הצגה מלכותית

היום היה יום חתונתה. אליז באראס הביטה במראה, בפניה החיוורות והשקועות, והחליטה בלבה שלא כל הכלות קורנות ביום חתונתן. למען האמת, היא נראתה בהחלט כאילו היא הולכת להיות מובלת אל הגרדום ולא אל החופה.

לא, היא תיקנה את עצמה, לא אל הגרדום; לה לא מצפה קץ אלים ומהיר, אלא גזר דין ארוך ומענה של מאסר עולם; נישואים שלא מאהבה לגבר שאותו היא לא מכירה כמעט, למרות שש שנות האירוסים שלהם. עם זאת שביב זעיר של תקווה התעקש להכות שורש בלבה, ולצמוח ולגדול אפילו בקרקע המעטה והדלה הזאת.

אולי הוא עוד ילמד לאהוב אותי...

הנסיך ליאו דאומדי ממלדיניה לא נראה בכלל כמי שילמד משהו שכזה, ובכל זאת היא הוסיפה לקוות. לא היתה לה שום ברירה.

"מיס באראס? את מוכנה?"

אליז הסתובבה מהשתקפות דמותה במראה כדי להתייצב מול אחת העוזרות של מארגנת החתונות, שעמדה בפתח דלתו של החדר שהוקצה לה בארמון המלכותי הענקי באוורנה, בירת מלדיניה השוכנת למרגלות הרי האלפים.

"מוכנה ככל שאהיה אי-פעם," היא השיבה תוך ניסיון לחייך, אבל בתוכה הכול הרגיש פריך, שביר, ונדמה היה לה שמתיחת שפתיה עוד עלולה לסדוק את פניה, לחצות לגמרי את ראשה.

העוזרת, מארינה, נכנסה לחדר, בחנה אותה במבט רכושני, מהסוג שאליו אליז כבר התרגלה בשלושת הימים מאז הגעתה אל מלדיניה – או אולי בשש השנים שחלפו מאז שהיא הסכימה להתארס לנסיך. היא היתה סחורה עוברת לסוחר, שאותה ניתן לרכוש, לעצב ולהגיש. חפץ יקר ערך, ללא ספק, אבל עדיין רק חפץ ותו-לא.

היא למדה להשלים עם זה, אם כי דווקא היום – ביום חתונתה, היום שממלא את חלומותיהן של כל הילדות הקטנות – היא חשה ביתר שאת את הזיוף של מעמדה, את העובדה שחייה לא היו הרבה יותר מהצגה שיש להעלות.

מארינה משכה את ההינומה של אליז לצד אחד ולשני, עד שלבסוף הנהנה לעצמה באישור. ההינומה צנחה לה אוורירית על כתפיה של אליז – בד תחרה בן שלוש מאות שנים, עדין כמו רשת של קורים.

"ועכשיו, השמלה," אמרה מארינה והקישה באצבעותיה להורות לאליז להסתובב במקומה.

אליז חגה באיטיות בעת שמארינה בחנה את שפע בד הסטין הצחור שנשרך אחריה, את בד התחרה הצמוד של החלק העליון, שחיבק את שדיה ואת מותניה ודרש שמונה מדידות סודיות ביותר במהלך ששת החודשים האחרונים. השמלה עוררה גלים של ספקולציות בתקשורת, ועמדה במרכזן של מאות כתבות בעיתוני הרכילות והמגזינים. אפילו תחנות טלוויזיה ועיתונים רציניים עסקו בה, שלא לדבר על בלוגים ואתרי רכילות באינטרנט.

איזו מין שמלה תלבש סינדרלה של המאה העשרים ואחת – לא כינוי רב השראה במיוחד, אך הוא נדבק אליה – כדי להינשא לנסיך שלה, לאהבת חייה?

טוב, את השמלה הזאת. ולאליז לא ניתנה שום אפשרות להביע את דעתה בנידון. זאת היתה שמלה יפהפייה, היא הסכימה בלבה כשתפסה בזווית עינה במראה הארוכה את השתקפות שפע הבד הלבן המתנפנף. היא לא יכלה להתלונן. היא עצמה לא היתה בוחרת משהו שונה בהרבה מהשמלה הזאת – אילו רק היתה ניתנת לה ההזדמנות.

הווקי-טוקי של מארינה צירצר, והיא דיברה לתוכו באיטלקית שוצפת, מהר מכדי שאליז תוכל להבין למרות העובדה שהיא החלה ללמוד איטלקית מיום שהתארסה לליאו. זאת היתה השפה הרשמית בממלכה שלו, והמלכה העתידית של מלדיניה אמורה להיות מסוגלת לדבר בה. לרוע המזל, אף אחד לא דיבר לאט מספיק כדי שהיא תבין.

"הם מוכנים." מארינה משכה את השמלה לכאן ולכאן, כמו שעשתה עם ההינומה, ואז חיטטה בערבוביה שעל שולחן האיפור, בחיפוש אחרי קצת סומק. "את קצת חיוורת," היא הסבירה והברישה את לחייה של אליז עם קצת סומק למרות שהמאפרת כבר הקדישה לפניה של אליז למעלה משעה.

