הצייר מוונציה

1

שליח החורף

שישים שנה לפני כן

זוֹרזוֹ תמיד דמיין שהאי הקטן פּוֹבֶלְיָה הוא מקום שדרכו אפשר להיכנס לשְׁאול. שאולי יש שם סדק חבוי בסלעים וגרם מדרגות המוביל למעמקי האדמה. הוא דמיין שהוא יורד בו, כמו אורפיאוס, או אַינֵיאָס, למטה, למטה, עד לממלכת האש.

האי הוא גוש של חול ובוץ בדרומה של לגונת ונציה. בעבר הייתה שם עיירה, אבל אחרי פלישות זרים לפני יותר ממאה שנים כמעט לא נותרו באי תושבים. קָווָאנָה – סככת עגינה לסירות – כנסייה ומגדל פעמון נוטה על צידו ניצבים נטושים, דלתותיהם מנופצות וגגותיהם עקורים. ובתי העץ האחרונים שנותרו בעיירה הפכו לתחנות ביניים או למקומות מסתור למבריחים ולנוודים. ואפילו הם נעלמים בעיתות מגפה, כשהאי הופך לאדמת קבורה לא רשמית. אם מתבוננים בקרקע מקרוב אפשר לראות שם חלקי עצמות אדם. רק ציפורים – להקות גדולות וקולניות של שחפים ואנפות, האדישות לוונציה החלומית – שומרות אמונים לאי. מעל מאה שנה הן היו שליטותיו האמיתיות של פובליה.

זורזו מתקרב לאי בגונדולה.

"נקווה שהערפל יתפזר," הוא אמר, מנסה להיות חברותי, כשיצאו לדרך מסָן מַרקוֹ. "עדיין לא נפגשנו. אני זורזו, ואתה?"

נראה שהשאלה לא הייתה לרוחו של האיש. "טוּלוֹ." הוא הפנה את הגב ונעץ את המשוט במים.

הנסיעה מוונציה ארכה פחות משעה, אבל מזג האוויר השתנה בפרק הזמן הזה. רוח קרה החלה לנשוב, השמיים התכהו ונצבעו בגוון בדיל דהוי, וגשם התחיל לרדת.

"שם," הוא קורא לטולו ומצביע על מזח ישן. הרוח מטלטלת את הגונדולה והודפת אותה לאחור, אבל ברגע שהיא קרובה דיה זורזו מניף את ילקוטו על כתפו ומזנק לחוף. "תחכה כאן?" הוא שואל, "אני לא יודע כמה זמן אישאר. תסתדר במזג האוויר הזה?"

האיש מהדק היטב את חבלי העגינה ותופס מחסה מתחת לגגון הסירה. "אתה משלם."

זורזו מפלס דרך בבוץ לעבר בקתה שניצבת במרחק־מה מהמזח. הוא עוצר ליד הדלת ומקשיב לרחש הקולות העולה מבפנים. לפני שבא לכאן בפעם הראשונה שמע שמועות שתיארו את המסבאה בפובליה כמקום אפל ומסתורי כל כך, עד שתהה אם היא באמת קיימת. לפעמים היא באמת לא קיימת: קרה שהוא נסע עד לכאן וגילה שהיא נסגרה, או עברה מבקתה אחת לאחרת.

