הפלא שקורה בינינו

1

אליס

"יורשת של מיליארדי דולרים חושפת נכסים יקרי ערך." קולה של אמא שלי, שהיה רך אך צרוד מעישון של יותר מדי סיגריות, היה אדיש במקרה הטוב.

היא הייתה מעוצבנת.

"תקשיבי," אמרתי ושיכלתי שוב את רגליי בפעם העשירית מאז שקראה לי לבוא לכאן. אחרי שהכריחה אותי, כמובן, לחכות במסדרון במשך חצי שעה כאילו אני אחת מעובדיה הרבים. "זה ממש לא נורא כמו שזה נשמע." פרצתי בצחוק מאולץ, וניסיתי לא לקלל כשהצחוק גווע בגלל המתח המחניק ששרר בחדר העבודה הגדול מדי. "את יודעת איך המניאקים האלה נהנים להגזים."

ולנסיה קורוול הורידה את המגזין וחשפה את אפה החדש ואת עיניה החומות שטופות הארס. "באמת," אמרה ביובש בלי להתיק את עיניה ממני, כשהושיטה ידה אל ששת המגזינים האחרים שהיו מונחים בערמה לידה. התאפקתי שלא להתכווץ בכל פעם שנשמעה חבטה של מגזין נוסף במרכז שולחן הכתיבה שהיה בגודל של שולחן אוכל. "זוג ציצים חשופים בעמוד הראשון של כל מגזין רכילות בארצות הברית הם הגזמה בפני עצמה."

למרות שהתפתיתי לשאול איך בכלל השיגה מגזינים רבים כל כך במהירות כזאת, נמנעתי. סתמתי את הפה ועיקמתי את האף כשראיתי בחטף את התמונה. הייתי מטומטמת כשחשבתי שהלילה יסתיר אותי. החשיכה לא הייתה יכולה להתחרות בטכנולוגיה המודרנית ובמעט עזרה מפוטושופ.

מטומטמת וגם שיכורה. מחוקה ברמה של לשכוח לילה שלם.

ההפוגה המכוונת שלה הסתיימה. "שנספור בכמה אתרים נוכל למצוא את התמונות האלה ברשת?"

"הן מטושטשות," הרגשתי צורך לציין.

טעות. עצמות לחייה הגבוהות בקושי זזו, אבל עיניה עלו באש.

טעיתי שוב כשאמרתי, "ברצינות! אבל למרות זאת, אנחנו עדיין יכולות לתבוע אותם." דממה. הפה שלי נפער שוב. "זאת אומרת, מי לא הולך לשחות בעירום עם חברים באמצע הלילה בשלב כלשהו בחיים?" גלגלתי את העיניים והנפתי את שערי עם הגוונים החדשים מעבר לכתפי, לפני שפרצתי בצחוק נבוך נוסף. "אני חושבת שיש לנו מזל שהחלטתי לגלות הרפתקנות עכשיו ולא לפני כמה שנים."

ניחוח לוונדר רענן, משהו שבדרך כלל אהבתי, חנק אותי כמו שמיכה מחוממת בשיא הקיץ. האח מתחת לאגרטל האסייתי הענק הייתה ריקה. האוויר מהמזגן נשב בחופשיות.

ובכל זאת, התחלתי להזיע.

הכרתי את המבט הזה בעיניה — ראיתי אותה שולחת אותו לאבא שלי פעמים רבות מספור בארוחת הערב, כשעמדה להגיש לו קטילה עסיסית על מגש של כסף. היא לוותה לעיתים קרובות בקישוט פטרוזיליה, כדי להדגיש את המחסור החמור בביצים של כריסטופר קורוול.

זה היה כמו לצפות בסערה מתקדמת באיטיות. היעדר הרגש בפניה והארס הגובר בעיניה. הקיפאון המוחלט של כל גופה.

הסערה הגיעה במילה אחת עדינה להחריד. "הרפתקנות."

בלעתי את הרוק ובחרתי בשתיקה מתוך פחד ותודעת הגנה עצמית מאוחרת.

"אז לחשוף את הציצים שלך בפני כל העולם זו הרפתקנות," אמרה בקרירות, והציפורן הארוכה עם הלק השחור תופפה על השולחן מעץ מהגוני. "אני מבינה שגם שלישייה עם בחור זר והחברה שלו במושב האחורי של הטנדר של אביו היא הרפתקנות?"

טוב, לא ממש הייתי קוראת לזה הרפתקנות. יותר משהו מלהיב ומפתיע. גם כאן הייתי שיכורה, אבל לא התחרטתי על כלום.

