1
זה היה בוקר יום שישי, והאנשים החכמים כבר יצאו לדרכם לקראת סוף השבוע. לכן התנועה העירה הייתה דלילה, והארי בּוֹש הגיע מוקדם אל בית המשפט. במקום לחכות למיקי הלר על המדרגות הקדמיות, שם קבעו להיפגש, הוא החליט לחפש את עורך הדין שלו בתוך המבנה המסיבי שתפס חצי גוש בניינים והיתמר לגובה של תשע־עשרה קומות. הניסיון למצוא את הלר לא אמור להיות קשה עבורו, כפי שאפשר היה לשער על פי גודלו של הבניין. בוש עבר את גלאי המתכות בלובי – חוויה חדשה בשבילו – ועלה במעלית ישירות לקומה החמש־עשרה. הוא החל לסרוק את האולמות, וכשחלף על פני הקומה כולה הוא השתמש במדרגות כדי לרדת קומה. רוב האולמות שנועדו למשפטים פליליים היו בקומות תשע עד חמש־עשרה. בוש ידע זאת בגלל הזמן שבילה באולמות האלה בשלושים השנים האחרונות.
הוא מצא את הלר במחלקה 120 בקומה השלוש־עשרה. הדיון כבר החל, אבל לא היה שם חבר מושבעים. הלר סיפר לבוש שהוא הגיש בקשה לשימוע שעמד להסתיים עד שעת המפגש שלהם בצוהריים. הארי התיישב על ספסל בירכתי יציע הקהל. על דוכן העדים עמד שוטר במדים ממשטרת לוס אנג'לס, והלר הציג לו שאלות. בוש אומנם החמיץ את השלבים המקדימים, אבל לא את עיקר החקירה של השוטר על ידי הלר.
"השוטר סַנשֶז, הייתי רוצה שתעבור עכשיו על האירועים שהביאו לכך שעצרת את מר הֶנֶגן ב-11 בדצמבר של השנה שעברה," אמר הלר. "למה שלא נתחיל בשאלה מה הייתה המשימה שהוטלה עליך באותו יום."
סנשז חשב רגע על תשובה הולמת למה שנראה כשאלה פשוטה. בוש הבחין בשלושה פסים שהיו על שרוולו של השוטר, כל אחד מהם סימל חמש שנות שירות במשטרה. בחמש־עשרה שנים נרכש ניסיון רב, ובּוֹש הניח כי סנשז יהיה זהיר מאוד וידאג לכך שתשובותיו תעזורנה בעיקר לתביעה ופחות להגנה.
"השותף שלי ואני היינו בסיור שגרתי ברחוב שבעים ושבע," אמר סנשז. "נסענו מערבה בשדרות פלוֹרֶנס כשהתקרית הזאת אירעה."
"גם מר הנגן נסע בשדרות פלורנס?"
"כן, זה נכון."
"לאיזה כיוון הוא נסע?"
"גם הוא נסע מערבה. המכונית שלו הייתה ממש לפנינו."
"ומה קרה אז?"
"הגענו לאור אדום בנורמנדי, מר הֶנֶגן עצר, ואנחנו עצרנו מאחוריו. מר הנגן אותת ימינה ואחר כך פנה ימינה בנורמנדי לכיוון צפון."
"הוא עבר על חוקי התנועה כשהוא פנה ימינה כשהרמזור היה אדום?"
"לא. הוא עצר עצירה מלאה, ואחר כך פנה ימינה כשהדרך הייתה פנויה."
הלר הנהן ובדק משהו ברשימות שלו. לידו ישב מרשו, לבוש מדי אסיר כחולים שהעידו על חומרת העבירה שביצע. בוש תיאר לעצמו שמדובר בעבירת סמים וכי הלר ניסה להמעיט בערכו של הדבר שנמצא במכונית של מרשו בטענה שהעצירה ברמזור הייתה בלתי חוקית.
הלר חקר את העד ממקום מושבו מאחורי ספסל ההגנה. בהיעדר חבר מושבעים, השופט לא התעקש על פורמליות שכללה, בין היתר, עמידה כשפונים אל אחד העדים.
"גם אתם פניתם ימינה, אחרי מכוניתו של מר הנגן, נכון?" הוא שאל.
"נכון," אמר סנשז.
"באיזה שלב החלטתם לעצור את מכוניתו של מר הנגן?"