"תודה," מלמלה אליז. היא היתה רוצה מאוד שאמהּ תהיה שם, אבל הפרוטוקול המלכותי קבע – כמו שהיה מאז ומעולם, לפי דבריה של המלכה סופיה – שהכלה תתכונן לטקס לבדה. אליז תהתה בלבה אם זה נכון. המלכה סופיה התעקשה שדברים יעשו "כפי שנעשו מאז ומעולם" בעוד שבעצם זה היה כמו שרק היא רוצה שיעשו. ולמרות שאמהּ של אליז, נטלי, היתה חברתה הטובה ביותר של סופיה מימי לימודיהן המשותפים בפנימית הנערות בשוויץ, ברור היה שהיא לא רוצה שנטלי תפריע להתנהלות האירוע החשוב והמפואר הזה.

כך לפחות הניחה אליז. היא היתה הכלה, והיא הרגישה שהיא מפריעה להתנהלות העניינים.

היא תהתה אם היא תרגיש כך גם בתור רעיה.

לא. היא עצמה את עיניה בעת שמארינה איבקה קלילות את פניה בפודרה. אסור לה לחשוב ככה, אסור לה להיכנע לייאוש, לא ביום הזה, מכל הימים. היא כבר נכנעה לייאוש פעם אחת, וזה הוביל רק לשברון לב ולחרטה. היום היא רצתה לקוות, להאמין, או לפחות לנסות. היום הזה עומד להיות התחלה, לא סוף.

אבל אם ליאו לא למד לאהוב אותי תוך שש שנים, למה שילמד עכשיו?

חודשיים קודם לכן, כשהעניין התקשורתי היה בשיאו, אמהּ לקחה אותה לסוף שבוע במונאקו. הן ישבו להן על כיסאות נוח ולגמו משקאות מוקצפים, ואליז כבר התחילה להרגיש רגועה, כשנטלי אמרה לה, "את לא חייבת לעשות את זה, אם את לא רוצה."

היא נמלאה מיד במתח מחודש, וכוס המשקה שלה קפאה באמצע הדרך אל שפתיה. "לעשות מה?"

"להתחתן איתו. אליז. אני יודעת שזה כבר יצא לגמרי משליטה בכל כלי התקשורת, וכך גם עם משפחת דיאומדי, למען האמת. אבל את עדיין בן-אדם עצמאי, ואני רוצה לוודא שאת בטוחה..." אמהּ השתתקה, ועיניה נעכרו מדאגה, ואליז תהתה אם היא יכולה לנחש.

האם יש לה איזה מושג כמה מעט מחבר בינה לבין ליאו? מעט מאוד אנשים ידעו; העולם כולו האמין שהם מאוהבים בטירוף זה בזה, מאז הפעם הראשונה שליאו נשק לה, לפני שש שנים, והתמונה הציתה את דמיונם של כל האנשים.

סופיה, אמו של ליאו, ידעה כמובן, מאחר שלדעתה של אליז כל העמדת הפנים הזאת של הרומן ביניהם היתה הרעיון שלה; וכך גם אביו של ליאו, אלסנדרו, שהיה הראשון להעלות בפניה את הנושא, כשהיתה רק בת שמונה-עשרה והתאהבה בליאו בטירוף; וייתכן שאלכסה – אחותו של ליאו, שמזגה הסוער היה מנוגד לחלוטין לשלוות רוחו הצוננת – ניחשה גם היא.

וברור לגמרי שליאו ידע. ליאו ידע שהוא אינו אוהב אותה. הוא רק לא ידע שבמשך שש השנים האחרונות, בסתר, מתוך ייאוש נורא, היא אהבה אותו.

"אני מאושרת, אמא'לה," אמרה אליז בשקט, ושלחה יד ללחוץ את פרק כף היד של אמהּ. "אני מודה שכל הקרקס התקשורתי הזה לא משמח אותי במיוחד, אבל... אני אוהבת את ליאו," היא כמעט גמגמה בבטאה את האמת המעציבה הזאת.

"אני רוצה שיהיה לך מה שהיה לאבא שלך ולי," אמרה לה נטלי, ואליז חייכה חיוך קלוש. סיפור אהבתם של הוריה היה משהו מסיפורי האגדות: היורשת האמריקאית שלכדה את לבו של איל ההון הצרפתי העשיר. אליז שמעה פעמים רבות את הסיפור, איך אביה הבחין באמהּ בתוך חדר הומה אדם – כששניהם השתתפו באיזו סעודה חשובה ורבת משתתפים – איך הוא ניגש אליה ואמר לה, "אז מה את מתכוונת לעשות בשארית חייך?"

היא פשוט חייכה והשיבה, "לבלות אותם איתך."

אהבה ממבט ראשון. ולא סתם אהבה פשוטה ויום-יומית, אלא אהבה מהסוג העז, שמכלה הכול.

מובן שזה מה שאמהּ רצתה גם בשבילה, ואליז לעולם לא היתה מודה בפניה כמה זה רחוק מלהתגשם, אפילו כעת כשהיא נאחזת עדיין בעקשנות בשביב התקווה שיום אחד אהבתם עוד תתעצם.

"אני מאושרת," היא שבה ואמרה, ואמהּ נראתה כאילו הוקל לה קצת, למרות שלא היתה לגמרי משוכנעת.

הווקי-טוקי של מארינה שב וצרצר, ואליז הניחה שוב לשטף האיטלקית השוצפת לתקוף את אוזניה מבלי שתצליח להבין דבר.

"הם ממתינים," הכריזה מארינה בקצרה, ואליז תהתה אם היא רק מדמיינת את שמץ ההאשמה שבנימת קולה. ככה היא הרגישה מאז הגעתה למלדיניה, בעיקר מכיוונה של המלכה סופיה: את לא בדיוק מה שאנחנו בחרנו לבננו – יורש העצר – אבל אנחנו נסתפק במה שיש. הרי בכל זאת, אין לנו שום ברירה אחרת.

