הפלא שם למטה

Hapele_Sham_Lemata-4 איברי המין

המפשעה שלך היא כנראה האיבר הכי אינטימי בגופך. היא המלווה הצמודה שלך מהרגע שפרצת לעולם מתעלת הלידה של אימך וראית אור יום. בגן היינו משוות בין פיפי בפנים לפיפי בחוץ. ואז, בתחילת גיל ההתבגרות, התחילו להופיע השערות הכהות הראשונות שם למטה. כולנו זוכרות את הווסת הראשונה שלנו, בין שהרגע הזה לווה בתחושת גאווה ובין שבבעתה. אולי התחלת לאונן וגילית שאת יכולה לענג את גופך, ואז הגיעה החוויה המינית הראשונה שלך על כל הכרוך בה: סקרנות, תשוקה, וגם פגיעוּת. אולי יש לך ילדים וכבר חווית את השינויים האדירים שאיברי המין שלך עוברים עם השנים, וחזית בניסים שהם יכולים לחולל. איברי המין שלך הם חלק ממך. הגיע הזמן שתלמדי להכיר אותם לעומק.

הפלא שם למטה

עמדי עירומה מול המראה והתבונני בעצמך היטב. אזור המפשעה מתחיל מתחת לבטנך, באזור שומני המכסה את חלקה הקדמי של עצם החיק. האזור הרך הזה נקרא גבעת ונוס, ובגיל ההתבגרות הוא מתכסה בשיער. הכרית השומנית משתנה בגודלה מאישה לאישה, כך שאצל חלק מהנשים אזור החיק בולט מעט מאזור הבטן ואילו אצל אחרות המראֶה שטוח יותר - שתי הצורות נורמליות.

אם תמשיכי במורד גבעת ונוס, תגיעי לאזור שנקרא פות, אבל יש לו עוד שמות רבים, כמו: פושפוש, פיפי, כוס, מנוש, פוסי, טוטה, וגינה ועוד - בנורווגיה קוראים לו גם ״העכבר״. פות הוא אולי לא השם הנפוץ ביותר, אבל אם את אישה זהו הכינוי האנטומי למה שיש לך בין הרגליים.

יש נשים שחושבות שלאזור הנראה של איברי המין של האישה קוראים וגינה. הן אומרות משפטים כמו ״צומח לי שיער בווגינה״ או ״יש לך וגינה יפה״, אבל למעשה השימוש הזה שגוי. שיער לא צומח בווגינה ולא כל כך קל לראות אותה - אם כי היא כמובן יפה בהחלט. הווגינה היא למעשה המערכת המינית שלך, או ליתר דיוק, הצינור השרירי שבו את משתמשת כשאת מקיימת יחסי מין בחדירה או יולדת - במילים אחרות, הצינור המוביל לרחם שלך או ״הנרתיק״ (ראי עמוד 40). אנחנו מתעכבות כך על המינוחים המדויקים מפני שאיברי המין שלנו הם הרבה יותר מאשר הווגינה, יהא אשר יהא העונג שהיא מסבה לנו! בדרך כלל כשאנשים אומרים ״וגינה״ בהתייחס לאיברי המין הנשיים הם בעצם מתכוונים לפות, ובפות נתחיל את התיאור של נפלאות איברי המין הנשיים.

אז איך נראה הפות?

לפות צורה דמוית פרח, עם שתי שכבות של עלי כותרת המכונות שפתיים. ותאמינו או לא, מטפורת הפרח אינה המצאה שלנו. כשמתבוננים בחלקי הפות השונים, כדאי להתחיל מבחוץ ולאט־לאט להתקדם פנימה.

תפקידן של השפתיים הוא להגן על האזורים הרגישים, הפנימיים יותר. השפתיים החיצוניות (מכונות גם השפתיים הגדולות), העבות יותר מהפנימיות, מלאות ברקמת שומן ופועלות כמו כריות אוויר או בולמי זעזועים. לעיתים הן ארוכות ומכסות את השפתיים הפנימיות, ולעיתים הן דווקא צרות. יש נשים שיש להן רק שתי בליטות קטנות של עור הממסגרות את הפות משני צדדיו.

החלק החיצוני של השפתיים הגדולות מכוסה בעור רגיל. בדומה לעור בשאר חלקי גופך, הוא עשיר בבלוטות תת־עוריות, בבלוטות זיעה ובזקיקי שיער. נוסף על השיער, שהוא דבר נהדר, אפשר גם לפתח פצעונים ואקזמה בעור השפתיים החיצוניות, וזה כבר פחות נהדר. למרבה הצער, עור הוא עור. הצד הפנימי של השכבה הזאת מצופה ברקמה רירית בדומה לשפתיים הפנימיות.

השפתיים הפנימיות הן בדרך כלל ארוכות יותר מהשפתיים החיצוניות, אך לא תמיד. לעיתים הן מקומטות ומלאות קפלים, כמו חצאית טוטו. עמדי והתבונני בעצמך בראי. אצל חלק מהנשים השפתיים הפנימיות בולטות מאוד מעבר לשפתיים החיצוניות. אחרות צריכות לפשק את השפתיים החיצוניות כדי לראות את הפנימיות. בניגוד לשפתיים החיצוניות השומניות, השפתיים הפנימיות דקיקות ורגישות מאוד. הן לא רגישות כמו הדגדגן, המקום הרגיש ביותר בגופנו, אבל הן עשירות בקצות עצבים, ולכן המגע בהן יכול להיות נעים מאוד.

השפתיים הפנימיות אינן מכוסות בעור רגיל, אלא ברקמה רירית - כבר ראית רקמות ריריות בחייך, למשל בחלק הפנימי של הפה שלך. פירוש הדבר הוא שהן מכוסות בקרום רירי לח ומגן. עור רגיל מכוסה בשכבה של תאי עור מתים המספקים הגנה. עור רגיל משגשג בתנאים של יובש. לרקמות ריריות, לעומת זאת, אין שכבת מגן כזאת ולכן הן פחות עמידות בפני בליה. לדוגמה, כשיש לך שפתיים פנימיות ארוכות, את עשויה לחוש צריבה אם הן משתפשפות כנגד מכנסיים צמודים. בשונה מעור רגיל, רקמות ריריות מעדיפות לחות ואין בהן זקיקי שיער, ולכן אין שיער בחלק הפנימי של הפות, מתחת לשפתיים החיצוניות.

