הציץ ונפגע

 פתח דבר

הבאתו של ספר לדפוס היא למחברו רגע חגיגי ומרגש וגם הזדמנות לחשבון נפש. הופעת ספר זה היא לי מעין סיכום של פרק רב משמעות בחיי המקצועיים, שראשיתו עם פרסום ספרי 'דרך המלכות' (1997), על חייו וזמנו של הצדיק ישראל פרידמן מרוז'ין (1797-1850). כבר אז ידעתי כי ביום מן הימים אשוב לפרשה המסעירה והזנוחה של בנו האומלל, בערניוּ מליאובה, שבשנת 1869 שינה את טעמו והחליף 'הסכלה בהשכלה'. בערניו אמנם חזר בו והתחרט אך איחר את השעה. רכבת המחלוקת, שהנהיג הצדיק חיים הלברשטם מצאנז ועליה קפצו חסידיו ומעריציו הרבים, כבר עזבה את בית הנתיבות, יצאה לדרכה כשהיא מעלה תמרות עשן ושלהבת אש, ולא ניתן היה עוד להשיבה אחור. ספר זה משלים אפוא את תיאור תולדות הבית החסידי הגדול של רוז'ין-סדיגורה במחצית השנייה של המאה ה-19, ובו בזמן גם מצטרף לספרי האחר, 'נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות' (2006), שבו ציינתי כי עיקרו עדיין חסר ממנו. עתה אני חש כמי שמילא את חובתו למקצוע שבו בחר, יצא לחופשי ועול הוסר מעליו.

זכיתי שקוראים את חיבוריי לא רק היסטוריונים ואנשי אקדמיה אלא גם משכילים ותלמידי חכמים מן השורה, חובבי מורשתה של יהדות מזרח אירופה ועולמה הישן. סוד גלוי הוא שרבים מהם נמנים עם המחנה החרדי והחסידות ועולמה קרובים ללבם. קוראים אלה, היקרים לי מאוד, באים לא פעם במבוכה. הפרשות שאני דן בהן נוגעות בעצביה החשופים ביותר של חברה שמטבעה אינה ששה, בלשון המעטה, לעסוק בפרשות עבר שאין עמן נחת. מחקריי הקודמים הוגדרו לא פעם בפי נוטרי המורשת החסידית (מטעם עצמם, יש לומר) כחיטוט בעצמות יבשות, כעיסוק בזוטות או כרכילות, ועל כן הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא בספרייתו של ירא שמים. אינני משלה את עצמי שחיבורי החדש יתקבל במאור פנים בקרב שומרי החומות. אדרבה, מן הסתם יזכה למקלחת של צוננין, לא כל שכן בקרב אותן חסידויות העומדות במרכזו.

הספר חושף עולם סבוך ואפל של קדושה וחולין, של נשגב ונתעב. ראשיתו בטרגדיה אישית של בן משפחת צדיקים מפורסמת, שלא עמד לו כוחו ללכת בדרך שאותה התוו אבותיו הקדושים, וסופו במחלוקת מן הקשות בתולדות ישראל. גדולי הדור, רבניו, צדיקיו וחכמיו נטלו חלק במחלוקת זו ומצאו עצמם, בדרך כלל שלא לרצונם ושלא בטובתם, מהלכים במשעולים נפתלים של קנאה, שנאה ותככים. לא קל לקרוא על אנשי מופת אלה לאחר שהורגלת לפרש את כל צעדיהם כביטוי לקדושתם ולחכמתם העילאית. קשה לחשוב על פוסקי הלכה, אדמו"רים חסידיים ורבני קהילות קדושות כעל 'פוליטיקאים' בעלי יצרים וחשבונות. ואם לקורא חרדי בן דורנו קשה הדבר, קל וחומר לבני זמנם, שגם הם התקשו להאמין למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם. ואם בני אותו הדור נשאבו לאירועים עצמם והיו חלק מהם, הרי בני הדורות הבאים, שידעו אסונות קשים יותר, העדיפו לשכוח ולא לזכור. אי אפשר שלא לשים לב למתח הפנימי המתקיים בעולמם ובתודעתם של קוראים מן המחנה החרדי: מנקודת מבטם אין קושי רב לזהות את ההווה ואת היום-יום עם 'פוליטיקה', ואפילו זו יצרית ומלוכלכת - ככלות הכול, מחלוקות קשות בין קבוצות שונות בתוך היהדות החרדית הן דבר יום ביומו. ואולם, ככל שהדבר אמור בגדולי ישראל של הדורות שעברו כך גובר הקושי הנפשי והערכי, ואין נחמה אף בדברי חכמתו של קהלת: 'וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׁכָר, כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם, גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה' (קהלת ט, ה-ו).

