הציידת

1 ג'ורדן אפריל 1946 אגם סֶלְקי, שלוש שעות נסיעה מערבית לבוסטון

"מי זאת, אבא?"

ג'ורדן מקבּרַייד תזמנה את השאלה בעיתוי מושלם: אביה קפץ בבהלה באמצע הנפת חכת הדיג והעיף אותה לא אל תוך האגם, אלא על אחד מענפיו של עץ האדר שחלש עליו. המצלמה של ג'ורדן השמיעה קליק בשעה שפניו עטו הבעה מוטרדת משעשעת. היא צחקה כשאביה אמר שלוש־ארבע מילים ואז הורה לה לשכוח אותן.

"כן, אדוני." היא שמעה את כל הקללות בעבר, כמובן. זה מה שקורה כשאת בתו היחידה של אב אלמן שלוקח אותך לדוג בסופי־שבוע בהירים באביב, במקום את הבן שמעולם לא זכה לו. אביה של ג'ורדן קם מקצה המזח הקטן ושחרר את החכה שלו. ג'ורדן הרימה את מצלמת הלייקה שלה כדי לצלם שוב את דמותו הכהה על רקע התנועה הנוצתית של העצים והמים. היא תשחק בתמונה בחדר החושך בהמשך ותבדוק אם תוכל לטשטש את העלים כדי שייראו כאילו הם עדיין נעים בתצלום...

"בחייך, אבא," דחקה בו. "בוא נשמע על האישה המסתורית."

הוא היטיב על ראשו את כובע הבייסבול הדהוי עם סמל הרד־סוקס. "איזו אישה מסתורית?"

"האישה שהמוֹכר שלך מספר לי שיצאת איתה לאכול בערבים שבהם אמרת שאתה עובד עד מאוחר." ג'ורדן עצרה את נשימתה בתקווה. היא לא זכרה מתי לאחרונה אבא שלה יצא לדייט. נשים תמיד רפרפו באצבעותיהן העטויות כפפות לעברו לאחר המיסה בפעמים הנדירות שבהן הוא וג'ורדן הלכו לכנסייה, אבל למרבה אכזבתה של ג'ורדן הוא לא גילה עניין.

"זה שום דבר, באמת..." הוא ניסה למחות, אבל ג'ורדן לא הלכה שולל ולו לרגע. היא ואביה נראו אותו הדבר. היא צילמה מספיק תמונות וראתה את הדמיון בבירור: אף ישר, גבות שוות בגובהן, שיער בלונדיני־שָׁטֶני — קצוץ מתחת לכובעו של אביה וגולש בקוקו מרושל מתחת לכובעה של ג'ורדן. אפילו הגובה שלהם היה זהה עכשיו, כשהיא התקרבה לגיל שמונה־עשרה, גובה בינוני מבחינתו וגבוה מבחינתה בתור נערה. אבל מעבר לדמיון הפיזי, ג'ורדן הכירה את אבא שלה. הם היו שניהם בלבד מאז מות אמה כשהייתה בת שבע, והיא ידעה מתי דן מקברייד מנסה להגיד לה משהו חשוב.

"אבא," אמרה בנוקשות. "דבר."

"היא אלמנה," אמר אביה לבסוף. לשמחתה של ג'ורדן, סומק עלה על פניו. "גברת וֶבֶּר הגיעה לחנות לראשונה לפני שלושה חודשים." במהלך השבוע אביה עמד חמוש בחליפת שלושה חלקים וידע נרחב מאחורי דלפק עתיקות מקברייד שברחוב ניוברי. "היא הגיעה לא מזמן לבוסטון ומכרה תכשיטים כדי להתקיים. כמה שרשראות ותליוני זהב, לא משהו יוצא דופן, אבל הייתה לה מחרוזת פנינים אפורות, תכשיט יפהפה. היא הצליחה להתאפק עד אז, אבל כשנאלצה להיפרד מהפנינים, היא פרצה בבכי."

