העיקר הבריאות

פתח דבר

הדבר החשוב ביותר שיש לנו הוא הבריאות שלנו. מחלה או פציעה הפוגעת בנו או בבני משפחתנו יכולה להפוך עולמות ולשנות בבת אחת את כל הפרופורציות שלנו וההתייחסות שלנו לחיים. כולנו יודעים זאת, אך למרות זאת אנו לא תמיד פועלים כדי להבטיח שתהיה לנו הבריאות המיטבית, לא כפרטים ולא כחברה.

במהלך כתיבת ספר זה השתחרר נכדי, דין, מבית החולים, וסיפורו האישי המחיש לי יותר מכול מדוע הבעיות שהספר דן בהן דרושות תיקון. אשפוזו של דין הגיע באיחור: ההורים הגיעו למוקד הקופה לאחר כמה ימי חום שלא ירד, אך הוא נשלח הביתה בלי אבחנה ובלי בדיקות דם. למחרת הגיעו ההורים לחדר המיון העמוס, ושם שוב שיחרר אותם רופא חסר סבלנות ללא אבחנה או בדיקות מספיקות. רק בעקבות התעקשותי נערכה למחרת לילד ספירת דם, שתוצאותיה הראו סמני דלקת חריפים. כלתי ובנה חזרו שוב לחדר מיון, ושם החלה המתנה ארוכה ומורטת עצבים. רק לאחר שעות רבות, ואחרי שהתקשרתי לכל מי שהכרתי כדי שרופא ייגש לנכד ויבדוק אותו, הדבר אכן קרה, אבל אז כבר החלה לטפטף מוגלה מהאוזן.

הילד אובחן כסובל ממַסטואידיס חריפה עם מוגלה מפושטת, כפסע מהתפשטות המוגלה למוח, בסכנת חיים של ממש. הוא עבר ניתוח חירום, ולאחריו נדרש לקבל אנטיביוטיקה תוך ורידית במשך שבועות לא מעטים.

כל זה היה יכול להימנע אילו הצוות במוקד הקופה היה מיומן ומקצועי יותר, אילו הצוות בחדר המיון היה ערני יותר, ואילו העומס במיון היה נסבל יותר.

כמה שבועות לאחר הסיפור המטלטל של דין, הגיעה למשרדי אישה בוכייה וסיפרה לי את הסיפור הבא: בנה בן השנתיים סבל מחום במשך שבוע ימים. רופא המשפחה אמר לה שמדובר במחלה וירלית ושהכול יהיה בסדר. לאחר שבוע, כשהחום מסרב לרדת, הילד החל להקיא. הרופא הפנה את האמא לחדר מיון, ושם הרופא הצעיר שאייש את המיון באותה עת החליט לעשות לו בדיקת אולטרה סאונד של הבטן ולשחרר אותו הביתה. ללא ספירת דם, ללא בדיקה נוירולוגית וללא הפעולות הבסיסיות שרופא סביר היה חייב לבצע. הילד נפטר בלילה מדלקת מוחית.

שמעתי את הסיפור והצטמררתי. האם כדי לשרוד במדינת ישראל אתה צריך סבא שיהיה רופא ערני?

באותה תקופה הועבר להתייחסותי במסגרת עבודתי מקרה נוסף של תינוק בן שבועיים שאימו פנתה לטיפת חלב בטענה שהתינוק פולט. שם נאמר לה שמדובר בפליטות שגרתיות ושהכול בסדר. התינוק המשיך לפלוט ולאחר מספר ימים החליטה האם ללכת לחדר מיון.

בחדר המיון התינוק אובחן כמי שסובל מהתייבשות קשה, וניתנו לו 60 סמ"ק של נוזלים לווריד. נלקחו בדיקות דם מספר פעמים אבל כנראה אף איש רפואה לא עיין בהן ברצינות. בדיקות הדם הצביעו על החמרה במצב ההתייבשות של התינוק, ולמרות זאת לא ניתנה לו תוספת נוזלים או שום טיפול רפואי אחר. לאחר כמה שעות המתנה בחדר המיון העמוס, התינוק החל לפרכס. רק אז ניגשו אליו הרופאים במהירות ובבהלה, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. התינוק עבר אוטם מוחי והפך לנכה קשה, וכך יצטרך לחיות את חייו, הוא ומשפחתו; עוד אירוע שיכול היה לחלוטין להימנע אילו הרפואה שלנו הייתה טובה יותר.

