הפועלות

פרק ראשון: חמש נשים וברל (1919)

א.

בחלוף יומיים לשהותה בבית האבן של הקבוצה בירושלים, מתאוששת חנה כצנלסון מהמסע הגדול ועומדת נחושה בשמלתה השחורה שהפכה לסחבה, שרווליה מופשלים מעל המרפקים, לקרצף סיר מפויח מתבשיל שעועית שהוקדח בו. בלי לחשוב פעמיים היא טובלת במים הקרים והמלוכלכים שתי ידיים שמתנוססות עליהן שריטות טריות לצד חבורות ישנות ופצעים שהגלידו. בקושי עצמה עין הלילה. עדיין לא הובאה בשבילה מיטה, כך שהיא נאלצת להתכרבל על הרצפה, עטופה בשמיכה על מצע דוקרני ממולא בקש.

חנה אינה מתלוננת כלל ועיקר, כל שכן אינה מתחרטת שהגיעה לכאן אף שהתנאים כה מחפירים עד שאין איך להתחמם ובקושי יש מה לאכול. היא מאותן בריות הנוטות לאידיאליזציה, ולכן היא מוצאת נקודות אור גם בתוך ים שחור משחור. למשל, אפשר להתנחם בכך שהקרה של חודש נובמבר מבריחה את הפשפשים. וחוץ מזה, נחוצים היו לה כמעט חמישה חודשים כדי להשלים את המעבר מהגליל ליהודה, ורק המחשבה על האיחוד הצפוי עם אחיה ברל הגנה עליה כחומה מפני ייאוש גובר והולך.

כחצי שנה לא התראו, ובמשך כל הזמן הזה חלמה רק על היום שבו יהיו שוב יחד. תחילה נקפו חודש ועוד חודש בזה אחר זה מאז שאחיה עזב את כנרת ועד שהתקבל בחצר מכתבו ובו הוא מציע לה להצטרף לקבוצה החקלאית שתגדל ירקות בירושלים. היא הייתה מוכנה לעזוב מייד למרות כל אזהרות המסע החמורות שהוטחו בה. ברל עצמו עזב את כנרת בגלל כל הצרות שהיו לו עם הבחורות, אבל על כך מוטב לא להרחיב.

הקיץ של שנת 1917 עמד גם כך בסימן של חירוף נפש. המלחמה הגדולה ניכרה בכל מקום. סכנה הייתה להלך בדרכים. גם עגלות בקושי יצאו כי החיילים התורכים גזלו כל מה שהצליחו לשים עליו יד. בנוסף לכך נאסר על יהודים לנסוע ברכבת התורכית מאז נחשף תא הריגול היהודי שמסר מידע מודיעיני לצבא הבריטי. מרגע החשיפה ואילך נחשבו כל היהודים באשר הם לאויבי השלטון העות'מאני וריחפה עליהם סכנת מאסר ואף איום בעינויים עד צאת הנשמה. ביישוב היהודי עוררו האהרנסונים ויתר חברי המחתרת המכונה ניל"י ("נצח ישראל לא ישקר" — איזו יומרה נוראה) זעם שאין כדוגמתו.

וכך, כאשר הגיע סוף סוף המכתב המיוחל מברל, לא הייתה שום דרך להגיע מכנרת לירושלים, ובכל זאת קפצה חנה על העגלה הראשונה שעשתה את דרכה מכנרת דרומה, לא לירושלים כי אם לרחובות. שם כבר נאלצה להעביר חודשיים־שלושה בבישול לקבוצת השומרים. בתפריט היו בעיקר דלועים. זה מה שגידלו האיכרים, וזה מה שהשומרים סחבו מהמקשה כאשר שכרם הולן. ובעוד חנה מתמחה בהכנת מנות דליקטס מהירק הפלאי הזה, כמו תבשיל־מרק ולביבות, המשיכו להגיע אליה הפתקים מברל. הוא זירז אותה להגיע אליו לירושלים, ואף ביקש שתביא עימה זרעי ירקות בעבור גן הירק שיבולו עתיד להימכר בשוק ולספק מענה לרעב השורר בעיר.

בפתקיו בישר לה ברל כי כבר שכר בית מגורים צנוע אצל בעל האדמה הערבי, ודיווח שגם חכירת האדמה לגידולים מתנהלת כסדרה. עליהם להספיק לשדד את הקרקע לפני הזריעה, ובירושלים, כך כתב, כבר מרגישים את סוף הקיץ. בקיצור מחכים רק לה ולנחמה, שמחכה מצידה בפתח תקווה. בפתק אחר סיפר ברל, כבדרך אגב, כי רחל כצנלסון, בת העיירה שלהם, כבר נמצאת איתם שם בבית, הצטרפה בספונטניות. הידיעה הזאת לא שימחה את חנה ואפילו עוררה בה צער והשתוממות. עד כמה שידעה — בעצם: עד כמה שכל העולם ידע — רחל אמורה הייתה לשהות כעת בווינה, לשם שמה פעמיה עוד באביב שעבר כדי להתאחד עם זלמן רובשוב. אז מה בדיוק היא עושה כעת בירושלים עם ברל?

בכנרת, בתחילת האביב, כאשר פשטה השמועה שרחל מתלבטת אם להישאר, חנה, שלמדה אצלה בשיעורי ערב עברית ותנ"ך, ראתה אותה עומדת בחוץ ומדברת עם גורדון הזקן. הייתה שעת לפנות ערב וחנה סיימה תורנות מטבח ויצאה לפנות את הזבל. היא מיהרה מאוד כי לא רצתה לאחר לשיעור היומי עם רחל ולכן רווח לה כשראתה את המורה עומדת ומסתודדת בפינת החצר. חנה נשאה בידיה תיבה מלאה פסולת אל בור תחמיץ. הם לא הבחינו בה, רחל וגורדון, כי היו שקועים בשיחתם והדמדומים אפפו אותם מכל עבר.

חנה הסתתרה מאחורי הפרה והגיעו לאוזנה רק שברי משפטים — של גורדון בעיקר, כי אצלו הקול רועם ואילו רחל מדברת בשקט. נו, גורדון כמו גורדון, עודד את רחל לעשות את המעשה הנכון ולשכוח מברל. הלא גם ככה הסתבך כהוגן עם השתיים, אמר בצער. ואת, רחל, צאי לדרכך, לכי לך אחרי מי שיממש את רצונך העז בבית ומשפחה. כך נאמר פחות או יותר, עד כמה שהשיגה שמיעתה של חנה. כעבור כמה דקות נפרדה רחל מגורדון ומיהרה אל חדר האוכל וחנה עקבה אחריה ממרחק. לשיעור הערב כבר התקשתה להקשיב. מחשבותיה נדדו אל ברל שדעתו הולכת ונטרפת. לא נעלם מעיניה כי רחל מושלת היטב ברגשותיה, כמו תמיד.

ב.

רק מתוך תקווה להשיג רשיון נסיעה ברכבת לירושלים התגלגלה חנה לבסוף לפתח תקווה. כאשר גונבה השמועה לברל שהיא במושבה, דרש ממנה שתיגש לנחמה בעין גנים. את נחמה חנה בקושי הכירה, הרי הן לא מאותה העיירה. מה גם שבעיקרון, את המעריצות של אחיה לא חיבבה, תהיה אשר תהיה העיירה ממנה באו. כמובן, יש יוצאת מהכלל אחת והיא שרה שמוקלר, בת העיירה שלהם, בוברויסק, שאותה חנה אוהבת. חנה כרוכה אחרי שרה מאז שהייתה ילדונת. שרה מבוגרת ממנה בתשע שנים, והיא היחידה מכל החניכות של ברל שהתייחסה יפה אליה, הקטנה, כבר אז, כשצמאונה לתשומת לב לא ידע רוויה. לא רק שלא התעלמה מהאחות הקטנה ככל היתר, גם לא ניסתה — מה שהיה גרוע אף יותר — למצוא דרכה מסילות לליבו של אחיה.