צלצול פעמונים מרוחק נשמע מהעיר – חצות היום, אם כי השמיים קודרים כל כך שאפשר לחשוב שזוהי שעת דמדומים. הוא הגיע מוקדם, אף על פי שקַספּייֵן תמיד מאחר. זורזו להוט להשלים את העסקה במהירות, לאור היום, ולחזור לוונציה. הוא וצוות השוליות שלו נמצאים בשלבים האחרונים של עבודה בהזמנה, דיוקן של בת אצילים צעירה, בתו של הרוזן לִיפִּי. כעת עליהם להוסיף לחזית התמונה את הכפפות, המצריכות לפחות חמישה סוגי שחור. השוליות שלו, ה"גַרצוֹנִי", מכינים את הפיגמנטים בהיעדרו. וחשוב מזה, משפחת קוֹנטָריני הזמינה אותו למשתה בקָא' ד'אוֹרוֹ הערב. למרות מאמציו הגדולים לא עלה בידו לקבל הזמנה לאף אירוע מפואר במהלך הקיץ, אבל במשתה הזה אולי יהיה פיצוי על ביש המזל: הוא בוודאי יהיה גדוש בפטרונים העשירים ביותר בוונציה, וכל אחד מהם עשוי להיות מעוניין ברכישת ציור חדש.

זורזו מסיר את הטבעת שלו, אבן ספיר משובצת בחישוק זהב, הפריט יקר הערך היחיד שהוא נושא על גופו, מכניס אותה לכיס באברקיו ונכנס לפונדק. פרצופים אחדים פונים להביט בו מתוך האפלה. קספיין לא נמצא ביניהם. זורזו חוצה את החדר בתנועות שלדעתו, על סמך הביקורים הקודמים שלו כאן, מקרינות ביטחון במידה הנכונה, ומתיישב בפינה, ממנה הוא יכול לראות בבירור את החוף מבעד לאחד מחלונות הזכוכית. אש רוחשת באח, והוא מביט באוסף הטיפוסים המפוקפקים הרוכנים מעל השולחנות הגסים: סוחרי שוק שחור, עריקים מהצבא, נוודים ומהמרים. הוא חושב שוב על השאול. המסבאה הזאת יכולה להיות חדר הכניסה, שבו נאספות הנשמות המנושלות כדי להמתין לגורלן.

הוא מוציא צרור ניירות מילקוטו ומתחיל לעיין בהם. חשבונות מהסדנה שעליו לשלם. מנהל העבודה שלו, יָאנֶק, דוחק בו כבר שבועות לעבור עליהם, והציע פעמים רבות שיעשה זאת בעצמו, אבל למען המורל זורזו מעדיף לשמור לעצמו חדשות רעות – כגון סכנת פשיטת רגל. "אחשב הכול בפובליה," אמר ליאנק כשהתכונן לצאת. "יהיה לי הרבה זמן פנוי כשאחכה."

בתוך דקות ספורות של עיון במספרים מוחו מקדיר כמו מזג האוויר: שכר דירה, ריבית על ההלוואות, ביטוחים, חשבוניות על שמן פשתן, קנבסים, גֵ'סוֹ, מכחולים, הצעות מחיר לשיפוצים בגג שלו, שאותם – הוא הבטיח לבעל הבית שלו – כבר ביצע, וכל זה עוד לפני הסכום שהוא עומד להוציא כשקספיין יגיע. הוא קונה כוס בירה, מוציא חתיכת פחם מהתיק והופך את אחד הניירות על צידו החלק. מראה הנייר הריק מרגיע אותו. רישום הוא עבודת הניירת היחידה שראוי להשקיע בה זמן. הוא משנה תנוחה כדי שאף אחד לא יראה – הפונדק בפובליה הוא לא מקום לאמנים – ומתחיל לצייר את השאול השוכן תחתיו בדמיונו. הוא מניח לפחם להנחות אותו, להוביל אותו מתחת למסבאה, מבעד לפני האדמה. הוא משרטט היכל משיש שחור וצוקי טוּרמָלין, עם קמינים שבוערות בהם מדורות אדירות. בחזית הוא מניח לאצבעותיו לרשום דמות אנוש גלמודה על רקע הפאר של הָאדֶס: לוחם כפוף גב, עוטה שריון מרוקע, מותש ממלחמה וממסע אינסופי. הוא הופך עוד דף ומנסה גרסה אחרת, ושלישית, ורביעית.

