הפונדק במפרץ רוז

פרק 2

ג'וש וויבר לא חשב שיחזור אי פעם לסידר קוב. בשתים-עשרה השנים שחלפו מאז סיים את לימודיו בתיכון שב למקום רק פעם אחת, כדי להשתתף בהלוויית אחיו החורג, דילן. וגם אז לא לן בעיר. הוא בא בטיסת בוקר, שכר מכונית, הגיע להלוויה ועזב את המקום מיד לאחר מכן, חוזר לקליפורניה לעבודתו עוד באותו יום. הוא כמעט לא החליף מילה עם אביו החורג.

ריצ'רד, מצדו, לא טרח גם הוא להתייחס אל בנו החורג. ג'וש ציפה להתעלמות כזאת מצדו. אף על פי שדילן וג'וש היו קרובים זה לזה, האב החורג לא מצא לנכון להזמין את ג'וש להיות אחד מנושאי הארון של בנו. הזלזול הזה מצד אביו החורג פגע בג'וש פגיעה קשה. אף על פי כן הוא בא להלוויה, כדי לכבד את זכרו של אחיו החורג.

כעת ג'וש חזר, אבל לא משום שרצה לבלות בסידר קוב. לעיירה הזאת לא היתה שום משמעות לגביו, למעט העובדה שזהו מקום קבורתם של אמו ושל דילן.

ג'וש ודילן נולדו בהפרש של שנה, והיו קשורים מאוד זה לזה. דילן היה תמיד נמהר, נועז ואמיץ לב. ג'וש התפעל מאומץ לבו למן היום שבו נפגשו. אף על פי כן הוא הוכה בהלם כאשר נודע לו שדילן נהרג בתאונת אופנוע. זה היה לפני חמש שנים. שבע שנים לאחר שריצ'רד למברט גירש את ג'וש מביתו ואילץ אותו למצוא את דרכו בעולם לבדו.

כעת נראה היה שהזקן שוכב על ערש דווי. הסיבה היחידה לכך שג'וש חזר לעיירה היתה שבני משפחת נלסון, שכניו של ריצ'רד, התקשרו אליו. מישֶל נלסון ודילן למדו בכיתה אחת בבית הספר, וג'וש למד מחזור אחד לפניהם. בתום הלימודים בחרה מישל נוחת המזג ללמוד עבודה סוציאלית. ג'וש זכר שהיא היתה מאוהבת בדילן, אבל באותה עת היתה בעלת משקל עודף, ודילן לא השיב לה אהבה. ג'וש סבר שטיפולה המסור בריצ'רד מקורו ברגשותיה כלפי דילן.

"ריצ'רד במצב לא טוב," הודיעה לו מישל בשיחת הטלפון הקצרה שניהלו. "אם אתה רוצה להספיק לראות אותו בחיים, כדאי שתגיע לכאן, ורצוי שתזדרז."

ג'וש לא רצה לראות את הזקן. בשום פנים ואופן. לא היה ביניהם דבר פרט לאיבה הדדית. אך הוא הסכים לבוא לעיירה משתי סיבות. ראשית, לרשותו עמד עכשיו זמן פנוי: זה עתה הסתיים פרויקט בנייה אחד שאותו ניהל והשני עדיין לא החל, והוא המתין לדעת מה יהיה טיבו. שנית, נדמה היה לו שלמרות שאין לכך חשיבות רבה, ואולי גם לא סבירות גבוהה, עדיף להתפייס עם הזקן. נוסף על כך היו בביתו של הזקן כמה דברים שקיווה לקבל בחזרה. הוא ציפה לכך שכאשר ישהה בסידר קוב, תהיה לו הזדמנות לקחת כמה מן החפצים האישיים שאמו הביאה אִתה אל הבית המשותף שלה ושל ריצ'רד לאחר שנישאו. הוא התכוון לקחת רק את מה ששייך לו בהיותו בנה, לא פחות ולא יותר מכך.

"אני אצא לדרך ברגע שתהיה לי אפשרות," השיב ג'וש.

"תזדרז," אמרה לו אז מישל. "ריצ'רד זקוק לך."