מבוא העריה

אם תפשקי את השפתיים הפנימיות תמצאי את האזור המכונה מבוא העריה - או וסטיבולום, שהוא בלטינית מבואה, כלומר חלל הכניסה של בניין. אם את אוהבת ללכת לתיאטרון או לאופרה, המבואה היא האזור שבו אוכלים עוגה ושותים קפה בהפסקה. זהו אולם כניסה מפואר עם עמודים גבוהים ווילונות קטיפה אדומים ורכים. במבוא העריה הנשי אין זכר לעמודים הללו, אך זוהי בהחלט מבואת כניסה, ולעניות דעתנו היא מתהדרת בפאר קטיפתי לא פחוּת. כאן תמצאי שני חורים: פתח השופכה ופתח הנרתיק. פתח השופכה נמצא בין הדגדגן, הממוקם מלפנים בנקודת המפגש בין השפתיים, לבין הנרתיק, הקרוב יותר לפי הטבעת (החור ״האחר״).

למעט מאוד נשים יש מערכת יחסים מודעת עם פתח השופכה שלהן, אף על פי שכולנו משתמשות בו כמה פעמים ביום. למעשה, לא כולם יודעים שלנשים יש חור נפרד לשתן. יש מי שחושב שאנחנו כמו גברים, שיש להם חור אחד לשני הדברים: זרע ושתן. אך לא כך היא: בגוף האישה יש לשופכה פתח משלה. אנחנו לא משתינות מהנרתיק, אפילו שקל להתבלבל, גם למי שראה בחייו הרבה מאוד איברי מין נשיים. לפעמים קשה מאוד לזהות את פתח השופכה, גם אם מחפשים אותו בעזרת מראה. החור קטן מאוד ולעיתים מוקף בקפלי עור רבים, אבל אם תחפשי טוב - תמצאי אותו.

הנרתיק - התעלה המתרחבת המופלאה

בשונה מפתח השופכה הקטנטן, פתח הנרתיק גדול הרבה יותר וקל למצוא אותו. הנרתיק הוא תעלה שרירית צרה באורך של שבעה עד עשרה סנטימטרים שמובילה מהפות אל הרחם. בדרך כלל התעלה דחוסה כך שהדופן הקדמית והדופן האחורית צמודות זו לזו. ההיצמדות הזאת מונעת ממים לחדור לגופך. מדהים, נכון? הנרתיק שלך ניחן בגמישות לכל הכיוונים - קצת כמו חצאית קפלים. אם תבחני אותו באצבעותייך, תגלי כמה קימורים יש בו. כשאת מגורה מינית, התעלה נמתחת - גם לרוחב וגם לאורך.

השרירים שסביב הנרתיק חזקים, כפי שתוכלי להרגיש אם תדחפי אצבע לתוך הנרתיק ותכווצי אותו. בדומה לשרירים אחרים, גם השרירים הללו - שרירי רצפת האגן - מתחזקים ככל שמאמנים אותם. החלק הפנימי של דופן הנרתיק מכוסה ברקמה רירית לחה. רוב הלחות אינה מיוצרת בבלוטות, אלא מחלחלת מהגוף מבעד לדפנותיו של הנרתיק ואל תוכו. בדופן הנרתיק אין בלוטות כלל, אך חלק מההפרשות מקורן בבלוטות בצוואר הרחם (הכניסה אל הרחם, ראי עמוד 40). פנים הנרתיק לח תמיד, אבל כשאת מגורה מינית, את נעשית רטובה יותר. כאשר יותר דם זורם לאזור איברי המין, יותר נוזלים מחלחלים מבעד לדפנות הנרתיק. תוכלי להבחין בזרימת הדם המוגברת אל איברי המין שלך מפני שהדגדגן והשפתיים הפנימיות שלך יתפחו. הנוזל המיוצר בזמן גירוי מיני מפחית את החיכוך בנרתיק כשאת מאוננת או מקיימת יחסי מין. פחות חיכוך פירושו פחות נזק לדופן הנרתיק, שיכולה לספוג לא מעט חבטות בזמן הסקס. אחרי סקס, יש נשים שחוות דימום קל וכאב כתוצאה מקרעים קטנים בדופן הנרתיק. למרבה השמחה, זה לא סיפור גדול. דופן הנרתיק יודעת לתקן את עצמה.

נוסף על הלחות המחלחלת מבעד לדפנות הנרתיק, יש הפרשות שמקורן בשתי בלוטות שנמצאות ממש מאחורי פתח הנרתיק, אחת בכל צד לכיוון הישבן. בלוטות ברתולין, הקרויות על שם חוקר האנטומיה הדני קספר בַּרתוֹלִין, מייצרות נוזל חלקלק שעוזר בסיכוך פתח הנרתיק. לבלוטות ברתולין צורה סגלגלה, הן בערך בגודל של אפון והן יכולות לעשות לא מעט צרות. אם הצינורית שדרכה מופרש הנוזל המיוצר בהן נחסמת, עלולה להיווצר ציסטה בנרתיק. את הציסטה ניתן לזהות כגושיש נוקשה, כמו בלון קטן, באחד מצידי הנרתיק. אם הציסטה מזדהמת, כל העסק יכול ליהפך לכואב מאוד, אבל ניתן לפתור את הבעיה באמצעות ניתוח פשוט שבו מנקזים את הבלוטה ומשאירים לנוזל פתח יציאה. יש מחלוקת בנוגע לחשיבותן של בלוטות ברתולין בסיכוך הנרתיק,3 אבל נשים שעברו הסרה של הבלוטות בעקבות הופעה של ציסטות עדיין חוות עלייה בלחות בנרתיק כשהן מגורות.

נקודת הג׳י המפורסמת

איפשהו במעלה הדופן הקדמית של הנרתיק, או במילים אחרות, בדרך אל שלפוחית השתן והקיבה, שוכנת לה נקודה שאוהבים לעסוק בה בטורים על סקס במגזינים לנשים. לנקודה הזאת קוראים נקודת הג׳י, על שם רופא הנשים הגרמני ארנסט גרפנברג שגילה אותה בשנות הארבעים של המאה העשרים. מאותו רגע ואילך לא חדלו החוקרים לדבר על נקודת הג׳י ולחפש אותה, ועד היום הנקודה מאוד שנויה במחלוקת. החוקרים אינם יודעים מהי, ולמעשה עצם קיומה מעולם לא הוכח.