שעה חולפת, לקוחות יוצאים, אחרים מגיעים. קטטה פורצת סביב שק צלופחים, דייג מאשים איש אחר בגנבה. כלי נשק נשלפים, ובעיצומה של ההתכתשות השק נופל ותכולתו נשפכת, בעיקר צלופחים מתים, אבל יש בהם גם כמה חיים, והם מפרפרים על הרצפה. "יצורי לילה", כך אביו של זורזו קרא להם תמיד. המתקוטטים מיישרים את ההדורים ביניהם, סירות מגיעות לרציף ומתרחקות ממנו, וזורזו בודק כמה פעמים מה שלומו של טולו (עדיין מחכה, עדיין לא חברותי). מדי פעם הגשם מתחזק, ניתך בכוח, וחוזר ונחלש.

בשלוש אחר הצהריים זורזו מחליט שהוא לא יכול לחכות עוד. הוא מתוסכל כי בזבז כסף על הנסיעה לכאן, וגם זמן יקר, אבל הוא חייב לחזור לוונציה כדי לבדוק מה קורה עם הגַרצוֹני וגוני השחור שהם טוחנים, ולהגיע למשתה של משפחת קוֹנטָריני. הוא משלם על הבירה ומתחיל לארוז את חפציו, ואז מבחין בסירה מתקרבת. היא מיטלטלת מצד לצד, מפרשיה הזעירים נעים בתזזיתיות ברוח, על סיפונה מתנודד גבר, ונער משתופף ליד ההגה. זורזו מזהה, אפילו ממרחק, שזהו קספיין ואיתו אוטו, העוזר הצעיר שתמיד מתלווה אליו. איזו הקלה. הוא יוצא החוצה לפגוש אותם.

סמוך לחוף קספיין צועק בגרמנית מעל לקולות הרוח, "ערב טוב, אדון נכבד."

אוטו מזנק למים הרדודים, נעלם כמעט עד הכתפיים ושוחה לחוף, מושך את הסירה בחבל הקשירה. קספיין תמיד עוגן באמצע החוף, אף פעם לא במזח. כדי להימלט במהירות, זורזו משער.

"אז החורף שלח את שליחיו," צועק קספיין. הוא כחוש וזוויתי ויש לו פרצוף של שכיר חרב, חרוש צלקות, אבל בגדיו ראוותניים, אם כי מטונפים – החל בגלימת שני, עם בטנת פרווה וחגורה, וכלה בכובע מופרז בגודלו. הוא מדבר מהר, במבטא גרמאני כבד, אם כי אף אחד אינו יודע מהו בדיוק מוצאו.

"חשבתי שאתה אחד משלושת חכמי הקדם," אומר זורזו, "שסטה ממסלולו בגלל הרוח."

"אכן, יש לי כוכב מנחה משלי," קספיין מהנהן ואז שואג על הנער, "לא לסלע, היא תחליק! קשור אותנו לעץ ההוא שם." הוא קופץ מכלי השיט, מרים את התיבה שלו ומבוסס במים לעבר החוף.

לפני שנים אחדות העלה קספיין את הרעיון להיפגש בפובליה, וההרגל התקבע. קספיין אומר שהוא "מבוקש" בוונציה, אם כי לא ברור על ידי מי ולמה. ובכל זאת, הם יכלו להיפגש בבטחה ביבשת, במֶסטְרֶה, למשל, שיש בה הרבה מקומות נידחים. אבל להערכתו של זורזו קספיין אוהב את הדרמה של האי "רדוף הרוחות". הוא טיפוס לא מהימן ומרבה לשקר, אבל לזורזו לא אכפת. לא היה אכפת לו גם אילו היה מטורף או רוצח, כי קספיין הוא הכי טוב בעסק.

"מה שלומך, אוטו?" זורזו שואל את הנער.

"שלומי טוב, אדוני," הוא עונה, וקושר את החבל לבסיס ענף.

"הוא מתייחס אליך יפה?" הוא שואל ברצינות, אבל מקבל עוד תשובה מדוקלמת. "כן, אדוני."

