העפיפון‏

הכפר מַהבְּליפּוּרַם

מחוז קַנְצ׳יפּוּרַם

טַאמִיל נַאדוּ, הודו

לנה מתעוררת בתחושה משונה, עם פרפרים לא מוכרים בבטן. השמש שולחת קרניים ראשונות למהבליפורם. בצריף הצמוד לבית הספר כבר חם. על פי התחזית החום יגיע היום בשיאו ל־40 מעלות. לנה מסרבת להתקין מזגן — בבתי השכונה אין מזגנים, למה שהיא תהיה יוצאת דופן? מאוורר פשוט מערבל את האוויר המחניק בחדר. הים הקרוב מספק לא יותר ממשב רוח כבד. הבל מר ומצחין של דגים מיובשים מכסה על ריח הרסס המלוח. יום ראשון ללימודים שרבי, תחת שמי עופרת. ככה זה כאן, שנת הלימודים מתחילה ביולי.

הילדים יגיעו עוד מעט. בשמונה וחצי בדיוק הם ייכנסו בשער, יחצו את החצר וימהרו אל חדר הכיתה היחיד, מגושמים מעט במדי בית הספר החדשים. לנה המתינה ליום הזה, ציפתה לו, דמיינה אותו אלפי פעמים. היא מהרהרת באנרגיה שנדרשה לה כדי להוציא לפועל את התוכנית הזו — תוכנית מטורפת, הזויה, שנבעה מכוח הרצון שלה. כמו פרח לוטוס מבצבץ מאגרטל, ליבלב בית הספר הקטן בשולי עיר החוף, שאנשים עוד כינו כפר — אלפי אנשים הצטופפו שם לחוף מפרץ בנגל, בין מקדשים עתיקים לים, שם התערבבו אלה באלה פרות אדישות, דייגים ועולי רגל. בבית הספר שקירותיו מסוידים ובמרכז חצרו עץ יחיד, פיקוס בנגלי גדול, אין שום דבר ראוותני, הוא משתלב בענווה בנוף. איש לא יוכל לנחש שקיומו הוא נס של ממש. לנה אמורה לשמוח, לקדם בברכה את הרגעים הללו כמו חג, ניצחון, הישג.

אבל היא לא מצליחה לקום. גופה כבד כעופרת. הלילה שָבו רוחות הרפאים לרדוף אותה. היא התהפכה במיטה עד שלבסוף שקעה בשינה טרופה שהתערבבו בה הווה ועבר — היא ראתה את היום הראשון ללימודים בשנים שהייתה מורה, על שלל הטפסים שנדרשה למלא, הרשימות שנדרשה להגיש, השיעורים שנדרשה להכין. היא אהבה את קדחת תחילת השנה אחרי חופשת הקיץ הארוכה. ריח עטיפות הספרים, חלקות וחדשות, העפרונות, הטושים העבים שניפחו את קלמרי העור הפשוטים, היומנים שטרם נכתבה בהם מילה והלוח הרענן הפיחו בה אושר שהתקשתה לבטא, ידיעה מנחמת שתמיד יש התחלה חדשה. היא נזכרת בעצמה בבית, במסדרונות חטיבת הביניים, פעלתנית, נחפזת. האושר היה שם, באותם רגעי שגרה זעירים, שלקיומם היומיומי נלוותה תחושה של חיים קבועים, מוגנים.

אותם ימים נראים רחוקים כל כך. כשלנה נזכרת בהם, היא מחליקה לאוקיינוס של עצב שאינה יודעת כיצד להיחלץ ממנו. ספק מכֶּה בה פתאום. מה היא עושה כאן, בחור נידח בתת־היבשת ההודית, במרחק שנות אור מביתה? איזו גחמת גורל משונה הובילה אותה לכפר הזה ששמו בלתי ניתן להגייה, שהחיים בו קשים ומחוספסים לא פחות ממנהגי תושביו, ודבר לא מחכה לה בו? מה היא מחפשת שם? הודו שללה ממנה את נקודות ההתייחסות הרגילות שלה ודברים שידעה לבטח. נדמה היה לה שהיא ממיסה את כאביה בעולם החדש הזה — משאלה אנושית כל כך ביצור העלוב שניסתה להעמיד כנגד האסון, כמו לבנות ארמון בחול בחוף ים סוער. הסכר התמוטט. הצער שב ואוחז בה, דבֵק לעורה כמו הבגדים הרטובים מלחות הקיץ. הוא שוב שלם, ללא רבב, ביום זה של תחילת שנת הלימודים.

