הצעה שערורייתית

1

מיכאיל קוזנירוביץ', אוליגרך רוסי ואיל נפט הרגיל לקבל מכולם יחס של יראת כבוד, הרפה את גופו לתוך כיסא העור המשרדי שלו ובחן את חברו הטוב לוקה וולקוב בתדהמה. "צעידה... ברצינות? זו באמת הצורה שבה אתה רוצה לבלות את סוף השבוע לגברים בלבד שלך?"

"נו, כבר ערכנו את מסיבת הרווקות שלי וזה היה דינמי קצת מדי בשבילי," לוקה התוודה, פניו הנעימות הסגירו את תגובת הגועל שלו לזיכרון. הוא היה בגובה בינוני וחסון, מרצה באוניברסיטה והמחבר הנערץ של ספר על מכניקה קוונטית.

"אתה יכול להאשים את גיסך לעתיד בזאת," מיכאיל הזכיר לו ביובש, וחשב על הרקדניות האקזוטיות שפיטר גרגורי שכר לאירוע, נשים שהיו כה רחוקות מעולם החוויות של חברו האקדמאי הביישן, עד שאפילו קבוצת טרוריסטים שהיתה מגיעה לחגיגות היתה רצויה לו יותר.

"היו לפיטר הכוונות הכי טובות," לוקה הצהיר, וזינק מיידית להגנת אחיה, הבנקאי המגעיל, של אשתו לעתיד.

מיכאיל הרים גבה, פניו הנאות והכהות קודרות. "אף על פי שהזהרתי אותו שאתה לא תאהב את זה?"

לוקה האדים. "הוא מנסה; הוא פשוט לא תמיד מצליח."

מיכאיל לא אמר דבר כי חשב בצער כמה השתנה לוקה מאז שהתארס עם סוזי גרגורי. אף על פי שלשני הגברים היה מעט מאוד במשותף, מלבד המורשת הרוסית שלהם, הם היו חברים מאז שנפגשו באוניברסיטת קיימברידג'. באותם ימים, ללוקה לא היתה בעיה להצהיר שגבר גס רוח, משעמם ויהיר מסוגו של פיטר גרגורי הוא פשוט דפוק. אבל עכשיו לוקה כבר לא היה מסוגל לקרוא לילד בשמו ותמיד התחשב עד כדי התרפסות ברגשותיה של ארוסתו. מיכאיל, שהיה זכר אלפא עד לשד עצמותיו, חרק שיניים בגועל. הוא לעולם לא יתחתן. הוא לעולם לא ישנה את מי ואת מה שהיה כדי לרצות אישה כלשהי. הרעיון כשלעצמו היה אתגר למי שחונך על ידי גבר שהאימרה החביבה עליו היתה, "תרנגולת היא לא ציפור ואישה היא לא בת אדם." ליאוניד קוזנירוביץ' המנוח אהב להשתמש במשפט על מנת להלהיט את הרגישויות של האומנת האנגלייה המעודנת שהעסיק לטיפול בבנו היחיד. ליאוניד היה מזועזע מהגישה החינוכית העדינה של האומנת וחשש שהיא תהפוך את בנו לחנון רכרוכי. אבל בגיל שלושים לא היה כל דבר רכרוכי בגבר החסון שגובהו מטר תשעים וחמישה, או בדחף חסר הרחמים שלו להצלחה, או בתיאבון המפורסם שלו לתחלופת נשים מגוונת.

"אתה תאהב את מחוז האגמים... הוא יפה," לוקה הצהיר.

מיכאיל עשה מאמץ עצום לא להיראות כאוב כפי שהרגיש. "אתה רוצה לצעוד במחוז האגמים? הנחתי שחשבת על סיביר –"

"אני לא יכול לקבל חופשה ארוכה מספיק מהעבודה ואני לא בטוח שאעמוד באתגר של מזג האוויר שם," לוקה הודה, וטפח בהתנצלות על כרסו הקטנה. "אני לא בכושר שלך. אנגליה באביב ותרגול מתון זה יותר הסגנון שלי. אבל האם אתה תוכל להסתדר בלי הלימוזינה שלך, חיי המותרות וגדוד המשגיחים שלך במשך יומיים?"

מיכאיל לא הלך לשום מקום בלי חבורה של אנשי אבטחה. הוא הקדיר את מצחו, לא בגלל הצורך להתקיים ללא מותרות, אלא בגלל הצורך לשכנע את שומרי הראש שלו שהוא לא צריך אותם למשך ארבעים ושמונה שעות. סטאס, ראש האבטחה המגונן-במיוחד שלו, השגיח על מיכאיל מאז שהיה ילד קטן. "כמובן שאני יכול לעשות זאת," הוא ענה בביטחון מולד. "וקצת חסכים יעשו לי טוב."

