הצעת נישואים פזיזה

"הרבה תועלת זה הביא לי!" סברינה קנדריקס הביטה בעצמה בזלזול, בחליפת הבורגונדי המחויטת שלה, עליה היא בזבזה כמה מאות לירות שטרלינג שלא יכלה להרשות לעצמה, וידעה שתצטרך לאבד כל בגד אחר שיש לה, לפני שתשוב אי-פעם ללבוש אותה שנית. למרבה הצער, ההופעה שהיא דפקה לא ממש עבדה על ריצ'רד ווידי – מנהל הבנק הנפוח, עם הפה המסריח נורא, אתו היא נפגשה לפני פחות משעה. מבחינתה של סברינה, האיש היה סתם רכיכה, חסר כל עמוד שדרה.

"את לא מהווה סיכון בטוח, מיס קנדריקס," הוא קונן. לא סיכון בטוח? היא מנהלת את חברת הנסיעות מזרח-מערב כבר חמש עשרה שנים, אז על מה הוא מדבר בכלל? מה הוא רוצה – אחריות של מאה אחוז? ניהול עסקים כרוך תמיד בלקיחת סיכונים, לא? מזל שהיא לא מגדלת חתול, כי במצב הרוח הנוכחי שלה, היא היתה בועטת בו.

אז היא רק דשדשה למטבח, בגרביים, והציצה בתקווה אל תוך המקרר, למרות שידעה מראש כמה הוא ריק. ריק מפני שלא היה לה זמן ללכת לקניות, ומפני שאוכל תפס אצלה מקום נמוך בסולם העדיפויות, כשכל מעייניה היו נתונים להשגת סכום נכבד להשקעה בהבאת העסק הקטן שלה אל המאה העשרים ואחת. די היה במחשבה על המאמץ הממתין לה כדי להדיר שינה מעיניה עד לשעות הקטנות של הלילה. היא לא עמדה להניח לעסק, אותו היא הקימה במאמץ כה רב, להיבלע על ידי חברות הענק שהשתלטו לאחרונה על כל שוק הנסיעות.

בהיזכרה כעת בפגישה שסיימה לא מכבר, היא תהתה אם נראתה אופטימית מדי, או סתם נואשת. היא עשתה פרצוף למול המדפים הריקים, טרקה את דלת המקרר וניגשה לכיור, למזוג לעצמה כוס מים. היא חשבה שהציגה את תכניתה בצורה טובה מאוד, אבל אולי החיוך שלה היה קצת מאולץ מדי? אולי שערה האסוף אחורה נראה קצת חמור סבר? אולי הגוון של השפתון האדום שלה נראה קצת מאיים? ואולי לריצ'רד ווידי סתם יש בעיה עם נשים קרייריסטיות, כמו שאמא שלה היתה קוראת לכל אישה שלא מבלה את ימיה בבית, כשהיא מסתובבת חגורה בסינר, עם מטלית אבק בידה.

המחשבה על אמהּ גרמה לסברינה לעווית של כאב בטן והזכירה לה ששום פירור של מזון לא נכנס לפיה מאז שש וחצי בערב שעבר. כבר היה אחרי אחת-עשרה וחצי בבוקר, והיא החלה להרגיש טיפת בחילה. אולי הגיע הזמן להחליף את הבנק שלה? היא יכולה לעשות את זה? בדבר אחד היא היתה בטוחה: שום מנהל בנק חמוץ פנים, מתנשא ושונא נשים לא יעצור אותה ולא ימנע אותה מלהפוך את חברת הנסיעות מזרח-מערב להצלחה הצרופה שהיא יודעת שביכולתה להיות. היא תמכור כל זוג נעלים שיש ברשותה ותלך יחפה, לפני שתיתן לזה לקרות.

"אל תלך, דוד חוויאר! בבקשה, תישאר!" הילדה הדקיקה, בת האחת-עשרה, עם העיניים החומות והצמה השחורה, נצמדה אל דודהּ גבה הקומה ורחב הכתפיים, ואחיזתה העיקשת היתה חזקה להפליא בהתחשב בממדי גופה. התחינה שבקולה והצער שבהבעת פניה שברו את לבו של חוויאר. מעל ראשה של הילדה, עיניו, השחורות אף הן, חיפשו את עיני אביה, ובפניו של מייקל קאלדר, שניבטו אליו בחזרה, לא היה פחות כאב.

"די, אנג'לינה, די, מלאך שלי," לחש חוויאר כשפיו מול שערה של אחייניתו. "בסך הכל הלכתי להתקשר כדי לבטל את הפגישה שהיתה צריכה להיות לי. אני אשאר איתך כמה זמן שתרצי, אם זה בסדר מבחינתו של אבא שלך."