"מייד. אותתנו לו והוא עצר בצד."
"ומה קרה אז?"
"ברגע שהוא עצר את המכונית, הדלת השנייה מלפנים נפתחה, והנוסע שישב שם יצא במהירות."
"הוא רץ?"
"כן, אדוני."
"לאן הוא פנה?"
"יש שם מרכז קניות, ומאחוריו סמטה. הוא נכנס לסמטה בכיוון מזרח."
"מישהו מכם רדף אחריו? אתה או השותף שלך?"
"לא, אדוני. זה בניגוד למדיניות ומסוכן להיפרד. השותף שלי הודיע על זה בקשר וביקש סיוע אווירי. הוא תיאר בַּקשר את הגבר שברח."
"סיוע אווירי?"
"מסוק משטרתי."
"הבנתי. ומה אתה עשית בזמן שהשותף שלך דיבר ברדיו?"
"אני יצאתי מהניידת ועברתי לצד של הנהג ברכב שעצרנו ואמרתי לנהג להוציא את הידיים מהחלון, כדי שאוכל לראות אותן."
"שלפת את הנשק שלך?"
"כן."
"ואז מה קרה?"
"הוריתי לנהג – מר הֶנֶגן – לצאת מהרכב ולשכב על הארץ. הוא עשה מה שאמרתי ואז אזקתי אותו."
"אמרת לו למה הוא עצור?"
"בשלב זה הוא עדיין לא היה עצור."
"הוא שכב אזוק ברחוב, ואתה אומר שהוא לא היה עצור?"
"עוד לא ידענו עם מה אנחנו מתעסקים, והייתי צריך לדאוג לביטחוני ולביטחונו של השותף שלי. היה לנו נוסע שברח מהמכונית, וזה עורר אצלנו חשדות בקשר למה שהלך שם."
"אז האיש שברח מהמכונית הוא זה שגרם לכל האירוע הזה."
"כן, אדוני."
הלר עלעל ברשימות שלו ובדק משהו על צג המחשב הנייד שהיה פתוח על שולחן ההגנה. מרשו הטה את ראשו כלפי מטה, ולמביט מאחור הוא נראה ישן.
השופט, שהיה שקוע בכיסאו נמוך כל כך עד שבוש הצליח לראות רק את קצה ראשו האפור, כחכח בגרונו ורכן קדימה, עד שהתגלה לעין היושבים באולם. השלט בחזית הדוכן אמר כי שמו של השופט המכובד הוא סטיב יֶריד. בוש לא זיהה אותו ולא את שמו, דבר שלא הייתה לו משמעות רבה, מכיוון שבבניין היו למעלה מחמישים אולמות ושופטים.
"עוד משהו, מר הלר?" הוא שאל.
"סליחה, כבודו," אמר הלר. "אני רק בודק משהו."
"בוא נתקדם הלאה."
"כן, כבודו."
הלר כנראה מצא את אשר חיפש והיה מוכן להמשיך.
"כמה זמן השארת את מר הנגן אזוק על האדמה, השוטר סנשז?"
"בדקתי את המכונית, ואחרי שהייתי בטוח שאין בה עוד מישהו, חזרתי אל מר הנגן, וידאתי שאין עליו נשק, ואז עזרתי לו לקום והושבתי אותו במושב האחורי של הניידת, ליתר ביטחון, בשבילו ובשבילנו."
"למה הביטחון שלו היה מוטל בספק?"
"כמו שאמרתי, לא ידענו עם מה אנחנו מתעסקים. אדם אחד ברח, השני נראה עצבני. היה עדיף לדאוג לביטחונו בשעה שאנחנו בודקים מה קורה שם."
"מתי שמת לב לראשונה שמר הנגן עצבני, כפי שאמרת?"
"תכף בהתחלה. כשאמרתי לו להוציא את הידיים מהחלון."
"כיוונת אליו אקדח כשהורית לו להוציא את הידיים, נכון?"
"כן."
"אוקיי, אז הושבת את הנגן במושב האחורי של הניידת. שאלת אותו אם אפשר לערוך חיפוש במכונית שלו?"
"שאלתי והוא אמר שלא."
"אז מה עשית אחרי שהוא סירב?"
"ביקשתי שיביאו לזירה כלב גישוש."
"ומה עושה כלב גישוש?"
"הוא מאומן להתריע אם הוא מריח סמים."