היה לי כיף והם גרו מחוץ לעיר, אז לא אצטרך לפגוש אותם ברחבי הקמפוס. רק חבל מאוד שהחברה שלו הפעילה את המצלמה שעל הדשבורד. האיכות הייתה גרועה ולא תמיד ראו אותנו, אבל המצלמה הצליחה לתעד אותי מזיינת את החבר שלה בזמן שהיא ישבה לו על הפנים ונישקה אותי.

סתמתי את הפה.

"מה לגבי הקיץ שעבר, המממ?" קצב התיפוף של אצבעה גבר. שיט.

שיט שיט שיט.

לא, התחננתי ביני לבין עצמי.

שפתיה התעקלו כאילו שמעה את הצרחות שבתוכי. היא הבטיחה להפסיק להזכיר את זה. לקחו לי את המכונית לשלושה חודשים בתור עונש והתנדבתי בבית תמחוי לחסרי בית. ריציתי את עונשי. עברתי את ההשפלה של ההשמצות באינטרנט והלעג בקמפוס.

"בני הזוג דרוונט."

כל פניי בערו. "את יודעת שלא התכוונתי לעשות את זה."

עיניה איבדו מעט מהלהט שבהן, אבל לא נתתי לזה להטעות אותי לחשוב שזה ייגמר בטוב. "ייתכן, אבל זה בכל זאת קרה ועלה לי הון לתקן את הבלגן האדיר שיצרת."

"לא ידעתי שהוא נשוי לפוליטיקאית." האמת שהתבאסתי לגלות שהבחור שאיתו יצאתי לשלושה דייטים שלמים היה נשוי. לא הייתי טיפוס שיוצא לדייטים. אפילו לא יצא לי לזיין אותו, לפני שהופענו בצהובונים אחרי שצולמנו במסעדה.

חבל מאוד, גם אם הרגשתי אשמה על ההתמזמזות מתחת לשולחן בדייט השני והשלישי. היו לו עיניים אפלות ולסת מגולחת למשעי שהבטיחו כיף גדול.

הוא הפסיק ליצור איתי קשר חודש לאחר פרסום התמונות. עד אז הוא שלח אליי מסרונים מפצירים מדי יום, לפני שאמר בסוף שהוא עוזב את אשתו.

אז סימסתי לו בתגובה בשיא החינניות האפשרית, אני בת עשרים, חתיכת מניאק. תעזוב את אשתך בשביל מישהי שממש רוצה יותר מסקס.

כי אני לא הייתי כזאת.

נכון, הבחור מצא חן בעיניי, אהבתי את החיוך הזחוח שהעלה ניצוץ בעיניו הכהות ואת הצרידות הסקסית בקולו העמוק, אבל סירבתי לאפשר לעצמי לחבב מישהו ברמה כזאת, שאפול לתהום האפלה הזאת שוב.

אהבה נועדה לאנשים שנהנו מכאב. לא אני. לא, תודה. אהבתי להתעורר בלי כאב מיידי בחזה שאף תרופה או סם לא יצליחו לשכך. אהבתי לנשום בלי הצריבה שמבהירה משהו חיוני חסר לי.

רציתי לחיות בלי התחושה שאני גוססת.

אמא שלי נאנחה וחלק מהנוקשות נטשה את כתפיה. "אליס, אני חושבת שהגיע הזמן שנחשוב על טיפול."

"טיפול?" במוחי התחילו להתרוצץ תמונות שבהן אני יושבת על ספה ומותקפת באלף שאלות פולשניות. לא יכולתי לעשות את זה. לא כי חשבתי שיש משהו שלילי בפסיכולוגיה, אלא כי פשוט לא יכולתי. זה ייקח אותי לאחור. זו כל המטרה של זה.

ואני לא מוכנה לחזור לאחור. לא בשביל אמא שלי. לא בשביל החברים העלובים שלי. אפילו לא בשביל הירושה.

לא בשביל שום דבר.

"גמילה מסמים ואלכוהול."

השתנקתי. "לא נגעתי בקוקאין מאז התקרית האחרונה," הכרזתי בקול רם יותר מהדרוש ואמא שלי מצמצה לאיטה — הגרסה שלה להתכווצות. "וזה לא האלכוהול." אוקיי, הוא לא ממש תרם לעניין, ובכל זאת. "את רוצה שאפסיק להשתכר? אין בעיה." הנפתי את ידיי באוויר. "סגור." נשענתי לאחור, התמתחתי ושוב שיכלתי את רגליי. "אין בעיה."