נקודת הג׳י מתוארת כנקודה רגישה במיוחד בנרתיק, ויש נשים הטוענות שהן יכולות להגיע לאורגזמה בעזרת גירוי נקודה זו בלבד. את נקודת הג׳י אפשר לגרות אם מזיזים את האצבע בתנועת ״בואי הנה״. דמייני בראשך מכשפה של דיסני שמנסה לפתות אותך להתקרב אליה - זאת התנועה. יש נשים שטוענות שהגירוי בנקודת הג׳י מעורר תחושה נעימה יותר או שונה מגירוי בכל מקום אחר בנרתיק. כפי שבוודאי שמת לב, הנרתיק עצמו אינו רגיש במיוחד ביחס לפות, ובמיוחד ביחס לדגדגן. הרגישות בשיאה בפתח הנרתיק, וככל שמתקדמים פנימה היא דועכת.

בכלי התקשורת נוהגים להתייחס לנקודת הג׳י כאל מבנה אנטומי נפרד. הדבר בולט במיוחד כאשר קוראים טורי סקס בעיתונים או בספרי עזרה עצמית בנושא מיניות. מאמר סקירה בריטי משנת 2012 בחן מחקר שטען כי נקודת הג׳י היא אזור נפרד בנרתיק, אך הגיע למסקנה שההוכחות לכך אינן מספיקות. רוב המחקרים של נקודת הג׳י מבוססים על שאלונים שבהם נשים מתארות את האזור. במאמר הסקירה הנ״ל צוין גם שנשים רבות המאמינות בקיומה של נקודת הג׳י התקשו להצביע עליה. כמו כן, החוקרים מדווחים כי במחקרים המבוססים על טכניקות של הדמיה לא נמצא כל מבנה נפרד המסוגל לייצר אורגזמה או עונג מיני בנשים, פרט לדגדגן.4

אחת ההשערות בנוגע לנקודת הג׳י היא שזהו אינו מבנה פיזי נפרד, אלא חלק פנימי עמוק של הדגדגן עצמו המגורה בזמן סקס ישירות דרך דופן הנרתיק. בשנת 2010 פרסמה קבוצה של חוקרים מחקר שבו צפו בדופן הקדמית של נרתיק האישה בזמן שקיימה יחסי מין וגינליים עם בן זוגה. החוקרים השתמשו באולטרסאונד כדי לראות מה קורה וחיפשו את נקודת הג׳י. הם לא מצאו אותה, אך הגיעו למסקנה שמכיוון שהחלקים הפנימיים של הדגדגן קרובים כל כך לדופן הקדמית של הנרתיק, ייתכן שהדגדגן הוא התשובה לתעלומת נקודת הג׳י.5

אפשרות נוספת היא שנקודת הג׳י קשורה לקבוצה של בלוטות הממוקמות אף הן בדופן הנרתיק הקדמית. הבלוטות הללו, הקרויות בלוטות סקין, הן המקבילה הנשית לבלוטת הערמונית המקיפה חלקים מהשופכה הגברית. בלוטות סקין נקשרו במחקרים לשפיכה נשית. יש מחקרים הטוענים כי לנקודת הג׳י תפקיד חשוב בשפיכה הנשית,6 אך לעת עתה אלה לא יותר מתיאוריות. מה שאנו יודעות בוודאות הוא שיש נשים שחוות שפיכה נשית, אבל איננו יודעות אם נקודת הג׳י קיימת.

די מוזר שאזור כה נגיש כמו דופן הנרתיק יהיה כה אפוף במסתורין. במיוחד כשיש כתיבה ענפה כל כך על נקודת הג׳י. בינתיים, אין לנו אלא להמתין בנשימה עצורה למחקרים איכותיים נוספים על גוף האישה.

הדגדגן - קצה קרחון

אולי הופתעת לקרוא על החלקים הפנימיים של הדגדגן. אילו חלקים פנימיים? את שואלת. אחרי הכול, ברוב הטקסטים כתוב שהדגדגן הוא בגודל של צימוק והוא ממוקם בחלק העליון ביותר של הפות, ספון לו בנקודת המפגש בין השפתיים החיצוניות. אבל למעשה, הכפתור הקטן הזה הוא רק קצה הקרחון. במחשכי אזור האגן מתחבא לו איבר העולה על כל דמיון.

אף על פי שחוקרי אנטומיה יודעים כבר משנות השמונים של המאה התשע־עשרה שהדגדגן הוא ברובו איבר סמוי מן העין,1 בציבור הרחב לא רבים יודעים זאת. בעוד שהפין מתואר בפרטי פרטים באיורים אנטומיים ובספרי לימוד, הדגדגן משום מה נותר איבר כמוס. עד שנת 1948 ספר הלימוד ׳האנטומיה של גריי׳ בחר שלא לסמן את הדגדגן כלל, ועולם הרפואה, הנשלט בעיקר על ידי גברים, לא הביע עניין מיוחד בביצוע מחקר מעמיק של האיבר הנשי. למעשה, טרם יושבו כל המחלוקות בשאלות כמו אילו חלקים יש לדגדגן וכיצד הוא פועל. מבחינה רפואית זהו מצב מבהיל.

הסיפור המלא

מה שכן ידוע לנו זה שמה שרוב האנשים מתארים כדגדגן הוא למעשה רק חלק קטן מאיבר גדול שיש לו שלוחות לתוך האגן ולאורך שני צידי הפות.9,8,7 אילו התברכנו בראיית רנטגן, היינו רואים שלקומפלקס של הדגדגן יש צורה של Y הפוך. הצימוק הקטן, המכונה עטרת הדגדגן, נמצא בקצה העליון והוא החלק היחיד הנראה לעין. אורכו נע בין חצי סנטימטר לשלושה סנטימטרים וחצי, אך הוא נראה קטן יותר מכפי שהוא מפני שהוא מכוסה בחלקו בכיפה קטנה.10 מתחת לכיפה יש גליל שנכנס אל תוך הגוף בזווית, כמו בומרנג, ואז מתפצל לשתי ״רגליים״, הממוקמות משני צידי איבר המין, מתחת לשפתיים.

בכל ״רגל״ יש רקמת זקיפה ספוגית אשר בזמן גירוי מיני מתמלאת בדם ומתנפחת. בין שתי הרגליים הללו יש שני גופים נוספים העשויים רקמת זקיפה - פקעות העריה, המקיפות את פתח הנרתיק ואת פתח השופכה.

לאלה מכן שהיו קשובות במיוחד בשיעורי מדעים התיאור הזה יכול להישמע מוכר, אבל האם לא אמרו לכן אז שאיבר המין הזכרי הוא שיש לו כיפה, גליל ורקמת זקיפה? מקור העונג העיקרי בגוף האישה, הדגדגן, הוא סוד שמור היטב, בניגוד מוחלט לפין הזקור, שהוא ללא ספק בולט יותר לעין. לכן תופתעי אולי לגלות שהדגדגן והפין הם שתי וריאציות של אותו איבר עצמו.

