הענק ממארוסי

לא הייתי נוסע ליוון לעולם אילולא נערה ושמה בטי ראיין, שגרה אתי באותו בית בפריז. ערב אחד, על כוס יין לבן, החלה לדבר על חוויות מנדודיה ברחבי העולם. תמיד הקשבתי לה בתשומת לב רבה, לא רק משום שההתנסויות שלה היו מוזרות, אלא מפני שכאשר דיברה על נדודיה, דומה שציירה אותם: כל מה שתיארה נותר בראשי כמו ציורים מוגמרים מעשה ידי רב־אמן. באותו ערב הייתה שיחה משונה: התחלנו לדבר על סין ועל השפה הסינית שהחלה ללמוד. עד מהרה היינו בצפון אפריקה, במדבר, בקרב עמים שלא שמעתי עליהם מעולם לפני כן. ואז היא הייתה לפתע לבדה, פוסעת על גדת נהר, והאור היה עז ואני עקבתי אחריה כמיטב יכולתי בשמש המסנוורת, אבל היא הלכה לאיבוד ומצאתי את עצמי משוטט בארץ זרה, מאזין לשפה שלא שמעתי מעולם לפני כן. היא לא בדיוק מספרת סיפורים, הנערה הזאת, אבל היא אמן מסוג כלשהו, מפני שאיש לא העביר לי מעולם אווירה של מקום בשלמות כזאת, כפי שהיא עשתה ביחס ליוון. כעבור זמן רב גיליתי שליד אולימפיה היא תעתה בדרך, ואני יחד אִתה, אבל באותו זמן זו הייתה פשוט יוון בשבילי, עולם של אור שמעולם לא חלמתי על שכמותו ולא קיוויתי מעולם לראותו.

במשך חודשים לפני שיחה זו קיבלתי מכתבים מיוון, מידידי לורנס דארל, שהפך את קורפוּ לביתו ממש. גם מכתביו היו נפלאים, ועם זאת מעט לא מציאותיים בעיניי. דארל הוא משורר ומכתביו היו פיוטיים: הם בלבלו אותי מעט, משום שהחלום והמציאות, ההיסטורי והמיתולוגי, התמזגו בכישרון רב כל כך. מאוחר יותר הייתי עתיד לגלות בעצמי שבלבול זה אמיתי, ולא פרי כישרון פואטי בלבד. אך בזמנו חשבתי שהוא מגזים, שזו דרכו לפתות אותי להיענות להזמנות החוזרות ונשנות לבוא ולהתארח אצלו.

כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה החלטתי לצאת לחופשה ארוכה. מזמן רציתי לבקר בעמק הדורדון, ראשית כל. וכך ארזתי את מזוודתי ועליתי לרכבת לרוקָמָדוּר. הגעתי לשם השכם בבוקר, בשעת זריחה בערך, כשהירח עדיין נגה באור בוהק. זו הייתה הברקה מצדי לצאת לטיול בחבל הדורדון לפני הצלילה לתוך העולם הזוהר והעתיק של יוון. מבט חטוף בלבד בנהר השחור והמסתורי בדוֹם, מקצה הצוק היפהפה שבקצה העיירה, הוא משהו שאתה אסיר תודה עליו כל ימי חייך. עבורי, נהר זה, חבל ארץ זה, שייכים למשורר ריינר מריה רילקה. הוא לא צרפתי, לא אוסטרי, לא אירופי אפילו: זוהי ארץ הקסם שהמשוררים סימנו את גבולותיה ושהם לבדם רשאים לתבוע זכות עליה. זה הדבר הקרוב ביותר לגן עדן מהצד הזה של יוון. הבה נקרא לו גן העדן של הצרפתי, על דרך הפשרה. לאמיתו של דבר, זה היה בוודאי גן עדן במשך אלפי שנים. אני מאמין שזה היה בוודאי כך עבור איש הקרוֹ־מַניון, חרף הראיות המאובנות במערות הגדולות, המצביעות על תנאי חיים מזעזעים ומחרידים למדי. אני מאמין שאיש הקרו־מניון התיישב כאן מפני שהיה נבון מאוד ובעל חוש יופי מפותח ביותר. אני מאמין שהתחושה הדתית אצלו כבר הייתה מפותחת מאוד, ושהיא פרחה כאן גם אם הוא חי כמו חיה במעמקי המערות. אני מאמין שחבל ארץ נהדר ושלֵו זה של צרפת יהיה תמיד מקום מקודש לאדם, ושלאחר שהערים יחסלו את המשוררים, זה יהיה מקום מקלט וערש המשוררים שיבואו. אני חוזר ואומר, היה חשוב לי מאוד לראות את הדורדון: זה מעניק לי תקווה לעתיד המין האנושי, לעתיד העולם עצמו. צרפת אולי לא תתקיים יום אחד, אבל הדורדון ימשיך לחיות כשם שחלומות ממשיכים לחיות ולהזין את נשמות בני האדם.