היא שומעת ממיטתה את התלמידים הראשונים מתקרבים. הם התעוררו מוקדם, מלאי תזזית — את היום הזה יזכרו כל חייהם. הם כבר נדחקים בכניסה לחצר. לנה לא מסוגלת לזוז, לצאת לקבל את פניהם. היא מרגישה כמו עריקה וכועסת על עצמה. להיכשל דווקא עכשיו, אחרי שנאבקה כל כך... איזו אכזבה. מאמציה הצריכו אומץ, אורך רוח ונחישות. היה עליה לנסח תקנון בעצמה, לא היה די בהשגת האישורים. בתמימותה המערבית כל כך האמינה שתושבי המקום ימהרו לשלוח את ילדיהם לבית הספר, מאושרים שביכולתם להציע להם חינוך שעד כה החברה אסרה עליהם. היא לא צפתה את המאמצים שתצטרך להשקיע כדי לשכנע אותם. אורז, עדשים וצ׳פאטי1 היו בני בריתה הטובים ביותר. כאן יאכילו אותם, הבטיחה להם. קיבה מלאה היא טיעון כבד משקל למשפחות שרבות מהן גדולות ומורעבות — בכפר יש נשים עם עשרה או שנים־עשר ילדים.

עם אחדים היה המשא ומתן קשה יותר מאחרים. אני אתן לך אחת אבל את השנייה אשאיר אצלי, השיבה לה אמא אחת מהשכונה והצביעה על בנותיה. לנה הבינה עד מהרה את האמת העצובה שהסתתרה מאחורי המילים. כאן הקטנים עובדים כמו הבוגרים מהם, הם מקור הכנסה. הם עובדים בטחנות אורז, באבק ובשאון הטחינה מחריש האוזניים, במתפרות, בכבשנים לייצור לבֵנים, במכרות, בחוות, במטעי היסמין, התה, הקשיו, במפעלי הזכוכית, הגפרורים, הסיגריות, בשדות האורז, במזבלות. הם רוכלים, מצחצחי נעליים, קבצנים, מוכרי סמרטוטים, פועלים חקלאיים, סתתים, נהגי ריקשות. לנה אמנם ידעה זאת בתיאוריה, אבל כשהשתקעה במָקום הבינה את היקף התופעה: הודו היא השוק הגדול בעולם לעבודת ילדים. היא צפתה בכתבות על המצב ברצועת השטיחים בצפון הודו, שם ילדים נקשרים בשלשלאות לנולים ועובדים עד עשרים שעות ביממה, כל השנה. עבדות מודרנית שמרסקת את השכבות החלשות ביותר בחברה. קהילת המוקצים היא הסובלת העיקרית. חבריה, הנחשבים טמאים, מנוצלים מאז שחר ההיסטוריה בידי חברי הקסטות הנעלות יותר לכאורה. גם הצעירים ביותר אינם יוצאים מהכלל, והם נאלצים לסייע למבוגרים מהם במשימות כפויות הטובה ביותר. לנה ראתה ילדים יושבים בצריפים ומגלגלים בּידיז2 באצבעותיהם הצנומות מזריחה עד שקיעה. הרשויות הכחישו כמובן: רשמית, החוק אוסר העסקת קטינים מתחת לגיל ארבע־עשרה, אבל בהסתייגות משמעותית אחת: ׳אלא אם כן הם מועסקים בחברה משפחתית׳... סעיף קטן שרלוונטי לרוב הילדים המנוצלים. שורות ספורות הכוללות מיליוני ילדים שעתידם נגדע. בנות הן הקורבנות הראשונים של העבודה הכפויה. הן נאלצות להישאר בבית לטפל באחיהן ואחיותיהן, לבשל, להביא מים ועצי בעירה, לנקות, לשטוף כלים ולכבס, מבוקר עד ערב.

במאבק מול ההורים לנה לא נשברה. היא התדיינה במרץ, ניהלה משאים ומתנים חסרי היגיון שבהם נשבעה לשלם להם באורז, שווה ערך למשכורת של כל ילד, כדי לפצות את המשפחה על ההפסד. עתיד של ילד תמורת שק אורז, התמקחות משונה שאותה ביצעה בלי נקיפות מצפון. כל האמצעים כשרים, אמרה לעצמה. במאבק למען החינוך, הכול כשר. התברר שהיא קשת עורף, שניחנה בעקשנות פראית. והילדים כאן היום.

אחד מהם, שמודאג מכך שאינו רואה אותה בחצר, מתקרב לצריף שווילונותיו מוגפים — כולם יודעים שהיא גרה כאן, בצריף הצמוד לבית הספר, המשמש לה חדר ומשרד כאחד. הוא כנראה חושב שלא התעוררה, והוא נוקש על הדלת וצועק את המילה היחידה שהוא יודע באנגלית, "School! School!" הצעקה הפתאומית היא כמו קריאת השכמה, המנון לחיים.