עתה שוב מורם המסך על אירועים שדומה כי כבר נשכחו מלב. המקורות והתעודות ששילבתי במחקרי מספרם רב. אני מקווה שדנתי בהם כהלכה ובלא משוא פנים, לא החסרתי ולא פגמתי, לא הקטנתי ולא הגזמתי, לא שפטתי או פירשתי לקולא או לחומרא, ונהגתי בהגינות וביושר. שגיאות מי יבין? ספרי בוודאי אינו נקי מהן, ובלי ספק מקורות רבים עדיין לא נחשפו והם ממתינים לגילויָם.

כאשר תיאר הביבליוגרף אפרים דיינארד את ספרו של יצחק אבן על המחלוקת בין צאנז לסדיגורה (1916), הוא הוסיף והעיר:

ואני זוכר היטב את המקרה עם ר' בערניו בשנת תרכ"ט, וחלול כבוד ישראל בכלל לרגלי המקרה המעציב ההוא. והמחבר הזה לא יספר את כל המקרה מראשית עד אחרית דבר... ויותר מאשר סיפר המחבר החסיד, יש די חומר עוד לסופר אשר יאמר לספר את כל פרטי המקרה ההוא, באופן אחר מכל וכל.

סיפור זה אכן ראוי שיספרוהו מחדש, 'מראשית עד אחרית' ו'באופן אחר מכל וכל'. המידע החדש, שלא עמד לנגד עיני מחברים קודמים, כמו גם מקורות ישנים ומוכרים שלא נדונו כראוי, מאפשרים זאת. אירועים אלה אינם רק פרקים יבשים בהיסטוריה של תולדות עמנו אלא גם סיפור טרגי, דרמטי ומותח. אני מקווה שקוראי הספר יחושו ברוח הסערה המנשבת בין דפיו ומניעה את עלילותיו.

דרכו של החיבור

בשנת 1823 חיבר המשכיל יצחק בער לוינזון (ריב"ל) מקרֶמְניץ שבוולין יצירה סָטירית מבריקה בשם 'עמק רפאים'. יצירה זו, שנפוצה בחוגי משכילים ונקראה מתוך כתבי יד, נדפסה לראשונה רק בשנת 1867 - שנתיים לפני פרוץ המאורעות שיתוארו בספרנו. היא מספרת על צדיק מושחת המתוודה בעולם הבא על חטאיו עלי אדמות. בין היתר הוא אומר:

אוי לי! שהייתי מפורסם גדול לצדיק וחסיד נורא, ואז היה בכוחי להטעות יותר ויותר. ואחרי זה ראיתי שכל העולם מאמינים בי ויחשבוני לצדיק וחסיד אלקי, ובעל מופת ונביא... אוי לי! שהטעיתי את כל העולם וגרמתי רעות רבות ועצומות לאנשים פרטיים ולכלל ישראל, ואין קץ לרמאות ותרמית שעשיתי.

בשנות הארבעים של אותה המאה הביע המשכיל הגליצאי יצחק אֶרְטֶר, בסיפורו 'גלגול נפש', את משאלתו החסודה, 'כי ייתן אחד מרבי החסידים תודה לה', ואמר לעדת חסידיו: סוּרוּ חמוֹרים ממני, כי נוכל אני'. ספק אם ריב"ל, ארטר ומשכילים רבים אחרים, שהקדישו את חייהם למאבק בחסידות, העלו על דעתם כי חלומם לקרוע את 'מסווה הצביעות' מעל פני הצדיקים יתממש אי-פעם. והנה, בשנת 1869 התרחש אירוע לא ייאמן שכזה. צדיק בעל ייחוס מפואר יצא מארמונו והכריז קבל עם ועדה, באומץ לב ובקול רם וצלול: 'אוי לי שהייתי מפורסם גדול!', ואף הוסיף: 'סורו חמוֹרים ממני!'.

צדיק זה היה ר' דוב בער פרידמן מלִיאוֹבָה, שכמו התנא בן זוֹמא, גם הוא 'הציץ ונפגע', ובעקבות מעשיו נתעוררה 'המחלוקת הנוראה... [ש]גרמה הרס וחורבן לרבבות משפחות בישראל'. עימות זה, שכונה 'מחלוקת צאנז-סדיגורה', ואשר במהלכו נאבקו צדיקים וחסידים בגלוי אלה באלה, באלימות מילולית ופיסית שלוחת רסן, הסעיר את החברה היהודית המסורתית בגליציה ומחוצה לה במשך עשרות שנים.