"תן לי לנחש. החזרת לה אותן באבירות ואז העלית את המחיר על שאר התכשיטים כדי שהיא תצא עם אותו סכום."

הוא גלגל אליו את החכה. "היא גם יצאה עם הזמנה לארוחת ערב."

"שלום לך, ארול פלין! תמשיך..."

"היא אוסטרית, אבל למדה אנגלית בבית הספר ולכן היא מדברת את השפה כמעט ברהיטות. בעלה מת ב־1943, במלחמה..."

"באיזה צד?"

"עניינים כאלה כבר לא חשובים, ג'ורדן. המלחמה נגמרה." הוא התקין פיתיון חדש. "היא השיגה מסמכי זיהוי כדי לבוא לבוסטון, אבל היא עברה תקופה קשה. יש לה ילדה קטנה..."

"באמת?"

"רות. בת ארבע, בקושי מדברת. מתוקונת כזאת." הוא משך בכובעה של ג'ורדן. "את תאהבי אותה."

"אז זה כבר רציני," אמרה ג'ורדן בבהלה. אביה לא היה פוגש את בתה של האישה אלמלא זה היה רציני. אבל כמה רציני...?

"גברת ובר היא אישה מצוינת." הוא הטיל את החכה. "אני רוצה שהיא תבוא לארוחה אצלנו בבית בשבוע הבא, שתבוא עם רות. שנאכל ארבעתנו."

הוא שלח אליה מבט חושש, כאילו מצפה שתזדעף. ואמנם משהו בתוכה הזדעף מעט, הודתה ג'ורדן. עשר שנים שבמהלכן הייתה עם אביה לבד, ביחסי חברות שכמוהם ידעו רק מעטות מחברותיה בקשר עם אבותיהן... אבל יחד עם הצביטה הרכושנית היא הרגישה הקלה. הוא היה זקוק לאישה בחייו. ג'ורדן ידעה זאת כבר שנים. מישהי שיוכל לשוחח איתה, מישהי שתנזוף בו על שהוא לא אוכל תרד. מישהי נוספת להישען עליה.

אם תהיה לו עוד מישהי בחיים, אולי הוא לא יהיה עקשן כל־כך וירשה לך ללמוד באוניברסיטה, לחשה המחשבה בראשה, אבל ג'ורדן דחקה אותה הצדה. כרגע היא צריכה לשמוח בשביל אביה ולא לקוות שהמצב ישתנה לטובתה. חוץ מזה, היא באמת שמחה בשבילו. היא מצלמת אותו כבר שנים, וגם אם חיוכו אל העדשה היה רחב, תווי פניו תמיד נראו כשל רוח רפאים בנוזל הפיתוח והביעו בודד, בודד, בודד.

"אני מחכה בקוצר רוח לפגוש אותן," אמרה ג'ורדן בכנות.

"היא תביא את רות ביום רביעי הבא בשעה שש." הוא נראה תמים. "תזמיני את גארט, אם בא לך. גם הוא בן משפחה, או יהיה כזה..."

"כמה שהרמזים שלך עדינים, אבא."

"הוא בחור מעולה. וההורים שלו מעריצים אותך."

"הוא מתכונן לאוניברסיטה עכשיו. יכול להיות שלא יהיה לו זמן לחברות תיכוניסטיות. אבל תוכל לשלוח אותי ללמוד איתו באוניברסיטת בוסטון," ניסתה ג'ורדן. "התואר בצילום שם..."

"ניסיון יפה, גברתי הצעירה." אביה השקיף אל האגם. "הדגים לא בולעים את הפיתיון." וגם הוא לא.

טארו, כלבת הלברדור השחורה של ג'ורדן, זקפה את חוטמה מהמקום שבו השתזפה על המזח כאשר ג'ורדן ואביה חזרו אל החוף. ג'ורדן צילמה תמונה של צלליותיהם הסמוכות זו לזו על פני קורות העץ הרטובות ותהתה איך ייראו ארבע דמויות. בבקשה, נשאה ג'ורדן תפילה וחשבה על גברת ובר האלמונית. בבקשה תמצאי חן בעיניי.