שרה נהגה ללוות את חנה מהבית לבית הספר ובחזרה. היא אף דאגה לקליטתה המוצלחת, הקשיבה לה באמת ועודדה את רוחה, ובכלל נהגה בה כאחות גדולה ומסורה. תחת חסותה חנה חשה אז כנבחרת. אין יפה ומלבבת משרה, כך חושבת חנה עד היום, ומתרפקת על זכר חברתה הטובה, במיוחד כעת, בשעה שהיא לשה בצק ללחם. אצבעותיה חזקות וזריזות. היא קופצת ומועכת, משקעת את אגרופיה, תפוסת געגועים לשרה, לטוב ליבה, למתיקותה, לכנותה המוחלטת. אין בשרה דבר שחנה אינה מחבבת. הלא אפילו את מיטתה חלקה איתה שרה לפני שנה, כאשר למגינת ליבן נשלחו שתיהן מכנרת לעבוד בדגניה. איזו גאווה התעוררה אז בליבה של חנה כאשר הצטרפה לשרה כפועלת שוות זכויות, וזכתה לחלוק איתה מיטה משותפת. מעוצם הכרת הטובה אפילו לא תהתה מדוע לא זכתה לקבל מיטה משלה.

שוין. ממילא האנשים בדגניה הנחילו לשתיהן אכזבה מרה, כמה קשים וקרים היו. וכמה היא שמחה להסתלק משם ולשוב לכנרת. חנה אוהבת את המלאכה הכרוכה בלישת הלחם, אף על פי שפה בארץ ישראל היא מייגעת ונטולת עדנה ואינה דומה כלל ללישת החלות בבית אמא, הזכורה לה כחוויה מענגת ברכותה ומתיקותה. אבל היא כבר למדה להשתלט על הכמויות. העבודה, כל עבודה הכרוכה במאמץ של הגוף, תמיד גורמת לה שמחה, כל עוד היא חשה עצמה בריאה וחזקה. אפשר לומר עליה שיש לה מצבי רוח ולא תמיד היא חביבה ומסבירה פנים, אך גם בכנרת וגם בדגניה הלך שמה לפניה — כולם ידעו שאחותו של ברל אוהבת לעבוד ואינה נרתעת מעבודה קשה.

לא שזה עזר לה בדגניה. שם הטילו עליה בעיקר את העבודה השנואה עליה — לא לישת לחם ולא עידור הערוגות ואפילו לא כביסה. לא. היא נשלחה לסדר את חדרי החברים, לקרצף רצפות, לנגב אבק וכיוצא בזה. עבודה משעממת שנעשית ביחידות ואין עם מי לפטפט. בחדרים היו לפעמים מונחים ספרים ולפעמים כלי נשק. בדרך כלל מתעניינת חנה יותר בספרים, נאמר של יוסף חיים ברנר או חיים נחמן ביאליק. אבל בדגניה, באותה תקופה קשה, מצאה עצמה מלטפת פה ושם קנה קר כהוגן של רובה או אקדוח ואומרת לעצמה: אולי תפסיקי להסס, מספיק עם הספקות! ירייה אחת תגאל אותך מייסורייך! בשביל מה לך להמשיך לחיות ככה? חיים רעים, כל כך מרים, הלא זה כל מה שמצפה לך — חיים של בדידות.

כך הייתה עומדת חנה יחידה ואומללה בחדר וכלי הנשק חבוק בזרועותיה, הקנה מכוון לרקה, האצבע כבר ממששת את ההדק. אך היד עודנה מפקפקת. והמוח אומר שתכף יבואו החברים למנוחת צהריים והיא עוד לא סידרה וניקתה אפילו שליש מהמכסה היומית. היד הסוררת, המופקרת, הייתה משיבה את האקדח למקום שבו היה מונח לפני שנשלף, מתחת לכר בדרך כלל. מרוב שהשתהתה בהרהורי חיים־או־מוות כבר לא נותר בידה פנאי להציץ בכתביו של אי מי מגדולי הדור. חיש לעבודה, הייתה אומרת לעצמה, בטלנית נרפית שכמותך.

מפה לשם חלפו עליה בדגניה חמישה שבועות של ייסורים. אבל בלילות התרפקה חנה על גופה הדשן והחם של שרה, שרה שמוקלר האהובה, וזו הייתה מלטפת את מצחה ונושקת אותו ומתרה בו, במצח הזה הגבוה והנאה, שלא ישמש אכסניה למחשבות איומות כאלה. מה פתאום להרוג את עצמך, זיסלה? את צעירה ונחמודת כל כך, חכי קצת, הכל עוד לפניך, חכי עוד קצת, בקרוב תפרשי כנפיים. חבוקות היו נרדמות. אח, לו רק הייתה פה שרה. אבל שרה בכנרת. וברל — רחק מכנרת רק כדי לרחוק משרה. וברל אף ביקש אותה בפתק במפורש: הביאי איתך מעין גנים את נחמה. בין מילותיו היא קראה מסר ברור: הביאי את נחמה, אך אל נא תספרי לאיש או אישה דבר על מה שאני מספר לך.

ג.

מה שבכל זאת היה טוב בה, בנחמה, זה שאפשר היה לגנוב איתה סוסים. חנה לנה אצלה שני לילות ונחמה כבר שיכנעה בלהט את שתיהן שיש מוצא. עד מהרה הבינה חנה שהצדק עימה, ואין שום סיבה שלא תתגנבנה שתיהן יחד לרכבת בתחנת ראס אל־עין.

למחרת הלכו בשולי הדרך לתחנה, עשו את כל הדרך ברגל, בשעות האור, נושאות עימן סלסלות ממולאות עגבניות, בצלים וחצילים. בסמוך לתחנה התיישבו על האדמה כשתי רוכלות המבקשות רק דבר אחד — להיפטר מהסחורה. מפה לשם הרוויחו כמה בשליקים והסלים כמעט התרוקנו. עם רדת ערב מיהרו להתחבא בקפל קרקע עד שהרכבת קרבה. יד ביד רצו, דילגו, רגליהן קלילות, שערן מתבדר, ואז זינקו יחד זינוק מרהיב ממש אל תוך הקרון הלפני אחרון. איש לא הבחין בהן. הן נשמו לרווחה — צלחה המזימה בידן. את הלילה בילו צמודות זו אל זו, חסרות תנועה, דבוקות לחלון של פרוזדור בין שני קרונות.

הרכבת הייתה מלאה עד אפס מקום בחיילים תורכים שהיו שקועים בשנתם ושכבו מוטלים פרקדן, נערים רכים שחובקים את כלי נשקם. מרוב עייפות ושינה כלל לא השגיחו בהן. צבא של ישנים, כך תיכננה חנה לספר לברל, צבא שקט, נכנע, לא מתמרד, המובל בשנתו לחזית, הירהרה בעודה נצמדת ככל יכולתה לחלון, עיניה נשואות מעלה אל הכוכבים שנראו רק בקושי בעד לזכוכית המאובקת. עשן סיגריות מילא את המסדרון. רגליה כאבו מן העמידה הממושכת והיא כמעט קרסה, נאחזת בנחמה ובמחשבה המנחמת כיצד תספר לברל על התלאות הללו שתוקפות אותה בזו אחר זו והיא עומדת בכולן בגבורה.

ד.

בלילה הראשון אצל ברל בירושלים, כאשר גוללה באוזניו את עלילת המסע, שולפת אותה טיפין טיפין כמו צידה שנשמרה לרגע הולם, הינהן אחיה בקורת רוח ואף שיבח את אחותו הצעירה על דבקותה במשימה. הוא אף דחק בה להשלים את הסיפור — איך לפנות בוקר האטה הרכבת לקראת עצירה בתחנת ואדי צראר ושתיהן קפצו ממנה, וכיצד בתחנה נמצא להן סיוע בדמות בחור צעיר, מהנדס יהודי שעבד בצבא התורכי, שסידר שיעלו על קרון פתוח של רכבת העולה ירושלימה. הפעם היו החברים למסע חיילים גרמנים והם חשו בנוכחותן של חנה ונחמה ועוד איך. והיה אפילו אחד — לחייה של חנה העלו סומק והיא בירכה על העלטה — לא חייל פשוט אלא קצין, בעל פרצוף נאה למדי, האף נשרי, עצמות הלחיים גבוהות, האוזניים בולטות, פריזורה של קש זהוב, שהסמיק ממש כאשר הפציר בה: עלמתי, האוכל לעזור לך לשרוך את סנדלייך? עוד רגע והיה כורע ברך לפניה. בנקודה זו עצרה חנה בפתאומיות, משום שהבינה שהסיפור סוחף אותה רחוק מדי. היא מייד הבחינה שברל אינו מצטחק עימה. את הגוי הוא מתעב באשר הוא. חנה צחקה אפוא לבדה מן המבוכה אך גם בגלל שהמחזה ההוא עדיין שיעשע אותה וחימם את ליבה, בעיקר כאשר העלתה במחשבתה את סנדליה הקרועים והבלויים אשר אליהם ביקש הקצין לשלוח את ידיו. לו ראתה אמא את כפות הרגליים המטונפות הנתונות בתוך הסנדלים הנחשקים, כה הייתה נחרדת לראותן! א גרויסע מציאה, עלמתי.