זורזו מחבב את אוטו, תמיד משתאה להיווכח כמה הוא נעים מזג, אף על פי שכל חייו הוא משרת אדון כפוי טובה. הוא תמיד עומד לצידו אבל אף פעם לא מקבל חיבה בתמורה. לזורזו אין מושג מאין הגיע הנער, האם הוא בנו של קספיין או שאוּמץ. "הוא נסיך תועה שלא מתבגר לעולם," אמר קספיין פעם, מילים שנשמעו משונות באוזני זורזו. אבל למען האמת, אכן נראה שאוטו אינו גדל. הוא נער צנום ושברירי, אבל עובד כמו סוס.

"אין לך מעיל?" שואל זורזו. אוטו לובש רק חולצה ומותנייה דקה, שתיהן ספוגות מים.

"לא, אדוני."

"אל תקשיב לו," אומר קספיין ויוצא מן הים. "הוא מתלונן? אפשר לחשוב שהוא אף פעם לא הפליג, או לא ראה גשם אדריאטי." הוא מניח את התיבה ומנער את המים מגלימתו. "ערב טוב, סיניור בַּרבָּרֵלי. אני מאחר?"

"מאחר? טוב, נו," זורזו יודע שנזיפה בספָּק שלו לא תועיל ולכן אומר רק, "יכול להיות שיהיה לנו קשה לראות באור הזה."

"לא חשוב, לא חשוב. אני אישאר איתך, ידידי, עד הבוקר. נקנה קצת ברנדי של הים השחור ונשחק קלפים," הוא מחווה בראשו על המסבאה, "עם הפסולת הימית שנסחפה לכאן הערב."

"אני לא יכול לחכות עד הבוקר," אומר זורזו בפשטות. "אני צריך לחזור." הוא לא מציין שהוא גם לא יכול להרשות לעצמו להחזיק את השייט בהמתנה כל הלילה. "עדיף לעשות את זה עכשיו. בפנים יבש."

הוא פונה אל המסבאה, אבל קספיין מעכב אותו. "אשתה שם, אבל לא יותר מזה." הוא מצביע על הכנסייה שעל הגבעה הנמצאת במרחק־מה מהחוף. "שם יש מחסה." הוא מוביל אותם אליה ומתמקם באכסדרה. זורזו הולך בעקבותיו. דלת הקָפֵּלָה תלויה על ציריה, והוא יכול לראות בעדה את החלל הרעוע, ספסלים הפוכים ואבנים שקרסו. הנער מגיע אחרון, נושא את התיבה ומניח אותה על אבני הריצוף השטוחות של הפּוֹרטיקוֹ. זו התיבה שקספיין תמיד לוקח איתו לנסיעות, מהסוג שדוכסים קשישים החזיקו בו תכשיטים או כלי זכוכית לפני מאה שנה. תיבה חבוטה מעץ אלון שחור, רוחבה שישים ס"מ ועומקה שלושים ס"מ, משובצת מסמרות ומחוזקת ברצועות ברזל.

קספיין שולף מתחת לגלימתו שרשרת זהב ובקצהָ מפתח, מביט סביב כדי לוודא שאיש לא מסתכל, מסובב את המפתח במנעול ופותח את התיבה. הוא מעביר את ידו לאורך לוח העץ, מתיר סגרים נוספים ומושך עוד מכסה, ומתחתיו נגלה מגש מחולק להרבה תאים רבועים.