הסיפורים הללו הם רק זווית אחת קטנה המשקפת חלק מחוליי מערכת הבריאות שלנו. בשנת 2019 פרסם ארגון ה־OECD נתונים לגבי "מוות בר־טיפול", כלומר מוות ממחלה שניתן היה לטפל בה ולהציל את חיי המטופל. בנתון חשוב זה אנחנו נמצאים במקום ה־18 בלבד מבין מדינות ה־OECD.

מטרתי בספר זה היא לצעוק לשינוי במערכת הבריאות, שהיא מערכת עמוסה מדי, צפופה מדי, לא טובה מספיק, אבל לא מהסיבות שרגילים לומר לכם. בפרקי הספר אראה כיצד חלק גדול מהבעיות נגרם מהרדיפה לכפות שוויון מדומה בכל מחיר, מהמלחמה ברפואה הפרטית ובביטוחים הפרטיים, ממתן הדגש הגדול מדי על בתי חולים על חשבון על רפואה בקהילה, ממחסור חמור באנשי צוות רפואי שנובע מאינטרסנטים המונעים הכשרה בקנה מידה רחב, ומרגולציה עודפת ולא חכמה הנלחמת ביוזמות מלמטה ומנסה לנהל אותן באופן כושל.

מערכת הבריאות של מדינת ישראל מורכבת משתי מערכות, שאינן זהות בגודלן וגם לא בחשיבותן: הפרטית והציבורית. הדלק הפיננסי שמפעיל את המערכת הפרטית הם הפרמיות שמשולמות עבור ביטוחי הבריאות הפרטיים. בתעשייה זו יש מיליארדים רבים של שקלים שמערכת הבריאות הציבורית אינה מנצלת אותם ואינה נהנית מהם, בגלל קיבעון מחשבתי. חצי מהציבור מבוטח בביטוח פרטי, וניצול נכון של משאבים אלו על ידי המערכת הציבורית היה יכול לפתור בעיות רבות במערכת הזו, שהתקציב הוא רק אחד מהם. אבל מקבלי ההחלטות אינם עושים דבר בכיוון הנכון.

שורשי הכישלון עמוקים. מערכת הבריאות שמטפלת בכם, קוראים יקרים, מעולם לא נוהלה כראוי. לאורך הפרקים הבאים אראה שהיא התבססה במשך שנים רבות מדי על תפיסות עולם מיושנות, ללא מדיניות לטווח ארוך ותוך זלזול בכל יוזמה פרטית שהיתה עשויה להזניק את מערכת הבריאות למאה ה־21.

הסוד להעלאת הרפואה בישראל על דרך המלך עוברת בחיבור חכם בין הרפואה הפרטית לציבורית. עלינו להשתחרר מן התפיסה המעוותת של שוויון, כדי לאפשר לרפואה הפרטית להיות הקטר המושך את מערכת הבריאות קדימה.

עלינו להבין שרפואה פרטית, אם ניתן לה את המקום הראוי לה, אינה באה על חשבון המשאבים הקיימים אלא מפתחת אותם. המערכת הפרטית, ובכלל זה הביטוחים הפרטיים, יוכלו להיות הבסיס לתוכנית מימון של כלל המערכת הציבורית, וכך שתיהן ייבנו זו מזו. כל זה יכול לבוא רק אם המערכת תטולטל מלמעלה עד למטה, באופן שיביא לתכנון סדור של מערכת הבריאות, כזה שמעולם לא באמת היה לנו.

בריאות אינה מותרות, והבעיות שהספר שלפניכם עוסק בהן — קריטיות לחיים שלנו. חייבים לטפל בהן כדי שבפעם הבאה שתבואו למיון לא יקדם אתכם צוות שחוק ועייף מאשפוז יתר; כדי שתוכלו לקבל שירות מתקדם במכוני רפואה פרטיים, מבלי שהדבר יבוא על חשבון אנשים אחרים; כדי שתוכלו ליהנות מביטוחים רפואיים מתקדמים מבלי שהרגולטור ינסה שוב ושוב לסנדל אותם בשם "שוויון" מדומה.

אל המסע לעבר מערכת טובה יותר, מותאמת יותר אליכם, ומצילת חיים — אני מזמין אתכם להצטרף אלי בספר הזה.

