. לא אכפת לו כיצד זה עובד, אבל הוא רוצה שהיא תהיה בשקט.

הוא רוצה שהכול יהיה שקט.

"סוף," הוא אומר. "בבקשה."

ואז הוא משתמש בכל השליטה העדינה שתמרנו אותו וכפו עליו והכו אותו כדי שירכוש אותה, ובכל הרגישות שאדוניו החדירו בו באמצעות דורות של אונס וכפייה וברירה לא טבעית בכלל. אצבעותיו נפרשות ורועדות כאשר הוא מרגיש כמה נקודות מהדהדות במפת מודעותו: חבריו העבדים. הוא אינו יכול לשחרר אותם, לא במובן הממשי. הוא ניסה לעשות זאת בעבר ונכשל. אבל הוא יכול לגרום לסבלם לשרת מטרה נעלה יותר מאשר היוהרה של העיר והפחד של הקיסרות.

לכן הוא נכנס עמוק יותר פנימה ואוחז בזמזום ההמהום המהדהד ההומה והסואן של העיר הענקית, ושל משטח האבן השקט יותר שתחתיה, ובכבשן החום האדיר והלחץ שמתחתיו. ואז הוא פורש את עצמו לצדדים, אוחז את משטח הארץ האדיר שעליו יושבת היבשת, שמתרכב כתצרף עם הממלכות האחרות.

ובסופו של דבר הוא מפנה את כוחו מעלה. כדי לקבל את הכוח.

הוא לוקח את הכול בידיו הדמיוניות, את דרכי האבן ואת המַגמה ואת האנשים ואת הכוח. את הכול. הוא מחזיק בהם. הוא לא לבד. העולם נמצא איתו.

ואז, הוא שובר אותו.

כאן היא הדממה, אשר אינה דוממת אפילו ביום טוב.

עכשיו היא רועדת, מהדהדת לקראת האסון הקרוב. עכשיו יש קו, המשתרע בערך מכיוון מזרח למערב וישר יתר על המידה, כמעט מושלם ולא טבעי באופן שבו הוא מתמשך לאורך קו המשווה של הארץ. נקודת המקור של הקו הזה היא העיר יומנס.

הקו עמוק וגס, חתך במעטה הפלנטה עצמה. מגמה בוקעת מתוכו, טרייה וזוהרת באור אדום. האדמה יודעת היטב לרפא את עצמה. הפצע הזה ייסגר מהר במונחים גיאולוגיים, ואז האוקיינוס המטהר יחצה את היבשת לשני חלקים. עד שדבר זה יקרה, החתך יזדהם ויסבול לא רק מחום אלא גם מאפר שחור וגס שדי בו כדי לחנוק, בתוך כמה שבועות, את השמיים ברוב האזורים של הדממה. צמחים ימותו בכל מקום, והחיות התלויות באותם צמחים ירעבו, והחיות שאוכלות את החיות האלה ירעבו. החורף יגיע מוקדם, ובעוז, ויימשך זמן רב מאוד. הוא יסתיים, כשם שכל חורף מסתיים, ואז העולם יחזור לקדמותו. בסופו של דבר.

בסופו של דבר.

אנשי הדממה חיים במצב תמידי של מוכנות לאסון. הם בנו חומות וחפרו בארות והטמינו מזון, והם יכולים להחזיק מעמד בקלות חמש, עשר, ואפילו עשרים וחמש שנים בעולם בלי שמש.

במקרה הזה, המשמעות של בסופו של דבר היא כמה אלפי שנים.

בזמן שאנחנו מתעסקים בדברים הקשורים ליבשת, לפלנטה, צריך גם להזכיר את האובליסקים, המרחפים מעל לכול.

לאובליסקים היו פעם שמות אחרים, בתקופה שהם נבנו והוצבו במקומם וכשהשתמשו בהם, אבל איש אינו זוכר את השמות או את מטרתם של המתקנים הגדולים הללו. זיכרונות הם שבירים כמו לוח צפחה דק בדממה. למעשה, בזמנים אלה אין איש שבאמת מקדיש להם תשומת לב ראויה, אף שהם ענקיים ויפים ואפילו מפחידים מעט: רסיסי בדולח ענקיים המרחפים בין העננים, מסתובבים לאיטם ונודדים לאורך נתיבי טיס לא מובנים, מתערבלים ונעלמים מדי פעם כאילו הם לא אמיתיים — אף שיכול להיות שזה רק עיוות של האור (זה לא). ברור לנו שהאובליסקים אינם טבעיים.