יד רזה הושטה ועיניים כחולות חייכו. "לעונג לי לפגוש אותך סוף־סוף."

ג'ורדן לחצה את ידה של האישה שזה עתה הוכנסה לסלון. אַנֶליזֵה וֶבֶּר הייתה קטנת קומה ורזה, שערה השחור היה אסוף בפקעת מבהיקה על עורפה, ומחרוזת פנינים אפורות שימשה לה תכשיט יחיד. שמלה פרחונית כהה, כפפות ישנות אך נקיות מרבב, אלגנטיות שקטה עם שמץ בלאי ושחיקה. פניה היו צעירות — היא הייתה בת עשרים ושמונה לדברי אביה של ג'ורדן — אבל עיניה נראו מבוגרות יותר. כמובן. היא הייתה אלמנת מלחמה עם ילדה רכה בשנים שהתחילה חיים חדשים במדינה אחרת.

"נעים לי מאוד לפגוש אותך," אמרה ג'ורדן בכנות. "ואת בטח רות!" הילדה לצדה של אנליזה ובר הייתה מקסימה. תלתלים בלונדיניים ומעיל כחול, הבעת פנים חמורת סבר. ג'ורדן הושיטה יד אבל רות התכווצה.

"היא ביישנית," התנצלה אנליזה. קולה היה שקט וצלול, כמעט ללא שמץ מבטא גרמני. רק מעט רכות בהגיית הצליל ו'. "העולם של רות עבר טלטלה גדולה."

"גם אני לא אהבתי זרים בגילך," אמרה ג'ורדן לרות. זו לא הייתה האמת, אבל משהו בפניה הדאוגות של רות הקטנה עורר בג'ורדן רצון לגרום לה להרגיש בנוח. היא גם השתוקקה לצלם את רות — את הלחיים העגולות והצמות הבלונדיניות שפשוט יטרפו את העדשה. אביה של ג'ורדן נטל את המעילים וג'ורדן מיהרה למטבח כדי לבדוק את קציץ הבשר. כשהיא יצאה מהמטבח והסירה את המגבת שכרכה סביב מותניה כדי להגן על שמלת הטפטה הירוקה והחגיגית, אביה כבר מזג משקאות. רות ישבה על הספה עם כוס חלב ואילו אנליזה לגמה שרי וסקרה את החדר במבטה. "בית מקסים. את צעירה מכדי לנהל את הבית של אבא שלך, ג'ורדן, אבל את מצליחה במשימה היטב."

כמה נחמד מצדה לשקר, חשבה ג'ורדן. בית משפחת מקברייד תמיד נראה מבולגן: בית לבנים תלת־קומתי צר באזור היוקרתי של דרום בוסטון. המדרגות היו תלולות, הספות מרופטות ונוחות, השטיח תמיד בתזוזה. אנליזה ובר לא נראתה כמו הטיפוס שאוהב שדברים זזים ממקומם. היא ישבה זקופה לחלוטין ואף שערה לא זעה ממקומה, אבל היא העיפה בחדר מבט אוהד. "את צילמת את התמונה?" היא הצביעה על תצלום של פארק בוסטון קומון, אפוף ערפל ונטוי בזווית ששיוותה לו מראה שלא מהעולם הזה, נוף חלומי. "אבא שלך מספר לי שאת... מה המילה? צלמת?"

"כן," חייכה ג'ורדן. "אוכל לצלם אתכן אחר כך?"

"אל תעודדי אותה." אבא של ג'ורדן הוביל את אנליזה אל הספה במגע קל בשיפולי גבה וחייך. "ג'ורדן מקדישה יותר מדי זמן להסתכלות מבעד לעדשה."