קיבתו של זורזו מתהפכת מעט, כמו שקורה תמיד. ארומות מוכרות וחריפות עולות באפו: ירוקת נחושת בריח שתן, גופרית שצורבת את האף וניחוח העלים הרקובים של שורש הפוּאָה. כל תא מכיל חומר אחר, מהם עטופים למחצה בנייר, אחרים נתונים בבקבוקיות: חתיכות סלע, אבקות עמומות, פיסות מתכת, קוביות עפר דחוס, עצמות כתושות, קליפות עץ מיובשות – פיגמנטים בצורתם הגולמית שעדיין אינם מסגירים את סודותיהם. תמיד אוחזת בזורזו אותה התרגשות למראה החומרים האלה, הפשוטים למראית עין, שכל אחד מהם הוא מעשה קסם העומד להתרחש. הוא יכול לראות – אחרי שהתאמן כל חייו – את התלקחויות הצבע הקטנות שנפלטות מהם, גוני אינדיגו, אוּלטרָמָרִין, וֶרמיליוֹן, צהוב־אוֹכרָה, אוּמבּרָה שרופה וירוק־מָלָכִיט. "ייעודו של כל צבע," קספיין מזכיר לו לעיתים קרובות, "הוא להשתחרר ממצבו הראשוני הפשוט ולסנוור את העולם."

"אז – מה אתה מחפש?" שואל קספיין, בעוד נערו יושב על מפתן הכנסייה ועוטף את חזהו בזרועותיו כדי להתחמם.

זורזו מושך בכתפיו. "בעצם כל דבר, הכול. האספקה שלי הולכת ואוזלת," הוא מסתכן בחיוך, "אבל גם הכסף."

קספיין מעווה את פניו. "הכסף אוזל לכולנו, הֵר ברברלי. אולי תגיד לי מה אתה הכי צריך?"

"בעיקר כחול."

"כחול? מכוּר לכחול," נאנח קספיין. "כמו כולם בימינו." זורזו לא מכחיש. הכחול הנכון, הכחול המושלם, יותר מכל צבע אחר, מסוגל להמם את החושים. אצבעותיו של קספיין מרחפות מעל התאים ונעצרות מעל אחד מהם. "זה סְמַאלט מצוין. מקונסטנטינופול."

"סמאלט?"

"אל תקפוץ למסקנות. לסוג הזה יש גוון חזק, יש לו נפח על הקנבס, והוא מתייבש מהר. עז מאוד."

זורזו מביט מקרוב. ציירים אחרים משתמשים בסמאלט בלי בעיה, ציירים טובים, אבל בעיניו הוא תמיד נראה סוג ב'. יש לו איזו איכות מלאכותית, וזורזו לא מסוגל לשכוח שמדובר, למעשה, בזכוכית כתושה.

קספיין רואה שהלקוח שלו לא מתלהב ועובר הלאה. "אָזוּריט," הוא אומר, מרים כמה אבנים ומפזר אותן על כפו. "פי שלושה במחיר, אבל יפות וטהורות. כחול־אפרפר חמים."

"הילד שלך קופא מקור," אומר זורזו כשהוא רואה את זרועותיו הדקות של אוטו מתחילות לרעוד. "הוא צריך מעיל."

"היה לו מעיל," קספיין מזעיף פנים. "נכון שהיה לך, פרחח שכמוך, ברומא? ומפני שהוא לא נזהר מישהו גנב לו אותו בפִּיַאצָה נאבוֹנָה. ועכשיו הוא צריך ללמוד לקח."

העובדה שדנים בו גורמת לאוטו לרעוד עוד יותר, וזורזו פושט את מעילו שלו ומושיט לו. "תלבש אותו בינתיים."

"לא, אדוני," אומר הילד ופוער עיניים.

"תחזיר לי אותו אחרי שתתייבש. אני יכול לחיות בלעדיו כמה דקות." ועדיין אוטו מתנגד, אז זורזו מניח את המעיל בחיקו. "קח אותו, בבקשה." הוא מחכה, ובסופו של דבר אין לילד ברירה אלא ללבוש אותו. "הוא הולם אותך," זורזו מחייך. המעיל גדול מדי אבל הוא מחולל שינוי בילד, והעיטור הכהה בגון הקינמון משווה לפניו חשיבות. זורזו מרים חתיכת אזוריט מכפו של קספיין ומחזיק אותה מול האור. "אפרפר, אתה אומר? אני לא בטוח."

