הפרדס

כשאמֶד בכה, עָזיז בכה גם הוא. כשעזיז צחק, אמד צחק גם הוא. אנשים לעגו להם ואמרו: ״יום אחד הם עוד יתחתנו.״

לסבתם קראו שָׁאַנַן. מפאת ראייתה המשובשת, הייתה מתבלבלת ביניהם כל הזמן. היא כינתה אותם שתי טיפות המים שלה במדבר. היא אמרה: ״הפסיקו להחזיק ידיים, נדמה לי שאני רואה כפול.״ היא אמרה גם: ״יום אחד לא יהיו יותר טיפות, יהיו רק מים, זה הכול״. היא הייתה יכולה לומר: ״יום אחד יהיה רק דם, זה הכול.״

אמד ועזיז מצאו את סבם ואת סבתם בהריסות ביתם. קורה ריסקה את גולגולתה של סבתם. סבם שכב במיטתו, גופו קרוע לגזרים מן הפצצה שנורתה מצד ההר שהשמש נעלמת בו מדי ערב.

כאשר נפלה הפצצה, עוד הייתה זו שעת לילה. אך שאנן כבר הייתה ערה. גופתה נמצאה במטבח.

״מה היא עשתה באמצע הלילה במטבח?״ שאל אמד.

״לעולם לא נדע. אולי הכינה עוגה בחשאי,״ ענתה אמו.

״למה בחשאי?״ שאל עזיז.

״אולי רצתה להפתיע,״ אמרה תמרה לשני ילדיה, וגרפה את האוויר בידה כמו בניסיון לצוד זבוב.

סבתם שאנן נהגה לדבר אל עצמה. למעשה, היא אהבה לדבר אל כל מה שהיה בסביבתה. הבנים צפו בה מדובבת את פרחי הגן, משוחחת עם הנחל הזורם בין בתיהם. במשך שעות הייתה יכולה לרכון על מימיו וללחוש לו מילים. זוֹהאל התבייש כשראה את אמו מתנהגת כך. הוא נזף בה על שהיא משמשת דוגמה רעה לילדיו. ״את מתנהגת כמו משוגעת,״ היה צועק. שאנן השפילה אז את מבטה, ועצמה את עיניה בדממה.

יום אחד, אמר אמד לסבתו:

״יש לי קול בתוך הראש. הוא מדבר אל עצמו. אני לא מצליח להשתיק אותו. הוא אומר דברים משונים. כאילו מישהו אחר מתחבא בתוכי, מישהו גדול יותר ממני.״

״ספר לי, אמד, ספר לי את הדברים המשונים שהוא אומר לך.״

״אני לא יכול לספר, אני כל הזמן שוכח אותם.״

זה היה שקר. הוא לא שכח אותם.

עזיז ביקר בעיר הגדולה פעם אחת ויחידה. אביו זוהאל שכר אוטו. הוא שכר את שירותיו של נהג. הם יצאו לדרך עם שחר. עזיז הביט בנוף החדש שחלף מבעד לחלון. נשא חן בעיניו המרחב שהאוטו נע בו. נשאו חן בעיניו גם העצים שנעלמו ממבטו. נשאו חן בעיניו הפרות עם הקרניים הצבועות אדום, שלֵוות כמו אבנים גדולות הנחות על האדמה הלוהטת. הדרך היטלטלה בין שמחה לכעס. עזיז התפתל מכאב. והוא חייך. מבטו הטביע את הנוף בדמעותיו. והנוף היה לבבואה של ארץ.

זוהאל אמר לאשתו:

״אני לוקח אותו לבית החולים בעיר הגדולה.״

״אלך להתפלל, אחיו אמד ילך להתפלל,״ ענתה תמרה בפשטות.

כשהכריז הנהג כי הם מתקרבים סוף־סוף אל העיר, התעלף עזיז בתוך האוטו ולא ראה דבר מן הפאר שעליו סיפרו לו. כששב להכרתו הוא שכב במיטה. בחדר שבו התעורר עמדו מיטות נוספות, ילדים נוספים שכבו בהן. נדמה היה לו שהוא שוכב בכל המיטות. נדמה היה לו שהכאב העז הכפיל את גופו. נדמה היה לו שהוא מתפתל מכאב בכל המיטות, עם הגופים כולם. רופא רכן אליו. עזיז הריח את ריח הבושם החריף שנדף ממנו. הוא היה חביב למראה. הוא חייך אליו. עזיז פחד ממנו למרות הכול.

״ישנת טוב?״

עזיז לא אמר דבר. הרופא הזדקף, חיוכו נמוג. הוא דיבר אל אביו. הוא והרופא יצאו מן החדר הגדול. אגרופיו של זוהאל היו קפוצים, הוא התנשם בכבדות.

לאחר כמה ימים החל עזיז להרגיש טוב יותר. הוא קיבל תערובת סמיכה לשתייה. הוא שתה אותה בוקר וערב. צבעה היה ורוד. היא לא הייתה טעימה, אבל הרגיעה את כאביו. אביו ביקר אותו מדי יום. הוא אמר לו שהוא מתגורר אצל בן דודו קסיר. זה כל מה שאמר לו. זוהאל הביט בו בשתיקה, נגע במצחו. ידו הייתה קשה כענף. באחת הפעמים התעורר עזיז בבעתה. אביו התבונן בו, ישוב על כיסא. מבטו הפחיד אותו.

ילדה צעירה שכבה במיטה הסמוכה לעזיז. קראו לה נעלן. היא אמרה לעזיז שלבה לא צמח כראוי בחזהּ.