השערורייה הגדולה, שבשיאה דומה הייתה לסופת ברקים של אלימות, הכפשות וחרמות הדדיים, איימה לפורר ולמוטט את חישוקי הסולידריות החסידית אך הסתיימה בקול ענות חלושה. הישגיו של הצד היוזם והתוקפן (צאנז) היו דלים, ולא זו אף זו, כדרכן של מחלוקות שאינן לגמרי לשם שמים, גם זו לא התקיימה. אולי בשל כך עשו ועושים ממשיכי דרכם של שני הצדדים כל מאמץ לטשטש את עקבותיה ולהשכיחה מן הלבבות.

גיבוריה הראשיים של פרשה מפותלת זו, שני צדיקים השונים לחלוטין איש מרעהו, לא נפגשו מעולם. החשוב שבהם היה חיים הלברשטם מצאנז (1797-1876), רב קשיש וקפדן, שהנהיג עדת חסידים גדולה ואף הוכר כלמדן וכפוסק נערץ, ושאלות בהלכה הופנו אליו מכל רחבי הפזורה היהודית. מולו ניצבה דמותו הקלושה והעדינה של דוב בער מליאובה (1821/1820-1876), שנודע בכינויו 'בערניו' (בֶּרְנְיוּ), בנו בן החמישים של הצדיק המפורסם ישראל מרוז'ין. לצדם פעלו גיבורי משנה רבים: אדמו"רים, רבנים, משכילים והמוני חסידים תמימים. ואולם, הכתובת המובלעת למאבק לא הייתה בערניו האומלל, ואף לא אֶחָיו, צדיקי בית סדיגורה, וחסידיהם הרבים, אלא המודרנה, וליתר דיוק האיום והפיתוי שבה. הרב יצחק יהודה שְׁמֶלְקֶס מבְּרֶזָ'ן, שניסה להתערב במחלוקת ולהשקיטה, הודה בכך: 'רוח שאיפת החדשות, המשבר סלעי הדת ומפרק מועדות התורה, מתחולל במחנינו'.

כל בניו וחתניו של הצדיק מרוז'ין ניהלו אורח חיים חסידי ייחודי שירשו מאביהם. סגנון מפואר זה, שכונה 'דרך המלכות', נתפס בעיני מעריציהם הרבים כדרך מלהיבה בעבודת ה', ואילו בעיני מתנגדיהם, הרבים לא פחות, כפרובוקטיבי, מושחת, מנוגד לערכי המסורת החסידית המקורית ומצוי על גבול הכפירה. האירועים האומללים שפקדו את בערניו היו למעשה רק אמתלה לליבוי אש המחלוקת, וזו בערה עוד קודם לכן. לא סיפורו של בערניו גרם למחלוקת או עורר אותה; הוא רק היה הזרז שלה, שהוציא כוחות הרס ושנאה גנוזים אל אור היום.

על גוו הכחוש של בערניו התחולל המאבק הגדול של האורתודוקסיה החסידית במודרנה. והנה, למרות הזיהוי הנכון של הסכנה, חלה טעות טרגית ומביכה בסימונו של האויב. צדיקי סדיגורה, על אף שונותם, רחוקים היו מן המודרנה ובוודאי שלא היו מייצגיה. ואולם זו דרכה של קנאות, ובמיוחד של קנאות דתית, שאין היא מדקדקת בקטנות. מבחינתם של ר' חיים הלברשטם ותומכיו, די היה במה שמצאו כדי להפוך עדה חסידית גדולה לאויב ולראות בה אִיום על שלמות המסורת וסכנה לדת. בשחזור המפורט של האירועים נוכל להיווכח בכך אל-נכון. בין כך ובין כך, מאירועי המחלוקת עולה דמותה של החסידות כתנועה מפורדת ומסוכסכת, שרק חוטים דקים ועדינים מאחדים את פלגיה השונים. הקהילות הרבות המרכיבות את 'ארגון הגג' הרופף הקרוי 'חסידות' נבדלות אלה מאלה לא רק בסגנון ובהווי אלא גם בהשקפת עולם ובפרשנות דתית, ומעשה הרקמה הזה יכול להיפרם בנקל.

