הפסיכולוגיה של הטוטליטריות

לכתוב ספר על טוטליטריות: הרעיון צץ במוחי לראשונה ב־4 בנובמבר 2017. למען הדיוק, הוא הופיע תחילה ביומן המדעי שלי, המחברת שאני משתמש בה כדי לשרבט כל דבר שעשוי להיות לי שימושי מאוחר יותר לכתיבת מאמר או ספר.

באותה עת שהיתי בארדנים, בבקתת נופש בבעלות ידידים. בשעות הבוקר המוקדמות, כשהשמש העולה האירה את היערות שמסביב, פתחתי את יומני כדי לרשום מחשבות שנטוו במוחי במהלך הלילה. אולי היו אלה השקט והשלווה של הטבע הסובב שגרמו לי להיות רגיש מהרגיל, ואולם באותו בוקר של נובמבר אחזה בי מודעות אקוטית ומוחשית לסוג חדש של טוטליטריות שהכה שורש והִקשיח את המארג החברתי.

אפילו ב־2017 כבר לא ניתן היה להכחיש זאת: אחיזתן של ממשלות בחיים הפרטיים שלנו צמחה במהירות עצומה. חווינו שחיקה של הזכות לפרטיות (במיוחד מאז אירועי 11 בספטמבר בארצות הברית), קולות אלטרנטיביים צונזרו ודוכאו במידה הולכת וגוברת (במיוחד בהקשר לוויכוח על האקלים), מספר הפעולות החודרניות של שירותי הביטחון עלה דרמטית, ועוד.

עם זאת, לא רק ממשלות עמדו מאחורי ההתפתחויות הללו. עלייתה המהירה של תרבות הנעורות (ה־wokeness) ותנועת האקלים הצוברת תאוצה עוררו קריאות להקמת ממשל חדש, היפר־נוקשה, שהגיעו מתוך האוכלוסייה עצמה. טרוריסטים, שינויי אקלים, גברים הטרוסקסואלים, ומאוחר יותר גם נגיפים, כל אלה נחשבו גורמים מסוכנים מכדי להתמודד עמם באמצעים מיושנים. "המעקב וההתחקות" הטכנולוגיים אחר אוכלוסיות שונות נהפכו מקובלים במידה רבה יותר ויותר, ואף נתפסו כנחוצים.

החזון הדיסטופי של הפילוסופית היהודייה־גרמנייה חנה ארנדט צץ באופק החברה: היווצרותה של טוטיליטריות חדשה, שכבר לא הונהגה בידי "מנהיגי כנופיות" צבעוניים כמו יוסף סטלין או אדולף היטלר, אלא בידי בירוקרטים וטכנוקרטים אפרוריים.

באותו בוקר של חודש נובמבר כתבתי את טיוטת התוכנית לספר שבו אחקור את השורשים הפסיכולוגיים של הטוטליטריות. באותה עת תהיתי: מדוע טוטליטריות כצורת משטר הופיעה לראשונה רק במחצית הראשונה של המאה ה־20? יתרה מכך, מה ההבדל בינה לבין הדיקטטורות הקלאסיות של העבר? מהותו של הבדל זה, הסתבר לי, נמצאת בתחום הפסיכולוגיה.

דיקטטורות מבוססות על מנגנון פסיכולוגי פרימיטיבי, כלומר יצירת אקלים של פחד בתוך האוכלוסייה על בסיס הפוטנציאל הברוטלי של המשטר הדיקטטורי. לטוטליטריות, לעומת זאת, יש שורשים בתהליך הפסיכולוגי החתרני של היווצרות המון. רק באמצעות ניתוח של תהליך זה נוכל להבין את דפוסי ההתנהגות המזעזעים של אוכלוסיות שעברו טוטליטריזציה, כולל היענות מוגזמת של בני אדם להקריב את האינטרסים האישיים שלהם מתוך סולידריות עם הקולקטיב (כלומר, ההמונים), חוסר סובלנות עמוק כלפי דעות וקולות אחרים, ורגישות בולטת לשטיפת מוח פסבדו־מדעית ולפרופגנדה.

היווצרות המון היא למעשה סוג של היפנוזה קבוצתית שהורסת את המודעות העצמית האתית של בני אדם ונוטלת מהם את יכולתם להפעיל חשיבה ביקורתית. תהליך זה הוא בעל אופי חתרני: רוב בני האדם אפילו לא יבחינו בַּתנועה לעבר משטר טוטליטרי. אנו מזהים טוטליטריות בעיקר עם מחנות עבודה, ריכוז והשמדה, אבל אלה הם רק השלבים האחרונים והמבלבלים של תהליך ארוך ומדורג.