"עדיף מלהסתכל במראה או במסך הקולנוע," הגיבה אנליזה במפתיע. "בחורות צריכות לחשוב על הרבה יותר מאשר על שפתונים וצחקוקים, אחרת הן יהפכו מנערות קלות דעת לנשים קלות דעת. את לומדת בקורס — את הצילום?"

"כשאני יכולה." מגיל ארבע־עשרה נרשמה ג'ורדן לכל קורס צילום שדמי הכיס שלה הצליחו לממן, והתגנבה לקורסים באוניברסיטה בכל פעם שמצאה מרצה שהיה מוכן להשלים בשתיקה עם נוכחותה של תלמידת חטיבה גמלונית בשורה האחרונה. "אני משתתפת בקורסים, לומדת לבד, מתרגלת..."

"כדי להצטיין במשהו צריך להיות רציני לגביו," אמרה אנליזה בנימה מאשרת. זוהר חמים התפשט בחזה של ג'ורדן. להצטיין. רציני. אביה מעולם לא התייחס כך לצילום של ג'ורדן. "משחקת במצלמה," נהג לומר ונענע את הראש. "יום אחד תעזבי את השטויות האלה." אני לא אעזוב את זה, ענתה ג'ורדן בגיל חמש־עשרה. אני אהיה מרגרט בֶּרק־וַייט הבאה.

איזו מרגרט? נהג אביה להגיב בצחוק. היה לו צחוק יפה וטוב לב — אבל בכל זאת צחוק.

אנליזה לא צחקה. היא הביטה בתצלום של ג'ורדן והנהנה בעידוד. לראשונה ג'ורדן הרשתה לעצמה לחשוב על המושג: אם חורגת...?

ליד שולחן חדר האוכל שג'ורדן ערכה בכלי החרסינה החגיגיים, אנליזה שאלה שאלות על חנות העתיקות ואביה של ג'ורדן העמיס על צלחתה נתחים מובחרים מכל מאכל. "אני מכירה טיפול מצוין להברקת זכוכית צבועה," אמרה כשדיברו על סט מנורות טיפאני שנרכש במכירת עיזבון. היא תיקנה בעדינות את אחיזתה של רות במזלג כשהאזינה לג'ורדן מדברת על נשף הריקודים הקרב ובא בתיכון. "אני בטוחה שלבחורה יפה כמוך יש בן זוג."

"גארט ביירן," אמר אביה של ג'ורדן לפני שהספיקה לענות. "בחור צעיר ונחמד שהתגייס להיות טייס בסוף המלחמה. אבל הוא לא השתתף בקרבות. קיבל פטור רפואי כששבר את הרגל באימונים. תפגשי אותו ביום ראשון, אם תרצי להתלוות אלינו למיסה."

"אשמח מאוד. אני משתדלת מאוד להכיר חברים בבוסטון. אתה הולך כל שבוע?"

"כמובן."

ג'ורדן השתעלה אל תוך המפית שלה. היא ואביה בקושי הלכו למיסה יותר מפעמיים בשנה, בחג הפסחא ובחג המולד, אבל כעת הוא ישב בראש השולחן והקרין אדיקות. אנליזה חייכה והקרינה אדיקות גם היא, וג'ורדן הרהרה על זוגות המחזרים זה אחר זה ומפגינים התנהגות מיטבית. היא הייתה עדה לכך מדי יום במסדרונות התיכון, ומתברר שגם הדורות הבוגרים יותר מתנהלים באותה צורה. אולי יש כאן רעיון לצילום: סדרת תצלומים משווים, זוגות בחיזור בכל הגילאים עם הדגשה של קווי הדמיון שמתעלים מעל הגיל. עם כותרות וכיתובים מתאימים, היצירה עשויה להיות חזקה דיה כך שיהיה אפשר להגיש אותה למגזין או לעיתון...