"תצטרך גם להשאיר מאחור את אוסף הטלפונים הניידים שלך," לוקה אמר.

מיכאיל התקשח באימה. "אבל למה?"

"אם תיגרר עם הטלפונים שלך, לא תפסיק לעשות עסקאות," לוקה ציין, מודע מאוד להיותו של חברו חולה עבודה. "לא בא לי לעמוד על איזו פסגה ולרעוד מקור בעוד אתה דן בשערי מניות. אני מכיר אותך."

"אם זה באמת מה שאתה רוצה, אני אשקול זאת," מיכאיל ויתר באי רצון, יודע שהוא מעדיף לגדוע את יד ימינו מאשר להתנתק, ולו זמנית, מאימפריית העסקים הענקית שלו. ובכל זאת, ואף על פי שלעתים רחוקות לקח חופשה מהעבודה, האפשרות לאתגר גופני – אפילו קטן – היתה מושכת מאוד עבורו.

דפיקה בדלת הקדימה את הופעתה של יפהפייה גבוהה בשנות העשרים לחייה, עם רעמה של שיער בלונדיני. היא הפנתה את עיניה הכחולות והעזות אל מעבידה ואמרה בהתנצלות, "הפגישה הבאה שלך מחכה, אדוני."

"תודה לך, לארה. אני אתקשר כשאהיה מוכן."

אפילו לוקה נעץ עיניים כשהעוזרת האישית עזבה את החדר, ירכיה מעכסות בפרובוקטיביות מתחת לחצאית העיפרון הצמודה.

"זאת נראית כאילו היא מיס עולם של השנה שעברה. האם אתה – ?"

מיכאיל היה משועשע ופיו הרחב והחושני התעקל בחיוך. "אף פעם לא במשרד."

"אבל היא מדהימה," לוקה ציין.

מיכאיל חייך. "האם השלטון של סוזי נשחק?"

לוקה הסמיק. "כמובן שלא. גבר יכול להסתכל בלי להתפתות."

מיכאיל התענג על העובדה שהוא עדיין יכול להסתכל על כל אישה ולהתפתות, מצב עניינים בריא הרבה יותר לדעתו מאשר זה של חברו, הוא חשב בקדרות, כי ברור שלוקה הרגיש עכשיו נאלץ לדכא את כל הנטיות הגבריות שלו בשם הערך הנעלה של נאמנות. האם חברו הוותיק כה בטוח שמצא אהבה נצחית? או שמא מוטלת על מיכאיל המשימה לברר אם אמנם לוקה היה עדיין להוט מספיק להקריב את הקורבן הנדרש כדי להפוך לבעל? האם המודעות של לוקה לקסמיה של לארה רמזה שהוא לא היה עוד כה מחויב לאשתו לעתיד? לנטוש את כל האחרים... לאהוב בחולי ובבריאות טובה? (חלק מנדרי הנישואים בטקס הנוצרי, המתרגמת).

לא בפעם הראשונה, כבש מיכאיל צמרמורת של דחייה, משוכנע שזה לא טבעי ולא גברי להבטיח הבטחות כאלו לאישה כלשהי, ואשר לאג'נדה של מה ששלי-שלך שבאה ביחד עם זה – הוא יעדיף להעלות באש את המיליארדים שלו מאשר לשים את עצמו בעמדה של פגיעות כספית.

קט נדרכה בחשש כשהגיע לאוזניה הרעש של רכב חלוקת הדואר הנוסע על כביש החצץ. אחותה, אמי, הגיעה הביתה מאוחר ובהפתעה בליל אמש והיא לא רצתה שפעמון הדלת יעיר אותה. היא הזדרזה להניח מידה את שמיכת הקווילט (שמיכת טלאים, המתרגמת) שתפרה, הניעה את אצבעותיה הנוקשות ומיהרה אל הדלת הקדמית. בטנה התכווצה מפחד במחשבה על מה שהדוור עשוי לחלק. זה היה פחד שלעולם לא עזב אותה עכשיו, פחד ששלט בכל שעות הערות שלה. אבל קט בכל זאת פתחה את הדלת עם מילה טובה וחיוך רחב על פיה הנדיב, וכשחתמה על קבלת המכתב, היא התגאתה בכך שידיה היו יציבות.