"אוקיי, כמה זמן זה לקח, להביא כלב לפינת פלורנס ונורמנדי?"
"בערך שעה. היו צריכים להביא אותו מהאקדמיה שבה מאמנים אותם."
"אז במשך שעה מרשי היה נעול במושב האחורי של המכונית שלכם בזמן שחיכיתם."
"נכון."
"למען ביטחונכם וביטחונו."
"נכון."
"כמה פעמים חזרת למכונית שלך, פתחת את הדלת ושאלת אותו שוב אם אתה יכול לערוך חיפוש במכונית שלו?"
"פעמיים או שלוש."
"ומה הייתה תשובתו?"
"הוא המשיך לסרב."
"האם מצאתם בכלל, אתה או שוטר אחר, את הנוסע שברח מהמכונית?"
"לא עד כמה שידוע לי. אבל כל העניין הועבר למחלק הסמים במרחב דרום אחרי אותו יום."
"וכשהגיע הכלב הזה בסופו של דבר, מה קרה?"
"המאמן הוליך אותו סביב המכונית העצורה והכלב גילה ערנות סביב תא המטען."
"מה היה שמו של הכלב?"
"אני חושב שקראו לו קוֹזמוֹ."
"באיזה רכב נהג מר הנגן?"
"זאת הייתה 'טויוטה קֶמְרי' ישנה."
"אז קוזמו סימן לכם שיש סמים בתא המטען."
"כן, אדוני."
"ופתחתם את תא המטען."
"פירשנו את הערנות של הכלב כסיבה לחיפוש בתא המטען."
"מצאתם סמים, השוטר סנשז?"
"מצאנו שקית של מה שהתברר אחר כך כקריסטל מֶת' ושקית של כסף."
"כמה קריסטל מֶת'?"
"קילו ומאה גרם."
"וכמה כסף?"
"שמונים ושישה אלף דולר."
"במזומן?"
"הכול במזומן."
"ואז עצרתם את מר הנגן בגין החזקת סמים וכוונה למכור אותם, נכון?"
"כן, עצרנו אותו, הקראנו לו את זכויותיו, ולקחנו אותו למרחב דרום למעצר."
הלר הנהן ועלעל שוב בהערותיו. בוש ידע שהיה לו עוד משהו. זה התגלה כשהשופט שוב האיץ בו להתקדם.
"בוא נחזור לרגע העצירה. העדת קודם שמר הנגן פנה ימינה ברמזור אדום, אחרי שעצר עצירה מלאה וחיכה רגע שהדרך תהיה פנויה ובטוחה. הבנתי את זה נכון?"
"כן."
"וזה היה בסדר מבחינת החוק, נכון?"
"כן."
"אם הוא עשה הכול לפי החוק, למה אותת לו ואילצת אותו לעצור בצד?"
סנשז שלח מבט מהיר אל התובע, שישב מול הלר. עד כה הוא לא אמר דבר, אבל בוש ראה אותו רושם הערות במהלך עדותו של השוטר.
המבט אמר לבוש שזה המקום שבו גילה הלר את נקודת התורפה של התיק.
"כבודו, תוכל בבקשה להורות לעד לענות על השאלה ולא להסתכל על התובע בתקווה שיענה עליה?" אמר הלר.
השופט יריד רכן שוב קדימה ואמר לסנשז לענות. סנשז ביקש שיחזור על השאלה, והלר נענה.
"זה היה קרוב לחג המולד," אמר סנשז. "תמיד בעונה הזאת של השנה אנחנו מחלקים תלושי הודו. עצרתי אותם רק בשביל לתת להם תלוש כזה."
"תלושי הודו?" שאל הלר. "מה זה תלושי הודו?"
מירי (בעלים מאומתים) –
מיכאלה מירה מגן
“אני מאמינה שאנחנו מה שיכולנו להיות, לא יותר ולא פחות, וממילא המזל, שלוחו ההפכפך של אלוהים, הוא שאמר את המילה האחרונה, ואם כבר המזל,אז גם כלום כמו נעל שנעלת ביום מסויים עלול לשנות את מהלכו, וזה מניסיון אישי” כך לדבריה של רונה שבעיניה הכל הבל הבלים המספרת על חייה המושלמים של מיכאלה אחותה ועל הסדקים בחייהן .