הצלחות פונו, הקפה הוגש. ג'ורדן פרסה את הבוסטון קְרים פאי שאנליזה הביאה. "למרות שאני לא יודעת למה אתם קוראים לזה פאי," אמרה אנליזה בעיניים כחולות נוצצות. "זו עוגה, ואל תגידי אחרת לאוסטרית כמוני. אנחנו באוסטריה מבינים בעוגות."

"האנגלית שלך מצוינת," העזה ג'ורדן לומר. היא לא ידעה מה רמת האנגלית של רות, שלא הוציאה מילה מפיה.

"למדתי בבית הספר. ובעלי דיבר אנגלית בענייני עסקים, כך שתרגלתי איתו."

ג'ורדן רצתה לשאול איך אנליזה איבדה את בעלה אבל אביה שלח אליה מבט מתרה. הוא כבר מסר לה הוראות ברורות: "אסור לך לשאול את גברת ובר על המלחמה או על בעלה. היא הבהירה במפורש שזו הייתה תקופה כאובה."

"אבל אנחנו לא רוצים לדעת עליה הכול?" עד כמה שג'ורדן רצתה שאביה יזכה למישהי מיוחדת בחייו, האישה הזאת מוכרחה להיות מתאימה. "מה לא בסדר בזה?"

"כי אנשים לא חייבים לפרושׂ את הכאבים הישנים או את הכביסה המלוכלכת שלהם רק כי את רוצה לדעת," ענה. "אף אחד לא רוצה לדבר על מלחמה אחרי שהוא עבר אותה, ג'ורדן מקברייד. אז אל תחטטי אם את עלולה לפגוע ברגשות, וגם בלי סיפורים מופרעים."

ג'ורדן הסמיקה. סיפורים מופרעים — זה היה הרגל גרוע מלפני עשר שנים. כשאמה הכמעט נשכחת אושפזה, ג'ורדן בת השבע נשלחה לגור עם דודה סתומה בעלת כוונות טובות שאמרה לה, "אמא שלך הלכה," בלי לציין לאן. ולכן ג'ורדן המציאה כל יום סיפור חדש: היא הלכה להביא חלב. היא הלכה לעשות תסרוקת. ואז, כשאמהּ עדיין לא חזרה, הסיפורים הלכו ונעשו מופרכים יותר: היא הלכה לנשף כמו סינדרלה, היא הלכה לקליפורניה כדי להיות כוכבת קולנוע. עד שאביה חזר הביתה בבכי ואמר, אמא שלך הלכה אל המלאכים, וג'ורדן לא הבינה למה הסיפור שלו זוכה להיות הסיפור האמיתי ולכן המשיכה להמציא סיפורים משלה. "ג'ורדן והסיפורים המופרעים שלה," התלוצצה המורה. "למה היא עושה את זה?"

ג'ורדן הייתה יכולה לומר, כי אף אחד לא אמר לי את האמת. כי אף אחד לא אמר לי, "היא חולה ואת לא יכולה לראות אותה כי את עלולה להידבק," ולכן המצאתי משהו טוב יותר כדי להשלים את הפער.

אולי זו הסיבה לכך שנאחזה בלהט במצלמת הקודאק הראשונה שלה בגיל תשע. בתמונות לא היו פערים. לא היה צורך להשלים אותם בסיפורים. אם יש לה מצלמה, היא לא צריכה לספר סיפורים. היא יכולה לספר את האמת.

טארו דידתה אל תוך חדר האוכל וקטעה את מחשבותיה של ג'ורדן. לראשונה, היא ראתה את רות הקטנה מתלהבת. "הוּנד!"

"אנגלית, רות," אמרה אמה, אבל רות כבר ישבה על הרצפה והושיטה את ידיה המבוישות.