במרסיי עליתי על ספינה לפיראוס. ידידי דארל היה אמור לפגוש אותי באתונה ולקחת אותי לקורפו. בספינה היו אנשים רבים ממזרח הים התיכון. סימנתי אותם לעצמי מיד, מתוך העדפה על פני האמריקנים, הצרפתים, האנגלים. היה לי רצון עז לשוחח עם ערבים וטורקים וסורים וכיוצא באלה. הייתי סקרן מאוד לדעת איך הם רואים את העולם. ההפלגה ארכה ארבעה או חמישה ימים, והעניקה לי שפע זמן להתוודע אל אלה שהייתי להוט לדעת עליהם יותר. הראשון שהתיידדתי אתו, לגמרי במקרה, היה סטודנט יווני לרפואה שחזר מפריז. דיברנו בינינו בצרפתית. בערב הראשון שוחחנו עד שלוש או ארבע לפנות בוקר, בעיקר על קנוט המסוּן, שהתברר לי שהיוונים גילו בו עניין רב. נראה מוזר בתחילה לדבר על גאון זה של הצפון בשעה ששטנו אל מים חמימים. אך מהשיחה ההיא למדתי מיד שהיוונים הם עם נלהב, סקרן, מלא רגש. רגש עז – משהו שחסַר לי בצרפת זה זמן רב. לא רק רגש עז, אלא סתירות, בלבול, כאוס – כל אותן תכונות אנושיות נעלות שגיליתי מחדש והוקרתי שוב באישיותו של ידידי החדש. ונדיבות. כמעט חשבתי שהיא עברה מן העולם. כך היינו, יווני ואמריקני, שיש ביניהם מן המשותף, ועם זאת שתי ישויות שונות במידה רבה. זה היה מבוא מעולה לעולם ההוא שעמד להיפתח לנגד עיניי. הייתי כבר מאוהב ביוון, וביוונים, לפני שראיתי את הארץ עצמה. יכולתי לראות מראש שהם עם ידידותי, מכניס אורחים, שקל להתקרב אליו, וקל לשאת ולתת אתו.

למחרת פתחתי בשיחה עם האחרים – טורקי, סורי, כמה סטודנטים מלבנון, ארגנטיני ממוצא איטלקי. הטורקי עורר בי סלידה מיד. היה לו שיגעון להיגיון שהרתיח אותי. מה גם שזה היה היגיון קלוקל. ובדומה לאחרים – עם כולם היו לי חילוקי דעות חריפים – מצאתי בו ביטוי לרוח האמריקנית במֵרָעָה. הקִדמה הייתה האובססיה שלהם. יותר מכונות, יותר יעילות, יותר הון, יותר נוחיות – רק על זה דיברו. שאלתי אותם אם שמעו על מיליוני המובטלים באמריקה. הם התעלמו מן השאלה. שאלתי אותם אם הם מבינים כמה ריקניים, חסרי מנוח ואומללים האנשים באמריקה עם כל הנוחות והמותרות שלהם שנוצרו בידי מכונות. הם היו אטומים לסרקזם שלי. עניינה אותם רק ההצלחה – כסף, עוצמה, מקום תחת השמש. איש מהם לא רצה לחזור לארצו; מסיבה כלשהי נאלצו כולם לשוב בניגוד לרצונם. הם אמרו שאין להם חיים בארצם־שלהם. מתי יתחילו החיים? ביקשתי לדעת. כשיהיו להם כל אותם דברים שהיו לאמריקה, או לגרמניה, או לצרפת. החיים היו מורכבים מדברים, ממכונות בעיקר, כפי שיכולתי להבין. חיים ללא כסף היו בלתי אפשריים: צריכים להיות לך בגדים, בית נאה, רדיו, מכונית, מחבט טניס, וכו'. אמרתי להם שאין לי מאומה מכל הדברים האלה ושאני מאושר בלעדיהם, שהפניתי עורף לאמריקה בדיוק מפני שלדברים הללו אין שום משמעות בעיניי. הם אמרו שאני האמריקני המוזר ביותר שפגשו אי־פעם. אבל הם חיבבו אותי. הם נדבקו אליי במשך כל ההפלגה, והמטירו עליי כל מיני שאלות, שלשווא השבתי עליהן. בערבים הייתי נפגש עם היווני. הבנו זה את זה טוב יותר, טוב בהרבה, למרות ההערצה שרחש לגרמניה ולמשטר הגרמני. גם הוא, כמובן, רצה לנסוע לאמריקה יום אחד. כל יווני חולם לנסוע לאמריקה ולחסוך כסף לעת צרה. לא ניסיתי להרתיע אותו; ציירתי לו תמונה של אמריקה כפי שהכרתי אותה, כפי שראיתי אותה וחוויתי אותה. דומה שזה הפחיד אותו מעט: הוא הודה שלא שמע מעודו דברים כאלה על אמריקה. "סע", אמרתי, "ותראה במו עיניך. אולי אני טועה. אני מספר לך רק מה שידוע לי מניסיוני". "זכור", הוספתי, "קנוט המסון לא רווה שם נחת במיוחד, וגם לא אדגר אלן פו אהובך..."