ה.

בתחנה בירושלים הן לא הספיקו לדאוג אפילו רגע. אך ירדו מהרכבת, כשהחיילים מסייעים בידיהן באבירות ואף מכבדים אותן בדברי מתיקה, וכבר נעמד לידן יהודי קטן קומה, בעל פאות ארוכות, ששמח להרוויח כמה פרוטות. הלה הוליך אותן דרך סמטאות אל הבית הערבי. בזיכרונה עוד תתרפק חנה שנים רבות על הרגע הזה שבו דלת הבית הקטן הסמוך לקברו של כלבא שׂבוע נפתחה לפניה ואחיה, ברל, בכבודו ובעצמו, המתין לה על הסף. בפניו המאירות קיבל את פניהן, כה מאושר היה על בואן. רגליה כשלו לפתע בראותה אותו, והיא נפלה אל בין זרועותיו ולא ידעה את נפשה מרוב אושר והתרגשות. הנה כי כן, מילמלה, המסע הארוך לא היה לשווא.

גם רחל הייתה בבית וגם היא הייתה נרגשת בעליל, בירכה בחמימות רבה את נחמה ולחנה אמרה בחביבות מרוחקת ברוכה הבאה, תלמידתי. ברל לא הפסיק לדבר בעוד רחל אינה גורעת ממנה עין ואילו חנה העבירה את מבטה מרחל לברל ובחזרה. לא היה אפשר שלא להשגיח — איזו רכות חדשה נסוכה הייתה על פניה של רחל. ומשהו נרגע גם אצל ברל. יחד נתנו בולטין על המצב, בשני קולות: רחל לא נכנסה לדבריו אלא רק השלימה אותם, ואילו הוא, ברל, פינה לה שוב ושוב ברצון רב את זכות הדיבור ואף ליווה את דבריה בתנועת הנהון נמרצת. חנה ונחמה למדו מפיהם שהקבוצה כבר קיבלה לרשותה שטח של שנים־עשר דונם המשתרעים בין הנחלה הזאת של קברי המלכים ועד לשער שכם, וכבר הוקמו בו עשר משתלות. מים מעלים מבור בחצר השופט היהודי הדר ברחוב יפו. בקרוב תגיע העת לזרוע אפונים, בצלים וצנוניות.

לאחר קבלת הפנים רחל לקחה את השתיים לחצר להראות להן את האינוונטר של כלי העבודה ואת פינת השירותים והרחצה המוסתרת מעבר לטרסה גבוהה. בעיקר התפעלו השלוש משתי מריצות שנרכשו, באחת כבר מובילים זבל מסמטאות ירושלים אל המשתלות, ובאחרת יובילו בקרוב את היבול למכור אותו בשכונת מאה שערים. ובינתיים בדרכן מהחצר אל הבית, רחל — בניגוד לברל, ייאמר לשבחה — התעכבה בהרחבה גם על הקשיים היומיומיים, על המרחק הניכר בין הבית למשתלות, עיניכן הרואות, ועל מיעוט כלי העבודה, ועל המחסור במים שמקשה על החיים מאוד. אין ברירה, את זה לא ניתן לעקוף, ישנו צורך לשכור ערבי שיחרוש את אדמותינו, קבעה רחל, ועם איברהים שלנו יש לא מעט בעיות.

כשהזכירה את איברהים גם ברל נאנח, וסיפר כי נאלץ יותר מפעם אחת ללכת אליו כדי לשכנע אותו לנהוג עימם בהגינות. רחל, שעקבה אחר מבטה של חנה המתרומם אל תקרה מתפוררת ושב ויורד לרצפות שבורות, העירה בלגלוג דק: הייתן צריכות לראות את המקום לפני שבאתי, אי־נקי וריק מכל, ועיוותה את פניה כדי להדגיש את הגועל שנדרש ממנה לבלוע על מנת להתקין אותו למגורים, ואז כיבדה במבט של קורת רוח קירות סדוקים ורהיטים שבורים למחצה.

ברל כדרכו לא הבחין במתח הסמוי הנקרש בין הבנות. הוא אמר בצער כי רבים אשר הבטיחו להצטרף לעבודה כבר הודיעו שלא יגיעו. אך היו בפיו גם בשורות טובות. הוא עומד לחכור כמה חצרות שבהן יש בור מים, יהיה במה להשקות את הגידולים הבאים. בקרוב יהיו שתילים של כרובית ועגבניות.

ו.

אחרי שאכלו כמה דבלים ושתו מים חמים ברל הראה לאחותו את חדרו הקטן שעמדו בו צפופים שולחן רעוע ודרגש שינה עשוי משני פחים וקרש. אחר הוביל אותה בחגיגיות אל החדר הגדול יותר שנמסר לרשות הבנות, שם עמדו בצפיפות שלוש מיטות שנוצרו מתיבות. ובעוד הן ניצבות שלושתן יחד עם ברל על המפתן, וחנה משוועת בחשאי לישון עם ברל בחדרו ולו רק לילה אחד, נכנסה אל הבית דבורה. חזרה מהשוק עם מצרכים. גם היא חברה מעיירתם, שלה ושל ברל וגם של רחל. היא קרובה יותר בגילה לאחותם סטסיה, הצעירה מברל ומבוגרת בשנה מחנה בת הזקונים. הגילוי שדבורה חברה בקבוצה מעורר בחנה התרגשות, ומתברר לה מייד שהיא חדשה שם, בקושי שבוע, ברל אפילו לא הספיק לדווח על בואה. דבורה היא לא רק הפתעה גמורה לחנה, שלא פיללה לראותה כאן, אלא הפתעה משמחת. בחוש השישי המפותח אצלה כהוגן מנחשת חנה שתוכל לכרות עם דבורה ברית כי כבר ברור לה שנחמה לא תצלח לכך. בקושי הגיעו לכאן וכבר היא מבטלת עצמה בפני רחל. היא הציעה לוותר על המיטה ולישון על הרצפה, אך רחל שללה זאת מייד וקבעה בפסקנות: חנה תחכה בינתים למיטה משלה, היא כבר רגילה עוד מדגניה.

לדבורה מעמד מיוחד בקבוצה המתגבשת שכן היא היחידה ששומעת ומדברת ערבית. רחל, שמבוגרת מכל האחרות בעשור, אינה יכולה להפגין כלפי דבורה את רגש העליונות שהיא מפנה לכל שאר הנשים בקבוצה. גמלה בליבה של חנה ההחלטה לא לתת לרחל כצנלסון את התענוג להתנשא עליה, ולכן היא מסכימה איתה מייד. לה אין צורך דחוף במיטה, העיקר שברל איתה. נחמה ודבורה כבר ניגשות להבעיר אש בכירה בחוץ, אך רחל אינה מניחה לברל לשהות עם אחותו ביחידות. בקרוב, כך מבטיח ברל לחנה העגמומית משהו, תצטרף אליהם גם סטסיה אחותם. הבשורה אכן מעודדת את חנה במקצת. אם דבורה כאן וסטסיה תצטרף, המצב אולי אינו גרוע כפי שנראה בתחילה. הן עתידות להיות חמש בנות וברל אחד.

ז.