״הלב שלי צמח הפוך, אתה יודע, הקצה לא נמצא במקום הנכון.״

היא סיפרה את זה לכל הילדים שישנו בחדר הגדול של בית החולים. כי נעלן דיברה עם כולם. לילה אחד עזיז צווח בשנתו. נעלן נבהלה. לפנות בוקר היא סיפרה לו את שראתה.

״העיניים שלך נהיו לבנות כמו כדורי בצק, נעמדת על המיטה שלך וטלטלת את הידיים. חשבתי שעשית הצגה, כדי להפחיד אותי. קראתי לך. אבל השכל שלך לא היה יותר בתוך הראש שלך. הוא פשוט נעלם לאנשהו. האחיות באו. הן הציבו פרגוד מסביב למיטה שלך.״

״היה לי סיוט.״

״למה יש סיוטים? אתה יודע?״

״אני לא יודע, נעלן. אימא תמיד אומרת: ׳רק אלוהים יודע׳.״

״אימא אומרת את אותו דבר: ׳רק אלוהים יודע׳. היא גם אומרת: ׳ככה זה משחר הימים׳. שחר הימים, אימא סיפרה לי, זה השחר הראשון של העולם. היה אז כל כך חשוך, שהקרן הראשונה של השמש שחוררה את הלילה צרחה מכאב.״

״אבל זה הלילה שהיה צריך לצרוח, כי אותו חוררו.״

״אולי,״ אמרה נעלן, ״אולי.״

כעבור כמה ימים שאל זוהאל את עזיז לאן הועברה הילדה הקטנה ששכבה על ידו. עזיז ענה שאמה באה לקחת אותה כיוון שהחלימה. אביו השפיל את מבטו. הוא לא אמר דבר. לאחר רגע ארוך, הרים את ראשו. הוא עדיין לא אמר דבר. לאחר מכן רכן אל ילדו. הוא נשק למצחו. זו הייתה הפעם הראשונה שעשה זאת. דמעות בצבצו בעיניו של עזיז. ואז מלמל לעברו אביו: ״מחר נחזור גם אנחנו הביתה.״

עזיז חזר הביתה עם אביו, באותו אוטו ועם אותו נהג. הוא הביט מבעד למראה בדרך החומקת מעיניו. אביו שקע בשקט משונה, הוא עישן בתוך האוטו. הוא הביא לו תמרים ועוגה. לפני שהגיעו הביתה שאל עזיז את אביו אם החלים.

״לא תחזור עוד לבית החולים. תפילותינו נענו.״

זוהאל הניח את ידו הגדולה על ראש בנו. עזיז היה מאושר. שלושה ימים מאוחר יותר נפלה הפצצה מן העבר האחר של ההר, שפילחה את הלילה והרגה את סבו ואת סבתו.

ביום שבו שָבו זוהאל ועזיז מן העיר הגדולה, קיבלה תמרה מכתב מאחותה דָליל, שנסעה לאמריקה כמה שנים קודם לכן כדי ללמוד מחשבים. היא נבחרה מבין מאה מתמודדים, הישג מכובד. אך היא מעולם לא שבה לארצה. דליל כתבה בקביעות, גם כאשר תשובותיה של תמרה הפכו נדירות. במכתביה היא תיארה את חייה שם. לא הייתה שם מלחמה, וזה מילא אותה באושר שהפך אותה כה מאושרת, כה נבדלת מן היתר. לעתים תכופות היא הציעה לשלוח כסף, אך תמרה דחתה ביובש את עזרתה.

במכתבה הודיעה לה דליל כי היא בהיריון. ילדהּ הראשון. היא כתבה לה שתצטרף אליה יחד עם התאומים. היא מצאה דרך להביא אותם לאמריקה. היא רמזה שעל תמרה לעזוב את זוהאל. להשאירו לבדו עם המלחמה שלו ועם מטעי התפוזים.

״איך שהיא השתנתה תוך כמה שנים!״ חזרה תמרה ואמרה.

היו ימים שבהם שנאה תמרה את אחותה. היא התרעמה: כיצד תוכל לנטוש את בעלה? היא לא תעזוב את זוהאל. לא. וגם היא עצמה תילחם, גם אם דליל כתבה לה שמלחמתם חסרת תועלת. מצדה, שלא יהיו בה אלא מפסידים.

זה זמן רב הפסיק זוהאל לדרוש בשלומה. מבחינתו דליל מתה. הוא לא רצה אפילו לגעת במכתביה. ״אני לא רוצה להזדהם,״ אמר בתיעוב. בעלה של דליל היה מהנדס. דליל מעולם לא הזכירה אותו במכתביה. היא ידעה כי בעיני משפחתה הוא נחשב לצבוע ושפל. הוא בא מן העבר האחר של ההר. הוא היה האויב. הוא נמלט ליבשת אמריקה. כדי להתקבל שם, סיפר זוועות ושקרים על העם שלהם. בכך האמינו תמרה וזוהאל. איך ייתכן שדליל לא מצאה משהו טוב יותר לעשות כשהגיעה לשם, חוץ מלהינשא לאויב? כיצד העזה? ״אלוהים הוא שהקרה אותו בדרכי,״ כתבה להם יום אחד. ״היא טיפשה,״ חשבה תמרה.״ אמריקה ערפלה את שיקול דעתה. למה היא מצפה? שנירצח כולנו על ידי החברים של בעלה? מה חשבה לעצמה כשנישאה לו? שהיא תורמת לתהליך השלום? בתוך תוכה, היא תמיד הייתה אנוכית. מדוע להטריח אותה באסונותינו? מי יודע, אולי בעלה יתמלא שמחה לאיד?״

בתשובתה התמציתית למכתב של אחותה, תמרה לא אמרה דבר על שהותו של עזיז בבית החולים. גם לא על הפצצה שנפלה והרגה את חמֶיהּ.