״העיקר הבריאות״ החל להיכתב בשיאה של התפרצות מגפת הקורונה בישראל, כתיבתו הסתיימה בעת שמבצע החיסונים הביא לדעיכתה, ובעת ההגהות האחרונות, בקיץ 2021, שוב מרימה המגפה את ראשה עקב התפשטותו של זן ה"דלתא" המדבק יותר. התמודדותה של מערכת הבריאות עם המגפה המחישה רבות מן הטענות שאני מעלה בספר: הדגש המוגזם על בתי החולים הציבוריים הוביל לעומס כבד בזמן שיא המגפה, שלעיתים אף גבה חיים, מה שהגיע לשיא סמלי וטרגי כשמאושפז מת לאחר שאיש לא שם לב שנותק ממכשירי ההנשמה. ראינו רופאים ואחיות מעולים, המתקשים להתמודד עם העומס שנגרם בגלל כשלים מערכתיים, כתוצאה ממאובנות מחשבתית רבת שנים של המערכת. ההתמודדות עם המגפה גם זירזה תהליכים חיוביים, כמו המעבר לאשפוזי בית ופתיחת מוקדי אשפוז ובידוד קדמיים ("מלוניות הקורונה"). המגפה חשפה את החוזקות של ישראל — מערך קופות החולים המבוזר, התחרותי והמתקדם, שהפעיל מבצע חיסונים מוצלח בקנה מידה עולמי; ואת החולשות שלה — בתי החולים הציבוריים, האיטיים והעמוסים.

יותר מכפליים מחללי מלחמת יום הכיפורים מתו באותה שנה קשה, ונראה שזוהי מלחמת יום הכיפורים של מערכת הבריאות שלנו לפחות במובן אחד. כשם שאותה מלחמה היוותה לא רק אסון אלא גם זרז למהפך תודעתי הכרחי, כך גם מגפת הקורונה צריכה להיות קריאת כיוון והזדמנות — כואבת ויקרה, אבל הזדמנות — לייצר שינוי.

מי אני?

הספר הזה לא נכתב על ידי משקיף חיצוני, העומד מן הצד. קורות חיי שלובים בחייה של מערכת הבריאות, הפרטית והציבורית, החל מראשית שנות השמונים — ואף לפני כן — ועד עצם היום הזה. רבות מן התובנות שלי הגיעו מניסיון חיי ומאירועים שהייתי מעורב בהם, ולכן ראיתי לנכון לתת לקורא בדברים שלהלן רקע קצר על התחנות בחיי, רקע שיוכל לעזור להבין יותר את הדברים שייאמרו בהמשך הספר.

המפגש שלי עם הרפואה הפרטית התחיל בגיל שלושה ימים. נולדתי בינואר שנת 1959 בבית החולים צהלון ביפו לאבא גינקולוג ואמא רופאת ילדים. הגעתי לעולם עם בעיות רפואיות לא פשוטות. הוריי לקחו אותי הביתה, הפכו את חדר השינה שלהם לחדר טיפול נמרץ עם כל הציוד הנדרש והצמידו לי אחות 24 שעות. כך הצילה הרפואה הפרטית את חיי.

עם הורים כאלה, עולם הרפואה ליווה אותי מקטנות עד בגרות, כשהבילוי המועדף עליי עוד בילדותי היה ללכת עם אבא לבית החולים. לא פלא שאחרי הצבא — שם שירתתי כחובש — הלכתי ללמוד רפואה. למדתי בתחילת שנות ה־80' באיטליה, בקליארי שבסרדיניה. מתוך כמה מאות תלמידים שהתחילו את הלימודים בשנה הראשונה, בשנה השלישית נותרו כמה עשרות בלבד, אני אחד מהם. את לימודיי סיימתי שם בהצטיינות יתרה, וכשחזרתי ארצה בתום השנה השלישית, להמשיך את לימודיי באוניברסיטת תל אביב, נחשפתי לראשונה לפער המהמם בין הרצינות והיסודיות של חו"ל לבין הפרטאץ' הישראלי. התחושה הייתה של אגרוף לפנים. בעוד המרצים והסטודנטים באיטליה התייחסו ללימודים, לאוניברסיטה, להרצאות ולעמיתים ביראת כבוד, כמעט יראת קודש — בארץ היה הפוך לחלוטין.