פה לא נריב בעד כוס חלב, מבטיח ברל לחנה על מנת לעודד את רוחה. הוא מכוון לימים הנוראים בכנרת, כאשר חנה ננזפה על כך שנתנה לילדה תימנייה מסכנה אחת מהחלב הקדוש ששמור אך ורק לפועלים. התימנייה באה להתחנן בשביל התינוק מזה הרעב שלה. התימנים היושבים סמוך לכנרת מרודים מאין כמותם ולא היה לחנה לב לסרב לתימנייה, נערה שבקושי מלאו לה שלוש־עשרה שנים. באסיפת החברים, כאשר חנה קיבלה על הראש בגין תקרית החלב, רק צדיק אחד עמד לצידה, אבל איזה אחד — אהרון שֶׁר, לא פחות. מצידו היה לו אינטרס, כי הוא רתח על כך שלא קוימו הבטחות אברהם הרצפלד לדאוג לתימנים לאספקת מים לשתייה, ובשל כך — כי הרי אין בכלל אפשרות לא להתחלק — המאגר של כנרת התרוקן. התקרית דיכדכה מאוד את חנה, שלא הבינה כיצד יכולה הייתה לנהוג אחרת משנהגה, וברל כמדומה הבין לליבה.

ח.

מדיבורו המלא עזוז בארוחת הערב, שבה מוגשת דייסת שעורים דלילה, חנה רואה היטב — שינוי גדול לטובה חל בו בברל בירושלים. הוא מצוי במצב רוח משופר. ברור וגלוי שיש לזה קשר לרחל. חנה מבינה שעליה להשתדל לא להעכיר את רוחו. ובכן, שיהיה. חנה אינה מתכוונת לעורר פה כלפיה צקצוקי לשון. נהיה ממש משפחה קטנה, עם ברל בתפקיד אבא ורחל בתפקיד אמא, וכל היתר אחיות לצרה, אשר נידונו למאבק סיזיפי להוכיח את עצמן בעיני הגדולים.

ט.

היום ה־9 בנובמבר. עוד מעט תחתום פה שבוע ראשון. לפני צאתו ברל מבקש שתסור לדואר לשלוח בעבורו איגרת לשרה בכנרת. מעטפה אין ברשותו והיא שולפת בישליק ומכריזה כי תקנה אחת בעבורו. אלא שבהיותה, ככלות הכל, אשת סודו, היא אינה מתאפקת ובדרך פורקת מעליה חציצה ומציצה: למגינת ליבה היא קוראת את ברל כותב כך: טוב שרחל באה במקרה. עניין הנסיעה שלה מתעכב כנראה מפני המצב הכללי, ולפי שעה היא יודעת להשתתף ולשאת בעול הדבר, אם כי היא מלאה פחדים וחששות, אבל היא מבינה, לפחות בהכרה, את טיב הדבר ועזרתה רבה מאוד.

חנה נרעשת למקרא המכתב של ברל לשרה. הוא מנסה לשכך חרדה וקנאה מוצדקות של שרה שצצו כאשר נודע לה שרחל נמצאת עם ברל. ומה עוד מתברר לאחות הקטנה מקריאת הפתק הזה של האח ברל? שהוא נשאר תמים עד כדי אבסורד ממש. חנה לא קונה את הלוקש הזה שרחל איחרה במקרה את האונייה שעמדה לקחת אותה לאירופה, אל זלמן אהובה משכבר הימים. אכן, רצה הגורל וזו הייתה האונייה האחרונה שיהודים החפצים לעזוב את פלשתינה הורשו לעלות על סיפונה, אבל מי שבאמת ובתמים רוצה לנסוע אינה מחמיצה את האונייה האחרונה.

אמת, נכון הדבר, הבגידה הגדולה של חבורת ניל"י הביאה לידי כך שכל הגבולות נסגרו בפני יהודים, כי התורכים חושדים בכל יהודי, אך אילו רחל חפצה באמת להתאחד עם זלמן שלה לא הייתה נוהגת בפיזור נפש כזה, וכבר הייתה מוצאת דרך לגנוב את הגבול למצרים. את כל זאת ועוד חנה יכולה לקבוע בוודאות, אך כמובן שאינה אומרת זאת בקול למי מהבנות, ואפילו ביומנה האישי אינה מרהיבה עוז לכתוב את הדבר, והוא שרחל פשוט אינה יכולה להתגבר על משיכתה לברל, שהרי היא מאוהבת בו כבר שנים, ומעל הראש.

י.

הולך לו נובמבר ובא דצמבר ומביא עימו את חג החנוכה. בעיצומו של החורף כובש הצבא הבריטי את ירושלים. דרום הארץ מתנתק כליל מצפונה. אין יותר קשר בין ירושלים לכנרת. חנה כבר נמצאת פה חודש ימים. בכסלו הזה חל יום הולדתה ה־20. המורל אצלה גבוה אחרי ימים ארוכים של מצב רוח עגום וזעוף. יש לה נפילות כאלה מדי פעם. אחת רצינית התרחשה בראשית השבוע שעבר. ב"יום איברהים", כך הוא מכונה אצלם מאז. יום קודר מכל בחינה ובו הרים ברל יד על הפועל הערבי החורש אצלם. אבוי, איך שזה גרם לברל התמוטט.

רחל, שממילא הייתה נסערת ממצבו של ברל, התפרצה על חנה עם רדת הערב על היום הנורא ההוא והאשימה אותה בעצלנות, וזאת רק משום שחנה לא רצתה לשוב ולצאת למחרת למשתלות שגובלות בבתים של משפחת חוסייני, לבוסס שם בבוץ ולשמש כדחליל אנושי. היא ביקשה שמישהי אחרת תחליף אותה לפחות ליום אחד, ותרחיק את עוברי האורח שבאים לגנוב ירקות. היא חשה ברע ורוצה להישאר בבית.

בעקבות ההתפרצות של רחל התעוררו בחנה שוב מחשבותיה הישנות על התאבדות. חומה עלה, וכל אותו הלילה היא נרעדה ופלטה זיעה. למחרת ישב ברל ליד מיטתה של חנה מבוקר עד ערב, למורת רוחה של רחל, שסברה כי חנה מפונקת, והאשימה בפינוק את ברל וסטסיה. ברל ליטף את ראשה של חנה ופיזם משירי הערש של אמא, עד אשר שבה לחנה שלוות הנפש.

יא.

הבוקר ברל יצא עם שחר ואיתו הלכו בסך רחל, דבורה וסטסיה. אל חלקת הכרוב מועדות היו פניהם, והם לא עתידים לשוב לפני שעת צהריים. חנה שוב מקבלת פטור מחמת החולשה. היא נחושה, בתמורה, לסיים את כל עבודות הבית, להעמיד סיר נקי על הכירה המאולתרת מכמה אבנים, להבעיר מתחת אש ולטגן בסיר כמה חתיכות בצל לפני שתשפוך פנימה את העדשים. היא תכין נזיד כמו שלימדה אותה ברכה גפן. לבשל היא יודעת היטב, וזאת בניגוד לרחל מחמיצת הפנים אשר שוכחת את עצמה בתוך רשימותיה גם אם לקחה על עצמה את מלאכת ההשגחה על תבשיל. ולאחר שתעמיד את סיר העדשים זוממת חנה להכין עוגה, ברל הגניב לה אמש שני תפוזים וחופן צימוקים, לכבוד יום ההולדת.

בטרם תסתער על המשימות החשובות היא חומדת רגעים ספורים לעצמה. ביומנה היא כותבת:

מה יקרתם לי רגעי האתמול. אני שכבתי עד בוא השחר וקמתי כולי שטופת אור. כולי מלאת זוהר, כולי בת צחוק אחת. אתה עבדת בחצר ואני קראתיך פעמיים. מרחוק לא שמעת. ופעם עברת על פני פתחי, הלכת לחדר השני. ולא קראתיך. התביישתי. וגם רציתי להתאפק. ברל'ה, בשבילי, כפי הנראה, מכתב זאת יצירה ומפני זה כל כך קשה לי לכתוב לך. אנחנו חיים הרבה מאוד בעבר שלנו כי חיינו הפרטיים, ובפרט שלי, עניים מאוד. הצעקה התפרצה אצלי כי קשה לחיות. האמנם גם הפעם לא תהיה לי מנוחה?