היא נסוגה לאט לתוך בית האבן הכפרי שירשה מאביה. הסביבה השלווה והנופים היפים של בירקסייד נראו לה כמו גן עדן אחרי הקיום חסר השורשים והביטחון שבו גדלה עם אמה, אודט. אודט, דוגמנית לשעבר, מעולם לא התיישבה בדעתה מספיק על מנת לחיות חיים רגילים, אפילו אחרי שילדה את ילדיה. אביה של קט התחתן עם אמה לפני שהתפרסמה, ואודט שהפכה מתוחכמת יותר ויותר מצאה שהגברים העשירים שפגשה בנסיעותיה היו הרבה יותר לטעמה מאשר רואה החשבון השקט שאתו התחתנה בגיל צעיר מדי. יותר מעשר שנים חלפו עד שאודט בחרה להתחתן בפעם השנייה. הנישואים האלו ייצרו שתי בנות תאומות, ספייר ואמרלד. מערכת היחסים הגדולה והאחרונה של אודט היתה עם שחקן פולו דרום אמריקאי, אביה של אחותה הצעירה ביותר של קט, טופז. כשקט היתה בת עשרים ושלוש, אמה העבירה לטיפולה את שלוש בנותיה הצעירות, וטענה שהתאומות במיוחד יצאו מכלל שליטה ונמצאו בסיכון. קט, שהמצוקה של אחיותיה נגעה ללבה, לקחה על עצמה אחריות בלעדית על גידול אחיותיה למחצה והקימה עבורן בית במחוז האגמים.

זיכרון בימים המאושרים הראשונים שבהם היו לה תקוות להתחלה חדשה בחיים השאיר עכשיו טעם מר בפיה. תחושת כישלון עמוקה הציפה אותה; היא היתה כה נחושה להעניק לבנות בית בטוח ואהבה שהיא עצמה מעולם לא ידעה כילדה. היא פתחה את המכתב וקראה אותו. עוד אחד שתתחוב במגירה ביחד עם קודמיו המפחידים לא פחות, היא חשבה באומללות. חברת הבנייה תעקל את הבית, בעוד שסוכנות הגבייה תשלח את הפקידים לקבל בחזרה את הכסף על ידי מכירת מטלטליה. היא היתה שקועה בחובות ברמה כזו שעמדה לאבד הכול, כולל את קורת הגג. לא משנה כמה שעות ביום היא עבדה והכינה שמיכות בעבודת טלאים, רק נס יוכל לחלץ אותה מהבוץ הכלכלי שהיתה שקועה בו.

היא לוותה סכום נכבד כדי להפוך את בית החווה הישן לעסק של לינה וארוחת בוקר. התוספת של חדרי אמבטיה והרחבת המטבח וחדר האוכל היתה הכרחית. זרימת האורחים היציבה בשנים הראשונות עודדה אותה להמשיך ולקוות והיא לקחה על עצמה בטיפשות עוד חובות, נחושה לעשות את המקסימום למען כל אחת ואחת מאחיותיה. אבל, בהדרגה, נחלשה זרימת האורחים והפכה לטפטוף בלבד, והיא הבינה מאוחר מדי שהשוק השתנה; אנשים רבים העדיפו מלון זול או פאב חמים על פני אכסניה ביתית. נוסף לכך, הבית היה ממוקם ליד כביש חד מסלולי והיה רחוק מדי מהציוויליזציה מכדי למשוך אורחים רבים. היא עדיין קיוותה להשיג לקוחות מזדמנים מבין המטיילים וההלכים בסביבה, אבל רוב המטיילים שפגשה חזרו הביתה בסוף היום או לנו באוהל בשטח. המיתון גרם לירידה מסיבית בהזמנות, שהפכו נדירות יותר ויותר.

בלונדינית גבוהה ויפה בחלוק ישן וסמרטוטי ירדה במדרגות והחניקה פיהוק. "הדוור עושה כל כך הרבה רעש," אמי התלוננה בעוקצנות. "אני מניחה שאת כבר ערה יובלות. תמיד קמת מוקדם."

קט התאפקה לא להעיר שמזה זמן רב לא היתה לה ברירה בעניין, היה עליה לשלוח שלוש אחיות לבית ספר בכל בוקר ולהאכיל את האורחים לשהיית לילה. היא שמחה שאמי נראתה כמי שנכונה יותר לדבר מכפי שהיתה בלילה הקודם, כשחזרה במונית והצהירה שהיא מותשת מדי בכדי לעשות משהו מלבד ללכת ישר למיטה. במשך הלילה, קט בערה מסקרנות חסרת אונים בגלל שעברו שישה חודשים מאז שאמי עברה לגור עם אמן, אודט, בלונדון, נחושה ללמוד להכיר את האישה שבקושי פגשה מאז שהיתה בת שתים עשרה. קט בחרה שלא להתערב. ועם זאת, היא דאגה לה מאוד, ידעה שאחותה תגלה לבסוף שהאדם החשוב ביותר בחייה של אודט היתה תמיד אודט ושלא היו בה החמימות והאהבה שכל ילד השתוקק למצוא אצל הוריו.

"את רוצה ארוחת בוקר?" קט שאלה ביובש.

"אני לא רעבה," אמי ענתה, והתיישבה ליד שולחן המטבח באנחה כבדה. "אבל לא אסרב לספל תה."