כמו כן ברור לגמרי שאיננו יכולים להתעלם מהם. הם מדהימים, אבל חסרי מטרה: עוד מצבה לתרבות נוספת שהשמידו בהצלחה מאמציו הבלתי נלאים של אבא אדמה. יש עוד גלעדים כאלה ברחבי העולם: אלף ערים הרוסות, מיליוני אנדרטאות לגיבורים או לאלים שאיש אינו זוכר, כמה עשרות גשרים המובילים לשום מקום. אל לנו להעריץ דברים כאלה, כך אומרים האנשים החכמים בדממה. האנשים שבנו את הדברים הישנים הללו היו חלשים, והם מתו, וזו מנת חלקם של כל האנשים החלשים. הדבר הנורא ביותר הוא שהם נכשלו. אותם אנשים שבנו את האובליסקים פשוט נכשלו כישלון חרוץ יותר מכל השאר.

אבל האובליסקים עדיין קיימים, ויש להם תפקיד בסופו של העולם, ולכן חשוב לדעת על קיומם.

בחזרה למישור האישי. צריכים לחזור ולהניח רגליים על הקרקע, חה חה.

האישה שהזכרתי, אותה אחת שבנה מת. היא לא הייתה ביומנס, למרבה המזל, אחרת זה היה סיפור קצר מאוד. ואת לא היית קיימת.

היא חיה בעיירה שנקראת טִירִימוֹ. בלשון אנשי הדממה עיירה היא מעין קום, או קומונה — אבל יחסית לקומים, טירימו אפילו לא גדולה מספיק להיקרא עיירה. טירימו שוכנת בעמק הנושא את אותו השם, אבל לרגלי הרי טירימס. גוף המים הקרוב ביותר הוא נחל קטן הנקרא בפי המקומיים טיריקה הקטן. בשפה שאינה קיימת עוד פרט לכמה רסיסים לשוניים עקשניים, המשמעות של איטירי היא "שקט". טירימו רחוקה מהערים הנוצצות והיציבות של המשווניים, ולכן כאן האנשים בונים באופן שיאפשר להם להגן על עצמם בשעת רעידות האדמה הבלתי נמנעות. אין כאן מגדלים נאים או קרניזים, רק קירות בנויים מעץ ומלבֵנים זולות, חומות ומקומיות, המונחות על יסודות של אבן גסה. אין דרכי אספלט, רק מדרונות מדושאים שחוצים אותם שבילי עפר, ורק על כמה מהשבילים האלה הניחו לוחות עץ או אבני ריצוף. זהו מקום שלֵו, אף שהאסון שבדיוק התרחש ביומנס יתחיל בקרוב לשלוח את אדוותיו הסיסמיות דרומה כדי לשטח את כל האזור הזה.

בעיירה הזאת יש בית שאינו שונה מכל האחרים. הבית הזה, הניצב על אחד המדרונות, אינו אלא חור חפור באדמה שסביבו הניחו לבנים וחומר כדי להגן עליו מפני הגשם, ואז הניחו עליו גג של קרשי עץ ארז וכיסו באדמת עשב. האנשים המתוחכמים של יומנס צוחקים (צחקו) על חפירות פרימיטיביות כאלה, אם הם בכלל חושבים (חשבו) על דברים כאלה — אבל עבור האנשים בטירימו, החיים באדמה הם מעשה פשוט והגיוני. במבנה הזה קריר בקיץ וחמים בחורף. הוא גם יעיל בפני רעידות אדמה וסערות.

שמה של האישה הוא אֵסוּן. היא בת ארבעים ושתיים. היא דומה לרוב הנשים מהמשווניים: גבוהה כאשר היא עומדת, גווה זקוף וצווארה ארוך, בעלת ירכיים שבקלות הוציאו מביניהן את שני ילדיה ושדיים שבקלות האכילו אותם, וידיים רחבות וגמישות. היא נראית חזקה ובשרנית. דברים כאלה מוערכים בדממה. שערה תלוי סביב פניה בתלתלים צמודים ויבשים שכל אחד מהם עבה כמו זרתה, וצבעם השחור דוהה לחוּם בקצותיו. גון עורה חום-צהבהב לא נאה על-פי אמות מידה מסוימות ושחום-חיוור לא נאה על-פי אמות מידה אחרות. בני תערובת משווניים, כך קוראים (קראו) תושבי יומנס לאנשים כמותה — יש בהם מספיק מהסַנזֵה כדי שיראו זאת, אבל לא מספיק.