ג'וש היה מוכן להתערב שאביו החורג יעדיף למות לפני שיסכים להודות שהוא זקוק למישהו, בעיקר לג'וש. נראה שהשכנים שכחו שריצ'רד נהנה לגרש את ג'וש מהבית חודשים ספורים לאחר מות אמו. ג'וש היה אמור לגשת למבחני הבגרות כמה שבועות אחר כך. כשעזב לא הורשה לקחת דבר מהבית, למעט כמה מבגדיו וספרי לימוד.

ריצ'רד טען אז שג'וש הוא גנב. מאתיים דולרים נעלמו מארנקו, והוא היה משוכנע שג'וש גנב את הכסף. למעשה לג'וש לא היה מושג על הכסף שנעלם, ולכן החשוד היחיד שנותר היה דילן. ריצ'רד לא היה מוכן להאמין שבנו, עצמו ובשרו, עלול להיות האשם, ולכן נעשה ג'וש לאשם בעיניו. אבל ג'וש לא ציפה שריצ'רד ידרוש שיעזוב את הבית שבועות ספורים לפני סיום הלימודים.

במבט לאחור הבין ג'וש שהכסף שנעלם לא היה אלא תירוץ. ריצ'רד רצה לסלק אותו מביתו ומחייו, ועד עתה לג'וש לא היתה שום התנגדות למלא את מבוקשו.

כעת חזר לסידר קוב, אבל לא היתה בלבו שום תחושה של שיבה הביתה כאשר כיוון את הטנדר שלו לשביל הגישה אל הבית בכתובת שהיתה רשומה לו על פתק. אתר הפונדק עלה כאשר חיפש בחופזה מלון באינטרנט בקרבת ביתו של אביו החורג.

דבר אחד היה ברור לו: הוא לא יוכל ללון בביתו של ריצ'רד. ג'וש היה בטוח שריצ'רד כלל אינו יודע על בואו, והוא לא היה מוטרד מכך. הוא קיווה שאם הכול יסתדר, הוא ישהה בעיר יום או יומיים לכל היותר. הוא סירב להישאר בה גם רגע אחד מעבר לנדרש. והוא ידע שהפעם, לאחר שיעזוב את סידר קוב, לא יחזור אליה לעולם.

הוא החנה את הטנדר שלו במגרש החנייה הקטן שמול הפונדק, נטל ממנו את מזוודתו והמחשב הנייד שלו ויצא החוצה. השמים היו מעוננים ונראה שעומד לרדת גשם, כצפוי בינואר באזור צפון-מערבו של האוקיינוס השקט. שחור הרקיע שיקף את מצב רוחו. הוא היה מוכן לתת הרבה כדי להיות עכשיו במקום אחר, רק לא בסידר קוב — בכל מקום שלא יכפה עליו לעמוד מול האב החורג המתעב אותו.

אין טעם לדחות את הבלתי נמנע, אמר לעצמו. הוא נשא את המזוודה והמחשב הנייד במעלה המדרגות למרפסת ולחץ על פעמון הדלת. כמעט מיד נפתחה הדלת בידי אישה.

"גברת פרלינגר?" שאל. לפניו עמדה אישה לא גבוהה במיוחד, צעירה בהרבה מהאישה שציפה לפגוש לאחר שהזמין את החדר. את שׂערה החום, הסמיך, שהגיע לה עד הכתף, סירקה לצדדים, עם שביל באמצע. לעיניה היה גוון כחול עז, כשמי הקיץ. כשהזמין את החדר, האישה שדיברה אתו נשמעה מבוגרת הרבה יותר, כבת שישים. האישה שלפניו היתה צעירה, לכל היותר באמצע שנות השלושים לחייה. היא לבשה סינר עבודה מעל למכנסי יום יום ואפודה בעלת שרוולים ארוכים.

"מצטערת, אני לא גברת פרלינגר. אני ג'ו מארי רוז. הפונדק עבר לא מזמן לידַי מבני הזוג פרלינגר. היכנס בבקשה." היא פינתה את המעבר ואִפשרה לו להיכנס אל הבית הגדול.