"התגעגעתי אליך," קט הודתה כשהפעילה את הקומקום.

אמי חייכה, שערה הבלונדיני הארוך התפזר סביב פניה המקסימות כשרכנה קדימה. "התגעגעתי אליך, אבל לא התגעגעתי אל העבודה המייאשת בספרייה או אל חיי החברה המשעממים כאן. אבל אני מצטערת שלא צלצלתי לעתים קרובות יותר."

"זה בסדר," עיני האזמרגד הירוקות של קט התנוצצו בחיבה, תלתליה הארוכים, החומים-אדומים, התחככו בלחייה בניגוד עז לעורה הבהיר כשנמתחה אל ארון מטבח כדי להוציא מתוכו שני ספלים. מבוגרת מאחותה ביותר מעשר שנים, קט היתה אישה גבוהה ורזה עם עור יפה, עיניים צלולות ופה רחב ומלא. "ניחשתי שאת עסוקה וקיוויתי שאת נהנית."

ללא אזהרה, אמי חשקה שפתיים ועשתה פרצוף. "החיים עם אודט היו סיוט," היא הודתה לפתע.

"אני מצטערת," קט העירה בעדינות כשמזגה את התה.

"ידעת שזה יהיה ככה, נכון?" אמי אמרה כשקיבלה את הספל. "למה, לכל הרוחות, לא הזהרת אותי?"

"חשבתי שעם הגיל אמא אולי הבשילה ולא רציתי להשפיע עליך לפני שתכירי אותה בעצמך," קט הסבירה בעצב. "אחרי הכול, היא היתה עשויה להתייחס אלייך לגמרי אחרת."

אמי השמיעה קול נחרה ושיתפה את קט בכמה אירועים שהבהירו עד כמה ראתה את אמה כאשה אנוכית, וקט השמיעה קולות של הבנה ונחמה.

"נו, חזרתי לתמיד הפעם," אחותה למחצה הבהירה לה. "ואני צריכה להזהיר אותך... אני בהיריון – "

"בהיריון?" קט השתנקה, מזועזעת מההודעה הבלתי צפויה. "בבקשה תגידי לי שאת מתבדחת."

"אני בהיריון," אמי חזרה, ונעצה את עיניה הכחולות-סגולות בפניה המזועזעות של אחותה. "אני מצטערת, אבל זה המצב ואין מה לעשות בעניין עכשיו –"

"האבא?" קט לחצה במתח.

פניה של אמי האפילו כאילו קט לחצה על מתג החשמל. "זה נגמר, ואני לא רוצה לדבר על זה."

קט נאבקה לבלוע את השאלות הרבות שעלו על דל שפתיה, פחדה להגיד משהו פוגע. למען האמת, היא תמיד היתה יותר אם מאשר אחות לאחיותיה, ואחרי ההודעה היא כבר תהתה בכאב היכן טעתה. "או-קיי, אני יכולה לקבל את זה בינתיים –"

"אבל אני עדיין רוצה את התינוק הזה," אמי הצהירה בהתרסה מסוימת.

קט התיישבה מולה, עדיין מסוחררת מהלם. "חשבת על השאלה איך תסתדרי?"

"כמובן שחשבתי. אני אחיה כאן אתך ואעזור לך לנהל את העסק," אמי אמרה לה בשקט.

"כרגע אין עסק שתוכלי לעזור לי בניהולו," קט הודתה במבוכה, וידעה שעליה להשמיע את האמת ככל שתוכל מכיוון שאמי ביססה את תכניותיה לעתיד על ההצלחה של בית ההארחה. "לא היה לי לקוח במשך יותר מחודש – "

"זו תקופת שנה לא טובה – העסק בוודאי יתאושש לקראת חג הפסחא," אמי אמרה בעליזות.

"אני מפקפקת בזה. חוץ מזה אני גם בחובות עד מעל לראש," קט הודתה באי רצון.

אחותה בחנה אותה בתדהמה. "ממתי?"

"יובלות. אני מתכוונת, בוודאי שמת לב לפני שעזבת שהעסקים לא בדיוק שגשגו," קט ענתה.

"כמובן, לווית הרבה כסף כדי לשפץ את הבית כשעברנו לחיות כאן," אמי נזכרה בפיזור נפש.