אחרי שהיא קוראת את מה שכתבה ומתמוגגת היא נתקפת סלידה, מוחקת הכל, תולשת את הדף מהמחברת וקורעת אותו לגזרים. הוא ישמש לה כחומר בעירה. לאחר מכן היא נמלכת בדעתה וכותבת שוב במחברת את אותו הדבר בעצם, אך בנוסח אחר, מאופק ומסוגנן יותר, מנהמת ליבה.

לאחר שעה ארוכה חנה מניחה לעט, וכפופה אל עצמה היא יושבת ומהרהרת אם כדאי שתקשיב לעצתה של שרה ותלמד מקצוע ראוי, ואולי תהיה אחות רחמניה במקום לשגות במחשבה שהיא עתידה להיעשות לסופרת.

שרה לא סתם מדברת. היא באה מרוסיה לארץ עם דיפלומה של אחות מוסמכת והיא סמוכה ובטוחה כי חנה מתאימה מאין כמותה לעבודה הזאת. שרה מאמינה שאם מקדישים את החיים למען טובת הזולת הם נעשים ראויים ועשירים. כל מה שדרוש לה לחנה הוא לרכוש מקצוע מעשי, ולהיעשות אשת עבודה ולא אשת רוח. את זה גם גורדון אומר. וגם כותב. בדיוק את זה. השורה הראשונה מיועדת לאנשי העבודה, ובשורה השנייה יתכבדו ויעמדו האוחזים בעט.

בגילה הצעיר מעודדת חנה את עצמה כי היא עוד יכולה להרשות לעצמה להתלבט. היא מתמתחת — לפחות הבית ריק ועומד כעת לרשותה. אחרי דרך החתחתים שעברה כדי להגיע לפה, ובכלל זה החודשים שעשתה בדגניה הארורה, שום דבר כבר לא יפיל את רוחה. אפילו לא רחל כצנלסון. בינתיים עד שתסיים למרק את כלי המטבח ולכבד את הרצפה יעלה היום בכל כוחו וברוב חסדו, והשמש תשלח אליה את קרניה השמחות.

בצעדי ריקוד גמלוניים יוצאת חנה אל החצר, כורעת ועורמת זרדים וענפים לחרוט, מניחה ביניהם את גזרי הנייר, נאבקת עם הגפרורים. האש נעתרת ומקפצת, מפצחת את הזרדים ופצפוציה ערבים לאוזן, נוגסת גם בענפים. שפופה מעל הכירה מייצבת חנה את הסיר ויוצקת פנימה מעט שמן. רחל הזהירה אותה להישמר מפני הבזבוז. כל דבר במשורה. פה לא מטבח פועלים, זרקה לעברה במפגיע בשבוע הראשון לשהותה בבית כאשר חנה בישלה נזיד שעועית ומלוחיה ללקק את האצבעות.

אך חנה מחליטה לא להרהר כעת במשביתת שמחות זו ולהתרפק על זיכרונות ליל אמש, כשישבה עם אחיה הגדול, צנופים זה אל זו, עטופים בשמיכה. רק שניהם. כאן ממש, בחצר. הוא סיפר לה כמה צער מסבה לו העובדה שאין הוא מצליח לגייס עובדים נוספים מקרב אנשי ירושלים. אין הם שועים להפצרות להתקרב לעבודת אדמה אף שרק היא תצילם מהרעב. והיא — מקשיבה לו, עיניה נעוצות בגחלים הלוחשות, המתינה שיוריד מהלב את כל מה שמציק לו. אלא שאז הזכיר ברל את לאה ונעצב.

הו. קוצר רוח. שקיקה אחזה בה לומר לו: ברל'ה, אף פעם לא חיבבתי את לאה, אתה יודע זאת, אבל היא טובה בשבילך! היא באמת אוהבת אותך. ראה מה הייתה מוכנה לעשות למענך. אפילו הסכימה כי תתייחד עם שרה בחדרן המשותף. כמעט גברה עליה השקיקה לדבר, אבל עם ברל מוטב לשתוק ולא לייעץ. בעניינים שבין ברל ללאה ושרה, וכעת הרי נוספה גם רחל, חנה אינה משיאה לו עצות. היא נוהגת כאילו אינה יודעת דבר ואפילו לא מנחשת. אם הוא שותק, היא אינה מדובבת אותו, ואם הוא מדבר ותוך כדי כך רומז, היא שומעת בשתיקה, כבור סוד שאינו מאבד טיפה. סודותיו שמורים עימה.

לפני שהלך מכנרת בתואנה שעליו לקושש לו תמיכה ברעיון הירושלמי, נפרדה ממנו חנה בגרון חנוק מדמעות. אילו רק היה פוצה את פיו ואומר מילה אחת הייתה עוזבת הכל והולכת אחריו, אך הוא כמו ניחש את צפונות ליבה ותפס בשתי כפותיו את פניה, ניגב בשתי אצבעות דמעות שנשרו על לחייה ואמר כי הרעיון שתלך איתו אינו בא בחשבון, דווקא עכשיו כשנמצא לה המקום בקבוצת הפועלות של חנה מייזל.

וכמו תמיד הוא צדק. כל כך צדק. הם הלכו יחד אנגז'ה להביט בחלקה שהוקצתה להן על יד הכנרת. האם אינך רוצה, חנה, כך אמר ברל בעת הטיול הקטן, לראות אותן, את העגבניות שלך, כאשר הן מאדימות? לא תוכלי ככה לעזוב. האחרות תלויות בך. חנה הינהנה וברל לא הסתיר בעת הפרידה כמה הוא גאה בה, באחותו הקטנה, על שום שנבחרה יחד עם שתי חברות — יעל בתו של גורדון ושושנה בוגן — לוועד המנהל את ענייני הקבוצה.

יב.

הפועלים אשר בין דגניה לכנרת קראו להן "קבוצת העשרים". ובינן לבין עצמן הן היו מכנות את הקבוצה שלהן "עשרים הבטלניות". בדיחה פרטית שזר, אפילו ברל, לא יבין, לזכר הרשעות שהפגינה כלפיהן חיותה בוסל מדגניה. חנה תמיד מנסה להיראות שמחה ומרוצה כאשר ברל בסביבה. לא להקשות עליו ולא לגרום לו לשום טרחה. היא חייכה כאשר ברל התעקש שהנה יש לה סוף סוף מקום משלה בקבוצה של חנה מייזל, נתגשמה משאלתה, והינהנה בהדגשה יתרה כדי שידע שהיא יודעת שהצדק עימו.

וכמו שהוא עושה כעת בירושלים — כך עשה גם בכנרת: הלך וחזר ועזב ושב. היא נשארה ולא בכדי — סוף סוף הייתה לה דריסת רגל של ממש בקבוצה. שיכנו אותן במחסן בקרבת הרפת והצפיפות הייתה גדולה, אך לאור מנורת נפט הפך המחסן לבית שאפשר לישון ולקרוא ולאכול בו ואפילו לסדר את העבודה ולערוך את החשבונות. זה היה בקיץ כך שממילא אפשר היה להעביר את רוב הערבים בחוץ. הן הקפידו על התחשבות, החליפו את התפקידים שוב ושוב ודאגו לשבץ את החברות כל פעם בעבודה אחרת — פעם זו הולכת לתלוש עדשים אצל איכר פלוני במושבה, פעם היא נשלחת לשמש כובסת בקבוצת כנרת, ופעם היא מצטרפת לקבוצתה שמפעילה את מטבח הפועלים שקיבלו עליהן לנהלו.

את המטבח בכנרת מכנים הפועלים "אוֹבְּזוֹרְקֶה", כלומר, מזללה. מדי ערב היה נכנס אליו אברהם הרצפלד ונועד עם המבשלת. תמיד אותו הריטואל: הוא מתלוצץ ואז מרצין, מקציב את המצרכים הדרושים ליום המחרת ואף פעם אינו שוכח להזכיר לה או לשושנה בוגן שעליהן לדאוג שהחלקה שמסר לידיהן תצמיח ירקות. יעל גורדון הרי מבוגרת משתיהן בהרבה, ולכן אברהם הרצפלד נהג בה תמיד בכבוד מיוחד.