באיטליה המרצים והסטודנטים היו לבושים תמיד באופן מכובד ומכבד, ההרצאות היו מתחילות בדיוק בזמן ומעולם לא הסתיימו לפני הזמן, האולם תמיד היה מוכן וידוע מראש והמרצים הכירו היטב את החומר הנלמד והגיעו מוכנים לשיעור. בארץ — ההפך הגמור. חוסר הרצינות וחוסר הכבוד להוראה כהוראה, שררו בכול. זרעי הביקורת שלי על המערכת נטמנו, אם תרצו, כבר אז.

אסותא — מנחשלות לחדשנות

אבי ניהל את בית החולים הפרטי הגדול בישראל, אסותא בתל אביב, והיה בעל מניות בו. עבדתי באסותא במקביל ללימודיי, בהתחלה בתפקידים זוטרים ובהמשך תפקידים ניהוליים, תחת אבי. עם תום לימודיי חזרתי לאסותא, עם דיפלומה רשמית של דוקטור, ומוניתי למנהל אדמיניסטרטיבי ולאחראי על השיווק.

באותו זמן זו לא הייתה גאווה גדולה לעבוד באסותא. בפרט בתקופת לימודיי, התביישתי בכך שאני עובד בבית חולים פרטי. רפואה פרטית נחשבה אז כנחשלת, כמשהו מחוץ לקונצנזוס. הייתה לכך סיבה טובה: ברפואה הציבורית נמצאו הרופאים הטובים ביותר והציוד הטוב ביותר, בעוד בית החולים אסותא שכן במבנה ישן ומתפורר שנעשו בו פעולות רפואיות קטנות ובינוניות בלבד — מסיבות היסטוריות שנעמוד עליהן בהמשך.

את המציאות הזאת עמלתי, יחד עם אבי, לשנות מן היסוד. היינו מהראשונים שהביאו לארץ את ה־CT, את ה־MRI, הקמנו מכון לאולטרסאונד והבאנו ליתוטריפטר (מכשיר לריסוק אבנים בכליות); פתחנו מחלקות חדשניות לניתוחי לב פתוח, מחלקה לניתוחי מוח, מחלקה להשתלת כליות, בהמשך הקמנו, יחד עם פרופ' שלמה משיח, מחלקה להפריה חוץ גופית (IVF), ועוד.

פתיחת המחלקה לניתוחי לב פתוח היא דוגמה למהפכנות הזאת, ולשינוי שעברה הרפואה הפרטית בכלל. ניתוחי לב פתוח היו אז גולת הכותרת של הרפואה, והקונספציה הייתה שניתוחים מורכבים שכאלה יכולים להתנהל רק בבתי החולים הציבוריים. כך, משעלה הרעיון, רופאים רבים שניסינו לגייס סירבו לפניותינו. מי שנענה בהתחלה היה פרופ' דני גור, שהיה אז בכיר מנתחי הלב במדינת ישראל. הקמנו מחלקה, הקמנו חדר ניתוח ייעודי, יחידה מפוארת לטיפול נמרץ, אבל ברגע האחרון דני גור הודיע שהוא חוזר בו — עד היום אינני יודע מה הסיבה לכך. בשלב זה החלו התלבטויות קשות. כי כל ההשקעה כבר נעשתה, כל הציוד נרכש, אבל מנהל המחלקה איננו. והיו אנשים בהנהלת בית החולים שהציעו לוותר. אני מצידי עמדתי על כך שאסור לנו לעצור. הסיבה היא שלדברים האלה יש דינמיקה: ככל שאתה קופץ גבוה יותר, אתה מושך אחריך את כל המערכת. חדר ניתוח ברמה גבוהה, יחידת טיפול נמרץ מודרנית, כוננים, אחיות מקצועיות, ואנשי צוות איכותיים ימשכו רופאים טובים; דבר שמייצר בסוף מערכת טובה יותר שיכולה לתת שירות טוב יותר לכלל הרופאים והלקוחות של בית החולים גם בתחומי הכירורגיה האחרים. בסופו של דבר הצלחנו לגייס את פרופ' ברנרדו וִידְנֶה שהסכים להוביל את המהלך — וכך הוקמה באסותא לראשונה מחלקת ניתוחי לב פתוח ברמה המתקדמת ביותר בבית חולים פרטי.