ג'וש נכנס אל המבואה והרגיש מיד באווירה הנעימה השוררת בבית. אש קטנה בערה באח, וניחוח של לחם שנאפה זה עתה עורר את תאבונו. ג'וש לא זכר מתי בפעם האחרונה הריח את ריחו של לחם טרי מהתנור. אמו נהגה לאפות לחם בבית, אבל זה היה לפני שנים רבות. "איזה ריח טוב!" אמר.

"אני אוהבת לאפות," אמרה ג'ו מארי, כאילו היא חייבת לו הסבר. "אני מקווה שיש לך תיאבון בריא."

"כן, בהחלט," השיב ג'וש.

"אתה האורח הראשון שלי," סיפרה לו מארי ג'ו בחיוך רחב. "ברוך הבא." היא חיככה את כפות ידיה, כאילו אינה יודעת מה עליה לעשות עכשיו.

"את רוצה את פרטי כרטיס האשראי שלי?" שאל ג'וש והוציא את ארנקו מכיסו.

"אה, כן, זה רעיון טוב, מן הסתם."

היא צעדה לפניו דרך המטבח אל משרד קטן. ג'וש ניחש שהחדר הזה שימש פעם כמזווה. הוא הוציא את כרטיס האשראי שלו.

ג'ו מארי הביטה בכרטיס. "אני מבקשת שתרשום לי את המספר שלך עכשיו. יש לי עוד מעט פגישה בבנק." היא נראתה כמהססת ונתנה בו מבט שואל. "זה בסדר?"

"אין שום בעיה," השיב, והיא רשמה את פרטי כרטיס האשראי והחזירה לו את הכרטיס.

"אני יכול לקבל עכשיו את המפתח לחדר שלי?" שאל.

"אה, בטח... אני ממש מצטערת! כפי שאמרתי, אתה האורח הראשון שלי."

ג'וש שאל את עצמו כמה זמן היא מנהלת את העסק הזה. ג'ו מארי בוודאי ניחשה את מחשבותיו, כי הוסיפה: "חתמתי על מסמכי הרכישה ממש לפני חג המולד."

"לאן עברו בני הזוג פרלינגר?" ג'וש לא זכר שפגש אותם אי פעם כשהתגורר בעיירה, אבל תהה מדוע הם החליטו למכור את הפונדק.

ג'ו מארי חזרה למטבח והרימה את מכסה הקומקום כדי לציין שהיא מציעה לו ספל קפה.

ג'וש הנהן.

"נראה שבני הזוג פרלינגר החליטו לטייל בארץ בקרוון שלהם," הסבירה ג'ו מארי. "החפצים שלהם כבר היו ארוזים בקרוון והכול היה מוכן לנסיעה ביום שבו קיבלתי לידי את הפונדק. הם נתנו לי את המפתחות ויצאו לדרך, לפגוש את שתי בנותיהם בקליפורניה בחג המולד, כתחנה הראשונה שלהם בטיול."

"הם בהחלט לא התעכבו הרבה," העיר ג'וש כשהיא הושיטה לו ספל קפה מהביל.

"אתה שותה את הקפה עם סוכר או חלב?" שאלה.

"לא, קפה שחור זה בסדר גמור." הוא התרגל לשתות כך את הקפה שלו כשהתגורר אצל ריצ'רד.

"אתה יכול לבחור לך חדר," הודיעה לו ג'ו מארי.

ג'וש משך בכתפיו. "כל חדר שתתני לי יהיה בסדר. זה לא בדיוק מסע תענוגות."

"באמת?" עכשיו היא נראתה מסוקרנת.

"לא. הגעתי כדי לסדר לאב החורג שלי מקום בהוספיס."

"אה, אני מצטערת לשמוע זאת."

ג'ו סימן לה בהרמת יד שתחדל ממחוות ההשתתפות בצער. "מעולם לא היינו קשורים זה לזה, ולמען האמת לא היתה לנו מערכת יחסים טובה במיוחד. אני עושה את זה בעיקר מתוך תחושת חובה."

"אני יכולה לעזור במשהו?" שאלה.

ג'וש נענע בראשו לאות שלילה. בשלב זה לא היה מה לעשות. אילו ניתן לו הדבר, היה שמח להימנע מכך, אבל לרוע המזל לא היה מישהו אחר שיטפל בענייניו של ריצ'רד.