***

בחודשים ובשנים אחרי שכתבתי את הסיכומים הראשונים הללו, הופיעו ביומני יותר ויותר התייחסויות לטוטליטריות. הם נטוו לכדי חוטים ארוכים שהתחברו באופן אורגני לנושאים אחרים בתחומי העניין האקדמיים שלי. כך, למשל, הבעיה הפסיכולוגית של הטוטליטריות נגעה במשבר שפרץ בעולם המדעי ב־2005, תֵמה שחקרתי באופן נרחב בדוקטורט שלי. רשלנות, טעויות, מסקנות מוטות ואפילו זיוף נהפכו כה נפוצים במחקר המדעי, עד ששיעור גבוה להדהים של ניירות מחקר — עד 85 אחוזים בדיסציפלינות מסוימות — הגיעו למסקנות שגויות באופן קיצוני. והדבר המרתק ביותר מנקודת המבט הפסיכולוגית: רוב החוקרים היו משוכנעים לחלוטין שהם מבצעים את עבודת המחקר שלהם פחות או יותר כשורה. איכשהו, הם לא השכילו להבין שהמחקר שלהם אינו מקרב אותם לעובדות מבוססות, אלא יוצר מציאות בדיונית חדשה.

זוהי, כמובן, בעיה רצינית, במיוחד לחברות בנות זמננו, השמות את מבטחן במדע כדרך האמינה ביותר להבין את העולם. הבעיה לעיל קשורה ישירות לתופעת הטוטליטריות. למעשה, זה בדיוק מה שארנדט חושפת: הזרם התת־קרקעי של טוטליטריות מורכב מאמונה עיוורת בסוג של "בדיות מדעיות", סטטיסטיוֹת־מספריוֹת, המציגות "בוז קיצוני לעובדות". "הנתין האידיאלי של שלטון טוטליטרי איננו הנאצי המשוכנע או הקומוניסט המשוכנע, אלא אנשים שעבורם ההבדל בין עובדה ובדיה וההבחנה בין אמת לשקר כבר אינם קיימים".1

איכותו העלובה של המחקר המדעי חושפת בעיה יסודית יותר: לתפיסת העולם המדעית שלנו יש חסרונות כבדי משקל, והשלכותיהם ניכרות הרבה מעבר לתחום המחקר המדעי. חסרונות אלה הם גם המקור לחוסר נחת קולקטיבי עמוק, שבעשורים האחרונים נהפך מוחשי יותר ויותר. תפיסת העתיד של רבים כיום נגועה בפסימיות ובהיעדר פרספקטיבה, והתחושות הללו אף מתעצמות עם כל יום שחולף. אם עליית מפלס פני הים לא תטביע את הציוויליזציה, אזי הפליטים יעשו זאת. הנרטיב הגדול של החברה — סיפור ההשכלה — כבר אינו מוביל לאופטימיות ולראייה חיובית של ימי העבר, וזאת בלשון עדינה. חלק גדול מהאוכלוסייה לכוד כיום בבידוד חברתי כמעט מוחלט. אנו רואים עלייה דרמטית בהיעדרויות מעבודה בגלל סבל נפשי, ריבוי חסר תקדים בשימוש בתרופות פסיכיאטריות, ומגפת שחיקה המשתקת חברות שלמות וארגוני ממשלה.

ב־2019, מצב ביש זה היה ברור לעין בסביבה המקצועית שלי עצמי. ראיתי כל כך הרבה קולגות סביבי מפסיקים לעבוד בגלל בעיות פסיכולוגיות שמנעו מהם לבצע אפילו משימות יום־יומיות בסיסיות. באותה שנה, לדוגמה, נדרשו כמעט תשעה חודשים להשיג חתימה על חוזה שהזדקקתי לו כדי שאוכל להתחיל לעבוד על פרויקט מחקר מסוים. מחלקות האוניברסיטה, שהיו צריכות לעבור על החוזה ולהעניק את אישורן, התמודדו עם כל כך הרבה היעדרויות מהעבודה — תמיד מישהו היה בחופשת מחלה בגלל סבל נפשי — שהחוזה פשוט לא נחתם. במהלך תקופה זו כל מדדי העקה החברתית עלו באופן מעריכי. כל מי שמכיר את תיאוריית המערכות יודע מה פירוש הדבר: המערכת מתקרבת לנקודת מפנה. היא על סף רה־אורגניזציה ומציאת שיווי משקל חדש.