למעשה, מערכת המין זהה לחלוטין אצל עוברים ממין זכר ועוברים ממין נקבה עד לשבוע ה־12 של ההיריון. החלק העיקרי במערכת המין בעובר הוא מעין מיני־פין (או מגה־דגדגן!) המכונה הטוברקל הגניטלי [הבליטה הגניטלית; genital tubercle], שיש לו הפוטנציאל להתפתח לאיבר מין נקבי או זכרי. היות שהפין והדגדגן מתפתחים מאותו מבנה בסיסי, יש הרבה קווי דמיון בין שני האיברים הללו, הן מבחינת הצורה שלהם והן מבחינת התפקוד.

ראשו של הפין הוא למעשה אותו כפתור דגדגני, ולכן שניהם קרויים עטרה. העטרה היא הנקודה הרגישה ביותר הן בגוף האישה והן בגוף הגבר. על פי ההערכות, בעטרה הנקבית והזכרית יש יותר משמונת אלפים קצות עצבים סנסוריים. קצהו של עצב סנסורי מקבל מידע על לחץ ועל מגע, ושולח אות למוח, שם המידע מפורש ככאב או כעונג. ככל שגדל מספר קצות העצבים, כך מתקבלים במוח אותות מורכבים וחזקים יותר. עם זאת, ראש הדגדגן רגיש הרבה יותר מראש הפין, מכיוון שקצות העצבים מרוכזים על פני שטח הרבה יותר קטן: כן, כן! למעשה, בדגדגן ריכוזם גבוה פי חמישים!11

עונג או כאב

למרבה הצער, הרעיון שהדגדגן הוא כפתור העונג הוביל חלק מהגברים לחשוב שכל לחץ הוא לחץ טוב. אם לחץ קל אינו מוביל לתוצאה הרצויה, הם לוחצים חזק יותר ויותר. אבל הדגדגן לא עובד ככה. הוא כל כך עשיר בקצות עצבים עד שהוא מבחין גם בשינוי מגע הקל שבקלים. הרגישות הזאת מציעה אומנם אינספור אפשרויות לגירוי ולעונג, אך בד בבד הגבול בין עונג לכאב או לקהות תחושה הוא דק מאוד. לחץ חזק מדי לאורך זמן ממושך עלול לגרום לקצות העצבים להתנגד ולא לשלוח אותות למוח, ואז כפתור הדגדגן ״מושתק״. כשזה קורה, צריך להניח לדגדגן לנפשו עד שהוא מוכן לחזור לשתף פעולה. במילים אחרות, זה קצת כמו בעולם הדייטים: מי שמתאמץ יותר מדי בדרך כלל מפספס.

רקמות הזקיפה של הגבר מקשיחות את הפין כאשר זה מתמלא בדם. לכן מובן מאליו שגם רקמות הזקיפה של האישה יעשו דבר דומה. כאשר אנחנו מגורות, הקומפלקס הדגדגני מתנפח ויכול להכפיל את גודלו.12 במילים פשוטות, זו זקפה מרשימה למדי. מכיוון שרגלי הדגדגן ופקעות העריה נמצאות מתחת לשפתיים ומסביב לפתחי השופכה והנרתיק, השינוי הזה יכול לשנות את מראה הפות כולו, ובזמן גירוי הוא אכן נראה גדול יותר. כמו כן, הדם המצטבר במבוא העריה ובשפתיים הפנימיות צובע את האזורים הללו בגון אדום־סגול כהה. ויש קווי דמיון נוספים. גברים אוהבים להתפאר בזקפות הבוקר והלילה שלהם, אבל גם נשים חוות אותן. במחקר שנערך באוניברסיטת פלורידה בשנות השבעים נבדקו שתי נשים עם דגדגן גדול והושוו לגברים. המחקר מצא כי בזמן שינה עמוקה נשים חוות ״זקפת״ לילה לא פחות מאשר גברים.13 מחקר אחר מצא שנשים חוות ״זקפה״ עד שמונה פעמים בלילה, לפרק זמן מצטבר של כשעה ועשרים דקות!14

כמו שבוודאי הבנת, יש עוד הרבה מה ללמוד על הדגדגן, שלא סופר לנו בשיעור מדעים. במשך זמן רב מדי התעלמנו מהאיבר הגאה הזה, זלזלנו בו והסתרנו אותו. אם נלמד כיצד הדגדגן מתפרשֹ ושולח שלוחות אל כל אזור האגן שלנו, או אז נוכל להבין באיזה מכשיר עינוגים מופלא התברכנו.

קרום הבתולין

במשך אלפי שנים עסקו תרבויות שונות באובססיביות בבתולין - לא בזה של הגברים, אלא בזה של הנשים. בניגוד לגבר, האישה יכולה להיות קדושה או קדשה, טהורה או טמאה, אך ״למזלה״, דימום מהנרתיק בליל הכלולות חושף בדיוק איזו אישה היא.

בשפות שונות יש דרכים שונות לבטא את השינוי שעוברת האישה המקיימת יחסי מין בפעם הראשונה. בעברית למשל אנו מכנים זאת ״איבוד הבתולין״, כאילו דבר־מה ממשי הולך לאיבוד ולעולם אין להשיבו. אבל האמת היא שהמציאות אחרת למדי.

רעיון הבתולין הוא רעיון נפוץ בתרבות הפופולרית. בשביל ג׳סיקה הערפדית ב׳דם אמיתי׳, כל מפגש מיני הוא המפגש הראשון שלה, ופעם אחר פעם היא חייבת לדמם. ב׳משחקי הכס׳, דמותה של המלכה מרג׳רי טיירל אפופה ספקות - האם היא עודנה טהורה כשהיא נישאת למלך מספר שלוש? גם הספרות הקלאסית מתארת את הבתולין ואת הדם. ״לעזאזל!״ הייתה צריכה דמותה של קריסטין לַוְורַנְסְדַטֶר לומר בספרה של סיגריד אוּנְדֶסְט הנורווגית, כשהדם טפטף במורד ירכיה בסרט שראינו על חייה בשיעורי ספרות. אבל במקום זה היא אומרת משהו כמו: ״מי יחפוץ בפרח שפריחתו נקטמה?״ בעודה ממררת בבכי בזרועות המאהב שלה, אֶרְלֶנְד. ארלנד לא הזיל דמעה, היות שכגבר, אין לו תום לאבד.