מיכאלה היא יועצת זוגית בעלת קליניקה מרשימה ויש לה הכל,היא נשואה לערן העובד כפסיכיאטר מבוקש, שלושה ילדים מוכשרים ואחד עם תסמונת בעלת שלוש אותיות, בית גדול עם חצר ויחידת אירוח בחצר.
אחותה רונה, אלכוהוליסטית שהמשטרה הביאה לביתה של מיכאלה ואמרה לה קחו אותה.
רונה נמצאת בתהליך גמילה, מתגוררת ביחידת האירוח אותה היא מכנה הוסטל
רונה חסרת כל, על ידה קעקוע “הבל הבלים הכל הבל”
סמדר, אימם של מיכאלה ורונה מאושפזת שנים רבות בבית חולים פסכיאטרי מאז שאלוהים הפך להיות מרכז חייה ובעלה נטש אותה וברח לחיות באמריקה.
מיכאלה, רונה וסמדר הן גיבורות העלילה המסופרת מפיה של רונה.
רונה מתארת את מציאות חייה הפרועים ולא מסודרים ואת חייה המושלמים של אחותה כפי שהם משתקפים בעינה ומתוך ניסיון לשמור על ניטראליות וחוסר מעורבות והתערבות גם כאשר היא מזהה את הסדקים והשברים בחייה המושלמים של מיכאלה.
סמדר אימם של האחיות משתחררת מאישפוז ומצטרפת לגור עם רונה ביחידת האירוח המכונה “הוסטל”
שלושתן יחד עוברות מסע מחדש שלחייהן ומערכת היחסים ביניהן.
כל אחת מהן בונה את עצמה ואת חייה מחדש.
האם המושלם חייו תמיד שלמים ומאושרים? האם הפרוע והבעייתי הוא זה שחייו סדוקים וקשים?
האם מי שמכור לטיפה המרה או שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי אינו יכול להשתקם?
על השאלות הללו מנסה מירה מגן לענות באמצעות הסיפור אותו מספרת רונה לעיתים בשפה גבוה ושימוש בפסוקים מהתנ”ך והתפילה ולעיתים בשפה המתאימה לדמותה של אלכוהוליסטית שחיה ברחוב.
העלילה עוסקת ביחסים בתוך המשפחה, זוגיות, יחסי הורים וילדים, אמונה, אמת ושקר.
לא קל להיות כל הזמן מושלמת ולוותר על רצונות ועם הזמן עלולים להופיע סדקים שיהפכו לשברים שיהיה קשה לתקנם.
ולא קל ופשוט גם למי שבחייו רבים הסדקים והשברים.
שמו של הספר מיכאלה וכאשר התחלתי לקרוא הייתי משוכנעת שהיא גיבורת הסיפור אך בהמשך מי שהפכה להיות בעיני הגיבורה של הסיפור היא רונה המצליחה לבנות את חייה מחדש ויחד עם זאת שומרת על עקרונותיה ואמונותיה.
תחילת העלילה היתה לי איטית מאד אך ככל שהמשכתי לקרוא והגעתי למחצית נשביתי בסיפורן של רונה, מיכאלה וסמדר קצב הקריאה גבר ולא יכולתי להפסיק לקרוא עד סופו של הספר.
אהבתי וממליצה מאד.
מירי נחמן (בעלים מאומתים) –
מיכאלה מירה מגן
“אני מאמינה שאנחנו מה שיכולנו להיות, לא יותר ולא פחות, וממילא המזל, שלוחו ההפכפך של אלוהים, הוא שאמר את המילה האחרונה, ואם כבר המזל,אז גם כלום כמו נעל שנעלת ביום מסויים עלול לשנות את מהלכו, וזה מניסיון אישי” כך לדבריה של רונה שבעיניה הכל הבל הבלים המספרת על חייה המושלמים של מיכאלה אחותה ועל הסדקים בחייהן .
מיכאלה היא יועצת זוגית בעלת קליניקה מרשימה ויש לה הכל,היא נשואה לערן העובד כפסיכיאטר מבוקש, שלושה ילדים מוכשרים ואחד עם תסמונת בעלת שלוש אותיות, בית גדול עם חצר ויחידת אירוח בחצר.
אחותה רונה, אלכוהוליסטית שהמשטרה הביאה לביתה של מיכאלה ואמרה לה קחו אותה.