בסוף דצמבר 2019, באותה בקתה בארדנים שהזכרתי קודם, העזתי להשמיע תחזית צנועה באוזני ידידַי: באחד הימים הקרובים נתעורר לחברה שונה. התחושה המוקדמת, האינטואיטיבית, הזאת אפילו פיתתה אותי לנקוט פעולה. כמה ימים לאחר מכן הלכתי לבנק כדי לפרוע את המשכנתה על הבית שלי. זה אולי לא היה חכם מנקודת מבט כלכלית טהורה או משיקולי מיסוי, אבל זה לא הטריד אותי. לפני הכול, ביקשתי את תחושת הריבונות שלי בחזרה. לא רציתי להרגיש חייב ולהיות מעורב במערכת פיננסית שלדעתי מילאה תפקיד במבוי הסתום החברתי שעמד להתרחש. מנהל הבנק הקשיב לסיפור שלי; הוא אפילו הסכים איתי. ואולם הוא התעקש לדעת מדוע הייתי כה נחוש בעניין. אפילו שעה וחצי של שיחה לא היה בה די כדי למלא את ריקנותן של השאלות שלו. בסופו של דבר הותרתי אותו שם תוהה, הרבה אחרי שעת הסגירה של הסניף; סניף שנסגר לצמיתות כעבור תקופה קצרה.

***

כמה חודשים לאחר מכן, בפברואר 2020, החלו יסודותיו של הכפר הגלובלי לרעוד. העולם עמד בפני משבר מבשר רע, שאת השלכותיו לא ניתן היה לאמוד. בתוך כמה שבועות היינו כולנו חלק מסיפורו של נגיף — סיפור שללא ספק היה מבוסס על עובדות. אבל על אילו עובדות בדיוק? קיבלנו הצצה ראשונה על "העובדות" הללו דרך סרטונים שהגיעו מסין. נגיף מסוים אילץ את הממשלה הסינית לנקוט אמצעים דרקוניים ביותר. ערים שלמות הוכנסו להסגר, בתי חולים חדשים נבנו בחופזה, ואנשים בלבוש שכולו לבן חיטאו מרחבים ציבוריים. פה ושם צצו שמועות שלפיהן הממשלה הסינית הטוטליטרית הגזימה בתגובתה, וכי הנגיף החדש לא היה חמור יותר משפעת. דעות אחרות גרסו שהנגיף אף גרוע יותר מכפי שסברו תחילה, כיוון שאחרת שום ממשלה לא הייתה נוקטת אמצעים כה חריפים. בשלב זה, הכול עדיין נראה לנו מרוחק מהחוף שלנו, אם כי הנחנו כי הסיפור, כפי שסופר עד כה, אינו מאפשר לנו להעריך את העובדות לאשורן.

זאת, עד לרגע שבו הנגיף הגיע לאירופה. כעת התחלנו לתעד מקרי תחלואה ומוות בעצמנו. ראינו תמונות של חדרי מיון צפופים מדי באיטליה, שיירות של כלי רכב צבאיים שמעבירים גופות, חדרי מתים מלאים בארונות קבורה. המדענים ידועי השם של אימפריאל קולג' חזו, ברמה גבוהה של ביטחון, שאם לא ננקוט אמצעים דרסטיים, הנגיף יתבע את חייהם של מיליונים. בברגמו ייללו הסירנות יומם ולילה, משתיקות כל קול במרחב הציבורי שהעז להטיל ספק בעובדות. משם והלאה, סיפור ועובדות נראו מתמזגים זה בזה — וחוסר ודאות פינה את מקומו לוודאות גמורה.

מה שמעולם לא היה אפשר לדמיין נהפך עתה למציאות: חזינו בתפנית פתאומית מצד כל המדינות כמעט, שהחלו ללכת בעקבות סין ולהציב אוכלוסיות ענק של בני אדם תחת מה שלמעשה היה מעצר בית, מצב שבעבורו נטבע המושג "סגר". דממה סוריאליסטית ירדה על העולם — מבשרת רעות ומשחררת בו זמנית. שמים בלי מטוסים, עורקי תחבורה בלי הדם הזורם בהם, דעיכת אבק המרדף אחרי חשקי שווא. בהודו האוויר היה כה נקי, עד שבחלק מן המקומות הרי ההימלאיה הופיעו שוב באופק, לראשונה זה שלושים שנה.2