ג'ו מארי הובילה אותו לחדר בקומה השנייה. היה בו חלון גדול הצופה אל המפרץ, והמספנה של חיל הים במיצר פיוג'ט השתרעה ממש מולו. עגנו בה כמה ספינות ונושאת מטוסים אחת, שעמדה בכוננות זה זמן רב, וגונם האפור של השמים דמה לזה של אוניות הקרב.

ג'וש זכר שריצ'רד עבד במספנה הזאת לאורך מרבית שנות הקריירה שלו. הוא שירת בחיל הים בתקופת מלחמת וייטנאם, ולאחר שהשתחרר מצא עבודה כרַתך במספנת בּרֶמֶרטון. דילן עבד גם הוא במספנה, עד שהתאונה קטעה את חייו.

ג'וש התרחק מהחלון. הוא לא טרח לפרוק את מזוודתו אלא הוציא את הטלפון הנייד שלו ובדק את הודעות הדואר האלקטרוני שקיבל, בתקווה שמצפה לו הודעה על הפרויקט הבא שלו. הוא עוד לא פגש את ריצ'רד, אבל כבר תכנן את דרכי המילוט החוצה.

ההודעה הראשונה שראה היתה ממישֶל נלסון, שכנתו של ריצ'רד. היא שלחה אותה שעתיים לפני כן.

ג'וש קרא את ההודעה.

מאת: מישל נלסון (NelsonM@wavecable.net)

תאריך: 12 בינואר

אל: ג'וש וויבר (JoshWeaver@sandiegonet.com)

נושא: ברוך הבא

ג'וש היקר,

אני משערת שתגיע לסידר קוב בימים הקרובים ואני רוצה להבטיח שניצור קשר מיד לכשתגיע. הורי נסעו לבקר את אחי באריזונה — נולד לו ילד — ואני נמצאת בביתם עכשיו, מאכילה את הכלב שלהם ומטפלת בריצ'רד. אני בחופשה ביומיים הקרובים, אז אשמח אם תתקשר אלי מיד לאחר שתתמקם בפונדק, ואז אלך אתך לפגוש את ריצ'רד אם תרצה.

מישל

8756 555 360

ג'וש התרווח בכיסא ושילב את זרועותיו על חזהו. הוא זכר שמישל היתה מאוהבת בגלוי בדילן והביכה בכך לא מעט את אחיו החורג. בכל זאת, דילן מעולם לא התאכזר אל מישל, בניגוד למנהגם של רבים מהבנים האחרים בבית הספר, שהציקו לה בהלצות והדביקו לה כינויים מעליבים.

הוא שמח על הצעתה להתלוות אליו בפגישתו הראשונה עם ריצ'רד. כך יהיה אתו אדם נוסף, שישמש חיץ בינו לבין הזקן. ג'וש חייג אל מישל לפי המספר שרשמה בהודעת הדוא"ל שלה, והיא ענתה כמעט מיד.

"מישל, מדבר ג'וש."

"או, ג'וש, בחיי, כמה טוב לשמוע את קולך. מה שלומך?"

"טוב." ההתלהבות בקולה של מישל היתה לו כצרי לנפשו. הוא לא ציפה לכך שמישהו ישמח על ביקורו בעיירה. אמנם היו לו חברים רבים בתיכון, אבל הוא לא שמר על קשר עם איש מהם. לאחר שסיים את לימודיו התגייס לצבא ויצא מיד לטירונות. עם שחרורו החל לעבוד בחברת בניין והתקדם מתפקיד לתפקיד, עד שהגיע למעמד של מנהל פרויקטים. הנסיעות בתפקיד לא העיקו עליו, והוא עבר מעיירה לעיירה וממשימה למשימה בעבודתו, ולא שהה בשום מקום יותר מכמה חודשים. הוא הגיע למקומות רבים ברחבי ארצות הברית אבל לא התיישב בשום מקום. הוא שיער שבמרוצת הזמן ימצא מקום להשתקע בו, אבל לא הרגיש צורך דחוף לעשות זאת בזמן הקרוב.