הילד היה בנה. שמו היה אוצ''ה. הוא היה כמעט בן שלוש. הוא היה קטן לגילו, בעל עיניים גדולות ואף כפתור, שובב ובעל חיוך מתוק. לא חסר לו אף לא אחד מהמאפיינים שיש לילדים מבני האנוש ואשר מקנים להם את אהבת הוריהם מאז הגיעו בני המין הזה למידה כלשהי של חשיבה הגיונית. הוא היה בריא וחכם והיה צריך להישאר בחיים.

זה היה הסלון של ביתם. הוא היה נעים ושקט, חדר שכל המשפחה יכולה להתאסף בו, לדבר או לאכול ולשחק משחקים או להתכרבל או לדגדג זה את זה. היא אהבה להאכיל את אוצ'ה כאן. היא חושבת שכאן הוא נוצר.

במקום הזה, אביו הכה אותו למוות.

ועכשיו צריך להבין עוד קצת הקשר: למחרת, בעמק המקיף את טירימו. בזמן הזה, ההדים הראשונים של האסון כבר עברו על פניהם, אף שעוד יהיו רעידות משנה בתקופה הקרובה.

בקצה הצפוני ביותר של העמק הזה שורר הרס רב: עצים שבורים, סלעים מפוררים, עננת אבק שלא מתפזרת באוויר הדומם והגופריתי. במקום שהכה גל ההדף הראשוני, לא נותר דבר עומד על תילו: זאת הייתה מסוג הרעידות המזעזעות סלעים ואז מפוררות אותם לחצץ. יש גם גופות: חיות קטנות שלא יכלו לברוח, צבאים וחיות גדולות אחרות שלא הצליחו להימלט ונמחצו תחת האבנים. כמה מהמתים הם אנשים שאיתרע מזלם לנדוד בדרך המסחר בדיוק ביום הלא נכון.

הסיירים מטירימו שבאו בדרך הזאת כדי לסקור את הנזק לא טיפסו על ערמות האבנים. הם פשוט הביטו בהן מבעד לארוכניים מן הדרך שעוד נותרה שלמה. הם התפעלו מכך ששאר העמק — האזור שסביב שטחה של טירימו, מיילים אחדים לכל כיוון שיצרו מעגל כמעט מושלם — לא נפגע כלל. טוב, האמת היא שהם לא התפעלו. הם הביטו זה בזה באי-נעימות קודרת, מפני שידוע לכול מה המשמעות של מזל טוב שכזה. הסתכלו במרכז המעגל, מזהירה תורת האבן. יש רוֹגַה בטירימו, במקום כלשהו.

המחשבה הזאת הייתה מפחידה. אבל מפחידים פי כמה וכמה היו הסימנים שהגיעו מצפון, והעובדה שראשה של טירימו הורה לכולם לאסוף כמה שיותר גוויות טריות של חיות בדרכם חזרה. אפשר לייבש בשר שלא נרקב, אפשר לפשוט את הגופה כדי לעבד את הפרווה ואת העורות. לכל מקרה.

הסיירים עוזבים בסופו של דבר, מחשבותיהם טרודות בעניינים של כל מקרה. אילולא היו כה טרודים, ייתכן שהיו מבחינים בחפץ הנח לרגלי צוק שזה עתה נוצר, נח בלי מפריע בין אשוחון נוטה וסלעים סדוקים. היה קל להבחין בחפץ בשל גודלו וצורתו: מלבן מוארך בצורת כליה העשוי מכדכוד מוכתם, בצבע ירוק-אפרפר כהה, שונה מאוד מאבן החול החיוורת יותר שהוא נח עליה. אילו היו עומדים בקרבתו, הם היו מבחינים שהוא היה מגיע עד לחזם ואורכו כמעט באורך של גוף אנושי. אילו היו נוגעים בחפץ, הם היו נדהמים מהדחיסות על המשטח שלו. החפץ נראה כבד, בעל ניחוח של ברזל המזכיר חלודה ודם. היה מפתיע אותם לגלות כי הוא חם.