אבל זה לא נעצר כאן. ראינו גם החלפת שלטון מעניינת. וירולוגים מומחים נקראו למלא את תפקיד חזיריו של ג'ורג' אורוול — החיות החכמות ביותר בחווה — כדי להחליף את הפוליטיקאים שלא ניתן עוד לסמוך עליהם. הם ינהלו מעתה את חוות החיות עם מידע מדויק ("מדעי") כל עוד המגפה משתוללת. ואולם, מומחים אלה התבררו עד מהרה כבעלי כמה וכמה פגמים אנושיים נפוצים משל עצמם. הם שגו בסטטיסטיקה ובגרפים שהציגו, באופן שלא היה קורה אפילו לאנשים "רגילים". זה הרחיק לכת עד כדי כך שבשלב מסוים הם סָפרו את כל מקרי המוות ככאלה שנגרמו בגלל הקורונה, כולל אנשים שמתו, למשל, מהתקפי לב.

הם גם לא עמדו בהבטחות שלהם. המומחים הללו התחייבו כי שערי החירות האנושיים ייפתחו מחדש אחרי מתן שתי מנות של חיסון, ואולם כשהעת הזו הגיעה, דברים לא באמת השתנו — ואז הם העלו את הצורך במנה שלישית. וכמו החזירים של אורוול, הם לפעמים שינו את החוקים בן־לילה, בשקט. בתחילה, החיות נדרשו לציית לאמצעי הזהירות כדי שמספר החולים לא יעבור את יכולת ההכלה של מערכת הבריאות (לשטח את העקומה). ואולם, יום אחד התעוררו כולם לגלות שהכתובת על הקיר קובעת שאמצעי החירום הוארכו כדי להכחיד את הנגיף (לדרוס את העקומה). בסופו של דבר, החוקים השתנו לעתים כה קרובות, עד שנראה כי רק החזירים ידעו אותם, אבל אפילו זה לא היה בטוח.

חלק מהאנשים נהפכו חשדנים. איך ייתכן שהמומחים הללו עשו טעויות שאפילו אנשים מן השורה לא עושים? האם הם אינם מסוגם של אותם מדענים שלקחו אותנו לירח ונתנו לנו את האינטרנט? לא יכול להיות שהם כה שוטים. ומה בכלל היעד כאן? הרי ההמלצות שלהם רק לוקחות אותנו הלאה באותו כיוון. ועם כל צעד חדש אנחנו מאבדים עוד חירויות, עד שאנו מגיעים ליעד הסופי, שבו בני אדם יורדים לדרגת קוד QR במעין ניסוי רפואי־טכנוקרטי גדול.

כך קרה שרוב האנשים נעשו משוכנעים. משוכנעים מאוד. אולם הם נעשו משוכנעים בדברים מנוגדים ביותר. חלק מהאנשים השתכנעו שאנו מתמודדים עם נגיף קטלני, אחרים סברו שאין מדובר ביותר משפעת עונתית, ואחרים האמינו שהנגיף אפילו לא קיים ושאנחנו בעצם מתמודדים כאן עם קונספירציה עולמית. והיו גם מעטים שהמשיכו לגלות חוסן אל מול אי־הוודאות והמשיכו לשאול את עצמם: איך נוכל להבין באופן מלא מה בדיוק קורה בחברה שלנו?

***

משבר הקורונה לא הגיע בהפתעה. הוא התאים לסדרה של תגובות חברתיות למושאי פחד שנעשות יותר ויותר נואשות ונוטות להרס עצמי: טרוריסטים. התחממות גלובלית. קורונה. בכל פעם שמופיע מושא פחד חדש, יש רק תגובה אחת ואמצעי הגנה אחד בדרך המחשבה הנוכחית שלנו: הגברת השליטה. העובדה שבן אדם יכול לסבול רק מידה מסוימת של שליטה עליו נדחקה הצידה לחלוטין. אלא ששליטה בדרכי כפייה מובילה לפחד, ופחד מוביל לעוד שליטה בדרכי כפייה. כך בדיוק החברה נופלת קורבן למעגל קסמים, שבאורח בלתי נמנע מוביל לטוטליטריות. כלומר, לשליטה ממשלתית קיצונית, שבסופו של דבר תוצאתה היא הרס קיצוני של השלֵמות הפיזית והנפשית של בני האדם.