הנהונו האילם של מייקל היה קצר, אך מלא הקלה. גם האב וגם בתו עמדו לפני מצב שהיה עשוי לפרק לגמרי את משפחתם הקטנה, וחוויאר היה שותף כפול לחששותיהם, מפני שאמה של אנג'לינה היתה אחותו האהובה דורותיאה, שהלכה לעולמה שמונה שנים לפני כן, כשאנג'לינה היתה רק בת שלוש. ועכשיו הילדה מצאה את עצמה מול האפשרות שגם אביה עומד למות. איזו אכזריות גורל? רק אתמול אובחן מייקל קאלדר כחולה בסרטן אלים במיוחד, והפרוגנוזה שלו לא היתה טובה במיוחד. למחרת הוא היה אמור להיכנס לבית החולים, לטיפול ניסיוני, ורק אלוהים ידע כמה זמן בדיוק יהיה עליו להישאר שם... אולי הוא לא יזכה לצאת מבית החולים לעולם. חוויאר הדף מעליו את המחשבה הזאת וריכז את מעייניו בילדה הבוכה בזרועותיו. חיבוקו התהדק סביבה. מייקל לא צריך לשאת את המעמסה הזאת לבד. חוויאר נשבע לעצמו שיעשה כל מה שביכולתו כדי להקל את סבלם. הוא ינסה להכניס קצת יציבות לחייה של אנג'לינה, כשכל העולם סביבה נראה כמו חולות טובעניים, ויוסיף להיות חבר טוב ותומך לאביה. אבל ראשית, היה עליו למצוא דרך להישאר בבריטניה באופן קבוע, מפני שכאזרח ארגנטינאי, הוא יאלץ לקבל אשרת שהייה.

"אני אורה לרוזי לסדר לך את המיטה." מכיוון שלא היה מסוגל לשאת עוד את מראה מצוקתה של בתו, מייקל פנה לחפש את הנני הוולשית הידידותית שלהם, כשהוא מודה בלבו על ההפוגה שניתנת לו.

"בואי נלך למצוא לנו איזה די-וי-די לראות ביחד, טוב?" בהחזיקו את אחייניתו מרוחקת מעט ממנו, כדי שיוכל לשלוח אליה חיוך, חוויאר מחה את דמעותיה ואז לקח את ידה והובילה בעדינות אל חדר האורחים המהודר של משפחתה.

הוא התעורר לקולו של הגשם היורד. הגשם הקיש בעוז על חלון חדר השינה שלו, כמו מאה ילדים קטנים שיורים אבני חצץ בעזרת הרוגטקות שלהם. אבל לא מראה השמים האפורים ולא הגשם הם שהכבידו על לבו של חוויאר. אנג'לינה בכתה עד שהצליחה להירדם. בגיל אחת-עשרה, היא כבר ידעה מה זה אומר לאבד הורה. דודה נשאר לצדה עמוק אל תוך הלילה, כשהוא רק מקשיב לקול נשימתה, מתפלל בכל מאודו שאלוהים ישלח לה חלומות שלווים – חלומות שאינם רדופים בדימויים קודרים ומפחידים, של אבל ושל שכול. הוא השאיר את מייקל בחדר האורחים, כשבידו כוס של וויסקי משובח – מרוב שהיה הרוס, אפילו לא עלה בדעתו להגיד לגיסו שמוטב אולי שלא ישתה במצבו הנוכחי. הם לא יכלו להמשיך כך לאורך זמן. משהו עמד להישבר, אם הם לא יזדרזו ולא ימצאו פתרון...

מצחו השזוף והחלק נחרש קמטים של דאגה. חוויאר קם במהירות מהמיטה ומיהר אל חדר האמבטיה. אחרי שיתקלח ויתלבש, הוא חשב לשתות ספל מהקפה המשובח שרוזי הכינה, ואז ילך להעיר את מייקל עם ספל קפה. לאיש חיכה הנגאובר רציני, ללא ספק, אבל במצבו, הרי מגיע לו להתפרק מדי פעם, לא? איך הוא היה מרגיש אילו ניצב בפני גורל כל כך עגום? בהזעיפו שוב את פניו, לנוכח הבעיות המשפחתיות ההולכות ונערמות על כתפיו, חוויאר פתח את ברז המים החמים, ואז מיהר להתפשט מבגדיו.

"אוקי, אז הוא דחה את הבקשה שלך. זה לא סוף העולם, בכל זאת."

רק אחותה יכולה להשחיל אמירה כל כך אגבית לתוך אווירת כל הדאגה והאכזבה הזאת, חשבה סברינה בכעס בעת שכרעה על ברכיה לשחק קוּקוּ עם התינוקת. לפעמים היא שאלה את עצמה אם האימהות הכהתה את חושיה של אלי וגרמה לה לשכוח איך העולם מתנהל באמת שם בחוץ. למרות שבעבר היתה בעצמה אשת קריירה, עכשיו, בהיותה אם לשלושה ילדים מתחת לגיל חמש, נראה היה שאלי בוחרת לעטוף כל בעיה שהיא בענן וורדרד וצמרירי, ואילו בעלה האוהב, פיל, לא עשה דבר כדי לנפץ את אשליותיה.