"הוּנד," לחשה וליטפה את אוזניה של טארו. לבה של ג'ורדן נמס לחלוטין. "אני חייבת לצלם," אמרה, קמה מהכיסא ופנתה אל הלייקה שעל השולחן בכניסה. כשחזרה והחלה ללחוץ על הכפתור, רות אספה את טארו בחיקה ואנליזה דיברה בשקט. "אם רות נראית לך שקטה מאוד או מתכווצת או מתנהגת מוזר — אז כדאי שתדעי שלפני שעזבנו את אוסטריה, היה לנו מפגש מצער במיוחד ליד האגם באלטאאוזה. פליטה שניסתה לשדוד אותנו... רות נעשתה חששנית ומוזרה ליד אנשים חדשים." נראה שאנליזה לא תגיד יותר מכך. ג'ורדן ריסנה את שאלותיה בטרם הספיק אביה לשלוח אליה מבט נוסף. הוא צדק לחלוטין, בסך הכול, כשציין שאנליזה ובר לא הייתה האדם היחיד שלא רצה לדבר על המלחמה — איש לא רצה לעשות זאת בימים אלה. בהתחלה כולם חגגו ועכשיו כולם רצו רק לשכוח. ג'ורדן התקשתה להאמין שבתקופה הזאת בשנה שעברה עדיין נשמעו חדשות מהמלחמה וכוכבים היו תלויים בחלונות, אנשים גידלו ירקות ופירות בגינות ניצחון ובנים בבית הספר דנו אם הכול ייגמר לפני שיגיעו לגיל המתאים לגיוס.

אנליזה חייכה אל בתה. "הכלב אוהב אותך, רות."

"קוראים לה טארו," אמרה ג'ורדן ולחצה על הכפתור שוב ושוב: הילדה הקטנה עם האף הקטן והמנומש צמוד לאפה הלח של הכלבה.

"טארו," הטעימה אנליזה את המילה בפיה. "מה זה השם הזה?"

"על שם גֶרדה טארו — הצלמת הראשונה שסיקרה את החזית במלחמה."

"והיא מתה במילוי תפקידה ולכן מספיק לדבר על נשים שמצלמות באזורי מלחמה," אמר אבא של ג'ורדן.

"תני לי לצלם את שתיכן..."

"בבקשה לא." אנליזה הפנתה את פניה בקימוט מצח מבויש. "אני לא אוהבת שמצלמים אותי."

"אלה רק תמונות משפחתיות," הרגיעה אותה ג'ורדן. היא אהבה תמונות טבעיות שצולמו מקרוב והעדיפה אותן על פני צילומים רשמיים. חצובות וציוד תאורה הפכו אנשים שהתביישו מהמצלמה לנבוכים עוד יותר. הם עטו מסכה ואז הצילום לא יצא אמיתי. היא העדיפה לרחף בצורה לא פולשנית מסביב עד שאנשים שכחו מקיומה, עד ששכחו את המסכה וגלשו ברוגע לדמותם האמיתית. אי־אפשר להסתיר את האני האמיתי מפני המצלמה.

אנליזה קמה ופינתה את השולחן, אביה של ג'ורדן סייע עם הכלים הכבדים, וג'ורדן נעה בדממה וצילמה. רות התרחקה מטארו כדי לשאת את צלחת החמאה ואבא החל לתאר את בקתת הציד שלהם. "מקום יפהפה. אבא שלי בנה אותו. ג'ורדן אוהבת לצלם את האגם. אני יוצא לדוג וגם צד קצת."

אנליזה פנתה אליו ממקומה ליד הכיור. "אתה צד?"

אביה של ג'ורדן נראה חרד. "יש נשים ששונאות את הריח והלכלוך..."

"כלל וכלל לא..."

ג'ורדן הניחה את המצלמה והלכה לעזור בשטיפת הכלים. אנליזה הציעה לנגב אבל ג'ורדן דחתה את הצעתה כדי שתהיה לה הזדמנות להתפעל מהמיומנות שגילה דניאל מקברייד בתפעול מגבת מטבח. אין אישה שלא תיפול בקסמיו של גבר שיודע לנגב חרסינת ספּוֹד כמו שצריך.