עלינו לראות בפחד ובחוסר הנוחות הפסיכולוגי הנוכחיים בעיה בפני עצמה, כזו שלא ניתן לערוך לה רדוקציה לכדי נגיף או כל "מושא איום" אחר. הפחד שלנו מקורו ברמה שונה לחלוטין — כישלון הנרטיב הגדול של החברה שלנו. זהו הנרטיב של מדע מכני, שבו האדם מצומצם לכדי אורגניזם ביולוגי. נרטיב שמתעלם מהממדים האתיים, הסימבוליים והפסיכולוגיים של בני האדם, ולכן יש לו השפעות הרסניות על מערכות יחסים אנושיות. משהו בנרטיב זה גורם לאדם להפוך מבוּדד מזולתו ומן הטבע; משהו בו גורם לאדם להפסיק להדהד עם העולם סביבו. משהו בו הופך את האדם למפורק לחלקיקים. והנתין המפורק לחלקיקים הוא בדיוק מי שלפי ארנדט משמש אבן הבנייה הבסיסית של המדינה הטוטליטרית.

טוטליטריות אינה צירוף מקרים היסטורי. בניתוח הסופי, זו התוצאה הלוגית של חשיבה מכנית והאמונה האשלייתית בכוחה הכול־יכול של רציונליות אנושית. ככזאת, טוטליטריות היא המאפיין המגדיר של מסורת הנאורות. כמה כותבים סברו כך, ואולם סברה זו לא עמדה עד עתה לניתוח פסיכולוגי רציני. ספר זה בא להשלים את הפער. ננתח את תסמיניה של הטוטליטריות ונמקם אותם בהקשר הרחב יותר של התופעות החברתיות שהיא חלק מהם.

החלק הראשון של הספר (פרקים 1 עד 5) דן באופן שבו תפיסה מכנית־מטריאליסטית של האדם והעולם יוצרת תנאים סוציו־פסיכולוגיים שבהם משגשגים היווצרות המון וטוטליטריות. החלק השני (פרקים 6 עד 8) מתאר את תהליך היווצרות ההמון ואת הקשר של זה לטוטליטריות. החלק השלישי והאחרון מבקש למצוא דרך להתגבר על מצבו הנוכחי של האדם והעולם, כך שטוטליטריות תהפוך מיותרת. למען האמת, החלק הראשון והחלק השלישי בספר זה מתייחסים רק באופן שולי לטוטליטריות. אין מטרתי להתמקד במה שמזוהה בדרך כלל עם טוטליטריות — מחנות ריכוז, שטיפת מוח ופרופגנדה — אלא בתהליכים התרבותיים־היסטוריים הרחבים יותר שמהם מתפתחת הטוטליטריות. גישה זו מאפשרת לנו להתמקד בדבר החשוב ביותר: טוטליטריות צומחת מהתפתחויות ומנטיות שמתרחשות בחיי היום־יום שלנו.

בסופו של דבר, ספר זה מתחקה אחר האפשרות למצוא פתח מילוט מהמבוי הסתום התרבותי הנוכחי שבו נראה שאנו תקועים. המשברים החברתיים המחמירים של תחילת המאה ה־21 הם ביטוי של המהפך הפסיכולוגי והאידיאולוגי שעומד בבסיסם — תזוזת הלוחות הטקטוניים שעליהם ניצבת תפיסת העולם שלנו. אנו חווים את הרגע שבו אידיאולוגיה ישנה מתייצבת בעוז פעם אחת אחרונה לפני קריסתה. כל ניסיון לתת מענה לבעיות החברתיות הנוכחיות, יהיו אשר יהיו, על בסיס האידיאולוגיה הישנה רק יחמיר את המצב. אי־אפשר לפתור בעיה תוך שימוש באותה תפיסת עולם שיצרה אותה. הפתרון לפחד ולחוסר הוודאות שלנו אינו נמצא בהגברת השליטה (הטכנולוגית). המשימה האמיתית העומדת בפנינו, כפרטים וכחברה, היא לעצב תפיסה חדשה של האדם ושל העולם, למצוא בסיס חדש לזהות שלנו, לנסח עקרונות חדשים לחיים עם אחרים, ולהעריך מחדש יכולת אנושית שהגיע זמנה: אמירת אמת.

1 Hannah Arendt, The Origins of Totalitarianism (London: Penguin Books, 1951): 622.

2 Maaike Schwering, "Himalaya voor het eerst in dertig jaar zichtbaar door schonere lucht," Knack, August 4, 2020 ("הרי ההימלאיה נראים לראשונה זה 30 שנה באוויר שהצטלל").