רונה נמצאת בתהליך גמילה, מתגוררת ביחידת האירוח אותה היא מכנה הוסטל
רונה חסרת כל, על ידה קעקוע “הבל הבלים הכל הבל”
סמדר, אימם של מיכאלה ורונה מאושפזת שנים רבות בבית חולים פסכיאטרי מאז שאלוהים הפך להיות מרכז חייה ובעלה נטש אותה וברח לחיות באמריקה.
מיכאלה, רונה וסמדר הן גיבורות העלילה המסופרת מפיה של רונה.
רונה מתארת את מציאות חייה הפרועים ולא מסודרים ואת חייה המושלמים של אחותה כפי שהם משתקפים בעינה ומתוך ניסיון לשמור על ניטראליות וחוסר מעורבות והתערבות גם כאשר היא מזהה את הסדקים והשברים בחייה המושלמים של מיכאלה.
סמדר אימם של האחיות משתחררת מאישפוז ומצטרפת לגור עם רונה ביחידת האירוח המכונה “הוסטל”
שלושתן יחד עוברות מסע מחדש שלחייהן ומערכת היחסים ביניהן.
כל אחת מהן בונה את עצמה ואת חייה מחדש.
האם המושלם חייו תמיד שלמים ומאושרים? האם הפרוע והבעייתי הוא זה שחייו סדוקים וקשים?
האם מי שמכור לטיפה המרה או שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי אינו יכול להשתקם?
על השאלות הללו מנסה מירה מגן לענות באמצעות הסיפור אותו מספרת רונה לעיתים בשפה גבוה ושימוש בפסוקים מהתנ”ך והתפילה ולעיתים בשפה המתאימה לדמותה של אלכוהוליסטית שחיה ברחוב.
העלילה עוסקת ביחסים בתוך המשפחה, זוגיות, יחסי הורים וילדים, אמונה, אמת ושקר.
לא קל להיות כל הזמן מושלמת ולוותר על רצונות ועם הזמן עלולים להופיע סדקים שיהפכו לשברים שיהיה קשה לתקנם.
ולא קל ופשוט גם למי שבחייו רבים הסדקים והשברים.
שמו של הספר מיכאלה וכאשר התחלתי לקרוא הייתי משוכנעת שהיא גיבורת הסיפור אך בהמשך מי שהפכה להיות בעיני הגיבורה של הסיפור היא רונה המצליחה לבנות את חייה מחדש ויחד עם זאת שומרת על עקרונותיה ואמונותיה.
תחילת העלילה היתה לי איטית מאד אך ככל שהמשכתי לקרוא והגעתי למחצית נשביתי בסיפורן של רונה, מיכאלה וסמדר קצב הקריאה גבר ולא יכולתי להפסיק לקרוא עד סופו של הספר.
אהבתי וממליצה מאד.
איילת –
הצטלבות
חיכיתי המון זמן שיצא ספר נוסף של סופר המותחנים המוצלח מייקל קונלי והנה זה קרה 🙂
לא רוצה לכתוב אודות התוכן כדי לא לספיילר, אבל הספר מותח כשאר ספריו של קונלי.
ממליצה!
לימור –
הצטלבות
ספר מתח מעניין ומותח בטרוף, בן הטובים שקראתי, הספר משך אותי כבר מהפרק הראשון ממליצה מאוד.
שוש (בעלים מאומתים) –
הצטלבות
ספר מתח מרתק ברמותתת! מהמילה הראשונה ומהעמוד הראשון ועד האחרון, מרותקים לספר, חושבים עליו וממהרים לחזור אליו. ספר סוחף ונקרא בנשימה עצורה, מתחילתו ועד סופו. כמו כל ספריו של מייקל קונלי, הקריאה זורמת ושוטפת, דף רודף דף, ואין רגע דל.
הדמויות הראשיות – הרי בוש ואחיו החורג מיקי הלר – מעניינות, בעלות עומק מחשבתי ואיכות מוסרית, וכולם היו רוצים אותם לצידם.
רוצו לקרוא. הנאה מובטחת
לימור –
הצטלבות
וואו איזה ספר מתח מרתק סוחף כבר מתחילתו ועד סופו, מסוג הספרים שעדיין חושבים עליהם גם לאחר שהסתיימו. מומלץ מאוד.
מאיר –
הצטלבות
העלילה זורמת ומרתקת.
מאד נהנתי