כל עוד היה הרצפלד מדבר איתן במטבח חנה אפילו לא חייכה. רק אחרי שמסייה הרצפלד היה מסתלק הייתה מרשה לעצמה להבליע חיוך בינה לבין עצמה. שוב ושוב הייתה כועסת על עצמה שלא מצאה אומץ לומר להרצפלד את מה שאמר לה עליו אהרון שר, שהוא אחראי למחדל המים של התימנים, ובמקום להודות בכך הוא עוד בא בטענות ודרישות. אלא שגם לאחר שהרצפלד הלך לא העיזה חנה לומר את אשר על ליבה, כי חששה מתגובתה של המדמואזל יעל.

חנה קוצצת דק־דק את העשבים שבכוונתה להוסיף לנזיד ונאנחת לעצמה. את הבצק לעוגה היא כבר לשה וכעת היא מתפיחה אותו בקערת אמייל עטופה בשמיכה בתוך המיטה שהיא חולקת עם סטסיה, אחותה הפרקטית־מציאותית. חנה, לעומת זאת, דומה לברל וחולמנית מאוד מטבעה. אולי בגלל זה רחל, שהיא חולמנית לא פחות מהם, איננה סובלת אותה. ידוע כי הפוסלת — במומה פוסלת.

חנה יושבת לה בשיכול רגליים, באפיסת כוחות, על המיטה המשותפת לה ולאחותה, הקערה בחיקה והיא מחכה לעוגה שתתפח, ומחשבותיה גולשות מירושלים אל הכנרת.

היא תוהה אם השנה יאדימו העגבניות שלהן בעמק, כי אצלם, בירושלים, בקרה, השתילים סובלים עד מאוד בעציציהם, ועל כן יתקשו כנראה לגדול. כימשון פושה בעלים הרכים. היא נזכרת איך רגליה של שושנה בוגן האדימו והתנפחו בימים שעשו יחד בכנרת בעידור החלקה. היא חושבת על שושנה, שחרף חולשתה לא הרשתה לעצמה לנוח ולו לרגע בזמן העבודה. כמה התקנאה חנה בשושנה בימי קבוצת העשרים, גם על שום שלא גימגמה ככל יתר הבחורות כי העברית הייתה שגורה על פיה, וגם כי הייתה מלומדת בתנ"ך פי כמה מכולן ולכן העיזה לשוחח עם גורדון הזקן על סוגיות ברומו של עולם ואפילו להתווכח עם ברל.

חנה יוצאת אל החצר, בוחשת בנזיד ומוסיפה לו קצת מים. לאחר הרתחה נוספת היא שוב מפזרת מלח אך במשורה, מקמצת על כל גרגר. פניה רטובות מזיעה ומאדים. היא נתקפת געגועים כאלה לבנות בכנרת שהיא שוב מתמלאת צער עד עמקי נשמתה. הפעם זהו צער באמת ישן, על כך ששושנה לא הייתה באסיפת הפועלות ההיא שכונסה לפני שנתיים, כדי לטכס עצה בקשר לפועלות המובטלות שאף אחד במושבות ובקבוצות אינו חפץ להעסיק אותן.

סופה של האסיפה ההיא שהיו לה תוצאות חיוביות. חנה מייזל התגייסה, הוקמה חבורת העשרים, החודשים עברו יפה בעבודה מאומצת, והחברות הטובה בעבודה הוסיפה שמחה ותחושת סיפוק. אך שושנה, אילו הייתה משתתפת באסיפה ההיא, לא הייתה שותקת כמותן לחיותה בוסל, שקמה אז ונשאה את דבריה והאשימה את הפועלות במצבן שלהן. לא רק חנה נעלבה והוכרחה להבליג על מה שאמרה חיותה, שהפועלות אינן יוצאות לחפש עבודה כי נוח להן לשבת ולחכות ככלות לחתנים. כולן כעסו כמותה. חרה להן היטב. לא שכחו לה לחיותה מה שאמרה.

כשעבדה במטבח והגישה לפועלים שחזרו עייפים מעבודת יומם אוכל דל וחדגוני — עדשים, חומוס, בורגול, תה עשוי דבלים, סוכר אין, לחם טרי לא נותנים מחשש שייאכל בכמות גדולה מדי — הקפידה חנה עם עצמה וכמותה גם נחמה ונחמה, שתי הבחורות מקבוצת הבטלניות כביכול שעבדו לצידה במשמרת, שלפחות התבשיל לא יהיה חרוך ויוגש בסבר פנים יפות על צלחת נקייה. בטלניות הן בטח לא היו. חשוב היה להן לעשות עבודתן נאמנה. ולא רק כשטרחה חנה עם חברותיה במטבח, גם כאשר בוססה בבוץ הכבד, בחלקה, בשתילת העגבניות תחת גשם עז ניתך בשטף, לא חדלה לענות לה לחיותה בראשה. מה את חושבת לך, חוצפנית, מטיפת מוסר, לך יש מקום משלך בקבוצה, אינך צריכה לחזר אחר כל עבודה... כן, מוחה חנה את פניה בשרוול, שושנה הייתה עונה לחיותה, נותנת לה מנה. אלא מה.

יג.

ביום הולדתה כולן משבחות את חנה על העוגה שאפתה בתנור הפחמים והוסיפה לה ניחוח תפוז ומתק צימוק. כולן חוץ מרחל שלא טועמת ממנה אפילו. מבית החולים שהצליח לסגור איתו עסקה למכירת חסות שנורר ברל שקיק עלי תה. הן חולקות בו בשעת שיעור הערב שבו הוא מלמד עברית את שתי אחיותיו. ברל אוהב ללמד בעזרת השורשים. אם יש שורש אפשר לצוות עליו להצמיח גבעול שיצמיח עלים ופרחים. לכן הוא מבקש מהן להטות את השורש פ.ק.ד. חנה תכף קופצת עם: תפקיד. פקודה. ונחמה מוסיפה — מְפַקֵּד, מִפְקָד. רחל שיושבת בצד ועסוקה ברישומי יומן שבו היא מתעדת כל יום מה צמח בגן מצטרפת אף היא למשחק: הפקדה, היא מציעה, וברל מתענג.

מה יש לו, חושבת חנה ומנסה ללכוד את המבט של אחותה. אך סטסיה מתחמקת, או שהיא באמת שקועה בגרב שאותו היא מטליאה. ברל ממשיך לרשום מילים ולתהות. מה לדעתכן, הוא שואל, עומד בין תפקיד למִפקד?

בחוץ מייללת רוח. קשה לחנה להירדם. היא מקשיבה לנחירותיה הרפות של סטסיה ולאוושת נשימותיה של דבורה. נחמה מדברת מתוך שינה. מעבר לקיר הומים ברל ורחל שמאחרים כרגיל לפרוש לשינה. עם רדת הלילה חנה נוצרת את כל החוויות הקשות שבהן היא אינה משתפת אפילו את ברל. כל אלה שיום אחד היא תכתוב עליהן בספרה. בחמדה היא מייחלת לבוא היום. לא רחוק היום שבו רחל תפתח את הספר שחנה תכתוב, תשתאה למה שתקרא בו ותאמר לעצמה — טעיתי בה.

חנה חולמת להיות באחד הימים סופרת, והיא הוגה בחלומה כל לילה לפני שהיא נרדמת. היא משננת לעצמה את סיפוריה וחורטת אותם בזיכרונה, שלא תשכח אותם לפני שתעלה אותם על הכתב, למשל, על אודות העלבון חושק הלסת שספגה מחיותה בוסל. והיו דברים גם גרועים מזה. למשל, מה שאירע עם האיכר ההוא מראש פינה אשר בביתו התגוררה כאשר חלתה בראש השנה בקדחת וקדחה ימים רבים ולא החלימה עד כדי כך שהודיע הרופא שהוזעק לכנרת כי אין ברירה אלא לשלוח אותה להחליף אוויר.