הלוואי שהיתה יכולה לספר לאחותה את כל האמת, אבל קט לא רצתה שהאישה הצעירה ממנה תרגיש אשמה. ברור שלאמי היו סיבות מספיקות לדאגה אחרי מערכת יחסים שכשלה ושהותירה אותה הרה. קט תהתה אם אנשים מסוימים נולדו חסרי מזל, כי אמי סבלה מכות קשות רבות במהלך חייה, אחת מהן היתה – האתגר לחיות בצל ההצלחה והפרסום של התאומה הזהה שלה, שהפכה לדוגמנית-על בינלאומית. גם ספי, כמובן, נתקלה במכשולים ותבוסות בחייה, אבל לא באותה מידה. יותר מזה, ספי, התאומה המבוגרת בשתי דקות, היתה עצמאית וקשוחה והיתה בה קרירות שלא היתה אצל אמי, הפגיעה יותר. אמי, שהיתה ממילא פגועה בגלל הגישה האדישה של אמה לגידול בנותיה, היתה מעורבת בתאונת דרכים בהיותה בת שתים עשרה ורגליה נפגעו קשה. להביא את אחותה לעמוד על הרגליים ולהוריד אותה מכיסא הגלגלים היה הצעד הראשון בהחלמתה, אבל לרוע המזל, לא התאפשרה החלמה מלאה. התאונה השאירה את אמי עם רגל אחת קצרה מהשנייה, צולעת ומצולקת, מציאות שהקשתה עליה לחיות לצד תאומתה, שהיתה עדיין מושלמת מבחינה גופנית. האומללות של אמי וההשוואות שנעשו על ידי אנשים חסרי רגישות גרמו לחיכוך בין שתי הנערות, ואפילו עכשיו, שנים מאוחר יותר, התאומות עדיין בקושי דיברו זו עם זו.

אבל, למרבה המזל, אמי כבר לא צלעה. בניסיון לעזור לאחותה הצעירה המדוכאת לבנות מחדש את ההערכה העצמית ואת העניין שלה בחיים, קט לקחה הלוואה אישית גדולה ושילמה על ניתוח ניסיוני של הארכת רגל, ניתוח שהיה זמין רק בחו"ל. הניתוח התגלה כהצלחה מדהימה, אבל החוב המסוים הזה תפח כשקט לא הצליחה לעמוד בתשלומים החודשיים. אבל היא לעולם לא תניח את הנטל של רגשי האשם על כתפיה הצרות של אחותה. אפילו בדיעבד, כשידעה איזה נטל כספי היה זה על משפחתה, קט היתה עושה זאת שוב ללא היסוס. אמי היתה זקוקה לעזרה – וקט היתה מוכנה להפוך שמים וארץ עבורה.

"יש לי רעיון," אמי אמרה לפתע. "את יכולה למכור את האדמה כדי לשלם חובות. אני מופתעת שלא חשבת על רעיון המכירה בעצמך."

אבל קט כבר מכרה את הקרקע שנתיים אחרי שהתיישבה באזור, במחשבה שסכום הגון של מזומנים היה חיוני עבורה בזמנו יותר מאשר ההשכרה של הקרקע שירשה עם הבית. גידולן של שלוש הבנות התגלה, לרוע המזל, כיקר הרבה יותר מכפי שקט חשבה תחילה, והיו כל מיני הוצאות לא צפויות לאורך השנים בעוד שאודט, שהיתה אמורה לשלם על הכלכלה של בנותיה, התחילה במהירות לדלג על תשלומים ובתוך זמן קצר הפסיקה לשלם לגמרי. כדי להוסיף לבעיותיה של קט במהלך השנים הללו, אחותה הצעירה ביותר, טופסי, שהיתה חכמה במיוחד, סבלה מבריונות קשה בבית הספר, וקט הצליחה לבסוף לפתור את הבעיה כששלחה אותה לפנימייה. למרבה המזל, טופסי, שהיתה עכשיו בשישית, זכתה במלגה מלאה, ואף על פי שקט ניצלה מהצורך להמשיך לשלם את תשלומי בית הספר הפרטי, היא נאלצה לשלם על השנה הראשונה וזה היה סכום גדול למדי.

"האדמה נמכרה לפני זמן רב," קט הודתה בעל כורחה, רוצה להיות ישרה לגבי העובדות ככל שתוכל. "ואני עלולה לאבד את הבית – "

"אלוהים אדירים, על מה בזבזת את הכסף שלך?" אמי שאלה בהבעת תוכחה מופתעת.

קט לא אמרה דבר. מלכתחילה לא היה הרבה כסף, וכשהיה, תמיד היתה איזו הוצאה לא צפויה. פעמון הדלת הקדמית צלצל, וקט קמה מכיסאה בלהיטות, משתוקקת להתחמק מהחקירה בלי לשקר. ברור שאמי רצתה לשמוע את כל הסיפור לפני שתתחייב לחזור לחיות עם אחותה. אבל עוד היה מוקדם להגיע להחלטה הזו, קט אמרה לעצמה בעידוד. אמי היתה בתחילת ההיריון, ומאה ואחד דברים יכולים לקרות ולשנות את העתיד, למשל החזרה של אבי ילדה.

רוג'ר פקהאם, השכן הקרוב ביותר של קט ואלמן בשנות הארבעים לחייו, בירך אותה בהנהון אופייני. "אני אביא לך בולי עץ להסקה מחר... לשים אותם במקום הרגיל?"