ועדיין, המשימה שלקחתי על עצמי, לגייס רופאים ולהזניק את המערכת, נתקלה בקשיים משמעותיים. רופאים רבים שביקשתי לגייס הסכימו להיפגש איתי רק בשעות ערב מאוחרות ולא שגרתיות, כדי שלא ידעו שהם חלילה חושבים לעבוד עם הרפואה הפרטית. אז גם התברר לי כמה חזקה השפעת הרפואה השחורה בתחום, והיא זו שמונעת מרופאים מומחים לעבור לשוק הפרטי; למה להם לשלם מס אם הם יכולים לקבל כסף במערכת הציבורית מתחת לשולחן? רק בזכות מאבקים של בכירים בקופות החולים מוגר הנגע הזה, והרפואה הפרטית יכלה לגדול ולשגשג.

בסופו של דבר, מכל מקום, מאמצינו נשאו פרי, הצלחנו להתגבר על המכשולים ולהוביל את בית החולים למסלול של עשייה ורווחיות.

כשהמערכת מחליטה להילחם בך

במקום אחר, בנסיבות אחרות, אולי הייתי מגיע למערכת הציבורית. לאחר כמה שנים בעמדה ניהולית משמעותית באסותא החלטתי לעזוב את סיר הבשר וללכת להיות מתמחה מן המניין, כתחנה הכרחית בדרכי למשרות בכירות יותר. בסוף ההתמחות, באמצע שנות התשעים, קיבלתי הצעה מפתה מאוד מגבי ברבש, מנכ"ל בית החולים איכילוב, להצטרף אליו כסגן וכמנהל השיווק של בית החולים. הסכמתי מיד להצעה המחמיאה, עזבתי את אסותא והתכוננתי למעבר. אלא שאז התקבל אצלו שני מכתבים אנונימיים שטענו לאי סדרים בתקופת ההתמחות שלי.

סבי זכרונו לברכה שגר אתנו בבית והיה יהודי קשיש, מהנדס בדימוס, שחקן שח מחונן ומי שהשפיע עלי הרבה מאוד בהתנהלותו, נהג תמיד לומר לי כאשר היינו נתקעים בבית ללא חשמל (וזה אירע לצערי מעת לעת) "אין לך מה לפחד כי לא עשית אף פעם רע לאף אחד". אימצתי את האמירה התמימה הזו שסייעה לי רבות בחיי. גם כאן לא פחדתי, כי ידעתי שאין מאחורי הטענות נגדי דבר וחצי דבר. ידעתי היטב מיהם כותבי המכתבים האנונימיים ומהם האינטרסים שלהם, ולכן קידמתי בברכה את הבדיקות שנעשו בנושא, שכצפוי לא מצאו דבר מאחורי הטענות.

לימים, אותן טענות מוחזרו נגדי כאשר נעתרתי לבקשתו של שר הבריאות יעקב בן יזרי להתמנות למנכ"ל המשרד. גורמים במערכת חברו נגדי כדי לטרפד את המינוי. השיא היה כאשר בן יזרי חזר אליי מזועזע מפגישה מקרית עם היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז. "למה לך להתעקש דווקא על פרישמן?" שאל מזוז. כשבן יזרי ביקש ממזוז להצביע על מניעה משפטית כלשהי במינוי, מזוז השיב באמירה "זה לא רלוונטי", הסתובב והלך לדרכו. בעקבות הסיפור הזה החלטתי שאין טעם להילחם והסרתי את מועמדותי. לימים נודע לי שאשתו של המנכ"ל המכהן באותה עת במשרד הבריאות, שהיה אחד מהמעורבים ומבעלי העניין בניסיון לטרפד את מועמדותי, הייתה לפני כן בכירה בפרקליטות המדינה ועדיין הייתה בעלת תפקיד במערכת.

הסיפור הזה מלווה אותי מאז ועד היום, ומקבל משנה תוקף כאשר אני רואה את התנהלות מערכות הממסד השונות, לרבות הפרקליטות, ואני מרגיש אי נוחות רבה: אולי יש דברים בגו?