האיכר הראש פינאי דווקא היה חביב ואבהי בימים הראשונים. כל יום טיגן בעבורה שתי ביצים, תלש בעבורה ירק מהגינה, עד שהציע לחנה להתלוות אליו לטיול החלמה לצפת וזאת בתנאי שתרכב על סייח אציל שטרם רכב עליו איש. הצעתו קסמה לה. העלייה בדרך הרומאית לצפת עברה בנעימים. אבנים התדרדרו תחת רגלי הסוסים, ומנגד נשקפו ואדיות והרים נפלאים. כה שמחה חנה שעלה בידה, וזאת במאמץ לא קטן, לא ליפול מגב הסייח אפילו פעם אחת, אלא ששמחתה נקטעה באחת כאשר האיכר התחיל לספר לה על פעם אחרת שבה רכב בדרך הזאת בחברת אישה והבחין איך שדיה מיטלטלים בעת הרכיבה.

סיפורו החשקני והגסות שבה תיאר את ההנאה שנגרמה לו הפחידו אותה עד כדי כך שעם שובם מיהרה והסתגרה בחדרה, הניחה כנגד הדלת את המיטה והכיסא, ישבה בגבה למיטה, ומיררה בבכי כל הלילה, התייפחה וגעתה לאמא שלה. למחרת ראשה כה כאב עד שחשבה שיתפוצץ והיא תמות שם בהתקפת לב. היא סירבה לצאת מהחדר לאכול, חיכתה שהאיכר יצא לעבודתו ונמלטה. עוד באותו היום חזרה לקבוצה מבועתת. היא הלכה ברגל מראש פינה לטבריה, ושם עלתה על דיליג'נס לכנרת. כשהגיעה לחצר כבר היה ערב וכולם היו עסוקים בתרחישי אימים העומדים להתרגש עליהם מצד חסן בק ועושי דברו. ספקולציות עפו באוויר בקשר לנקמתם של התורכים בגלל עסק הביש של המרגלים. איש לא שם לב אליה. כל מי שפגשה היה מזועזע ומבועת. רק זה היה חסר, לעורר את חמתו של הצורר, כאילו גם בלי זה לא עשה כל שביכולתו למרר את חיינו. נשתכח מחנה האיכר שטוף הזימה. מייד הלכה עם הבנות להחביא את הרובים לפני שיגיעו ויחרימו. בדרכן הגו בעונש הצפוי מיד השלטון על מעשה הבוגדים. האם גם אותן יענו כפי שמספרים שהם מענים את שרה אהרנסון?

יד.

בינואר שורר כפור מקפיא איברים בירושלים אך העסקים כרגיל. הבנות יוצאות לעבוד בחלקת המלפפונים. הן מעשבות, הרגליים רטובות, שקועות בבוץ, האצבעות קפואות. חנה פורחת. מיומנת היא בעבודות כגון אלה. הגמישות תחזור. בפעם הראשונה שהלכה לשתול ירקות בכנרת — היה זה בסתיו לפני שנתיים, בעצם כבר כמעט שלוש — חששה שלא יעמדו לה הכוחות. אמנם לא קר בגליל כמו ביהודה, אך בכנרת הסתיו פירושו בוץ כבד. הבחורות שהלכו לשתול ירקות הזמינו גם אותה — אז הייתה רק על תקן אורחת — להשתתף בשתילה. שתילה ראשונה בשדה. הבוץ נדבק לידיים, והרגליים כבדות מרוב בוץ שנדבק לנעליים. לא קל, לא נעים, אבל חנה שבה ואמרה לעצמה: הלא אני בארץ, בכנרת, וזהו מה שקובע.

אחר כך אליעזר (האיש החמוד, כך היא קוראת לו מאז בליבה) הציע לה לעבוד במטבח הפועלים בכנרת בתור עוזרת מבשלת. בשמחה רבה נכנסה בבוקר השכם לתפקידה החדש: בררה עדשים, מירקה בלהט סירים מפויחים ושמחה על מה שנפל בחלקה. אני עובדת! אמרה לעצמה שוב ושוב, וחזרה על המילים בקול כדי שתשמע אותן במו אוזניה — אני עובדת! בכנרת! אני!

אך רגעים כאלה של גיל שאינו כבול בשלשלאות היומיום דינם לחלוף כלא היו. ערב אחד לאחר תום העבודה בא אליעזר ובפיו הוראה: את הולכת לעבוד בדגניה. נחוצה שם פועלת. אי אפשר להתווכח איתו. הוא כה נחמד. בצער עזבה את מטבח הפועלים והלכה לדגניה.

בבואה לשם ירד גשם ולא עבדו בשדות. מישהו כיוון אותה למחסן שבו ישבו חברים אחדים ובררו חיטים לזריעה. היא בירכה אותם לשלום אך בקושי זכתה למענה. מישהו פינה לה מקום, הראה לה כיצד בוררים, מה נחשב פסול ומה טוב ודי. ישבה עם כולם בשתיקה. הידיים עובדות. איש לא שאל לשמה או לשלומה. איש לא התעניין בה. אפילו לא מחייכים. והיא, מתחשק לה כל כך שידברו אליה, שיחדלו להיות רציניים כל כך. אלוהים, היא חשבה, איזה בולי־עץ! עוד שנים תישא את זכר קבלת הפנים ההיא בדגניה. סיוט כזה! רק הפסקת צהריים שמה לו קץ.

כבר אז ידעה כי לברל לא תספר על כך דבר כדי שלא יצטער. גם ככה קשה לו איתה.

טו.

פברואר. רחל וחנה סוחבות מריצות מלאות. אמנם רחל כצנלסון חכמה ואצילית מחיותה בוסל, אך גם היא נוטרת כמוה לצעירות, בעיקר אם הן נאות וחינניות, לפחות כך הדבר בעיניה של חנה. היא חשה סלידה כאשר היא מהרהרת בקשר המלבלב לנגד עיניה בחצר הבית. ברל ורחל רכונים על האפונים ודורשים בשלומם. הם מתקשים להסתיר אף שהם מתאמצים. אי אפשר שלא לחוש בניחוח. לחנה לא ימכרו לוקשים.

בשבילה אהבה היא בבחינת מותרות. היא לא כיתר הבחורות. אף שהיא זוכרת את היום שירד בו מבול כזה בכנרת עד שהן, הפועלות מקבוצת העשרים, נאלצו לעזוב את חלקת העגבניות ולרוץ לחדר, לבושן הדל ספוג ונוטף. ובחדר, הפלא ופלא, גם שם הכל היה מוצף, הן פשטו את הבגדים הרטובים וקפצו למיטה יחדיו, חמש בחורות צוהלות וצוחקות, מתפקעות ממש.

אך משום שאין בעולם צחוק ללא דמע חנה גם אינה שוכחת את יוסקה, ידידה הטוב מהעיירה, שהיה בקבוצה של הפורשים שייסדו את דגניה ב'. כה נעים היה להם יחד. בינה לבינו שרתה מין נינוחות כזאת. הם נהנו איש בחברת רעותו והרבו לשוח בשדה ולשוחח. יחסיהם הלכו והתעמקו, חיבוקים ונשיקות התלהטו, הכל היה יכול להיות מושלם אלמלא הייתה ליוסקה חברה אשר לכבודה היה בכל יום שישי אוכף את סוסתו ומפליג למרחביה. לזכותו יאמר, בעצמו הבין יוסקה שכך אי אפשר להמשיך, אין זה הוגן, ובכך הסכימה איתו חנה.

מאז היו נתקלים זה בזו אך ורק בחצר שם עמדו ושוחחו כידידים ותיקים. ואף על פי כן דמותו לא משה מליבה. היא ידעה: לא היה כיוסקה וגם לא יהיה. יום אחד לפנות ערב מישהו מחברי כנרת שמע יריה. כשנודע לה היא רצה כמטורפת ממטבח הפועלים לחדר של גורדון וברל. יוסקה שכב שם על המיטה, עינו האחת עצומה והאחרת פקוחה. היא עמדה בפתח וביקשה למהר אליו, לחבק ולנשק ולזעוק: למה? למה הלכת? הרי אתה כה צעיר, חמוד ומלא חיים... אך עצרה בעצמה. למחרת בחלקת הירקות צחקה אחת הבנות שעבדה לצידה: חה, חה, חה, קברו את יוסקה במגפיים, וחנה הסתירה חלחלה שאחזה בה, השתדלה ככל שיכלה לא להסגיר את עצמה, לבל תכיר הצוחקת את רגשותיה.