אנליזה נפרדה מהם כעבור זמן קצר. אביה של ג'ורדן העניק לה נשיקה חסודה על הלחי אבל זרועו נכרכה סביב מותניה לרגע והעלתה חיוך על פניה של ג'ורדן. אנליזה לחצה את ידה של ג'ורדן בחמימות ורות הושיטה הפעם את אצבעותיה שהיו לחות מלשונה האוהבת של טארו. הן ירדו במדרגות התלולות של בית הלבנים אל אוויר האביב הצונן ואביה של ג'ורדן סגר את הדלת. לפני שהספיק לשאול, ג'ורדן באה ונשקה ללחיו. "היא מוצאת חן בעיניי, אבא. ממש."

אבל היא לא הצליחה לישון.

בבית הלבנים הגבוה והצר היה מרתף קטן עם כניסה פרטית מהרחוב. ג'ורדן נאלצה לצאת מהבית ולרדת במדרגות החיצוניות התלולות אל דלת קטנה שנקבעה בקומת הקרקע מתחת למרפסת הכניסה, אבל הפרטיות והיעדר האור הפכו את המקום למושלם לצרכיה. כשהייתה בת ארבע־עשרה ולמדה להדפיס תשלילים בכוחות עצמה, אביה הרשה לה לסלק החוצה את הפסולת ולהכין לעצמה חדר חושך ראוי לשמו.

ג'ורדן עצרה על המפתן ושאפה את הניחוחות המוכרים של הכימיקלים והציוד. זה היה החדר שלה הרבה יותר מחדר השינה הנוח בקומה העליונה עם המיטה הצרה והשולחן להכנת שיעורי בית. בחדר הזה היא חדלה להיות ג'ורדן מקברייד עם הקוקו המבולגן וילקוט ספרי הלימוד והפכה לג'יי ברייד, צלמת מקצועית. ג'יי ברייד עמד להיות שמה המקצועי ביום מן הימים, כשתהפוך לצלמת מיומנת כמו האלילות שהביטו בה מקיר חדר החושך: מרגרט ברק־וייט שכרעה ברך כשהמצלמה שלה מונחת על ראש אחד מהנשרים העצומים שהתנוססו מעל הקומה השישים ואחת של בניין קרייזלר, ללא פחד גבהים. גרדה טארו שהשתופפה מאחורי חייל ספרדי על עיי חורבות וחיפשה את הזווית הטובה ביותר.

בדרך כלל ג'ורדן הייתה עוצרת לרגע כדי להצדיע לגיבורות שלה, אבל משהו כרסם בה. היא לא ידעה מה בדיוק, ולכן פשוט התחילה להוציא מגשים וכימיקלים במהירות שרכשה בשנים של תרגול ממושך.

היא ערמה את התשלילים שצילמה בארוחה והניחה את התמונות על הנייר בזו אחר זו. היא הכניסה אותן למפַתח תחת הזוהר האדום של מנורת הבטיחות וצפתה בתמונות מגיחות ברצף מבעד לנוזל, כמו רוחות רפאים. רות משחקת עם הכלב. אנליזה ובר מפנה את ראשה מהמצלמה. אנליזה בגבה למצלמה, שוטפת כלים... ג'ורדן סובבה את הדפים באמבט העוצר ובאמבט המקבע והרעידה קלות את הנוזלים במגשים. לאחר מכן העבירה את התדפיסים לכיור הקטן לשטיפה, ואז תלתה אותם לייבוש על חבל הכביסה בזה אחר זה.