את הכתף הקרה לא קיבלתי רק מנציבות שרות המדינה והפרקליטות אלא גם מהתקשורת. אמר לי פעם יודע דבר, שתקשורת היא כמו דבורה: לרוב נותנת דבש, אבל לעיתים עוקצת. וזה אכן נכון. כאשר הכתבת רוני לינדר־גנץ החלה לכתוב על ענייני בריאות, היא ביקשה ממני לסייע לה, ללמד אותה ולחלוק איתה את ניסיוני. ישבנו שעות אצלי במשרד ונתתי לה מידע על מערכת הבריאות, תעשיית הביטוח הרפואי, קופות החולים, בתי חולים פרטיים — חלקתי איתה כל מה שידעתי. כאשר התמודדתי לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות, הותקפתי על ידי חלק מעיתונאי הבריאות, כל אחד מסיבותיו שלו. ביקשתי מרוני: תעזרי לי. תיקחי את הפרסומים, בעיקר את אלו שפורסמו בעיתון שלך על ידי גיא לשם, ותבדקי אותם לעומק. לא ביקשתי פרוטקציה, ולא ביקשתי שתפרסם שקרים, אלא רק שתבדוק אם מה שמפרסמים נכון או לא. הכתף הקרה שקיבלתי ממנה כואבת עד היום.

תפקידה של התקשורת

למרות הביקורת, לתקשורת יש תפקיד חשוב בתיקון מערכת הבריאות. דוגמה טובה לכך היא חשיפת ההתנהלות של מנתח הלב הנודע ד"ר ולדימיר יקירביץ' ומיצוי הדין איתו.

היה לי מנהג: בשעות הערב, כאשר סיימתי את יום העבודה באסותא, הייתי הולך לחניה ועובר דרך חלק ממחלקות בית החולים לראות שהכול בסדר, כל יום באזור אחר. באחד הימים עברתי דרך חדר ניתוח וכבר מרחוק ראיתי התקהלות. ניגשתי וראיתי מספר אחיות ואת הרופא התורן מתגודדים ומתלחשים. שאלתי מה קרה, והם סיפרו לי את הסיפור שמתרחש ברגעים אלו בחדר הניתוח.

ד"ר יקירביץ' היה בימים ההם מנהל המחלקה לניתוחי לב בבית החולים איכילוב. הוא ניתח באסותא חולה בן 83 ששמו יעקב פרידמן. בשלב מסוים הנחה את העוזר שלו, ד"ר יוסי פז, לסגור את בית החזה ולוותר, ויצא מחדר הניתוח והודיע למשפחה שהחולה נפטר. יוסי סירב לקבל את הכרעתו של יקירביץ', המשיך את הניתוח בניגוד להנחיה שקיבל, וסיים אותו בהצלחה. פרידמן נפטר רק שלוש שנים וחצי לאחר הניתוח.

הראשון שדיווח על הסיפור היה רן רזניק במקומון "העיר", ובעקבות הדיווח צפו אירועים חריגים נוספים של יקירביץ' בבית החולים איכילוב, שגם עליהם דיווח רזניק. יוסי פז נודה מחדר ניתוח על ידי יקירביץ' למספר שנים, ולבסוף יקירביץ' נשפט, הורשע ונכנס לכלא.

רזניק היה גם העיתונאי שפרסם לציבור את הסקר שערך משרד הבריאות לגבי שיעורי ההצלחה, תמותה ותחלואה של המחלקות לניתוחי לב פתוח, סיפור שיסופר בהמשך הספר. פרסום זה היה אחת הסיבות, אם לא הסיבה העיקרית, לדחיפת המחלקה בבית החולים וולפסון שסיימה במקום האחרון בסקר, להשתפר ולהפוך למחלקה מובילה בתחום.

התקשורת יכולה להועיל מאוד, כמו שראינו בסיפור הזה, ויכולה גם להזיק, כמו שנראה בהמשך. דווקא בגלל הכוח הרב שלה, חובה על העיתונאים לאמץ את הפן החיובי, החושף והבונה, ולהתרחק מן הפן הפופוליסטי, הבור והמזיק.

מרפואה פרטית לביטוח בריאות פרטי

נחזור לאמצע שנות התשעים. בשיא הסערה, בעוד ברבש מהסס וההסתדרות הרפואית מסרבת לשחרר לי את תעודת המומחה בטענה שאי־הסדרים שלי טרם יושבו, כשאני עומד חסר אונים וחושב בליבי שאולי סבא טעה באמירה שלו, קיבלתי מסרון ממנכ"ל הפניקס, ד"ר איתמר בורוביץ, שהוא מעוניין להיפגש איתי. נפגשנו והתברר שהפניקס החליטה להיכנס לתחום ביטוחי הבריאות, שהיה אז בחיתוליו. ד"ר בורוביץ ביקש שאנהל את התחום.