התקשורת – בכל רחבי העולם – דאגה שכך זה יהיה. לא היתה שום דרך חזרה מהתצלום ההוא, מלפני שש שנים, שתפס הצלם, בעת שליאו בא אל מסיבת יום ההולדת השמונה-עשרה שלה ונישק נשיקת ברכה קלילה על לחיה. אליז, באופן אינסטינקטיבי ובחוסר ישע, נעמדה על קצות אצבעותיה והצמידה את ידיה אל פניו.

אילו היה ביכולתה לחזור אחורה בזמן, האם היתה משנה את הרגע ההוא? האם היתה מפנה ממנו את פניה ומונעת מראש את כל הספקולציות הללו, את כל המהומה?

לא. היא לא היתה עושה זאת, והידיעה הזאת היתה מחרידה מאוד. בהתחלה היתה זאת אהבתה לליאו שגרמה לה להסכים לזייף את סיפור האהבה הזה מהאגדות, אבל ככל שהשנים חלפו, וליאו לא הראה שום כוונה להתאהב בה – או להתאהב בכלל, היא כבר שקלה לספוג את ההשפלה ולבטל את האירוסים.

היא לא עשתה זאת; לא היה לה האומץ ולא השכנוע העצמי הדרוש כדי לעשות דבר, שללא ספק היה מזעזע את עולמה לגמרי. וכמובן בנוסף לכך היא גם המשיכה להיאחז נואשות בתקווה הנאיבית שבסוף הוא עוד ילמד לאהוב אותה.

ועם זאת... אנחנו מסתדרים. אנחנו ידידים, פחות או יותר. האם זה לא יכול להיות בסיס מספיק לנישואים?

תמיד אותה תקווה.

"מכאן, מיס באראס," אמרה מארינה והובילה אותה החוצה מהחדר שבו היא התלבשה, ולאורך מסדרון ארוך בעל קירות שיש ומנורות בכל כמה צעדים – מנצנצות מעל ראשה.

כפלי המשי הנוקשים של שמלתה של אליז רישרשו על רצפת הפרקט בצעדה במסדרון אחרי מארינה לכיוון הכניסה הראשית של הארמון, שם ניצבו בדום מתוח כתריסר משרתים וסייסים. היה עליה לחצות את הרחוב ברגל, אל הקתדרלה, ועוד יותר חשוב, לצעוד אל המזבח לבדה לגמרי, עוד אחת מהמסורות של מלדיניה.

"עצרי." מארינה הרימה את ידה, ואליז נעצרה לפני הדלתות המרוקעות בציפוי זהב שהובילו אל החצר הקדמית של הארמון, שם חיכו לפחות מאה עיתונאים וצלמים, אם כי סביר להניח שהרבה יותר, כדי ללכוד את הרגע המכונן הזה. לאליז כבר היו כל כך הרבה רגעים מכוננים בשש השנים האחרונות, שהיא הרגישה שכל חייה כבוגרת היו מתועדים בין הדפים של ירחוני הרכילות.

מארינה הקיפה אותה כמו שאליז דמיינה לעצמה שאריה או נמר חג סביב טרפו. ברור שהיא מניחה לדמיון שלה להשתולל, אך עצביה היו לגמרי מתוחים. היא היתה במלדיניה כבר שלושה ימים, ועדיין לא ראתה בכלל את ליאו, פרט לפגישה אחת באירוע רשמי, והיא גם לא דיברה איתו בפרטיות כבר למעלה משנה.

והיא עמדה להינשא לו בעוד שלוש דקות בערך.

פאולה, מזכירת העיתונות של המשפחה המלכותית, קרבה אליה בנקישת עקבים נמרצת. "אליז? את מוכנה?" היא שאלה באנגלית כבדת מבטא.

היא הנהנה בתשובה, מפני שלא בטחה ביכולתה לדבר.

"מצוין. ועכשיו, הדבר היחידי שאת צריכה לזכור הוא לחייך. את סינדרלה, וזהו הרגע הקסום שלך, כן?" היא משכה את ההינומה של אליז, כמו שעשתה מארינה, ואליז שאלה את עצמה כמה תיקוני הופעה מיותרים יהיה עליה לסבול עוד. ממילא, ברגע שהיא תצא החוצה, בד ההינומה הדק יתנפנף על פניה בגלל הרוח. לפחות ריססו עליה די ספריי לשיער כדי שאף קווצה סוררת לא תזוז ממקומה. היא הרגישה ממש כאילו צופתה בלכה.

"סינדרלה," היא חזרה אחריה. "בהחלט." כבר שש שנים שהיא מתנהגת כמו סינדרלה. היא באמת לא היתה צריכה את התזכורת.

"כל אחד היה רוצה להיות במקומך," המשיכה פאולה ואמרה. "כל ילדה, כל אישה, חולמת לצעוד ברגע זה בנעלייך. וכל גבר רוצה להיות הנסיך. אל תשכחי לנופף – זה הרגע שלהם, לא פחות משהוא הרגע שלך. את צריכה לכלול את כולם בפנטזיה, כן?"

"בהחלט. כן." היא ידעה את כל זה. היא למדה את זה במהלך השנים של תשומת הלב הציבורית. ולמען האמת, לא הפריעה לה כל כך תשומת הלב של ההמונים, של האנשים שלמרבה הפלא הצליחו לשאוב עידוד ותקווה ממנה ומסיפור האגדה של חייה, כפי שתוארו להם. כל רצונם ממנה היה הבעת ידידות, חיוך, מילה. היא לא היתה צריכה להיות דבר מלבד מי שהיא באמת.