הרעיון שאישה היא פרח תמים וש״ביתוק בתוליה״ דומה לקטימה של פרח חלחל בשפות שונות אפילו לעגה הרפואית. באנגלית, למשל, הדימום שאמור ללוות את הפעם הראשונה שבה אישה מקיימת יחסי מין מכונה deflowering, היינו קטיפה של פרח מטפורי - ובכלל, ההתייחסות הרפואית לעניין מאוד מיושנת.15 לעיתים נדמה שגברים ממגוון תרבויות ותקופות היסטוריות שונות חברו להם יחד למצוא דרכים לשלוט במיניות האישה ולהגביל את יכולתה לקבל החלטות בנוגע לגופה.

כמו שבטח הבנת, הגיע הזמן לדבר על קרום הבתולין, אותו מבנה מיתי בפתח הנרתיק, שעדיין עולה לנשים ברחבי העולם בכבודן או אפילו בחייהן, אך ורק על סמך מסורות עתיקות ומידע שגוי. קשה להאמין שגברים ונשים עדיין נתפסים כשונים אלה מאלה באופן הזה, ושמשהו כל כך נפלא וחיובי כמו סקס יכול להמיט הרס על אישה ולא להשפיע כהוא זה על גבר. נוסף על כך, כשמביאים בחשבון את העובדה שכל הרעיון של קרום בתולין והדימום המלווה אותו מבוססים על מיתוסים בלבד, כל העניין נראה טיפשי באופן בלתי נתפס.

באופן מסורתי הוצג קרום הבתולין כמעין חותם צניעות, ועל פי המיתוס הוא נקרע ומדמם כאשר אישה מקיימת יחסי מין בפעם הראשונה - אך ורק אז. הדימום הזה שימש כהוכחה לבתוליה - הוכחה כה חשובה עד שבעבר נהגו לתלות בחוץ את הסדין המוכתם בדם בתום ליל הכלולות, כדי שכל השכונה תוכל לראות שהכול קרה כמו שצריך. על פי המיתוס של קרום הבתולין, אם את מדממת לאחר קיום יחסי מין, פירושו של דבר שמעולם לא קיימת יחסי מין קודם לכן. באותה מידה, אם אינך מדממת, פירוש הדבר שקיימת יחסי מין בעבר. אבל המיתוס הזה, בדומה למיתוסים אחרים, שגוי לחלוטין.

האמונה במיתוס מונצחת על ידי התפיסה השכיחה של קרום הבתולין כקרום ממשי. כאשר אנחנו שומעים את המילה ״קרום״ אנו מדמיינים יריעה מתוחה של ניילון נצמד המתבקעת אם עושים בה חור. פופ! אבל אם התבוננת פעם באיברי המין שלך בעזרת ראי, את ודאי יודעת שאין שום יריעה של ניילון נצמד המכסה את הנרתיק שלך, גם אם מעולם לא קיימת יחסי מין. אבל בואו לא נקדם את החלפתו של מיתוס אחד במיתוס אחר. בזמן האחרון נשמעים קולות רבים הטוענים כי ״קרום הבתולין אינו קיים״. אז נכון שאין שום חותם שסוגר את הנרתיק הרמטית, אבל אין פירוש הדבר שלא קיים מבנה אנטומי שהוא השורש לכל הבלבול הזה.

מה בכל זאת יש שם

קצת אחרי פתח הנרתיק יש קפל של קרום רירי המקיף את דופן הנרתיק כמו טבעת. הטבעת הקטנה הזאת מכונה קרום הבתולין. המונח הזה מטעה אומנם, אך בהיעדר מונח מתאים אחר, נשתמש בו כדי לתאר את הרקמה הרירית־טבעתית הזאת.

כל הנשים נולדות עם קרום בתולין, אבל זה לא אומר שיש לו איזושהי פונקציה. זו המקבילה הנשית לפטמות אצל גברים. לקרום אין כל תפקיד והוא אינו אלא שארית של קיומנו העוברי.

לקרום הבתולין עומק ורוחב. במילים אחרות, הוא אינו דק כמו ניילון נצמד, אלא עבה וחזק. אצל בנות לפני גיל ההתבגרות הוא בדרך כלל חלק ובעל צורה של סופגנייה עם חור באמצע. בגיל ההתבגרות, כאשר התזמורת ההורמונלית עולה לבמה, קרום הבתולין משתנה, כמו איברים רבים אחרים בגוף. בסוף גיל ההתבגרות הוא בדרך כלל מקבל צורה של חרמש. החלק העבה ביותר נמצא מאחור, בכיוון פי הטבעת, והוא עדיין מקיף את דופן הנרתיק, אבל החור במרכזו גדול יותר.16 כך לפחות בתיאוריה. במציאות, לקרום הבתולין צורות וגדלים שונים. לרוב הנשים יש קרום בתולין טבעתי עם חור באמצע. אצל חלק מהנשים הוא אחיד וחלק, אצל אחרות הוא מקומט ולא סימטרי, אבל לכל זה אין שום קשר לפעילות מינית. יש נשים שלקרום הבתולין שלהן יש רצועה שחוצה את פתח הנרתיק, כך שהפתח לא נראה כך: o, אלא כך: ø. קרום הבתולין יכול גם להיראות כמו מסננת, עם המון חורים קטנים במקום חור אחד גדול במרכז. ולפעמים הוא קיים בצורת גדילים קטנים המקיפים את דופן הנרתיק. למספר קטן מאוד של נערות יש קרום בתולין שמכסה לגמרי את הכניסה לנרתיק. לנערות הללו יש קרום קשיח ונוקשה למדי, וזוהי גרסה בעייתית למדי של האיבר, היות שדם הווסת אינו יכול לצאת מהגוף! נשים עם קרום בתולין מסוג זה מגלות את הבעיה רק עם הווסת הראשונה. אם דם הווסת נלכד בתוך הנרתיק, הדבר גורם לכאבים חריפים והמצב מצריך ניתוח לפתיחתו. המקרים הנדירים הללו הם הדבר הקרוב ביותר למיתוס קרום הבתולין כחותם של הנרתיק.17

תהא אשר תהא צורתו של קרום הבתולין, הוא גמיש ואלסטי (מלבד באותם מקרים נדירים שבהם הוא מכסה את כל הפתח), והוא הנקודה הצרה ביותר בנרתיק. לנרתיק יש יכולת דרמטית להתרחב ולהתכווץ שוב - אחרי הכול, תינוקות עוברים דרכו, ולכן גם קרום הבתולין צריך להתרחב. אבל למרות האלסטיות שלו, הוא לא תמיד מספיק אלסטי לקיום יחסי מין. זה קצת כמו גומייה שאפשר למתוח אותה עד גבול מסוים, ומעבר לכך היא פשוט נקרעת.