"אתה נשמע נפלא," אמרה מישל וקולה היה שופע אותה חיבה הזכורה לו מלפני שנים.

"גם את," מלמל. מישל תמיד היתה חביבה על ג'וש, גם אם ריחם עליה בשל משקלה העודף. "את בטח נשואה עכשיו עם כמה ילדים," אמר בחיוך, מתוך מחשבה שבוודאי מצאה מישהו שיעריך אותה כראוי לה. הוא זכר אותה כנערה נדיבה וטובת לב ולא הופתע כאשר שמע שבחרה להיות עובדת סוציאלית ולטפל באנשים.

"לצערי לא." בקולה שמע נימה של עצב.

ג'וש התחרט על השאלה.

"מה אתך? הבאת לכאן את האישה והילדים, שיראו איפה גדלת?"

"לא, גם אני לא נשוי."

"או." היא נשמעה מופתעת. "שאלתי את ריצ'רד אם יש לך משפחה והוא אמר שהוא לא יודע."

אין סיבה שהוא יידע. הם לא דיברו במשך שנים רבות. "מה שלום הזקן בימים אלה?" שאל על מנת לעבור לנושא אחר.

"לא כל כך טוב. הוא גם עקשן וגם חסר היגיון. הוא טוען שהוא לא זקוק לעזרה מאף אחד, אבל הוא מוכן שאני אביא לו ארוחות ואבדוק מה שלומו מדי פעם."

ריצ'רד לא השתנה. אותו אדם עקשן, נרגן ורגזן. "הוא יודע שאני מגיע?" שאל ג'וש.

"לא סיפרתי לו," השיבה מישל.

"ויש אפשרות שההורים שלך אמרו לו משהו לפני שנסעו לבקר את אחיך?"

"אני לא חושבת. אף אחד מאתנו לא היה בטוח שתבוא."

נראה שבני משפחת נלסון מיטיבים להכיר אותו מכפי שתיאר לעצמו. "גם אני לא הייתי בטוח שאבוא," הודה ג'וש.

"כדאי שתעבור קודם בבית הורי," הציעה מישל. "ניפגש שם ונוכל לגשת ביחד לבית של ריצ'רד."

"תודה על ההצעה," אמר.

מישל היססה מעט וכאשר דיברה היה קולה רך, כמעט מהורהר. "חשבתי עליך הרבה במשך השנים האלה, ג'וש. חבל... חבל שלא היה לנו יותר זמן לדבר בהלוויה של דילן."

ג'וש לא זכר שראה את מישל בהלוויה, אם כי היה בטוח שהשתתפה בה. הוא עצמו נכח בה זמן כה קצר, עד שלא הספיק לשוחח עם איש. הוא נפגע מכך שריצ'רד התייחס בביטול אל הקשר ההדוק בינו ובין דילן. זה היה עלבון אחד מני רבים, אבל בסופו של דבר, לא היה לריצ'רד עכשיו אף קרוב משפחה מלבד ג'וש.

"מתי אתה רוצה לעבור אצלי?" שאלה מישל.

"אני אתארגן כאן ואגיע אלייך בעוד שעה בערך. זה מתאים לך?" ככל שיקדים להתייצב מול הזקן, כך ייטב. אין טעם לדחות את העניין.

"בסדר גמור. נתראה בבית הורי."

"להתראות." ג'וש ניתק את השיחה. הוא שמח על כך שיש לו בעלת ברית בעיירה, מישהו שאפשר לשוחח אתו בחופשיות. הוא שכח את תחושת המצור שחש תמיד מעצם שהותו בעיירה בקרבת ריצ'רד.

ג'וש ירד במדרגות ובידיו המפתחות לטנדר שלו.

ג'ו מארי המתינה לו במורד המדרגות. "אני הולכת לבנק אחר הצהריים, אבל מפתח החדר שלך פותח גם את הדלת הקדמית. גם אם אני לא נמצאת, אתה יכול להרגיש בבית."