"לא," אמרה ונשמעה בעיקר כנועה ופחות נרגזת. "הבעיה היא לא הסמים או האלכוהול. את הבעיה."

היא נתנה לאמירה הזאת לעמוד באוויר המחניק למשך דקה מעיקה. הרגשתי את כובד משקלה על עורי, את המילים מאיימות לחלחל לנקבוביותיי ולפתוח פצעים שאיחיתי במשך תקופה ארוכה. התעלמתי ממנה.

האמת היא ששום דבר לא השתנה.

היא רכנה על השולחן ועיניה הכהות ננעצו בי כשהטתה את ראשה.

"שאלתי אותך אותה שאלה כמעט בכל ביקור מאז שהתחלת ללמוד, אבל אשאל פעם נוספת. ספרי לי מה קרה לפני שעזבת."

במקום להיאטם ולחסום אותה כמו שנהגתי לעשות, החלטתי לשאול, "למה?" הרי אמא שלי לא הייתה הורה גרוע. ממש לא. היא עבדה המון ואמנם העניין שלה בשתי בנותיה ללא ספק פחת מאז שהגענו לגיל ההתבגרות והיא נאלצה לקחת אותנו יותר להסתפר, אבל היא אהבה אותנו.

בדרכה הקרה והייחודית, היא אהבה מאוד את שתינו. בעיקר את אחותי הבכורה, טיאנה.

מבין שתינו, טיאנה הזכירה את אמא באישיות ובתסרוקת הקצרה של התלתלים החומים־כהים והעיניים התואמות. ואילו אני נראיתי כמו אבינו הקליל, בתלתלים הבלונדיניים הזוהרים ובגישה הנינוחה.

עד השנים האחרונות.

"למה זה משנה, אם את ממילא יודעת?" שאלתי כשפשוט חיכתה לבדוק אם אגיד עוד משהו.

ריסיה עפעפו וגבותיה התכווצו מעט לפני שהתעשתה. "אז את מודה שמשהו קרה."

חייכתי. "יעזור לי אם כן?"

הבעת פניה, שהייתה עדיין חמורת סבר, נעשתה קפואה עוד יותר. אז התשובה היא לא.

ליקקתי את שפתיי והבטתי בכורסת הקטיפה מזהב לימיני ובספרי אופנת הווינטג׳ על שולחן הקפה שבינה לבין הכיסא שלי. צללים זחלו על עורי ופיתו אותי לרקוד עם החשיכה שהשארתי מאחור מזמן. מאז חיפשתי את האור, ואם לא הצלחתי למצוא אותו, יצרתי אותו. אעשה כל מה שצריך.

גם במחיר המוניטין שלי — או של כל המשפחה שלי.

"לא," אמרתי לבסוף. המילה נאמרה בשקט, אבל היא בכל זאת שמעה אותי. הזדקפתי, ואילצתי את הצללים האלה לסגת.

לפעמים הם גברו עליי, תפסו אותי לא מוכנה והכריחו אותי לשפוך את קרביי אל הנייר. הייתי נחושה להתעלם מלפעמים, היום או מתישהו בזמן הקרוב. כי למרות שזה טיהר משהו אלים בתוכי והקל על הלחץ, ההנגאובר היה תמיד חמור יותר מכל דבר שסבלתי בעבר.

הוא היה ארס טהור, תשוקה אפלה בעורקיי שרוקנה את נשמתי וטלטלה את ליבי, אבל רק אם הרשיתי לעצמי לדמם.

ולכן הרשיתי לעצמי רק לעיתים רחוקות. הכרתי את הסימנים. הפכתי למומחית כשזיהיתי אותם מגיעים. אני אישאר שלמה.

מאושרת.

נושמת.

בחיים.

"את תסיימי את הלימודים כאן באלואיז אחרי הקיץ. עד אז, תתייצבי לעבודה החדשה שלך מדי יום ותחזרי הביתה עד אחת־עשרה."

כל מילה הייתה סטירה על הלחי, שוב ושוב עד שאוזניי צלצלו. בית. לימודים. עבודה.

קול מוזר בקע ממני. "לא מצחיק, אמא. כאילו" — בלעתי את הרוק — "ממש."

"אני לא צוחקת, אליס."

שיט.

בחיים לא הייתה לי עבודה אמיתית. אבל זה לא מה ששבר את רוחי.

לא היו כאן מכללות פרטיות. מוסדות לימוד, כן, אבל לא מכללות. אלא אם התכוונה... לא. "מה זאת אומרת אני אלמד כאן? אני נכנסת לפאקינג שנה אחרונה."