גם רחל, העומדת לצידה ומתפעלת מכישרונה של חנה למסחר, לא תדע לעולם כמה כבד ליבה. בעיני רחל היא קלת דעת. חנה גאה ביכולתה להוליך שולל. פעם עברה ליד בית הרוקח חפץ במושבה, שליד ביתו היו עוברים היא ויוסקה בטיולים, והיא עוטה ארשת שאננה, להסתתר מפני מבטיו הבולשים אחר אותות הצער. איש לא שם לב, אף אחת לא ידעה. היא לא סיפרה כמה אהבה אותו, את יוסקה. כמה ייחלה שיהיה שלה. רק בפני שרה שמוקלר התוודתה. לא רק משום ששרה נהגה ללוות אותה לבית הספר וישנה איתה במיטה אחת בדגניה ומעולם לא שפטה אותה ולא העבירה ביקורת, אלא גם כי שרה הבינה והזדהתה. ואיך לא?

טז.

על שרה ולאה אין מדברים בבית קבוצת הירקות. חוגגים את בוא האביב בשמחת החסה שלהם שהקונים הערבים מהחוגים היותר חשובים חומדים אותה ומחירה נוסק לגבהים. בכל המקומות שבהם האדמה חרושה היא נחמדה, כך כותבת רחל כצנלסון במחברת גן הירקות של קבוצת ירושלים. בכל קבלת שבת קוראת רחל מתוך המחברת בפני הנאספים — חברות הקבוצה, ברל ופועלים נוספים שמזדמנים אליהם — את הדיווח שלה לסיכום השבוע.

באייר חולף שבוע שלם ללא מריבות. זורעים ארבע שורות לוביה מעתלית, לניסיון, במקום במיה. זורעים תירס. חורשים, משדדים ושוב חורשים את כל החלקות החדשות לגן הקיץ. ערוגות עדורות הדורות מערסלות בחיקן בצלים, שומים, גזר ועגבניות. ראשי כרובית הולנדית מצמחים מתוך הגומות וצריך להכריע בשאלת בחירת המקום הראוי לדלועים. זורעים קישואים מדמשק בחלקה בינונית שם האדמה נפלאה. הדלעת שמחה במלקוש. הוא מרענן גם את החסה. שתילי העגבניות גדולים במיוחד אבל הבחורות רוצות לחכות לברל שישתתף בשתילה. ברל בא והולך. יש לו פגישות עם בן־גוריון וז'בוטינסקי בענייני הקמתו של גדוד משל אנשינו במסגרת הצבא הבריטי.

תפוחי האדמה חולים, כמו העגבניות. הגבעול משחיר. בוקר מעונן, גשם עז, עוד יום של מלקוש. הן זורעות תרד, שעועית וחצילים. מהגשם האחרון הזה הן מקוות להרבה, שכל מה שנזרע ינבט. הן מובילות זבל, ממלאות חביות, מעמידות אותן בשמש לזרז את התסיסה. אחרי הצהריים גידור. בבית כביסה. כל אימת שברל איתן חנה משתאה כמה יפתה רחל וכמה רזתה. נופך של חן נמסך בתנועותיה. רצינותה התהומית התמידית נעלמת לטובת פרצים של מצב רוח עליז ומבודח. היא משבחת ללא הרף את חנה על מיומנויות שלמדה אצל ברכה גפן במטבח הפועלים בכנרת — כמה יפה היא יודעת לקלות ולכבוש ולהתסיס. הקיץ קרב ובא אך חנה לא תשכח לה את הצינה שבה קידמה רחל את פניה בבואה לראשונה.

יז.

ברל יעזוב את הקבוצה למגינת ליבן של חנה ורחל כדי להתגייס לגדוד העברי. הקבוצה תתפרק, כי איך תוכלנה להישאר רק חמש נשים בבית מוקף ערבים? רחל תיקח על עצמה את מלאכת הסגירה של ספרי הנהלת החשבונות והיתר תתפזרנה לכל עבר. חנה תעזוב בלי להיפרד. היא תנטור לרחל טינה, אך לא תמיד תזכור למה. האם משום שרחל לא עודדה אותה לכתוב ולהיות סופרת גם לאחר שביקשה ממנה לקרוא את יומניה? יחלפו שנים בטרם חנה תלמד להיות אחות ותעשה חיל בעבודתה.

ורק פעם אחת, ורק משום שברל ישדל ויפציר, היא תסכים למחול לרחל, ולתת לה קטע לא אישי מתוך יומנה האישי עד מאוד כדי שתוכל לשבץ אותו באנתולוגיה המכוננת "דברי פועלות" שרחל תכנס ותערוך בסוף שנות העשרים. כל המי ומי של העליות השנייה והשלישית תסתופפנה שמה בצוותא — מניה שוחט, רחל ינאית בן־צבי, רחל המשוררת, דבורה דיין, אווה טבנקין — כולן יתרמו רשימה או שיר שנכתבו במיוחד, ואפילו חנה תסכים למסור קטע קצר פרי עטה שעוסק בגורדון הזקן, אך גם זאת לא בשמה המלא אלא רק בחתימת ראשי התיבות שלה. אין בה שום רצון שאנשים שמכירים אותה ידעו שהיא כותבת. זה יהיה הקטע הקצר ביותר באסופה.

יעברו עוד שנים רבות לפני שחנה תתיישב לכתוב את זיכרונותיה. לספר שלה תקרא "אח ואחות" ובו יסופר, בין השאר, איך כאשר הייתה בדגניה הלכה לטייל לאורך שדרת העצים המוליכה לכנרת. היה זה ליל ירח שעורר בה כמיהה לאהבה, או לפחות לידידות. בערב ההוא הלך לצידה אוסיה. הוא הופיע במפתיע כמה ימים קודם לכן בדגניה ואיש לא ידע אם הוא דובר אמת באומרו שהוא עתיד לנסוע לרוסיה כדי לקחת חלק במאבק מהצד השני של הקווים. רבים לעגו לו שלא בפניו אך חנה רחשה לו חיבה. אף שהיה גידם ביד אחת עבד בחריצות בכל עבודה פיזית.

כך טיילו אותו לילה. חוץ מאוסיה היו עימם גם שרה והאיכר סלוצקין, ושוחחו על דגניה. אוסיה, אולי בגלל שהיה זה הלילה האחרון שלו בדגניה, דיבר סרה בה ובאנשיה וסלוצקין לא התנגד לדבריו. חנה התמלאה חמימות כלפיו, סוף סוף לא חשה בודדה בעוינותה לדגניה. היא ניסתה להבין מדוע הוא, טרומפלדור, חש צורך כה עז לעזוב ועוד בשביל להילחם לצד הרוסים. רעיון נלוז שכזה שאדם, פועל, יהודי, ייסע מארץ ישראל ועוד לשם מה. הוא ניסה להסביר, בתור קצין רוסי עליו לשוב למולדתו בשעת צרה על מנת להתייצב ביחידה. אבל איך ייתכן? הכל היה בלתי מובן לחנה. ולאן? ומי מחכה לו שם ברוסיה השנואה על כולנו.

והנה לפתע התגלה לה לחרדתה כי היא מהלכת איתו יחידה. לאן נעלמה שרה? וסלוצקין, לאן הוא נעלם? עזבו אותם בינתיים כנראה. והאיש הזה, התמהוני, דומה כי חיכה רק לשעת הכושר הזאת, תפס בזרועה, משך אותה אליו, התכופף ונישק לה בנוקשות כאילו היה פרחח. חנה הדפה אותו מעליה, אך הוא לפת את הזרוע בצבת. אל תשחקי איתי משחקים, אמר לה. בכי פרץ בתוכה אך היא התנערה וצחקה לו בַּפָּנִים. במקום לבכות הייתה בימים ההם צוחקת. צוחקת וצוחקת. מזמן מזמן אינה צוחקת אך בפעם ההיא עם טרומפלדור צחקה ואמרה לו: הנח לי.

בשביל מה באת איתי עד לפה, הטיח בה. רציתי להכיר אותך, ענתה, ביקשתי לתהות על קנקנך, ואתה מתנפל עלי ככה? הרף לך! חנה תלשה את זרועה מאחיזתו, רצה אל חדרה והתבצרה בו. ורק ליומנה סיפרה את אשר אירע.