הבעיה שלה היתה עם צלמי הפפראצי, עם הבחינה הבלתי פוסקת והחדירה לפרטיות על ידי צלמים ועיתונאים חסרי מעצורים, שלא הפסיקו לחפש בסיפור האגדות הזה סדקים ודרכים לנפץ כליל את תדמיתה.

"מוטב שאצא לשם לפני שהשעון יצלצל את הצלצול של שעת חצות," היא התלוצצה תוך ניסיון לחייך, אך פיה היה יבש מדי, ושפתיה נדבקו לשיניה. פאולה הזעיפה פנים ומיהרה לשלוף ממחטת נייר ולנגב את השפתון של אליז.

"יש לנו שלושים שניות," הכריזה מארינה, ופאולה הציבה את אליז לפני הדלת. "עשרים..."

אליז ידעה שהיא צריכה להגיח מפתח הארמון עם הצלצול הראשון מבין אחד-עשר הצלצולים המהדהדים של השעון שעל אחד המגדלים הנישאים של הארמון. עליה לצעוד בשלווה, בראש מורם, לכיוון הקתדרלה, בעוד השעון מוסיף לצלצל, ולהגיע אל פתחה בדיוק עם גוויעתו של הצלצול האחרון.

החזרות לקראת האירוע נערכו כמה וכמה פעמים, והכול היה מתוזמן עד לשנייה האחרונה. הכול היה מאורגן, מסודר, מנוהל.

"עשר..."

אליז לקחה נשימה עמוקה, או לפחות עמוקה עד כמה ששמלתה ההדוקה הניחה לה לנשום. היא הרגישה מסוחררת; נקודות ריצדו לפני עיניה, והיא לא יכלה לדעת אם הן נבעו מחוסר חמצן או רק מעודף מתח.

"חמש..."

שני משרתים פתחו את הדלתות אל החצר, בתנועה רבת רושם, ואליז מצמצה לנוכח אור השמש שחדר לפתע. שמים כחולים ומסנוורים היו ממוסגרים בפתח הדלת, בין שני המגדלים הגותיים של הקתדרלה שמצדה השני של החצר ההומה אדם.

"קדימה," לחשה לה פאולה והעניקה לה דחיפה קטנה בשיפולי גבה.

מעוצמת הדחיפה של פאולה, היא התקדמה, ושמלתה נתפסה בעקביה כך שהיא מעדה קלות. מספיק כדי שצלמי הפפראצי יבחינו בכך, ועשרות הבזקי מצלמות האירו כדי ללכוד את הרגע. עוד רגע מכונן; אליז כבר יכלה לדמיין לעצמה את הכותרות שילוו את התמונות: המעידה הראשונה בדרך אל האושר?

היא ייצבה את עצמה, זקפה את ראשה והעניקה חיוך קורן לכל העולם הצופה בה. תרועה עלתה בתגובה מכל פינות החצר ההומה. אליז יכלה לחוש את הצליל מרעיד את חזהּ, והרגישה איך התרגשותם של ההמונים והערכתם מחזקת את רוחה.

זאת הסיבה שהיא נישאת לליאו, הסיבה שהמשפחה המלכותית של מלדיניה הסכימה לקבל את אירוסיו עם אחת מפשוטי העם: כיוון שכולם אוהבים אותה.

כולם למעט ליאו עצמו.

עדיין תוך חיוך, כשהיא מרימה יד אחת בנפנוף לא מלכותי במיוחד, אליז החלה לצעוד לכיוון הקתדרלה. היא שמעה כמה קולות מקוטעים מתוך הקהל צועקים את שמה, מבקשים אותה להסתובב אליהם כדי להצטלם. היא חייכה, עזבה את השטיח הלבן שנפרש מפתח הארמון עד הכניסה לקתדרלה, וניגשה ללחוץ את ידי האנשים ולקבל מהם זרי פרחים קטנים.

היא סטתה מהתסריט המלכותי המתנשא אשר הוכתב לה, אך כך היא נהגה תמיד בעצם. היא לא היתה מסוגלת שלא להגיב לחמימות ולידידות של האנשים. לעתים קרובות מדי זה היה הדבר שהצליח לחזק את רוחה ולאפשר לה להמשיך בהעמדת הפנים הזאת, אשר מבחינתה לא היתה בכלל העמדת פנים. מבחינתו של ליאו, זאת היתה כמובן רק הצגה ותו לא.

אבל אולי, הלוואי, אלוהים, שזה לא יהיה כך לעולם...

"מזל טוב, אליז," קראה ברגש נערה אחת עם עיניים בורקות מהתלהבות, שידיה היו קפוצות יחדיו בכוח. "את כל כך יפה – את נסיכה אמיתית!"

אליז לחצה את ידיה של הנערה. "תודה," היא מלמלה. "גם את יפהפייה, את יודעת. את קורנת עוד יותר ממני!"

היא קלטה שהשעון הפסיק כבר לצלצל; היא מאחרת. המלכה סופיה תתפוצץ מכעס, אבל רק בגלל רגעים שכאלה היא הסכימה בכלל להיות כאן. היא לא תיצמד לתסריטים הנוקשים של המשפחה המלכותית. היא כותבת לעצמה את התסריט, אפילו בלי שתתכוון לכך, והקהל אוהב את מה שהיא עושה.