כאשר אישה מקיימת יחסי מין וגינליים בפעם הראשונה, קרום הבתולין נמתח יחד עם יתר הנרתיק. בקרב נשים רבות הקרום אלסטי מספיק והכול הולך חלק, אבל אצל אחרות הקרום נקרע ומופיע דימום קל. במילים אחרות, יש נשים שחוות דימום בפעם הראשונה שהן מקיימות יחסי מין ויש נשים שלא. הכול תלוי במידת הגמישות של קרום הבתולין שלהן. נשים עם קרום בתולין שצורתו לא רגילה, שחלק ממנו נמתח כרצועה על פני פתח הנרתיק כמו ø, יגלו שהחלק שחוצה את הפתח צריך בדרך כלל להיקרע כדי שפין או אצבעות יוכלו לחדור בעדו.

קשה לקבוע בדיוק לכמה נשים יש קרום בתולין הגורם לדימום בפעם הראשונה שהן מקיימות יחסי מין. נערכו כמה בדיקות סטטיסטיות, אך הנתונים משתנים. שני מחקרים שונים שבדקנו דיווחו ש־56 ו־40 אחוזים מכלל הנשים, בהתאמה, דיממו כשקיימו יחסי מין וגינליים בהסכמה בפעם הראשונה. זה לא כלל הנשים, אבל זה לא מעט.18, 19

בשני המחקרים נשים רואיינו על הפעם הראשונה שבה קיימו יחסי מין, לכן אי אפשר לדעת בוודאות אם קרום הבתולין עצמו הוא שדימם, אף על פי שזו הנקודה הצרה ביותר בנרתיק, או שהדימום הגיע ממקור אחר. כפי שציינו בסעיף על הנרתיק (ראי עמוד 19), לעיתים קורה, וזה נורמלי לחלוטין, שיש דימום כתוצאה מקרעים קטנים בדופן הנרתיק כאשר מקיימים יחסי מין קצת קשוחים, כאשר האישה אינה רטובה מספיק או כאשר השרירים שסביב הנרתיק מכווצים מכיוון שהאישה בלחץ. זה יכול לקרות בפעם הראשונה שבה אישה מקיימת יחסי מין וכן בפעמים רבות אחרות.

האם שמעת על מבחני בתולין?

חלק חשוב נוסף מהמיתוס על קרום הבתולין כרוך במבחן הבתולין, המבוסס על האמונה שאפשר לדעת מהתבוננות באיברי המין של האישה אם היא קיימה או לא קיימה יחסי מין. יש הטוענים כי מריה הקדושה עברה מבחן בתולין, וכך גם ז׳אן ד׳ארק ועוד נשים רבות אחרות בחברות שמרניות בעת המודרנית.

מפעם לפעם שומעים על רופאים שעדיין מבצעים מבחני בתולין בנשים צעירות לבקשת הוריהן, המחפשים הוכחה לכך שבנותיהם ״שלמות״20 - אף על פי שמומחים ברפואה משפטית פוסלים מכול וכול את המבחנים הללו.21 לפעמים שומעים גם על רופאים שמנפיקים תעודות בתולין לנשים צעירות מבוהלות החוששות מהצפוי להן אם לא ידממו בליל הכלולות.

עם זאת, מתברר שבדרך כלל אי אפשר לראות כל הבדל בין קרום הבתולין של נערה שקיימה יחסי מין לבין קרום הבתולין של נערה שלא קיימה יחסי מין.23,22 לאור העובדה הזאת, כל סוגיית מבחני הבתולין מצטיירת כאבסורד אחד גדול. ואף על פי שקרום הבתולין יכול להינזק במהלך קיום יחסי מין אם הוא נמתח באופן קיצוני, אין פירוש הדבר שהנזק קבוע. מתברר שבמקרים רבים קרום הבתולין יכול להחלים בלי להותיר הצטלקות נראית לעין.24

רוב המחקרים שנערכו על קרום הבתולין ועל האופן שבו הוא משתנה לאחר הפעם הראשונה שבה האישה מקיימת יחסי מין מבוססים על סקרים בקרב נשים ונערות שעברו התעללות מינית. מאמר סקירה נורווגי מדווח שסימנים שנחשבו בעבר לשינויים מחשידים בקרום הבתולין של ילדות - לדוגמה, פתח רחב25 או שפה צרה - מפורשים כיום מחדש כממצאים כלליים שאינם משמשים הוכחה להתעללות מינית.26 הווריאציות הללו של מבנה ומראה קרום הבתולין מצויות גם בקרב ילדות שלא חוו התעללות מינית. עם זאת נזהרים מחברי המאמר ואומרים כי היעדר ממצאים רלוונטיים אינו הוכחה לכך שילדה לא נחשפה להתעללות מינית.

באופן כללי אי אפשר לברר אם אישה קיימה או לא קיימה יחסי מין רק מהתבוננות בין הרגליים שלה. קרום הבתולין אינו שמור לאלו שטרם קיימו יחסי מין, וגם אין לו צורה אחת שמאפיינת נשים שקיימו יחסי מין ואחרת המאפיינת ״בתולות״. בדומה לאיברי גוף אחרים, מראהו של קרום הבתולין משתנה מאישה לאישה. אז מצטערות, אבל מבחני בתולין הם שקר וכזב.

למרבה הצער, הידע הזה על קרום הבתולין אינו נחלת הכלל. נשים עדיין פונות לניתוח כדי להבטיח שידממו בליל כלולותיהן - הוא נקרא ״ניתוח לאיחוי קרום הבתולין״. עד שנת 2006 נשים יכלו לעבור את הניתוח הזה במרפאה הפרטית וֹולוָוט באוסלו.27 הפרקטיקה הופסקה רק לאחר קבלת חוות הדעת של ועדת האתיקה הרפואית בעניין. הוועדה התנגדה לביצוע ההליך כי הוא הפך לדרך מהירה וקלה לתקן בעיה המשוועת לפתרון אמיתי: שינוי תרבותי.28 אך יש מדינות שבהן הניתוח עדיין מבוצע - בבריטניה [וגם בישראל], למשל, אפשר לעבור את הניתוח באופן פרטי. ברשת אפשר לקנות קרומים מזויפים עם דם סינתטי תמורת כשלושים דולר, וכך את יכולה ״לומר שלום לסוד הכמוס שלך״ ולהתחתן בראש שקט.29 לא במפתיע, בשנת 2009 הציעו פוליטיקאים מצרים לאסור את יבוא המוצרים הללו.30

מדוע נשים בוחרות לפנות לפתרונות מסוג זה במקום ללמד אחרים שהיעדר דימום אין פירושו היעדר בתולין? ומדוע בחברות מסוימות חשוב כל כך שתהיה הוכחה לכך שנשים נשארות ״שלמות״ עד החתונה? עלינו לחתור תחת החשיבות המיוחסת לדימום, לנטוש כליל את מבחני הבתולין, ויתרה מזאת, עלינו להיפרד מהתפיסה שלפיה הבתולין חשובים.