"מה את מחפשת?" תהתה ג'ורדן בקול. היא נהגה לדבר אל עצמה כאן כל הזמן. הלוואי שהיה איתה צלם נוסף שעמו הייתה יכולה לחלוק את שיחות חדר החושך; כתב מלחמה הונגרי יוקד היה יכול להיות אידיאלי למשימה. היא פסעה שוב לאורך שורת התדפיסים. "מה לכד את תשומת הלב שלך, ג'יי ברייד?" זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרגישה משהו מפרפר בה לגבי תמונה עוד לפני פיתוחה. כאילו המצלמה ראתה משהו שהיא לא הבחינה בו, והציקה לה עד שראתה אותו במו־עיניה ולא רק דרך העדשה.

אך מובן שרוב הזמן התחושה לא הייתה מבוססת כלל.

"זאת," ג'ורדן שמעה את עצמה אומרת. התמונה של אנליזה ובר ליד הכיור, פונה חלקית לעבר העדשה. ג'ורדן אימצה את עיניה אבל התמונה הייתה קטנה מדי. היא עבדה עליה שוב והגדילה אותה. חצות. השעה המאוחרת לא הפריעה לה והיא עבדה עד שהתדפיס המוגדל היה תלוי על החבל.

ג'ורדן התרחקה עם ידיים על המותניים והביטה בתדפיס. "אובייקטיבית," אמרה בקול, "זה אחד הצילומים הכי טובים שלך אי־פעם." הלחיצה על הלייקה תפסה את אנליזה תחומה על ידי קימור חלון המטבח, גופה פונה בחלקו אל המצלמה במקום להפנות לה עורף. הניגוד בין השיער הכהה והפנים החיוורות בא לידי ביטוי בצורה יפהפייה. אבל...

"מבחינה סובייקטיבית," המשיכה ג'ורדן, "יש בצילום הזה משהו מפחיד כמו הגיהינום." היא לא דיברה בסגנון הזה בדרך כלל — אביה לא ראה זאת בעין יפה — אבל לא היה עיתוי מתאים מזה לדיבור חופשי.

ההבעה על פניה של האישה האוסטרית. ג'ורדן ישבה מול הפנים האלה כל הערב וראתה רק סקרנות נעימה ואצילות נינוחה, אבל בתצלום הופיעה אישה אחרת. היא עטתה חיוך, אבל בלתי נעים. העיניים היו מצומצמות וידיה לפתו פתאום את המגבת באחיזה נוקשה כמו מתוך רפלקס. כל הערב אנליזה נראתה עדינה ושברירית כמו גבירה מכובדת, אבל כאן היא לא נראתה כזאת. כאן, היא נראתה יפה ומטרידה ו...

"אכזרית." המילה נפלטה מפיה של ג'ורדן עוד לפני שקלטה שחשבה עליה, והיא נענעה את ראשה. כי כל אחד יכול לצלם תמונה לא מחמיאה. תזמון לא מוצלח או תאורה גרועה שתופסים מישהו ממצמץ ישוו לו מראה ערמומי, צילום בפה פעור ישווה לו מבט אווילי. צלמו את הדי למאר לא כיאות והיא תהפוך משלגייה למלכה המרושעת. מצלמות אינן משקרות אבל הן בהחלט יכולות להטעות.

ג'ורדן הושיטה יד לאטב שהחזיק את התדפיס ונתקלה במבט החד כתער. "מה אמרת באותו רגע?" אביה דיבר על הבקתה...

אתה צד?

יש נשים ששונאות את הריח והלכלוך...

כלל וכלל לא...

ג'ורדן נענעה שוב את הראש והתקדמה כדי להשליך את התדפיס לפח. אבא שלה לא יאהב אותו. הוא יחשוב שהיא עיוותה את התמונה כדי לראות משהו שלא נמצא בה. ג'ורדן והסיפורים המופרעים שלה.

אבל לא אני עיוַותּי, חשבה ג'ורדן. כך היא נראתה.

היא היססה והכניסה את התצלום למגירה. גם אם הוא מטעה, הוא עדיין אחד הצילומים הטובים ביותר שהוציאה תחת ידיה. היא לא הייתה מסוגלת לזרוק אותו לפח.