רק שהיא לא יודעת מה בדיוק יהיה התפקיד שלה אחרי שתהיה נשואה. לא היה לה מושג מה היא תוכל להגיד לליאו כשתתייצב מולו לבסוף בתור אשתו.

אני אוהבת אותך.

אלו היו בדיוק המילים שהיא חששה שהוא לעולם לא ירצה לשמוע.

דלתות הקתדרלה התרוממו מולה. פנים המבנה היה אפל ומהוסה. אליז הפנתה מבט אחרון לעבר הקהל בחוץ, ורעם תרועות נוסף עלה והידהד ברחובות העתיקים של אוורנה. היא נופפה והפריחה לעברם נשיקה שגררה מיד תרועה נוספת. הנשיקה היתה אולי טיפה מוגזמת, אך באותו הרגע היא הרגישה מין פזיזות, מין התרסה, אפילו. מכאן כבר לא היתה שום דרך חזרה.

ואז היא שבה והסתובבה לעבר הקתדרלה, אל חתנה הממתין לה.

ליאו עמד כשגבו מופנה אל דלתות הקתדרלה, אך הוא ידע מיד כשאליז נכנסה אליה. הוא שמע את המלמול שגווע לדממה מלאת ציפייה, ובחוץ נדם קול תרועות האהדה שהיא עוררה בכל מקום אליו הלכה. הוא דרך את שרירי כתפיו פעם אחת, ונותר עומד כשגבו מופנה אל הכניסה – אל כלתו. הנסיכים של מלדיניה אינם מסתובבים לפני שהכלה מגיעה אל המזבח, וליאו לא היה אחד שסוטה מהמסורת או מועל בחובתו.

העוגב החל לנגן בהדר מהדהד, מין מנגינת מארש מימי הבארוק, והוא ידע שאליז צועדת לקראתו. הוא חש הבזק של סקרנות; הוא לא ראה עדיין את השמלה שלה, לא היה לו שום מושג איך היא נראית בה. מהוקצעת, שלווה ומושלמת כרגיל, הוא הניח. הכלה המושלמת. סיפור האהבה המושלם. וכמובן, הנישואים המושלמים. למרות היותם העמדת פנים מושלמת.

לא יותר מכך.

סוף-סוף הוא חש את קפלי הבד של שמלתה מרפרפים אל מול רגלו, והוא פנה להתייצב מולה. הוא לא הקדיש כמעט שום תשומת לב לשמלתה. פניה היו חיוורים, פרט לשני כתמים של סומק על עצמות הלחיים שלה. היא נראית לחוצה במידה מפתיעה, הוא חשב לעצמו. בשש השנים האחרונות היא התמודדה עם תשומת הלב האינסופית שהתקשורת הקדישה לאירוסיהם, בשוויון נפש ובשלווה, והתקף העצבים שלה כעת הפתיע אותו. וגם די הבהיל אותו בעצם.

היא נתנה את הסכמתה לכל זה. כבר היה קצת מאוחר מדי עכשיו לקבל רגלים קרות.

בהיותו מודע למבטי כל הנוכחים בקתדרלה – בנוסף למצלמות המשדרות את הטקס אל מיליוני צופים ברחבי תבל – הוא חייך ונטל בכף ידו את ידה, שהית פצפונת וקרה כקרח. הוא לחץ את אצבעותיה כהבעת עידוד, אם מישהו הבחין בכך, אבל גם אזהרה. מכאן ואילך היה אסור לאיש משניהם לעשות שום טעות. יותר מדי היה תלוי בנישואים הללו, בהעמדת הפנים הזאת. היא יודעת את זה; וכך גם הוא. שניהם מכרו את נשמותיהם, וברצון.

כעת הוא ראה איך היא מרימה את סנטרה וזוקפת את ראשה; עיניה האפורות, המרוחקות קצת זו מזו, בורקות בהבנה אך גם בעוז. שפתיה התעקלו בחיוך זעיר, והיא לחצה את ידו בחזרה. הוא חש הבזק של תחושת הערכה לאומץ הלב ולשלווה שהיא מסוגלת להפגין – ונוסף לכך הוא חש גם הקלה. המשבר נמנע.

היא פנתה לכיוונו של הארכיבישוף שניהל את טקס הכלולות, והוא ראה ניצוץ בשערה הערמוני מתחת לבד התחרה של ההינומה שלה, ואת הקו המעוגל החיוור של אוזנה. הוא פנה כמוה להתייצב מול איש הדת.

כעבור חמש-עשרה דקות הכול כבר הסתיים. הם השמיעו את שבועות הנישואים שלהם וליאו הבריש את שפתיו קלות על גבי שפתיה של אליז. הוא נישק אותה עשרות, אולי מאות פעמים אפילו, במהלך שש השנים של אירוסיהם – תמיד לפני קהל צופים. לפני מצלמות.

הוא נישק אותה כעת כמו שעשה תמיד. בהצמדה מלאה של השפתיים, שביטאה התלהבות ותשוקה אפילו, בלי שהוא ירגיש התלהבות או תשוקה. הוא לא רצה להרגיש אף אחת משתי אלו. לא היתה לו שום כוונה לסבך מה שהיה בעצם רק הסדר עסקי בכך שיעורר את קן הצרעות של רגשות מיותרים – לא אצלה ולא אצלו.