"או... כן. תודה רבה," קט אמרה באי נוחות לנוכח נדיבותו וחיבקה את עצמה כשהרוח הקרה חדרה את הסוודר שלה. "קר היום, רוג'ר."

"רוח צפונית," הוא אמר לה בכבדות, פניו קמוטות בקדרות שהיתה בת הלוויה התמידית שלו. "עד הערב כבר יירד שלג כבד. אני מקווה שיש לך אספקה מספיקה של מזון."

"אני מקווה שאתה טועה... באשר לשלג," קט אמרה, ורעדה שוב. "תן לי לשלם לך על העץ. לא נעים לי לקבל אותו כמתנה."

"כסף לא אמור להחליף ידיים בין שכנים," האיכר אמר לה, רמז לעלבון בקולו. "אישה כמוך שגרה כאן לבדה... אני שמח לעזור כשאני יכול."

קט הודתה לו וחזרה פנימה. היא הציצה בבבואתה במראה של המבואה וראתה אישה מוטרדת, בגיל העמידה, שתצטרך בקרוב לחשוב על אפשרות לספר את שערה הארוך. אבל מה היא תעשה אתו אז? הוא היה מתולתל ופראי מדי לתספורת קצרה ומסודרת. האם היא דמיינה את מבט הערצה בעיניו של רוג'ר? מה שלא יהיה, זה הביך אותה. היא היתה בת שלושים וחמש, ולעתים קרובות חשבה שנולדה בתולה זקנה. עבר הרבה מאוד זמן מאז שגבר הסתכל עליה בעניין: לא היו בסביבה גברים רבים מקבוצת הגיל המתאימה, ובכל מקרה היא יצאה מהבית רק כדי לקנות מזון או למסור את שמיכות הטלאים לחנות המתנות שרכשה אותן ממנה.

אם תהיה כנה עם עצמה, חייה הפרטיים נפסקו ברגע שלקחה על עצמה לגדל את אחיותיה. החבר הרציני היחיד שהיה לה עזב אותה כשקיבלה את המחויבות הזו על עצמה, ומרגע שמצאה את עצמה מתמודדת עם האתגר היומיומי של גידול שתי בנות עשרה בעייתיות פלוס אחות גאונה בבית ספר יסודי, היא ממש לא התגעגעה אליו במיוחד. לא, הצד הזה של החיים גווע מזמן בשביל קט, מבלי שהתחילה אותו באמת. זו נראתה לה כמו אמת עצובה שאמי כבר היתה מנוסה יותר ממנה, והיא הרגישה מוגבלת ביכולתה ללחוץ על אחותה באשר לפרטים על אבי הילד שבבירור אמי לא רצתה לחלוק. קט ידעה מעט מאוד על גברים, ועוד פחות מזה על יחסים אינטימיים.

כשנכנסה בחזרה למטבח, אמי הניחה מידה את הטלפון הנייד שלה. "אני יכולה לשאול את המכונית? בת' הזמינה אותי אליה," היא הסבירה, והתייחסה לחברה שלה מבית הספר שעדיין התגוררה בכפר.

קט, שניחשה שאמי היתה להוטה להתוודות על הבעיות שלה באוזני חברה בגילה, חנקה דקירה של טינה. "בסדר, אבל רוג'ר אומר שיירד שלג כבד הערב, אז את צריכה לשים לב למזג האוויר."

"אם הוא יורע, אני אשאר עם בת'," אמי אמרה בעליזות, והתרוממה מכיסאה. "אני הולכת להתלבש." בפתח הדלת היא היססה והסתובבה לאחור, מבט התנצלות עצוב בעיניה. "תודה שלא היית שיפוטית באשר לתינוק."

קט חיבקה את אחותה בעידוד ואז הכריחה את עצמה לשחרר אותה. "אבל אני רוצה שתחשבי היטב על העתיד שלך. הורות יחידנית לא מתאימה לכולם."

"אני כבר לא ילדה," אמי התגוננה. "אני יודעת מה אני עושה."

הדחייה החדה של עצתה העליבה, אבל קט נאלצה להסתפק בכך, כי נראה שזו תהיה כל התשובה שתקבל לניסיונה לגרום לאמי לבחון היטב את עתידה לטווח ארוך. היא דיכאה אנחה, כי אחרי אחת עשרה שנה של הורות יחידנית, היא ידעה בדיוק כמה קשה להתמודד לבד, בלי תמיכה, במצב של משבר. ואם היא תאבד את הבית, איפה הם יחיו? איך היא תוכל לייצר הכנסות? באזור הכפרי היו מעט מאוד פתרונות דיור ועוד פחות מזה משרות זמינות.