אמנם, עיקריה של פרשה סוערת זו תוארו בכמה חיבורים נושנים - רובם ככולם חלקיים ובלתי מספקים מבחינה ביקורתית - אך זה מכבר היא נשכחה מכל לב, ובחוגי חסידים אף הושכחה. כפי שניווכח בהמשך, תירוצים רבים היו להשכחה זו וגם השלכות מעשיות. הרצון להיפטר מ'גבנונית' שזכרה לא נעם לשני הצדדים ברבות הימים הביא לכך שאירועי הפולמוס הודחקו, הושתקו וצונזרו ממעגלי הכתיבה החסידית השופעת, ומקורות נדירים ויקרי ערך הועלמו. ואולם, את העבר ניתן לכל היותר לפאר ולקשט או למעט ולהשחית, אך לא ניתן למחקו כליל. חיבורנו שב אפוא אל אותם אירועים, ואל אותם מקורות שהזינו אותם ושיקפו אותם, ומנסה להחיותם מחדש.

סיפורו הטרגי של בערניו וסיפורה הדרמטי של המחלוקת נפגשים ומצטלבים זה בזה, אך למעשה הם אירועים נפרדים. אמנם, הם התרחשו באותו זמן ובאותו מרחב, אך הרקע והנסיבות ההיסטוריות והחברתיות, וכן הכוחות הנפשיים שהניעו את הדמויות הפועלות, שונים מאוד. ואכן, המתח בין צאנז לסדיגורה קדם לפרשת בערניו, ואף שנתלה בפרשה כמוצא שלל רב, הוא בוודאי לא השתלשל ממנה. מתח זה שאב תעצומות מן הפרשה אך עד מהרה גם התנתק ממנה. על כן אף אנו נספר את סיפורם בנפרד. בחלק הראשון של החיבור ננסה לבודד את פרשת בערניו מסערת המחלוקת שנתלתה באישיותו החיוורת, במעשיו ובמחדליו, נעקוב אחר דרכו האישית וננסה לפענח את המסתורין שאפף את דמותו. בחלק השני נדון בשורשיה של מחלוקת צאנז-סדיגורה, במניעיה, במהלכיה, בהיקפה ובתוצאותיה, ואף ננסה לעמוד על משמעויותיה בהקשר היסטורי רחב.

וכך כתב אליעזר צבי צווייפל בספרו 'שלום על ישראל':

הרבה מחלוקות צמחו בישראל והרבה מהן שנתיישנו וחזרו ונתחדשו כנשרים על ידי גיזומים [הגזמות] והפלגת דברים, שלא נשתמשו בהם אומריהם כי אם בדרך שיר ומליצה או בדרך רמז וסוד, ולבסוף נתקבלו מהשומעים או מהקוראים אותם, לא על כוונתם הראשונה כי אם על שטחיות פשוטיהם ומשמעותם.

ואכן, התייחסותו של חוקר האורתודוקסיה היהודית אל משמעותן ההיסטורית של מחלוקות בקרב נאמני המסורת היא תמיד ספקנית. אין לך עת ואין לך מקום שלא יימצאו בו דברי ריב ומדון וסערות פולמוס רעיוני ואישי, הגולשים לא פעם לאלימות ולהלשנות ולשליחת יד איש בחברו. אופייניים הם דבריו של עורך 'המליץ', שהעיר לקוראיו השולחים למערכת דיווחים על מדנים בעירם ומקווים לראותם מודפסים: 'אם באנו לכתוב את כל המחלוקות והקטטות, המכות והמהלומות שהיו בערי ישראל בארצנו בימים הנוראים והטובים, ימלאו עלי "המליץ" מהם והם לא יִכלו'. מה אפוא 'יתרון' מחלוקת צאנז-סדיגורה על חברותיה? ספרנו מבקש לטעון כי מחלוקת זו הייתה אחרת ויבקש לבסס קביעה זו על עובדות.