הבעיה היא שקשה למצוא מידע אמין על קרום הבתולין - ומעבר לכך, קשה להבחין בין מידע נכון למידע שגוי. במסע הלימוד שלנו על קרום הבתולין גילינו מעט מאוד מידע נגיש לציבור שהיה גם מדויק. מצאנו הרבה מאוד מידע בספרות המחקרית, אבל קרום הבתולין בקושי מוזכר בספרי הלימוד של רפואת נשים המשמשים בבתי הספר לרפואה, והיכן שהוא מוזכר - כמה מהמיתוסים מונצחים גם שם. יש לנו עוד הרבה שאלות. מפחיד לחשוב עד כמה דלה הייתה עד כה התעניינותם של רופאים במבנה האנטומי שיכול, במקרים הגרועים ביותר, לגרום לנשים לאבד את כבודן או את חייהן. חמור מכך, מעט המידע שיש בידינו אינו מגיע לידי הנשים הזקוקות לו. לכולנו תפקיד חשוב בנושא הזה. רק צריך להרים את הכפפה.

החור האחר

המקום אשר ״לא שזפתו עין״, אותו פתח חום וקמוט, נעדר בדרך כלל מטקסטים העוסקים באיברי המין של האישה, אך הדבר היחיד העומד בין הנרתיק לבין ״החור האחר״ הוא מחיצה דקה. בשל הקרבה הפיזית הזאת אי אפשר לנתק בינו לבין הנרתיק, הפות והדימוי העצמי המיני של נשים רבות.

החור הזה, ששמו המדויק הוא פי הטבעת, הוא טבעת שרירית מעוררת יראה שתפקידה לשמור בפנים גזים וצואה עד לרגע שבו אנחנו מוכנות להיפטר מהם. ומכיוון שגופנו מצויד לא רק בשריר סוגר אחד אלא בשני סוגרים, בזה אחר זה, ברור שזו הייתה משימה חיונית עוד משחר האנושות. אם אחד השרירים נכשל במשימתו, יש לנו שריר נוסף לגיבוי.

הסוגר הפנימי נשלט על ידי מערכת העצבים האוטונומית - החלק של מערכת העצבים שאין לנו שליטה מודעת עליו. כאשר הגוף מבחין שהחלחולת מתחילה להתמלא בצואה נשלחים אותות המרפים את הסוגר הפנימי. זהו רפלקס הטלת הצואה, ואנו חווים אותו כדחף פתאומי ללכת לבית השימוש הקרוב ביותר. אילו היה לנו רק הרפלקס הקדמוני הזה, היינו מחרבנים כל הזמן, כמו תינוקות, אבל בני האדם הם יצורים חברתיים. הסוגר החיצוני - זה שאפשר להרגיש בו אם מחדירים אצבע לישבן ומכווצים - הוא השריר הקובע. זהו שריר רצוני שמבטיח את היכולת שלנו להתאפק עד שנמצא לעצמנו מעט פרטיות. כשאנו מכווצים אותו במשך זמן רב, הגוף מבין את הרמז, והדחפים הקדומים קולטים שהפסידו בקרב. הצואה נסוגה לאחור אל תוך המעי וממתינה בסבלנות להזדמנות טובה יותר. חלון הצואה, כפי שאפשר לכנות אותו, נסגר לעת עתה.

פי הטבעת הוא הפינה החשוכה של אזור המפשעה, אבל לשמחתנו הוא לא רק מלא בחרא. האזור שסביב פי הטבעת ובתוכו מלא בקצות עצבים שרק מחכים לגירוי. יש נשים שמגלות כי הוא מרחיב ומעשיר את חיי המין שלהן אם מצרפים אותו לחגיגה. אחרות מסתפקות בידיעה שזוהי מערכת מופלאה, ושולחות אליה מחשבות נעימות מעת לעת.

קצוות

אם את אישה, יש לך שיער ערווה - לפחות מבחינת הטבע. בגיל ההתבגרות שערות כהות ודקות מתחילות להופיע על גבעת ונוס ולאורך השפתיים. בהדרגה השערות מתפשטות ומתרבות עד שבסופו של דבר, משולש צפוף של שיער מגיע עד לפי הטבעת ובדרך כלל גולש מעט לכיוון הירכיים וחוצה את קו הביקיני המפורסם.

אידיאלים אסתטיים של חלקוּת או של איברי מין מסופרים למשעי חזרו לאופנה בשנים האחרונות, והם מקור לחרדה ולבעיות בשביל נשים רבות. הרבה נשים חוששות שהסרת שיער מובילה לצמיחה של יותר שיער, להתכהותו או אפילו להאצת קצב הצמיחה שלו. במשך שנים רבות פחדנו גם שקווי הביקיני שלנו יצאו מכלל שליטה ושאם לא ניזהר עם סכין הגילוח, השערות יצמחו לכל הכיוונים. מאותה סיבה ממש, הרבה נערים מתבגרים שאלו מאבא את סכין הגילוח וגילחו את הפלומה הדקיקה שלהם בתקווה שהדבר יצמיח להם שפם גברי שיכסה את האקנה. לשמחתנו, אך לצערם של אותם נערים מתבגרים, כל זה אינו אלא הבל הבלים.

הגנים וההורמונים שלנו קובעים כמה שיער גוף יהיה לנו ומתי הוא יצמח.31 כולנו נולדים עם כל זקיקי השערות שיהיו לנו בחיים – כחמישה מיליון זקיקים. חלק מהם, כמו למשל הזקיקים סביב איברי המין ובבתי השחי, רגישים ביותר להורמונים. בגיל ההתבגרות הגוף עולה על גדותיו מבחינה הורמונלית, והגאות הפתאומית הזאת מעוררת את הזקיקים הרגישים להורמונים לגדול ולייצר שערות עבות וכהות יותר. הדפוס של הזקיקים הרגישים להורמונים משתנה מאדם לאדם, ולכן יש גברים עם פרווה צפופה על הגב וגברים אחרים שבקושי יש להם שערות על החזה. למרות התחושה הסובייקטיבית שלנו, בגיל ההתבגרות לא גדלות לנו יותר שערות, אלא שהפלומות הרכות המכסות אזורים מסוימים בגוף מתחלפות בשערות ״של גדולים״. גילוח השערות לא מעודד צמיחת שיער ולא משנה אותו. אנשים פשוט מתחילים להתגלח כשדפוס צמיחת השיער שלהם עדיין משתנה ומתפתח והם חושבים שהגילוח גרם לשינוי.