אם כי עכשיו, כשהם כבר נשואים, עכשיו כשהם עומדים לממש באמת את הנישואים הללו, לפחות הוא ירשה לעצמו לחוש משיכה מינית כלפיה, לחוש תשוקה. במשך כל חייו הוא משל ברגשות המנוגדים הללו, סירב לתת להם למשול בהתנהגותו כמו שעשו להוריו. סירב להניח להם להרוס את המלוכה, כמו שעשו עם הוריו.

לא, הוא ניחן ביותר כבוד עצמי מהם, ביותר מדי שליטה עצמית. אבל היתה לו כוונה מלאה לנצל עד תום את שבועות הנישואים – ואת מיטת הכלולות שלו. זה רק לא אומר שגם הרגשות שלו יהיו מעורבים בעסק.

רק הליבידו שלו.

ליאו הרים את ראשו והביט לעברה. הוא חייך חיוך קטן, לטובת הצופים, וראה שאליז מביטה בו בעיניים שפניקה נשקפת מהן. ברור היה לגמרי שעצביה לא נרגעו בכלל.

הוא כבש את כעסו והניח את ידיו בעדינות סביב כפות ידיה – הן היו עדיין צוננות כמו קרח – כדי להסיר אותן מעל כתפיו. "הכול בסדר?" הוא לחש.

היא הנהנה, והצליחה לחייך חיוך די קלוש בפנותם לעבר האורחים באולם כדי להתחיל לצעוד לכיוון היציאה.

ועכשיו זה מתחיל, חשב ליאו לעצמו. שארית חייו, ההצגה הבלתי פוסקת הזאת שהתחילה ברגע בודד אחד לפני שש שנים.

מי היה יכול להעלות בדעתו בכלל שצלם הפפראצי ההוא יתפוס את הנשיקה שלהם? ולא סתם את שפתיו על לחיה, אלא את ידה המונחת על לחיו, את פניה המורמים אליו, את עיניה הזורחות כמו כוכבים של כסף.

התמונה ההיא התנוססה על העמוד הראשון של כל עיתון וירחון משמעותי בעולם המערבי. היא הגיעה שלישית ברשימת התמונות המשפיעות של המאה, מה שגרם לליאו לצחוק בציניות. נשיקה טיפשית אחת, משמעותית? משפיעה?

אבל היא נעשתה משמעותית, כיוון שהבעת האושר שנשקפה מעיניה של אליז הציתה דור שלם, מילאה לבבות בתקווה לאהבה ולאמונה בעתיד טוב יותר. כלכלנים מסוימים ייחסו לתמונה הזאת את תחילת ההתאוששות הכלכלית של כל אירופה, מה שנראה לליאו אבסורדי בהחלט.

ובכל זאת, כשמחלקת יחסי הציבור של בית המלוכה הבינה כמה עוצמה יש בתמונה הזאת, הם מיהרו לרתום אותה לטובתם. לטובתו. לטובת אביו, המלך אלסנדרו, ולטובת כל הדורות הבאים של משפחת דיאומדי שימלכו בעתיד על מלדיניה.

מה שהוביל כמובן לאירוסים, ועכשיו לנישואים הללו, כשהוא מצדו דואג שהם ייראו תמיד כמו שהתמונה ההיא הבטיחה – כי אם הציבור יקלוט שזה לא היה אלא זיוף, זה יהיה אסון מוחלט.

יד ביד עם כלתו, הוא צעד בין מושבי הכנסייה, אל חיים שלמים של העמדת פנים.

היא עמדה להישבר, להתרסק לרסיסים, שעד כה היו מחוברים בקושי רב. היא החזיקה מעמד במשך זמן ארוך כל כך, אבל עכשיו...?

היא לא היתה כלל בטוחה שהיא תצליח להתמיד בזה. וכבר היה מאוחר מדי בשביל לסגת.

איכשהו, אליז הצליחה להגיע אל דלת היציאה, למרות שהכול מסביב לה – האנשים, הצבעים, הרעש והאורות – הפכו לערפל מטושטש. הכול מלבד ההבעה שהבזיקה בעיניו של ליאו אחרי שהוא נישק אותה, משהו שגבל בקוצר רוח וכעס על חוסר הנוחות שהיא הפגינה בבירור. על הפניקה שלה.

היא הרגישה את זרועו של ליאו, קשה כפלדה מתחת לידה. "חייכי כשאנחנו יוצאים מהקתדרלה," הוא לחש אליה, ואז ההמונים צבאו עליהם וקול שאגותיהם הדהד באוזניה. כשבחילה ממלאת אותה עדיין, היא חייכה אל העולם את חיוכה הקורן ביותר.

השאגה חסרת המילים הפכה אט-אט לקריאה קצובה חוזרת ונשנית: בּאצִ'יאלוֹ! באצ'יאלו!

הקהל רצה לראות אותם מתנשקים. ללא מילים, אליז פנתה אל ליאו, הטתה את ראשה מעלה לכיוונו בעת שהוא הביט בה מלמעלה, ליטף את לחיה בקצה של אצבע יחידה, ואז שוב הצמיד את שפתיו אל שפתיה בעוד נשיקה משוללת רגש.

ובכל זאת, הנשיקה הצוננת הזאת נגעה בנשמתה של אליז, השיבה את התקווה הבלתי אפשרית אל לבה. היא הותירה את שפתיה מתחת לשפתיו, רפויות ככל שרק יכלה, בהבינה, אחרי שש שנים של נשיקות כאלה, שהוא לא רוצה שהיא תגיב, כמו שלא רצה אף פעם. לא להם נועדו נשיקות לוהטות ומלאות תשוקה, בפה פתוח. רק התצוגה הצנועה הזאת של אהבה ומסירות הדדית.