דרך הבאת המקורות והשמות

המקורות: בספר זה נעשה שימוש במאות רבות של ציטוטים שנלקחו ממקורות שונים ומגוונים, ובהם כתבי מחלוקת, איגרות או תעודות. קצתם נדפסו בחיפזון ונפלו בהם שגיאות הדפסה רבות. אין מדובר רק בחילופי זכר ונקבה או יחיד ורבים, מן השיבושים הנפוצים בספרות החסידית, גם בזו שהובאה לדפוס בהשקט ובטחה, ולא רק בחוסר עקביות או בהיעדר שיטה של כתיב חסר או מלא, אלא בשיבושים של ממש. גם השימוש התכוף בקיצורים ובראשי תיבות, הפיסוק המרושל והשגוי וחוסר תשומת הלב לעניינים טיפוגרפיים (כמו חלוקת הטקסט לפסקאות הגיוניות) אינם מקלים את מלאכתו של המבקש לקרוא מקורות אלה. הטקסטים הובאו בהעתקה מדויקת, ככל שרק ניתן וככל שעלה בידי לפענחם, לעתים מתוך אותיות שחוקות ובלתי קריאות, ותיקנתי רק מקרים שבהם ברורה לחלוטין שגיאת ההדפסה (כגון שיכולי אותיות או חילופי האותיות ו-י) או שיבושים צורמים של כתיב מלא וחסר, הכול לפי העניין. לעתים נוסף התיקון בסוגריים מרובעים.

המקורות הללו, אף שנכתבו עברית נאה של תלמידי חכמים ויראים, אינם נענים תמיד לכללי התחביר והלשון של העברית המודרנית. האישים המאכלסים את דפיו של חיבור זה דיברו יידיש בחיי היום-יום שלהם, ואילו 'לשון הקודש', העברית, הייתה להם שפת תפילה ולימוד או כתיבה וקריאה ולא שפת דיבור. לא תיקנתי אפוא שגיאות כתיב אופייניות, שכן שיבושים אלה משקפים את יכולת הביטוי האמִתית של הכותבים או העורכים. המקורות הם ראי למוסכמות הכתיבה של התקופה ולאוצר מילותיה, ולא פעם גם להשפעות של צורת הדיבור על צורת הכתיבה (למשל מפורסים ולא מפורסם; ממיש ולא ממש). עם זאת, התרתי לעצמי לצטט את המקורות בדרך הנוחה לקורא, ועל כן ראשי התיבות נפתחו בדרך כלל, למעט אלה הנפוצים והמוכרים או אלה שאינם מוכרים גם למי שקרא ושנה, שאז נשמר הכתיב המקורי ופירושו הובא בסוגריים מרובעים. המילים המקוצרות (כגון הי' - היה; בפי' - בפירוש; ית' - יתברך) נפתחו על אתר, למעט מקרים מסופקים. ההדגשות כולן שלי, אלא אם צוין אחרת. החלוקה לפסקאות וסימני הפיסוק והניקוד הם בדרך כלל שלי. ואף שפיסוק - פירוש הוא, לא נמנעתי ממנו, שכן בלעדיו לא ימצא הקורא את ידיו ואת רגליו. התעלמתי אפוא מן הפיסוק המקורי, שיש בו במקרים רבים כדי לבלבל ולהפריע במקום לסייע.

מראי מקום וביבליוגרפיה מוערת: מראי המקום נרשמו בצורה מקוצרת, והם מופיעים במלואם, על פי סדר האלף-בית, ב'מפתח הקיצורים הביבליוגרפיים' שבסוף הספר. ספרים תורניים או חסידיים קוצרו בדרך כלל על פי שם החיבור; ספרי מחקר וספרים אחרים קוצרו בדרך כלל על פי שם המחבר. פריטים שאינם שייכים באופן מובהק לנושא, וכן כאלה הנזכרים רק פעם אחת, הובאו בפירוט ביבליוגרפי מלא במקום הזכרתם. מעיין המבקש להרחיב את ידיעותיו ולהעמיקן יכול לפנות אל מאמרי 'פרשת בערניו מליאובה ומחלוקת צאנז-סדיגורה: ביבליוגרפיה מוערת', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כג (תשע"א), עמ' 407-481. ביבליוגרפיה זו היא התשתית שעליה נבנה ספר זה ונאצר בה מה שנכתב בנושא ככל שהשיגה ידי.

שמות אישים ומקומות: השימוש במונחים 'צאנז' ו'סדיגורה' בספר אינו בא רק לשם ציון מקום גאוגרפי אלא משמש גם ציון כולל לחסידויות אלה ולשלוחותיהן, על צדיקיהן וחסידיהן. במקרה של סדיגורה, אין הכוונה רק לחסידי ישראל מרוז'ין ובנו אברהם יעקב מסדיגורה, אלא גם לחסידויות צ'וֹרְטְקוּב, לִיאוֹבָה, הוּסְיַאטין, שְׁטֵפַנֵשְׁט, בּוֹהוּשׁ וּבּוֹיָאן, שהונהגו בידי בניו של ר' ישראל ('האחים', כפי שכונו במקורות התקופה) וצאצאיהם. הוא הדין במקרה של צאנז: אין כוונתנו רק לחסידי חיים מצאנז אלא גם לחסידויות שהונהגו בידי בניו ונכדיו, בחייו ולאחר מותו, כגון שִׁינוֹבָה, קְשַאנוּב, בּוֹבּוֹב, רוּדְניק, גוֹרְליץ, סְטְרוֹפְּקוּב, צֶ'שִינוּב, גְּרִיבּוּב, זַ'מיגרוּד, ניסְקוֹ, דוּקְלה, צְ'כוּב, בַּרְדיוּב, ולכל התומכים והמזדהים עמם ועם דרכם.