יש אנשים שחושבים ששערות נעשות עבות או קשות יותר או צומחות מהר יותר כאשר מגלחים אותן. גם זה בלתי אפשרי, אף על פי שזו בדיוק התחושה כשאת יושבת לך יום אחרי הגילוח עם שערות ערווה דוקרות כמו קיפוד. השיער עשוי בעיקר מחומרים מתים. כל השיער שאנו רואים מעל לעור הוא חלבון מת. החיים היחידים הקיימים בשערה מצויים בתוך הזקיק. גם אם אנו גוזרים את השיער, לזקיק אין שום דרך לדעת את זה. המתים מדברים רק בספרים ובסרטים! בעולם האמיתי הזקיק ממשיך לייצר שיער בדיוק באותו קצב, והוא כלל אינו מודע לכך שאנחנו גוזמים באכזריות את כל מה שהוא מצליח לייצר. כמו כן, גודל הזקיק הוא שקובע את עובי השערה שהוא יצמיח - לא משנה כמה פעמים נתגלח, גודל הזקיק לא משתנה. אנחנו מרגישים שהשיער קשה יותר פשוט מכיוון שהוא קצר יותר. שיער רגיל שמניחים לו לנפשו מידלדל והולך בקצהו ככל שהשערות מתארכות, ולכן התחושה רכה יותר. כשאנחנו מתגלחים, אנחנו חותכים את השערה בנקודה העבה ביותר שלה - קרוב לפני השטח של העור. ולכן כשהיא צומחת מחדש, הקצה עבה יותר בהתחלה.32

להסיר או לא להסיר

חלקנו מקללות וחלקנו מוקירות את שיער הגוף שלנו, וכאמור, הפיזור שלו בגופנו נקבע על פי הגנטיקה שלנו. אבל אם את מחליטה לעשות משהו בעניין צמיחת השיער, הבחירה בידייך. לשיער שעל גופך יש תפקיד, אבל הוא אינו חשוב מכדי להסיר אותו, אם את מעוניינת לעשות כן. עם זאת, כדאי לדעת שהשערות עוזרות להגברת הרגישות המינית. ליטוף עדין על שיער הערווה שלך יוצר כיפוף קל של השערות, השולח אות לזקיקים, והם מעבירים את האות אל מערכת העצבים.30 זקיקי השערה מחוברים להרבה מאוד קצות עצבים, ולכן בלי שיער את מאבדת חלק מהחוויה החושית.

לאורך ההיסטוריה, צורות שונות של הסרת שיער היו מקובלות בקרב שני המינים. היום אפשר לבחור באמצעים שונים, שהם פתרונות זמניים: לגלח, להסיר שיער בעזרת שעווה או אפילציה, או להשתמש בקרם להסרת שיער. הבחירה בין השיטות השונות היא בעיקר עניין של טעם, אבל יש כמה הבדלים ביניהן.33

אפילציה ושעווה יכולות לגרום להידלדלות של צמיחת השיער מכיוון שכאשר תולשים שערות מהשורש, עם הזמן הזקיקים נפגעים. החיסרון הוא שלשערות דקות יותר קשה לחדור מבעד לעור, מה שיכול לגרום להן לצמוח מתחת לעור ולדלקת בזקיקים. קרם להסרת שיער ״ממיס״ את חלקי השיער מעל לפני השטח של העור על ידי הרס המבנה החלבוני של השערה. היות שהזקיק אינו מושפע מכך, השיטה הזאת יוצרת פחות בעיות של צמיחת שערות מתחת לעור.

שתי בעיות עיקריות של הסרת שיער הן תפרחת גילוח ושערה חודרנית.34 כשמסירים שערות, במיוחד אם הן מתולתלות, הן יכולות לעשות פניית פרסה ולצמוח אל תוך העור. הגוף מזהה את השערה החודרנית כעצם זר וכך מתפתחת דלקת בזקיק, שבמקרה הטוב נראית כמו נקודה גבשושית קטנה. במקרה הפחות טוב, אם יש לך מזל ביש או אם חיטטת בבליטה הקטנה, יכול להתפתח שם גם זיהום חיידקי. כאשר יש זיהום, המקום כואב ונפוח, ופעמים רבות נותרת בו צלקת.

אמצעי התקשורת שופעים עצות איך להסיר שיער בלי נקודות אדומות, ואנחנו בולעות את הפיתיון של יועצות היופי: אחרי הכול, מפשעה מגולחת למשעי עם שערות חודרניות ונקודות אדומות אינה מראה מרנין במיוחד. אבל האם את באמת צריכה את הקרם בשלוש מאות שקלים שמכון היופי מוכר לך או את סכיני הגילוח המיוחדים לנשים שמחירם חמישים שקלים ליחידה?

למרבה הצער, את מבזבזת את כספך לשווא. אם את באמת מוטרדת משערות חודרניות ומזיהום בזקיק, כדאי שתנסי קרם להסרת שיער במקום השיטות האחרות. אם את מעדיפה אפילציה, שעווה או גילוח, חשוב להקפיד על ההיגיינה. שטפי את האזור היטב לפני שאת מתחילה. מי שיש לה נטייה לזיהום בזקיק תנהג בחוכמה אם תשטוף את האזור בסבון מחטא או תמרח קרם מחטא לאחר הסרת השיער. אפשר לקנות את המוצרים הללו ללא מרשם בבית המרקחת או אפילו בסופר, והם הרבה יותר זולים מכל המוצרים הייעודיים הנמכרים בבקבוקים מהודרים במכוני היופי.

לבסוף, חשוב לציין שאם יש לך שערה חודרנית או זיהום, אל תנסי לפוצץ את הגבשושית שנוצרה - זה עלול להוביל להצטלקות. יתרה מזאת, במקרים חמורים הזיהום עלול להתפשט. לפעמים הזיהום בזקיק יכול להיות חריף מאוד ולהתנפח לגודל של עינב. אם זה קורה התייעצי עם הרופאה. היא תוכל לנקז את המורסה ולרשום לך אנטיביוטיקה בהתאם לצורך.

1 חוקר האנטומיה קארל קובלט תיאר את המבנה הפנימי של הדגדגן בשנות הארבעים של המאה התשע־עשרה והגיע למסקנה שאיברי המין הזכריים והנקביים בנויים מאותן אבני בניין.