הוא הרים את ראשו, והיא חייכה אליו ונופפה אל קהל ההמונים. המעשה נעשה.

עדיין מחייכת, ליאו הוביל אותה אל הכרכרה הממתינה, ממורקת ומוזהבת כמו בסיפורי האגדות. כרכרה של סינדרלה, בשביל סינדרלה הכלה.

הוא עזר לה לעלות, ואז התיישב לצדה על מושב העור הצר, כשירכו נלחצת אל ירכה ושמלתה שופעת הבד נשפכת על רגליו. נהג המרכבה סגר אחריהם את הדלת, והם יצאו לדרך, לתהלוכה החגיגית ברחבי העיר ובחזרה אל הארמון, לטקס קבלת הפנים המפואר.

ברגע שהדלת נסגרה, חיוכו של ליאו – המסכה שלו – נעלם מעל פניו. לא היה בו שום צורך כעת; איש לא צפה בהם. הוא פנה אליה וקמט של זעף הופיע בין שתי גבותיו.

"את חיוורת מדי."

"מצטערת," היא מלמלה. "אני קצת עייפה."

הקמט במצחו של ליאו העמיק, ואז הוא נעלם, והוא נאנח והעביר את שתי ידיו בשערו. "אין פלא. הימים האחרונים היו מתישים. אני מניח שטוב יהיה להתרחק מפה לכמה זמן."

הם עמדו לעזוב למחרת, לירח דבש בן עשרה ימים: ראשית, שבוע על אי פרטי בקאריביים, ואחריו ביקורי בזק בלונדון, בפריס וברומא.

קרביה של אליז רעדו בחשבה על השבוע הראשון הזה באי הפרטי. שבוע שלם לבד, בלי מצלמות והמוני אדם, בלי איש שצריך להציג בפניו, בלי שום קהל שדורש העמדת פנים. שבוע שלם, לגמרי לבדם.

היא היתה מלאת תקווה וחרדה מפני השבוע הזה.

"נכון," היא אמרה כעת, ולמרבה המזל, קולה נותר יציב, חזק. "אני מניחה שזה יהיה טוב באמת."

ליאו פנה אל החלון, ונופף בידו אל ההמונים שניצבו משני צדי הרחובות העתיקים המרוצפים באבן של אוורנה, ואליז פנתה אל החלון הקרוב אליה, ועשתה כמוהו. כל תנועה של ידה רוקנה אותה עוד יותר, כאילו היא מרימה משקל עצום. טבעת האירוסים שלה, אזמרגד ענקי מוקף פנינים ויהלומים, בהקה בשמש העזה.

היא לא ידעה למה הכול נראה לה פתאום קשה יותר. הרי היא חיה במציאות הזאת כבר שש שנים. היא למדה לאהוב את המגע שלה עם הציבור – ולמדה להשלים עם תשומת הלב התקשורתית.

אבל היום, ביום חתונתה, כשהמילים היחידות כמעט שהיא הוציאה מהפה היו מילות השבועה שלה בפני כל העולם, בפני אלוהים...

היום היא חשה ביתר שאת את הזיוף של כל ההצגה שלהם. הם היו נשואים רק כמה דקות, וכבר היא הרגישה כמה קשים, כמה מתישים עומדים להיות החיים הללו של הצגה בלתי פוסקת. היא התקדמה לקראת ההבנה הזאת במשך חודשים, כשהעול צונח מכתפיה ובטנה מתהפכת מרוב עצבים. הכול דהר קדימה בתנופה שלא ניתן כלל לעצור, והיא ידעה שהיא לא תוכל לבטל את החתונה, אפילו אם היתה רוצה. היא לא תוכל לבטל את כל העמדת הפנים הזאת.

והאמת הנוראה היתה שהיא עדיין לא רצתה כלל לבטל את זה. היא עדיין העדיפה להיאחז בתקוותה.

"אליז?"

היא הסתובבה מהחלון שלה, דרכו היא בהתה בעיוורון בקהל המריע, כשידה מתרוממת וצונחת בנפנוף מרפרף בלי שתהיה בכלל מודעת למה שהיא עושה. "כן?"

"את לא נראית כל כך טוב," אמר לה ליאו ונראה מודאג. "את צריכה כמה דקות של מנוחה לפני שניכנס לקבלת הפנים?"

אליז ידעה במה תהיה כרוכה קבלת הפנים הזאת: שעות של שיחות קלילות, צחוק והעמדת פנים שהם מאוד מאוהבים. שעות של נשיקות עם ליאו, לחיצת ידו והנחת ראשה על כתפו. היא כבר עשתה את כל זה בעבר, כמובן, אבל עכשיו זה כאב יותר מאשר אי-פעם. זה הרגיש לה, למרבה האבסורד, מזויף מתמיד.

"אני בסדר." היא חייכה אליו, ושבה ופנתה אל החלון כדי שהוא לא יראה שחיוכה רעד ונמחה מפניה כמעט מיד. "אני בסדר," היא שבה ואמרה, והפעם לעצמה, כי היא היתה חייבת להאמין בזה. היא היתה חזקה מספיק. היא היתה חייבת להיות חזקה כי היא בחרה את החיים האלה, בידיעה ברורה עד כמה קשים הם יכולים להיות.