"אתה לקוח קשה." קספיין לוקח את האבן ומחזיר אותה לתא. "אינדיגו?" הוא מסיר פקק מבקבוקית זכוכית ומראה לזורזו את העלים המיובשים הדחוסים בתוכה. "מהקווקז. זה סוג של אִיסָטִיס, נראה לי, אבל נראה כמעט כמו ארגמן צוֹרי. מלכותי מאוד."

ארגמן צורי אמיתי, המופק מחלזונות ים, באחד התהליכים הארוכים ביותר בסדנת העבודה, היה מעורר עניין בזורזו. הוא מניד בראשו. "צבעי צמחים הם..." הוא מחפש את המילים הנכונות, "אין בהם די מסתורין."

"אני בטוח שלמָזאצ'וֹ לא היו תלונות עליהם." קספיין אוטם את הבקבוקית בקפידה. "וגם לא לפֶּרוּג'ינו, וגם לא למיכלאנג'לו, למען האמת." הוא נושם עמוק ומתחיל מחדש. "אז צבעים אחרים. יש לי כַּרמִיל מהאיכות הכי טובה שראיתי זה שנים. דרמטי מאוד." הוא מסיר את העטיפה מאחת מחבילות הנייר ומראה גיר ארגמן רטוב. "מופק מחיפושיות קֶרמֵס שגורדו מאלונים פרוסיים. מעודן יותר מקוֹכיניאֵל. גוון יוצא מהכלל."

הוא עומד להציג אותו, אבל זורזו מניף את כפות ידיו. "קספיין, באמת, אני יכול למצוא את כל הדברים האלה אצל מוכרי הצבעים בסן מרקו. הסיבה שבגללה אני מגיע לכאן ומחכה שעות בקור, ומוכן בשמחה לחכות, היא שאתה סוחר הצבעים הכי טוב באירופה ואיש לא משתווה לך." זה נכון: למרות כל סיפורי הגוזמאות שלו, קספיין מספק אוצרות, פיגמנטים שהם יותר מסתם צבעים, שהם הלך רוח, או מלחמה, או אישה. "אז די לבזבז זמן." זורזו מקיש על תחתית המזוודה. "מה יש לך כאן למטה?"

קספיין מחייך. "פריטים יקרים."

"מותר לחולם לפחות להסתכל עליהם?"

משב רוח חד פותח את הדלת עוד קצת. משב שני מניע את פעמון המגדל והוא מצלצל. הגברים מסתכלים לתוך הבניין כשהצלצולים מהדהדים בין הקירות.

"לא ידעתי שהם עדיין מצלצלים," אומר זורזו.

קספיין שוב מעיף מבט סביב ואז מסיר את אמצע המגש, חושף מתחתיו תא סודי, מרופד קטיפה, ושולף משם קופסה.

"לָזוּרִיט," הוא לוחש ופותח את המכסה. "אולטרמרין, מהזן המשובח ביותר, ממכרות קוֹקחָה באפגניסטן."

שערות עורפו של זורזו סומרות לנוכח המראה: גוון הכחול העשיר הייחודי של אבני לָפִּיס לָזוּלִי טחונות. זה לא פיגמנט מלאכותי, לא צבע צמחי ולא זכוכית כתושה. אבל בקושי נשאר ממנו משהו.

"זה כל מה שיש לי," אומר קספיין. "אבל אני יכול לתת לך אותו תמורת חמישים."

"חמישים? זה הסכום שיש לי להוציא על הכול. חמישים בשביל כמות קטנה כל כך?"

הוא מטה את הקופסה אל האור, והלפיס מתגלגל החוצה כמו אוצר נוזלי.

"מאחר שאתה חבר," אומר קספיין, "אוסיף גם חפיסה של גיר אדום, מהסוג שליאונרדו משתמש בו."