גיבורי ספר זה רובם רבנים, אדמו"רים ואישי תורה. מקובל לצרף לשמם תוארי כבוד, כגון הרב, רבי או ר', ואף אני נקטתי בכך ובדרך כלל הקדמתי תואר לשמם הפרטי (כגון ר' חיים). עם זאת, כאשר שמם של האישים ושם מקומם נרשמו במלואם (כגון אברהם יעקב מסדיגורה), הושמט התואר ר' לשם הקיצור. שמות המקומות הובאו על פי הכתיב הרווח היום בספרות המחקר, לדוגמה: צאנז ולא צנז או נובי-סוֹנץ; סדיגורה ולא סדגורה. על פי הצורך נרשמו גם תעתיקים לועזיים, בדרך כלל בפולנית. המקורות לתעתיקי המקומות הם: ערכים ומפתחות בכרכי 'פנקס הקהילות' שבהוצאת יד ושם (פולין, א-ז, תשל"ו-תשנ"ט; רומניה, א-ב, ירושלים תש"ל-תש"ם);Słownik geograficzny Królestwa Polskiego, Warsaw 1880-1892; Gary Mokotoff and Sallyann Amdur Sack, Where Once We Walked, Teaneck, N.J. 1991; Columbia Gazetteer of the World, New York 1998; Gershon D. Hundert (ed.), The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, New Haven 2008

תאריכים: לצורך השוואה הובאו לא פעם גם תאריכים כלליים לצד התאריכים העבריים. ברוסיה הצארית, שלא כמו בגליציה האוסטרית או בפולין הקונגרסאית, נהג הלוח הישן (היוליאני) עד שנת 1918, ובמאה ה-19 הוא פיגר בשנים עשר יום אחר הלוח הנהוג היום (הגרגוריאני). התאריכים בספר הובאו על פי המקובל בימינו.

עלינו לשבח: הרבה שותפים יש לספרי ואני מנצל הזדמנות זו להודות להם. חלק ניכר של הכתיבה נעשה בשנת תשס"ח, במסגרת קבוצת המחקר 'לקראת היסטוריה חדשה של החסידות', שחסתה בצלו של המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים. אני מודה להנהלת המכון ולעמיתיי לקבוצה. המחקר (מס' 96/08) זכה לתמיכת הקרן הלאומית למדע (ISF), וגם להנהלתה שלוחה תודתי. כתב היד של הספר זכה בתחרות יוקרתית מטעם אוניברסיטת חיפה: פרס יעקב בהט לספר העיון המקורי הטוב לשנת 2010, ותודתי נתונה לחברי ועדת השופטים של הפרס על ההכרה ועל ההוקרה שזכיתי להן מידם. תודה מיוחדת לשרון חנוכה בן-שימול מנהלת הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, להוצאת ידיעות ספרים, לעובדי טפר - מפיקי הספר ובראשם קותי טפר וקרן סיטבון, ולידידַי יחזקאל חובב שהתקין וערך והביא את הספר לדפוס ואיתמר וכסלר שעיצב את העטיפה.

אנשים רבים ליווני בדרכי - מורים, עמיתים, תלמידים וחברים לעט בארץ ומחוצה לה. הם חשפו בפניי מקורות לא ידועים ושיתפוני בידיעותיהם ובעצתם, ועמם חלקתי את מחשבותיי. אני חב להם תודה עמוקה, ואף שלא אוכל להזכיר את שמות כולם אמנה את מקצתם: עמנואל אטקס, רבקה אמבון, חיים באר, בנימין בראון, אוריאל גלמן, מרצ'ין וודז'ינסקי, בנימין לוקין, יונתן מאיר, יהושע מונדשיין, רחל מנקין, אברהם נוברשטרן, מיכאל סילבר, יוסי (סטיב) פרנקל, מנחם קרן, גדי שגיב ושמואל תפילינסקי. לכולם תודה וברכה, שבח והלל.