במקום זה, לא היה איש בסביבה כאשר החפץ נאנק קלות ואז התפצח, נשבר לאורך הציר הארוך כאילו מישהו ניסר אותו. שריקת צרחה חמה של חום נמלט וגז דחוס נשמעים אחרי הבקיעה, מבריחים את כל חיות היער השורדות המחפשות מחסה. בניצוץ כמעט מיידי בוקע אור משולי השבר, משהו דמוי להבה ומשהו דמוי נוזל המותירים זכוכית חרוכה על הקרקע סביב בסיס החפץ. אז החפץ משתתק לזמן רב. מתקרר.

ימים אחדים חולפים.

כעבור זמן-מה, משהו שובר את החפץ מבפנים וזוחל כמה מטרים ממנו לפני שהוא מתמוטט. יום נוסף חולף.

עכשיו אחרי שהתקרר ונסדק, מתגבש מעטה של אבני בדולח משונות, כמה מהן לבנות ומעורפלות ואחרות אדומות כמו דם ורידי, על המשטח הפנימי של החפץ. נוזל חיוור ודליל מצטבר בקרקעית של כל אחד משני החלקים, אף שרוב הנוזל שהכילה הגיאודה כבר נספג מזמן באדמה שתחתיו.

הגוף שהכילה הגיאודה שוכב על הקרקע בפניו מטה, עירום, בשרו יבש והוא עדיין מתנשם במאמץ רב. אבל בהדרגה הוא דוחף את עצמו עד שלבסוף הוא נעמד זקוף. כל תנועה מחושבת ואיטית עד מאוד. נדרש לו זמן רב. אחרי שהוא מזדקף סוף-סוף הוא מדדה משם — לאט — אל הגיאודה, ונשען עליה לתמיכה. ובעודו נתמך כך הוא מתכופף — לאט — ומושיט את ידו פנימה. בתנועה חדה ופתאומית הוא שובר קצה של בדולח אדום. זו חתיכה קטנה, אולי בגודל של ענב, פיסה משוננת של זכוכית שבורה.

הילד — משום שכך הוא נראה — מכניס אותה לפיו ולועס. הרעש חזק מאוד: חריקה והמהום המהדהדים בכל קרחת היער. כעבור כמה רגעים הוא בולע. אז הוא מתחיל לרעוד, לפרכס ממש. הוא כורך לרגע את זרועותיו סביב עצמו, פולט אנקה חלשה כאילו רק עכשיו הבין פתאום שהוא עירום וקר לו וכי זה דבר נורא.

במאמץ רב, הילד משתלט על עצמו. הוא מושיט את ידו לתוך הגיאודה — מתקדם מהר יותר עכשיו — ומשחרר עוד כמה אבנים ממעטה הבדולח. הוא מניח אותן בערמה קטנה על הגיאודה ושובר אותן. אבני הבדולח הגסות מתפוררות למגע אצבעותיו כאילו הן עשויות מסוכר, אף שהן בעצם קשות הרבה יותר. למען האמת הוא בכלל לא ילד, ולכן זה קל עבורו.

סוף כל סוף הוא נעמד, רועד, וזרועותיו עמוסות באבנים חלביות ואדומות. הרוח נושבת בעוז לרגע, ועורו מצטמרר. הוא רועד, הפעם במהירות ובחדות כאילו היה בובה מכאנית. הוא גוער בעצמו להתרכז ותנועותיו נעשות חלקות יותר, מדודות הרבה יותר. אנושיות יותר. כאילו כדי להדגיש זאת, הוא מהנהן לעצמו, אולי אפילו בשביעות רצון.

הילד מסתובב ומתחיל ללכת לעבר טירימו.

והנה מה שאת צריכה לזכור: הסוף של סיפור אחד הוא רק ההתחלה של סיפור אחר. זה מה שקרה בעבר, אחרי הכול. אנשים מתים. מסדרים עתיקים נעלמים. חברות חדשות נולדות. כאשר אנחנו אומרים "העולם בא אל קיצו," זה בדרך כלל שקר, כי מצבו של הפלנטה תקין לחלוטין.

אבל כך העולם בא אל קיצו.

כך העולם בא אל קיצו.

כך העולם בא אל קיצו.

בפעם האחרונה.