הסכמתי, אבל לא הסכמתי לוותר על תעודת המומחה שהגיעה לי בדין. בסופו של דבר, לאחר תקופה לא פשוטה של מריטת עצבים, הציע לי מנכ"ל משרד הבריאות הצעת פשרה: "תעשה עוד שלושה חודשי התמחות, שזה מה שטוענים שהחסרת, 'תקבל עונש', תקבל את התעודה וכל זה יהיה מאחוריך". וכך היה: עשיתי עוד שלושה חודשי התמחות באיכילוב, קיבלתי את התעודה, עזבתי את איכילוב והלכתי לפניקס. שוב סבא צדק.

הרקע להקמת תחום הביטוח הרפואי בפניקס היה חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שעבר בשנת 1995. במסגרת החוק, הביטוחים המשלימים של קופות החולים היו אמורים להיות מנוהלים על ידי חברות הביטוח והמטרה של הפניקס הייתה לקבל לידה את ניהול הביטוח המשלים של אחת הקופות.

בתקופת עבודתי בפניקס הגענו להסכם עם קופת חולים לאומית. כך הפכנו למנהלים של הביטוח המשלים וביטוח הסיעוד שלה. שם פיתחתי והרחבתי את הקונספט של ביטוחי בריאות, שיוקדש להם פרק בפני עצמו בספר זה.

בשיחת ההיכרות שלי עם איתמר בורוביץ השתתף גם הבעלים המיתולוגי של הפניקס, יוסי חכמי. אדם חד, חריף וידען עצום. ממש בתחילת השיחה אמרתי להם שאני לא מבין כלום בביטוח ואפילו לא יודע איך נראית פוליסה. בתגובה אמר לי יוסי את אחד המשפטים שמלווים אותי בתפקידי הניהול השונים שעשיתי עד היום. "אם לא תהיה טוב תלך הביתה! אבל אם תהיה טוב תגיע רחוק". כששאלתי אותו מה צריך לעשות כדי להיות טוב, הוא אמר לעבוד הכי קשה, להיות הכי יצירתי וללמוד בעיקר מטעויות של אחרים. כך ניסיתי לעשות, כך אני פועל ועושה עד היום בחברת "פרש קונספט" שהקמתי לאחר שפרשתי מהפניקס, וכך אני מנסה ללמד ולהנחות את אלו שעובדים איתי.

התחנות השונות שתיארתי כאן עיצבו את היכרותי עם המערכת, על חוזקותיה וכשליה. הנתונים, הסיפורים והדעות שאפרוש בספר זה באים מתוך חיים שלמים של עבודה בתוך מערכת הבריאות הממוסדת ומחוצה לה, של היתקלות בחברים טובים ובאויבים מרים, במנהלים גרועים ומנהלים מעולים, בצרות שגרמה הרפואה השחורה ובחוסר הבנה של התרומה החשובה של הרפואה הפרטית לציבור.

ההנחה שהמערכת כולה צריכה להישאר בידי המדינה, ששותפים לה שרים ומנכ"לים מימין ומשמאל, היא אבן נגף בפני שיפורים ורפורמות נחוצים — ובראשם שילוב בין הרפואה הפרטית והציבורית ושימוש נרחב יותר בפוליסות ביטוח פרטיות.

במקום זאת, המדינה נלחמת ברפואה הפרטית, מציירת אותה כאויבת השוויון וכרפואה "לעשירים בלבד" — ובכך מטעה את הציבור הישראלי ולמעשה פוגעת בבריאותו. הנחת המוצא של הספר היא כי יש לתת לרפואה הפרטית ולשוק הביטוחים הפרטיים לפרוח: אין הם מנוגדים לרפואה הציבורית אלא משלימים אותה, אין הם פוגעים ביכולת של האוכלוסייה החלשה לקבל שירותי רפואה איכותיים אלא להפך — מגבירים אותה.