"תודה. אני בדרך החוצה עכשיו," אמר. "אני לא יודע באיזו שעה אחזור." ג'וש החליט להסתובב מעט בעיר לפני שיסע לבית משפחת נלסון. יהיה מעניין לראות אילו שינויים חלו במשך השנים בסידר קוב. הוא לא הבחין בהבדלים רבים כשירד מהכביש הראשי. כשהביט במפרץ מחלון חדרו, לא ראה שינוי בקו הרקיע של החוף. הוא תיאר לעצמו שלא חלו תמורות של ממש גם ביתר חלקי העיירה.

"אז נתראה אחר כך."

"נתראה," השיב. כשיצא מהפונדק, התעכב לרגע כדי לסגור את רוכסן הז'קט שעדיין לא הסיר. הקור הכה בו כשיצא מהמבנה. גשם החל לרדת, טפטוף בלתי פוסק האופייני כל כך לחודשי החורף במיצר פיוג'ט.

הוא נסע לעבר בית הספר התיכון וראה שלמַעֵט תוספת של כמה כיתות ניידות, הכול נותר כפי שהיה. הוא החנה את הטנדר והקיף את מבנה בית הספר כדי להגיע אל מגרש הכדורגל ומסלול הריצה. המסלול נראה כאילו שופץ והונחה עליו שכבה נוספת לאחרונה. הוא התחרה בריצה בתקופת התיכון והגיע להישגים יפים, אבל דילן היה האתלט האמיתי במשפחה — הוא אפילו נבחר להשתתף במשחק המשותף לבוגרים ולתלמידי שכבה י"ב בשנה האחרונה של התיכון. אבל אז ג'וש היה כבר בצבא. הוא זכר כמה התגאה בדילן כשזה סיפר לו שנכנס לנבחרת.

ג'וש עצמו לא השתתף במשחק המשותף לבוגרים ולתלמידים, ואף לא בנשף הריקודים בסיום התיכון. לא היה לו כסף לשלם על השתתפותו, וריצ'רד לא הסכים לממן שום דבר מעבר לצרכיו הבסיסיים ביותר. לאחר מות אמו, ג'וש ידע שלא יוכל לצפות מריצ'רד למשהו שמעֵבר לקורת גג, והוא צדק. בסופו של דבר, ריצ'רד לא היה מוכן לספק לו אפילו את זה.

מבית הספר התיכון נסע ג'וש לעבר רחוב הארבור ושם חיכתה לו הפתעה נעימה. בניין הספרייה התהדר בציור קיר חדש והמסעדה הסינית שכנה במקום שבו זכר אותה. אולם כמה בתי עסק נעלמו, לרבות מספרת הכלבים שעבד בה קיץ אחד בתיכון.

לבסוף החליט שאי אפשר עוד לדחות את המפגש בינו לבין ריצ'רד ויצא לעבר שכונת מגוריו הישנה. למותר לציין שלא היה להוט לפגוש את אביו החורג, אלא שהיה נחוש בדעתו לא להניח לזקן להפחיד אותו עוד.

ג'ו החנה את הטנדר שלו ליד המדרכה שמול בית נלסון ורשם במהירות על פיסת נייר את כל הדברים שרצה לקחת מהבית. ספר התנ"ך של אמו היה הפריט הראשון ברשימה, ולאחריה הסיכה המגולפת שלה. הוא ייתן אותה לבתו, אם תהיה לו בת. הוא רצה גם את מעיל הבייסבול שלו ואת ספר המחזור שלו, שאותם קנה בכספו. הוא לא לקח אותם מן הבית כשריצ'רד גירש אותו, כי האב החורג לא הרשה לו.

כשעה לאחר שדיבר בטלפון עם מישל, ג'וש צלצל בפעמון הדלת של בית נלסון.

"ג'וש?" מישל קיבלה את פניו בחיוך.

ודאי יש כאן טעות. לא ייתכן שהבחורה העומדת מאחורי דלת הזכוכית היא מישל. האישה שעמדה לפניו היתה גבוהה ותמירה ו... מצודדת במיוחד.

"מישל?" פלט ולא הצליח להסתיר את ההלם שחש.

"כן," היא צחקה בשקט. "זו אני. כנראה לא ראית אותי מאז שרזיתי, נכון?"

לג'וש לא נותר אלא להשתדל לא לפעור את פיו ולא לנעוץ בה את עיניו.