היא כבשה בכוח את המחשבות השליליות ואת הפניקה, וצפתה בשלג שהתחיל לרדת אחר הצהריים בפתיתים גדולים ורכים. כשהעולם עטה צעיף של לובן קפוא, הכול נראה כל כך נקי ויפה, אבל היא ידעה כמה בוגדני יכול היה מזג האוויר להיות בשביל החקלאים המקומיים והחיות שגידלו וכל אדם אחר שהופתע מהמתרחש, משום שהתחזיות ארוכות הטווח של מזג האוויר לא הזכירו כלל אפשרות של שלג.

אמי צלצלה להגיד שהיא נשארת לישון אצל בת'. קט ערמה בולי עץ ליד התנור בסלון בעוד השלג יורד מהר וסמיך יותר, מסתחרר בעננים שטשטשו את נוף הגבעות ונסחפו כערימות קטנות כנגד חומת הגן. תינוק, קט חשבה כשעבדה על שמיכת הקווילט העכשווית, תינוק במשפחה. היא השלימה מזמן עם העובדה שלעולם לא יהיה לה תינוק משלה וחייכה למחשבה על אחיין או אחיינית קטנה, מדכאת את הדאגה באשר להישרדות הכלכלית שלהם, ואז ונזכרה באמירה של סבתה מצד אביה, "נפלאות דרכי האל."

פעמון הדלת צלצל בשמונה והיא קפצה בהפתעה כשנוספו אליו עוד שלוש דפיקות חזקות ולא הכרחיות על הדלת הקדמית. קט מיהרה אל המבואה, והתאורה החיצונית שרטטה שלוש דמויות גדולות שעמדו על המרפסת החיצונית הקטנה. אורחים פוטנציאליים, היא קיוותה, כאלה הזקוקים למחסה ממזג האוויר. היא פתחה את הדלת וראתה שני גברים תומכים בגבר שלישי ונמוך מהם, שקפץ על רגל אחת.

"זה בית הארחה, נכון?" הגבר הגבוה והרזה משמאל שאל במבטא אנגלי מיוחס, בעוד שהגבר הגדול מאוד ושחור השיער מימין פשוט הקרין קוצר רוח.

"את יכולה לאכסן אותנו הלילה?" הוא אמר בפשטות. "החבר שלי נפגע ברגלו."

"אוי-לי..." קט אמרה באהדה, וזזה הצידה. "היכנסו. אתם בוודאי קפואים עד העצם. אף אחד לא מתארח כאן כרגע, אבל יש לי שלושה חדרים פלוס אמבטיות להציע."

"את תזכי לגמול נאה אם תטפלי בנו היטב," הבחור הגדול נהם, המבטא הזר והכבד שלו לא מוכר לה.

"אני מטפלת היטב בכל האורחים שלי," קט אמרה לו ללא היסוס, והתנגשה בעיניים שחורות שהוקפו בריסים שחורים וארוכים. הוא היה גבוה במיוחד ובנוי לתלפיות; היא הצטרכה להטות את ראשה לאחור כדי להסתכל עליו, משהו שלא הורגלה לעשות, מאחר שהיתה בעצמה מעל לגובה הממוצע, בגובה מטר שבעים ושמונה סנטימטרים. הוא היה גם, היא קלטה לפתע, די עוצר נשימה בהופעתו עם עצמות לחיים מרשימות, גבות מוגדרות היטב ולסת חזקה – זכר אלפא במלוא מובן המילה.

הוא הסתכל עליה במבט מרוכז. "אני מיכאיל קוזנירוביץ' וזה חברי, לוקה וולקוב, ואחיה של ארוסתו, פיטר גרגורי."

מיכאיל מעולם לא הוקסם כל כך מאישה ממבט ראשון. תלתלים מסולסלים בצבע חום אדמדם הקיפו את פניה הקטנות בניגוד נפלא לעור הבדולח החיוור והמושלם שלה עם מעט נמשים על אפה הקטן ועיניים קורנות ועמוקות כאזמרגדים. פיה היה מלא וורוד וחושני במיוחד, ועורר בראשו תמונות של מה שהיא עשויה לעשות עם שפתיה. היא חש את המתח הגובר בחלציו, וגופו הגדול התקשח בהתגוננות כי הוא תמיד שלט ביצר המיני שלו, וכל דבר פחות משליטה מלאה היה חולשה מבחינתו.

"קתרין מרשל... אבל כולם קוראים לי קט," היא מלמלה, והרגישה קצרת נשימה בצורה מדהימה כשהתחילה להסתובב על רגליים שהיו לפתע כבדות ומגושמות. "תכניסו את החבר שלכם לסלון. הוא יוכל לשכב על הספה. אם הוא צריך טיפול רפואי, אני לא יודעת מה נעשה, כי הכביש כנראה בלתי עביר –"

"זה רק קרסול נקוע," הגבר שנקרא לוקה מיהר לומר, המבטא שלו זהה לשל הגבר הגבוה ממנו. "אני פשוט צריך להרים את הרגל."