היה שם ארכאולוג צרפתי שהיה בדרכו חזרה ליוון, והוא ישב מולי בשולחן; הוא היה יכול לספר לי הרבה דברים על יוון, אבל לא נתתי לו שום הזדמנות; סלדתי ממנו מהרגע שראיתי אותו. הטיפוס שבאמת הכי מצא חן בעיניי במשך ההפלגה היה האיטלקי מארגנטינה. אפשר לומר שהוא היה האדם הבוּר ביותר שהכרתי מעולם, ויחד עם זאת, איש מקסים. בנאפולי ירדנו לחוף יחד, לאכול ארוחה טובה ולבקר בפומפיי, שעליה אפילו לא שמע מעודו. למרות החום העז נהניתי מן הטיול בפומפיי; אילו נסעתי לשם בחברת הארכאולוג, הייתי משתעמם עד מוות. בפיראוס הוא ירד אתי לחוף לביקור באקרופוליס. החום היה כבד אף מזה שבפומפיי, שהיה כבד למדי בפני עצמו. בתשע בבוקר הגיע החום לארבעים ושמונה מעלות בשמש, קרוב לוודאי. בקושי הספקנו לעבור את שער הרציף כאשר נפלנו לידיו של מדריך תיירים יווני, שדיבר מעט אנגלית וצרפתית והבטיח להראות לנו את כל הדברים המעניינים תמורת סכום פעוט. ניסינו לברר כמה בדיוק הוא רוצה תמורת שירותיו, אך לשווא. היה חם מכדי לשאת ולתת על מחירים; נכנסנו למונית ואמרנו לו להסיע אותנו היישר אל האקרוֹפוֹליס. החלפתי את הפרנקים שלי בדרכמות על סיפון הספינה; חבילת השטרות שדחסתי לכיסי הייתה אדירה, וחשתי שאוכל לשלם את החשבון, מופקע ככל שיהיה. ידעתי שעומדים לרמות אותנו, וציפיתי לכך בהנאה ובכיליון עיניים. הדבר היחיד שהיה נטוע במוחי בנוגע ליוונים היה העובדה שאי־אפשר לבטוח בהם; הייתי מתאכזב אילו התברר שהמדריך שלנו אבירי ונדיב. בן לווייתי, לעומת זאת, היה מעט מודאג מהמצב. הוא התכוון להמשיך בדרכו לביירות. יכולתי ממש לשמוע אותו עושה חישובים בראשו שעה שעשינו את דרכנו באבק ובחום המחניק.

הנסיעה מפיראוס לאתונה היא מבוא מתאים להיכרות עם יוון. אין בה שום דבר מפתה. היא גורמת לך לתהות מדוע החלטת לבוא ליוון. יש במחזה משהו שאינו רק צחיח ושומם, אלא גם מבהיל. אתה חש כמי שעורו נפשט מעליו, מחוסל כמעט. הנהג דמה לחיה שלמדה באורח פלא להפעיל מכונה מטורפת: המדריך שלנו הנחה אותו ללא הרף לפנות ימינה או שמאלה, כאילו לא נסעו כאן מעולם לפני כן. חשתי אהדה עצומה לנהג, שידעתי שגם הוא ירומה. הייתה לי תחושה שהוא לא יודע לספור מעבר למאה; והייתה לי גם תחושה שהוא היה נוסע היישר לתוך תעלה אילו הנחו אותו לעשות זאת. כשהגענו לאקרופוליס – זה היה רעיון מטורף לנסוע לשם מיד – היו לפנינו במקום כמה מאות אנשים שהסתערו על השער. בינתיים נעשה החום נורא כל כך, שכל מה שחשבתי עליו היה היכן לשבת ולהתענג על מעט צל. מצאתי לעצמי מקום קריר למדי והמתנתי שם בעוד הבחור הארגנטיני מקבל את התמורה לכספו. המדריך שלנו נשאר בכניסה עם נהג המונית לאחר שהעביר אותנו לידי המדריכים הרשמיים. הוא התכוון ללוות אותנו למקדש יופיטר, לתסיאון ולמקומות אחרים ברגע שנמצה את הביקור באקרופוליס. מובן מאליו שלא הלכנו כלל למקומות הללו. אמרנו לו לנסוע העירה, למצוא מקום קריר ולהזמין גלידה. השעה הייתה עשר וחצי בערך כשהתמקמנו במרפסת בית קפה. כולם נראו סחוטים מהחום, אפילו היוונים. אכלנו את הגלידה, שתינו את המים עם הקרח, ואז עוד גלידה ועוד מים עם קרח. אחר כך הזמנתי תה חם, כי נזכרתי פתאום שמישהו אמר לי פעם שתה חם מצנן אותך.