לפעמים היתה אולי ההרגשה שלא היתה לה שום ברירה, עם הלחץ המשותף הן של התקשורת והן של בית המלוכה שהאיץ בה להיענות, אבל אילו היא באמת היתה רוצה לבטל את האירוסים, ברור לגמרי שהיא היתה יכולה לעשות את זה. היא היתה מוצאת את הכוח לעשות את זה.

לא. היא בחרה את החיים הללו, והיא בחרה את ליאו; היא האמינה בחובה שהיא ממלאת, והיא קיוותה לאהבה.

היא עדיין קיוותה, גם ביום הזה. היום הזה הוא ההתחלה של חייהם המשותפים של ליאו ושלה, ימים ולילות שהם יבלו ביחד, בצורה שאיש משניהם לא חווה עד כה. אולי בסוף ליאו כן יתאהב בה.

רצונו היחידי של ליאו היה שהיום הזה כבר יגמר. אם כי, כמובן, סופו של היום יביא איתו סיבוך חדש לגמרי, ודי מעניין לכשעצמו: הלילה, ליל הכלולות שלהם.

הוא שב והעיף מבט אל אליז; פניה היו מופנים ממנו, אך הוא היה מסוגל לראות כמה חיוורת ועייפה היא נראית. וגם רזה. השמלה היתה צמודה לגופה, שהיה דקיק ממילא, אבל עכשיו נראה מורעב ממש. לא היה ספק שהלחץ המתמשך של תשומת הלב התקשורתית במהלך החודשים האחרונים הצליח להכריע אותה.

בדיוק כמו שעשה לו. הוא חי את כל חייו באור הזרקורים, ובהחלט היה אמור כבר להיות רגיל לזה. בילדותו קצת בלבלה אותו העמדת הפנים הזאת לטובת כלי התקשורת, אבל בהתבגרו, הוא למד להשלים עם המחיר שעליו לשלם בשם חובתו לכתר. לפחות הפעם, עם אליז, הוא זה שבחר את המחיר. הוא נכנס לנישואים חסרי האהבה הללו ברצון, אפילו בשמחה.

שכן, האם לא מוטב לדעת מראש שהאהבה היא תרמית, ולא לחיות בתקווה נואשת להתממשות האהבה – כמו שהוא עשה במשך כל ילדותו המבולבלת והאומללה?

לפחות אליז והוא הסכימו בעניין הזה. היא ידעה מהתחלה שהוא אינו אוהב אותה, והוא ידע שהיא אינה אוהבת אותו. זה היה באמת בסיס איתן לנישואים: הסכמה הדדית נטולת ציפיות ורגשות.

ועם זאת, החודשים האחרונים עם כל תשומת הלב התקשורתית והספקולציות הבלתי פוסקות הצליחו להתיש אותו. העמדת הפנים הבלתי פוסקת כאילו הם מאוהבים, החלה לעלות לו על העצבים. והוא תהה, ולא בפעם הראשונה, מה בדיוק הניע את אליז להסכים לנישואים הללו.

הוא לא שאל אותה מעולם, לא רצה בכלל לדעת. די היה בכך שהיא הסכימה, ושהיא שיתפה פעולה מאז ועד עכשיו, כמו שעשתה.

רק שבניגוד אליו, לה לא היתה שום סיבה לרצות לשמח את התקשורת, לא היתה לה חובה לשקם ממלכה שניזוקה קשות ולהגדיל את ההכנסות שמדינה קטנה וענייה יכולה להפיק מתיירות. לא היה לה שום צורך להעמיד פני מאוהבת. אז למה היא ניאותה, אז, לפני שנים? למה היא נצמדת להסכמה ההיא?

הוא הניח שבדומה אליו, היא מעונינת בנישואים מהסוג הזה. או שהיא מעוניינת רק בחיים מהסוג הזה – חיים של נסיכה, ושל מלכה, בבוא היום. הוא לא האשים אותה על כך. היא לא האדם הראשון שמסתנוור מתהילה ועושר. איך שלא יהיה, היא ניגשה לאיחוד שלהם בהשלמה פרקטית שהוא העריך מאוד, והיא חיבקה לחיקה את ההמונים בדיוק כפי שהם חיבקו אותה אל לבבם.

באמת, היא היתה מושלמת. אז איך זה שהוא תוהה? איך זה שפתאום הוא מרגיש מין חוסר ביטחון מתגנב אל תוך לבו? השאלות הללו – היעדר התשובות – עלו לו על העצבים. הוא היה אדם שאוהב ודאות ודיוק, שמתגאה תמיד בוודאות ובדיוק שלו עצמו.

הוא לא רצה לתהות בקשר לכלתו ביום החתונה שלו. לא רצה לדאוג למה היא נראית כל כך חיוורת וחלשה, או למה החיוך שלה נראה פחות בטוח. הוא רצה שהכול יהיה פשוט, ברור, כמו שהיה בשש השנים האחרונות.

אין שום סיבה שהחתונה תסבך את העניינים, הוא אמר לעצמו.

הכרכרה נעצרה בחזית הארמון, והוא פנה אליה בחיוך קליל, נחוש בהחלטתו לגרש את כל ההרהורים המעיקים ולהותיר את יחסיהם על הנתיב הנעים, המנומס והמרוחק, שעליו הם התנהלו לאורך כל תקופת האירוסים שלהם.

"שניכנס?" הוא אמר בגבה אחת מורמת, ואליז הצליחה לחייך אליו חיוך קלוש בחזרה בעת שלקחה את היד שהוא הושיט לה, והניחה לו לעזור לה לצאת מהכרכרה.