לנה מכירה את המילה היטב. עשרים שנה היא הקדישה לה. מאז שהיא זוכרת את עצמה רצתה ללמד. כשאגדל אהיה מורה, אמרה בילדותה. יהיו מי שיאמרו שזה חלום שגרתי. ובכל זאת דרכה הרחיקה אותה מהתלם עד לכפר בטאמיל נאדו, בין צֵ׳נַאי לפּוּדוּצֵ׳רִי, אל הצריף שהיא שרועה בו. אַת מלאת תשוקה לנושא, אמר לה מרצה שלה באוניברסיטה. לנה מכירה בכך ששנות ההוראה שחקו את הלהט והאנרגיה, אבל לא את השכנוע העמוק שחינוך הוא נשק לפיתוח המוני.

"לילדים יש הכול, למעֵט מה שגוזלים מהם", כתב ז׳אק פרבר, והמשפט שהפכה למנטרה הוביל אותה באודיסאה שלה. לנה רוצה להיות זו שתעניק לילדים הללו את מה שנגזל מהם. היא מדמיינת אותם לפעמים לומדים באוניברסיטה, הופכים למהנדסות, כימאים, רופאות, מורים, רואות חשבון או אגרונומים. כשיכבשו את המרחב שזמן כה רב היה סגור בפניהם, היא תוכל לומר לכל תושבי הכפר: תראו את הילדים האלו — יום אחד הם ינהלו את העולם, והוא יהיה טוב יותר, שכן יהיה צודק יותר ורחב יותר. יש תמימות במחשבה הזו, ויוהרה כמובן, אבל גם אהבה, ויותר מכול אמונה במשלח ידה.

"School! School!" ממשיך הילד לצעוק, והמילה היא קריאת תיגר כנגד העוני, בעיטה עזה בשיטת הקאסטות ההודית בת אלף השנים, חלוקה מחודשת של הקלפים בחברה. מילה שהיא הבטחה, כרטיס כניסה לחיים אחרים. לא רק תקווה, כי אם ישועה. לנה יודעת שברגע שהילדים יחצו את מפתן בית הספר, ברגע שייכנסו בין כתליו, החיים יחדלו להיות עוינים ויציעו להם אמת חדשה: חינוך הוא הסיכוי היחיד שלהם להימלט מהגורל שנגזר עליהם בלידתם.

School. המילה היא חץ שננעץ בלבה. היא מעוררת אותה, מסלקת את חרדות העבר, מביאה אותה אל ההווה. לנה שואבת ממנה את הכוח לקום. היא מתלבשת, יוצאת מהצריף ומוצאת את עצמה מול חיזיון כובש: החצר מלאה תלמידים שמשחקים סביב הפיקוס. הם יפים, עיניהם שחורות כפחם, שערם סתור וחיוכיהם חסרי שיניים. לנה הייתה רוצה להנציח את המראה הזה, לשמור אותו לתמיד על מסך מחשבותיה.

גם הילדונת שם. עומדת זקופה וגאה בלב ההמולה והרעש. היא לא משתתפת במשחקים ובשיחות. היא פשוט שם, ודי בנוכחותה להצדיק את כל מאבקי החודשים האחרונים. לנה מביטה בפניה, בשערה הקלוע בצמות, בגופה הצנום ובתלבושת שהיא לובשת כאילו הייתה דגל — הבגדים אינם רק פיסת בד, כי אם ניצחון. חלומה של אישה אחרת שהן מגשימות היום יחד.

לנה מסמנת לילדה בתנועת יד. הקטנה מתקרבת לפעמון ומנענעת אותו במרץ. יש בתנועתה לא רק אנרגיה, כי אם גם הכרה בערכה, ביטחון טרי בעתיד שמסעיר את לנה. הצלצול מהדהד באוויר הבוקר הצלול. המשחקים והצעקות נקטעים. התלמידים צועדים לחדר המסויד, חוצים את המפתן, מתיישבים על המחצלות ולוקחים את הספרים והמחברות שלנה מושיטה להם. הם נושאים עיניים אליה, ופתאום משתררת דממה, דממה עמוקה כל כך שאפשר לשמוע חרק במעופו. הפרפרים בבטנה של לנה מאיצים את רפרופיהם. היא שואפת שאיפה עמוקה.

והשיעור מתחיל.

1 לחם שטוח הודי מסורתי [כל ההערות במקור]

2 סיגריות טבק מגולגלות בעלי הובנה