את המסקנות והתובנות מתוך ניסיון החיים והניסיון המקצועי שלי, אני מבקש לחלוק אתכם כאן. קריאה בספר תצייד אתכם בידע על המערכת ועל הדרכים שבהן תוכלו לדאוג לבריאותכם ולבריאות האנשים היקרים לכם. אבל זה לא ספר תיאורטי, שיסתפק בתיאור עיוני בלבד. יש לו מסקנות שצריך ליישם. עלינו האחריות לדרוש מהפקידים, מהמנהלים ומהפוליטיקאים את השינויים הנדרשים כדי לתת לרפואה הפרטית ולביטוחים הפרטיים לפעול בצורה שתיטיב עם כלל אזרחי המדינה.

כאן המקום לספר סיפור על אדם אחד שהיה לו תפקיד מכריע בדרך לכתיבת הספר הזה. כאשר עבדתי בקופת חולים לאומית, הייתי נוהג להגיע לעבודה מוקדם בבוקר, לשבת במשרדי ולהכין את היום.

בוקר אחד דפק על דלת משרדי אדם לא צעיר ושאל בנימוס אם יוכל להיכנס. "שמי שמואל לביא", הוא אמר, "ויש לי בקשה ממך: להיפגש איתך פעם בשבוע בשבע בבוקר". "אני כבר לא צעיר", הוא ענה לתהייתי מה הסיבה לבקשה. "עבדתי בעבר עם הרמטכ"ל לסקוב, הייתי העורך של העיתון הכלכלי 'שער' ולאחר מכן של 'מבט', ועשיתי מגוון תפקידים נוספים שאפשרו לי לצבור ניסיון רב. כל מה שאני רוצה זה לחלוק את ניסיוני עם אדם נוסף". לשאלתי, למה דווקא אני, הוא השיב: "שמעתי עליך, המליצו לי עליך ובך בחרתי". שאלתי כמה זה יעלה לי, והתשובה הייתה: כלום.

מן הסתם את או אתה כקוראי הספר אינכם מאמינים לסיפור המפתיע והמוזר שלפניכם. גם אני לא האמנתי, ושאלתי את עצמי איפה העוקץ. אבל יצר ההרפתקנות גבר, והסכמתי.

וכך במשך למעלה משנתיים, בכל יום שלישי בשעה שבע בבוקר, היה שמואל לביא מתייצב בחדרי ומספר לי מחוויותיו ומניסיונו. בהמשך התחילו "שיעורי בית": הוא קנה לי ספרים וקלטות כמו סיפורי אדגר אלן פו או ספרים על אסטרטגיה צבאית, נושא שהיה חביב עליו מאוד והוא השכיל להשליך מהתחום הצבאי לתחום הכלכלי, ועוד.

היה מוטל עליי לקרוא את הספר או להאזין לקלטת והיינו דנים בהם. לעיתים הוא היה מנתח בפניי מהלכים כלכליים עכשוויים, ולעיתים סתם מתרפק על זיכרונות מימי צעירותו מהתפקידים השונים שמילא.

זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, שלמדתי ממנה הרבה, והספר שלפניכם נובע במידת מה ממנה. שמואל לימד אותי שכאשר כותבים מאמר אף פעם אין לשאוף שכל הקוראים יסכימו איתך או שכל הקוראים יבינו אותך. עוד הוא אמר לי: כאשר אתה כותב מאמר אל תחשוב על מי שיקרא אותו, חשוב רק על עצמך. אם מה שאתה כותב חשוב לך, והאמירה מבעבעת ממך כמו לבה מהר געש — תכתוב וכל השאר לא חשוב.

כאשר התחלתי לכתוב את הספר שאלתי את עצמי: למה להשקיע שנה של עבודה על ספר בנושא הזה? שמואל לביא נתן לי את התשובה: אם מה שאתה כותב חשוב לך ואתה מאמין בו — כתוב. כל השאר לא חשוב.

הקורא ימצא בספר סיפורים ושמות ואירועים שעברתי בימי חיי, במערכת ומחוצה לה. אבל חשוב לי לומר שהספר לא נכתב מתוך כעס או בקשת נקם אלא מתוך רצון לביקורת בונה קונסטרוקטיבית עם הרבה תקווה. "לַכֹּל זמן", אמר מחבר ספר קהלת, וייתכן שהיום הוא הזמן הנכון לחשיבה אחרת על מערכת הבריאות.

"העיקר הבריאות", אנחנו נוהגים לומר. כעת הגיע הזמן לעבור למעשים.