"ואת פאקינג תלמדי אותה כאן," השיבה בלי להסס. "לליגת הקיסוס לא אכפת מי ההורים שלך. הם כבר לא רוצים להתעסק עם מישהי כמוך."

פי נשמט. "הם סילקו אותי?"

"אל תהיי כזאת דרמטית." נראה שהיא מיצתה את השיחה ולכן היא שלחה יד אל משקפי הקרן שלה והרכיבה אותם תוך כדי שקירבה אליה את הטאבלט. "הם הציעו שתמצאי... חלופה." היא עיקמה מעט את האף. "עד שתתאפסי על עצמך. וכמובן שמכיוון שאת במרחק שנה בלבד מלהפוך לאדם מבוגר בחיים האמיתיים," היא שילבה עוקצנות בכל מילה ומילה, "ידעתי שלא תאהבי את זה."

"אז קולג׳ אחר מליגת הקיסוס," מבטה האטום כמעט גרם לי לצרוח. "בבקשה, אמא." לא הפריע לי להתחנן. אסור היה לי להיות מושפלת בצורה פומבית כל כך. לא אשרוד דבר כזה.

לא אשרוד חמש דקות במוסד לימודים רגיל עם אנשים רגילים, שכנראה יחשבו שאני בסך הכול סנובית עשירה, מיוחסת וסתומה. ובטח לא יכולתי לעבור לגור בבית. בקושי חזרתי בחופשות הקיץ.

פאקינג שנאתי את המקום הזה.

אנחה נוספת. "אליס, זה סופי, ואל תדחקי בי. דווקא את אמורה לדעת שזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע."

"אני לא מבינה מה יהיה גרוע יותר, מלעקור את כל החיים שלי ולהצית אותם באש," התזתי לפני שהספקתי לחשוב על המילים שיצאו לי מהפה.

קרח כיסה כל מילה עדינה שלה. "רוצה שאנסה?"

היא לא הייתה צריכה לפרט מה יהיה השלב הבא. אאבד את קרן הנאמנות שלי. את המכונית. את הטלפון. הרשימה האיומה תימשך עוד ועוד.

התיישבתי עמוק בכיסא. "אז אני אעבוד אצלך."

היא גיחכה. "לא, את תתנדבי אצל אדם מסכן אחר."

"אתנדב?" בסדר. עשיתי את זה בעבר ויצאתי ללא פגע, אבל הבטן שלי התכווצה והתהפכה כשנזכרתי, "אבל הדירה שלי..."

"נארזת ברגעים אלה ממש." היא הציצה בשעונה והמהמה בשביעות רצון, "הם בטח כבר סיימו."

"מה?" הייתי מפונקת וידעתי את זה — מיוחסת מעל לכל דמיון —אבל הייתי צריכה את הדירה שלי. את המחברות שלי. הייתי צריכה מרחב נשימה משלי. היא לא הבינה, והסבלנות הריקה שלה הזהירה אותי שלא אנסה לגרום לה להבין.

לא אתן לה את הסיפוק. לא רק מפני שרתחתי בתוכי והזעם בער בכל כלי הדם שלי ובעצמותיי, אלא כי לא יכולתי לחזור לתוך האפלה.

כחכחתי בגרוני ואמרתי לעצמי שיהיה בסדר. אמרתי לעצמי לנשום. הכול יסתדר. אמצא עוד מקום וכנראה בקרוב, כי ההורים כבר התרגלו לקן ריק. "מה לגבי הלימודים?"

"כמה פריווילגי מצידך לבזבז את הכסף שלנו על טעות."

כתיבה יוצרת לא הייתה טעות. דווקא אמא שלי, עם אימפריית היופי שלה, הייתה צריכה להבין תשוקה. ובכל זאת, היא מעולם לא אפשרה לי לשכוח שהיא מקרה נדיר. שהיא לא הייתה מאחלת לאף אחד שיחווה את העיניים הבוחנות, את הלחץ ואת הלילות נטולי השינה בעשור הראשון לקיומו של העסק.

"את צריכה להפסיק להגיד את זה."

"אז את צריכה להפסיק לתת לי סיבות," השיבה ואז הפנתה את מבטה לטאבלט. "אני מאחרת לשיחה. את צריכה ללכת."

זהו זה. שוחררתי.

השיחה כבר נכנסה, אבל אני עדיין עמדתי ליד הדלת. "את צחקת לגבי העבודה, נכון?"

"לא, יקירתי. אבל אל תדאגי." היא צחקה ואני הצטמררתי. "הפעם שידכתי לך מישהו שאת עומדת לאהוב."