זורזו מחשב את הסכומים בראשו. בחמישים סוֹלדִי הוא יכול לקנות פלטת צבעים שלמה בכל אחת מחנויות הציוד בעיר, ועדיין יישאר לו מספיק כדי לשלם לפחות שניים מהחובות שלו. אבל זו לא שאלה של היגיון. אי אפשר לעמוד בפני האולטרמרין. הוא מוציא את ארנקו, סופר את הכסף ומוסר אותו.

"מישהו בא." קספיין נרתע. "תן לי את הארנק שלך."

שני גברים מתקרבים מהחלק החשוך של האי וצועדים לעבר הכנסייה. קספיין מכניס את המטבעות ואת הארנק של זורזו לקופסה, נועל אותה ושולף פגיון מחגורתו. הזרים ממשיכים להתקדם ואינם משנים את מסלולם, ועוצרים רק כשהם רואים שיש אנשים באכסדרה. זורזו מזדקף מלוא קומתו, וכעת הוא גבוה בראש מהאחרים. הוא מושך את אוטו אליו ולרגע כולם עומדים בשקט.

"ערב טוב," אומר קספיין ומסתיר את הפגיון.

אלה אנשי מיליציה, מזוקנים וקשוחים ונושאים חרבות, כנראה עריקים מהצבא שמסתתרים באיים החיצוניים ושומרים על פרופיל נמוך עד שישכחו מהם.

"אם באתם לתפילות הערב," קספיין מהנהן לעבר הדלת השבורה, "הגעתם באיחור של מאתיים שנה."

הם מעיפים מבט באוטו ואחר כך בתיבה.

"באנו לתפוס מחסה," אומר אחד הגברים.

"אתם מוזמנים." קספיין מחווה על הכנסייה. ועדיין הגברים מתמהמהים, וחמישה זוגות עיניים ננעצים בתיבה.

"זה רק ציוד אמנות," אומר אוטו, מתקדם לתוך האור ומצביע על זורזו ועל קספיין בזה אחר זה. "האיש הזה מוכר פיגמנטים, והאיש הזה מצייר בהם."

אחד הגברים מהנהן, והם פוסעים לתוך הכנסייה. זורזו מביט באוטו בהתפעלות מחודשת – מה הפלא שקספיין לא הולך לשום מקום בלעדיו: איך אפשר לעשות צרות מול ילד כזה?

קספיין מחכה עד שהם יוצאים מטווח שמיעה ורק אז מחזיר את הפגיון לנדנו. "אני חוזר בי," הוא אומר, "בוא נמשיך בפונדק. אולי נהיה מוגנים יותר בתוך הקהל." הוא פותח את מנעול הקופסה ומוציא את הארנק של זורזו. "הכסף שלך, אדוני." הוא שוקל אותו בכף ידו ומושיט לזורזו. "אתה עשיר יותר מכפי שאתה מציג כלפי חוץ."

"יש לי ילקוט שלם מלא חשבונות שמעיד אחרת."

"כמובן, כמובן." קספיין מסיר את כובעו ומעביר יד בשערו הסבוך, שוקע בהרהורים לרגע ואז אומר בקלילות, "כמעט שכחתי. יש לי סיפור לספר לך, ידידי. יש לי סוד שירתק אותך. על צבע שאף אחד לא ראה מעולם, צבע שעשוי להיות יקר אפילו יותר מאולטרמרין. אולי נלך לפונדק ואספר לך עליו?"

"מה זאת אומרת, צבע שאף אחד לא ראה מעולם?"

"בדיוק מה ששמעת."

זה מעניין את זורזו. משב רוח נוסף, עז מכל קודמיו, מטלטל שוב את הפעמונים. הצלצול נישא ברחבי האי, וזורזו מצטמרר. הוא בוחן את המכר שלו בעיון ועיניו מצטמצמות בחיוך.

"אחריך."