העוצמה שבפנים

"למות זה נורא, אבל הרעיון למות בלי לחיות הוא בלתי־נסבל"

(אריך פרום)

מוות בעודנו בחיים יכול להיתפס בטעות כמנחם. שהייה במצולות, בתהום הנשייה. בכלום, בשקט, ברִיק, באבדון. לכאורה שלווה עוטפת, מנוחה נצחית. מוות מנטלי משמש נתיב בריחה מההתמודדות האינסופית שהחיים תובעים מאיתנו. לאחדים הוא מעניק הקלה. לא כך אצלי. המוות שחוויתי היה כואב ומדמם וחסר חמלה ומאיים ומרסק.

שלוש אפיזודות של מוות מנטלי חוויתי בימי חיי, והאחרונה שבהן היתה הקשה מכולן. שהייה במנהרת חושך ארוכה עד בלי די. ללא מוצא. ללא פתח מילוט. שם חוויתי בעוצמה את היותי לכודה בתוך עצמי. נתונה בפחד פוצע, עמוק. הצריבות בנפשי הלכו והצטברו, והכאב התעצם ונעשה אכזרי והרסני בכל מובן. רכבת הרים רגשית ומנטלית שסופה נפילה חסרת רחמים אל תוך ביצה טובענית של חושך וכאב ובדידות. איש לא היה שם מלבדי. רק אני, לבדי עם הכאב העצום.

לשיא הזה קדמו שנים רבות של כאב. רק התבודדות והתכנסות נתנו מנוח לנפשי הסוערת. בזמנים של בכי ומצוקה, כאשר רוחי געשה, הייתי בונה סביבי חומות, מתבוססת ברחמים עצמיים, ואף אדם, אפילו לא היקרים לי מכול, לא הצליח להיטיב איתי. מעולם לא אובחנתי כבעלת הפרעה נפשית כלשהי, פשוט כאבתי. ובזמנים שהוקל לי, בהפוגות, חזרתי לנשום ולתקשר.

השנים הללו רצופות רגעים אבודים. הפחדים ניהלו אותי. הייתי מסתכלת במראה, אבל לא הצלחתי להתבונן בעצמי באמת.

נתתי לחיים למשול בי. לצרוב אותי. זרמתי בין גלים של סערות שהתחוללו בתוכי, לכודה במערבולות של מחשבות סרק, לבטים וספקות. הייתי חלשה. חלשה מול החיים. והחולשה שלי גרמה לי לראות את החיים באופן מעוות, גרמה לי לפחד ולרַצות את הסובבים אותי. כל אלה הובילו להרס עצמי, לתחושות צורבות של כישלון ולהתמכרות כפייתית לאוכל.

כיום, כמי ששהתה במחוזות המתים שנים רבות מדי, אני מזהה בקלות רבה את המתים המהלכים שמסתובבים בינינו. יש מהם הרבה. הרבה מדי. גם אם הם מסווים את עצמם לתפארת ומציגים מצג שווא כאילו הכול בסדר אצלם כדי שחלילה איש לא יראה ולא ירגיש. אני מזהה אותם. כי גם אני הייתי שם. בי הם לא מצליחים לתעתע. רובם לא מודעים למצבם ושבויים בתוך מציאות מלנכולית. הם סבורים שככה חיים את החיים - בתוך כאב וריקנות שואבת. קמים בכל בוקר לעוד יום מתיש, שנעשה לשגרה מכבידה, והמשימות היומיומיות נהיות מעיקות עד מחנק.

הם מתנהלים כך בחייהם עד ליום שבו יורד המסך הסופי, והמערכה האחרונה מסתיימת - יום מותם הפיזי. אך העובדה שחיו כמי שנקברו בעודם בחיים, עוד הרבה לפני מותם הפיזי, היא הטרגדיה הגדולה.

במבט מפוכח, בהתבוננות לאחור, אני יודעת בוודאות שאני היא שהרגתי את עצמי. כל כך הרבה שנים של רגשות שליליים, של מחשבות סרק, של בחירות לא נכונות, הביאו אותי למצבים חסרי ישע.

יום אחד, לפני שתים־עשרה שנים, אחרי אפיזודת המוות השלישית והקשה מכול, התעוררתי בבוקר והתרחש הנס - הארה. לפתע ניעור בתוכי ניצוץ עלום שהיה קיים שם, ורק כשהבשילו התנאים יצא אל האור.

לילות כימים גיששתי אחריו באפלה. חיפשתי את המפתח, את אלומת האור שתבליח מתוכי ותביא אותי לשינוי, וכך אוכל לחלץ את עצמי ממעמקי האבדון שבתוכו טבעתי.

עליתי מתוך ההריסות ויצאתי לדרך חדשה. בספר החשוף והכואב הזה אשתף אתכם בדרך הלא פשוטה שעשיתי מעבדות לחירות, צעד אחר צעד. כולי תקווה שהספר ישמש כלי לכל אלה שרוצים לעשות שינוי תודעתי עמוק, שממנו תהיה הדרך פתוחה.

אני, אירית בוטבול עובדיה, באותו רגע מכונן ונפלא, מאיר ונאצל, קמתי מהמקום שמעטים שבו ממנו, השארתי מאחורי שנים של קמילה וסבל ובראתי את עצמי מחדש!

זהו סיפור חיי.