מיכאיל הסתכל עליה חוצה את החדר, מבטו החליק בהערצה על פני שדיים קטנים וזקופים שהודגשו על ידי סוודר שחור, מותנים צרים ורגליים ארוכות מאוד וסקסיות לבושות בסקיני ג'ינס. חוץ מנעלי הבית הצמריריות והוורודות שנעלה, היא היתה יפהפייה, מדהימה לגמרי, הוא חשב, המום ומבולבל מרמת ההערכה שלו.

"איזו פצצה..." פיטר גרגורי העיר, ומיד הוסיף הערה גסה על מה שהיה רוצה לעשות לה, הערה שהיתה גורמת למארחת שלהם להשליך אותו החוצה לו היתה נאלצת לשמוע אותו. מיכאיל חרק שיניים בתסכול. בינתיים, הצטרפותו הבלתי צפויה של פיטר לסוף השבוע הקטסטרופלי שלהם היתה הדבר המעצבן ביותר שמיכאיל נאלץ לשאת. השינוי הפתאומי במזג האוויר, הנפילה של לוקה, הטמפרטורות המקפיאות, העדר הטלפונים הניידים וחוסר היכולת שלהם להתקשר לקבל עזרה – כל אלה מילאו תפקיד בהרס תכניותיהם, אבל מיכאיל טיפל במכשולים בשלווה. בניגוד לכך, הצורך לסבול את גסות הרוח של פיטר גרגורי הרתיח את מיכאיל, שלא היה לו כל ניסיון עם הצורך הזה להשלים גם עם מי ומה שלא חיבב.

שני הגברים הורידו את השלישי לספה שעליה צנח באנקת הקלה. קט התחשבה בלוקה וסיפקה לו שרפרף נמוך שעליו הניח את רגלו, בעוד הגבר הגבוה יצא בחזרה למרפסת להכניס את תרמילי הגב שלהם. הוא חזר עם ערכת עזרה ראשונה קטנה ורכן להסיר את מגפו של חברו, תהליך שהתלוו אליו כמה גניחות חנוקות מצד הפצוע. הם שוחחו בשפה זרה שהיא לא זיהתה. בלי שנתבקשה, קט הציעה את ערכת העזרה הראשונה שלה שהיתה לה במלאי, והוא עשה שימוש יעיל בתחבושת. ואז קט הביאה את מקל ההליכה של אביה והניחה אותו לידם לפני שהבחינה שלוקה רעד, והיא הסירה שמיכת צמר מכיסא סמוך והגישה אותה לגבר שטיפל בו.

"האם יש לך משככי כאבים?" הגבר הענק, מיכאיל, שאל, והציץ לעברה כך שלא יכלה שלא להבחין שהיו לו הריסים הארוכים והסמיכים ביותר שאי פעם ראתה אצל גבר. עיניים שחורות כשחור הלילה וריסים שדמו לפרוות צובל, היא חשבה, והבהילה את עצמה עם הפלגת הדמיון הפתאומית.

בלחיים סמוקות, היא הביאה את משככי הכאבים עם כוס מים, והבחינה שהגבר הצעיר יותר, עם המבטא הסנובי, עדיין לא עשה דבר על מנת לעזור. בשלב מסוים הוא גם התלונן מרות על כך שהשניים האחרים הפסיקו לדבר אנגלית.

"מוטב שאראה לכם את חדריכם עכשיו. יש לי אחד בקומת הקרקע שיתאים לך," היא הודיעה ללוקה בחיוך מרגיע, כי היה ברור שסבל מאי נוחות לא מבוטלת.

"אני צריך לצאת מהבגדים המטונפים האלו," פיטר גרגורי הודיע והסתער אל הקומה השנייה, לפני קט. "אני רוצה מקלחת."

"תן למים לפחות חצי שעה להתחמם," היא ייעצה.

"איך לך אספקה מתמדת של מים חמים?" הוא התלונן מרות. "איזה מין בית הארחה זה?"

"לא ציפיתי לאורחים," קט אמרה בנועם, והובילה אותו אל החדר הפנוי הראשון כדי להיפטר ממנו. היא התמודדה עם לקוחות קשים במהלך השנים ולמדה לאטום את עצמה ולהניח לתלונות שלהם לעבור לה מעל הראש. יש אנשים שאי אפשר לרצות אותם.

"תתעלמי ממנו," מיכאיל קוזנירוביץ' אמר. "זה מה שאני עושה..."

התדר העמוק של קולו סימר את שערה ועשה אותה עצבנית. היא פתחה את דלת החדר הבא, להוטה לחזור לקומת הקרקע.