"אולי לא בעינייך." סברינה דגדגה את התינוקת, טלולה, מתחת לסנטרה, ואז שלחה את ידה אל מגבון, כדי לנקות את הרוק של טלולה מעל אצבעותיה. "אבל מדובר פה במקור הפרנסה שלי. אם לא אקבל את הכסף להשקעה הדרושה, לא אצליח לעדכן ולשדרג את העסק, ואז זאת תהיה רק שאלה של זמן עד שניאלץ לסגור אותו. ומה יהיה על ג'יל ורובי? הם יישארו מובטלים. יופי של תמורה זאת תהיה לכל השנים שהם השקיעו!"

אלי הפסיקה את האיסוף התמידי של דברים ששני ילדיה הגדולים יותר פיזרו, כדי לנוד בראשה אל סברינה.

"אני עצמי לא מצליחה להבין על מה את נלחמת כל כך. זה עולם קשוח שם בחוץ, סברינה, לא הספיקו לך חמש-עשרה שנים של מאמץ בלתי פוסק? את היום, בת כמה, בת שלושים ושבע? עוד מעט תהיי מבוגרת מדי בשביל ללדת ילדים, ואז מה? הרבה נחמה תהיה לך מהעסק שלך, כשלא יהיה לך לאן ללכת בסופו של יום, רק לדירה ריקה וצוננת."

"את מתחילה להישמע כמו אמא." בהרימה את טלולה, סברינה חיככה את אפה באהבה בעורפה, מאחורי אוזנה, וריח אבקת הטלק והתינוקת בת ששת החודשים גרמו ללבה להיצבט בצורה לא צפויה.

"היא רק רוצה שתהיי מאושרת."

"אני מאושרת, למען השם! למה שתיכן לא מסוגלות לראות שאני עושה מה שאני רוצה לעשות? אני לא דומה לכן. אני לא טיפוס אימהי."

"באמת?" בחיוך רחב, אלי צפתה במראה של אחותה הבוגרת והיפה, המחבקת את טלולה התינוקת אל גופה התמיר והגמיש, כאילו נולדה לטפל בילדים.

"איך שלא יהיה," השיבה סברינה בעקשנות, "אין לי את הירכיים המתאימות בשביל זה."

"מה את אומרת? אני ראיתי את המבטים שגברים נועצים בך כשאת הולכת ברחוב, ותאמיני לי, יש לך את כל הבליטות והשקעים הנחוצים. מה שאני לא מצליחה להבין זה איך לא היה לך אף דייט במשך השנה האחרונה, אם לא יותר מכך. מה, כל הגברים שנתקלים בך הם עיוורים, או משותקים מהמותניים ומטה?"

"אין לי זמן לצאת לדייטים. העסק שלי גוזל ממני כל דקה של היום, פחות או יותר."

"טוב, זאת עדות עגומה על החיים שלך." כשהיא מנופפת באצבעה, אלי אספה מהרצפה שלל צעצועי ילדים רכים, ושמטה אותם לתוך הלול של הילדים. "תשכחי קצת מהעסק. תשיגי לעצמך איזה דייט וצאי קצת לבלות. זוהי התשובה שלי לבעיה הנוכחית שלך."

"מה, זאת באמת השעה כבר?" סברינה העוותה את פניה בהביטה אל שעון היד שלה ומיהרה לקום על רגליה, לדחוף את התינוקת לידי אמה, לעצור כדי לנשק כל אחד משני הזאטוטים היושבים מול הטלוויזיה ולפנות לכיוון דלת היציאה. "אני אתקשר אליך מאוחר יותר. מצטערת שאני צריכה לברוח כך, אבל אני חייבת למהר בחזרה ולהחליף את ג'יל כדי שהיא תוכל לצאת להפסקת הצהרים שלה. היא עובדת כבר משמונה בבוקר, בלי שתהיה לה הזדמנות לקחת משהו לפה."

"טוב, אני נותנת לך את העצה שלי, בין אם את רוצה אותה ובין אם לאו!" קראה אלי אחריה בעת שהיא הזדרזה לגשת לכיוון מכוניתה הקומפקטית האפורה, שחנתה בכניסה לחניית הבית. "תמצאי לעצמך כבר דייט, ומהר!"

כשעצתה של אחותה, טובת הכוונות, מהדהדות עדיין באוזניה, סברינה הכניסה את המכונית להילוך אחורי, יצאה מהחניה אל השדרה הרחבה ופנתה לכיוון מרכז העיר. "שאני אמצא לי דייט," היא רטנה לעצמה בכעס, תוך משחק בכפתורי הרדיו. "כאילו שאין לי מספיק דאגות בחיים, שאני צריכה עוד להכניס איזה גבר לסיפור!"

כשהיא נאבקת במטריה שלה, בנוסף לשקית הכריכים, שהיו ספוגים כבר מים, ולתיק הכתף שלה, סברינה לא הבחינה בגבר שניצב לפני חזית המשרד של חברת הנסיעות מזרח-מערב והציץ דרך חלון הראווה, עד שכמעט נתקלה בו. בזמן שיד חזקה נשלחה לייצב אותה, היא מצאה את עצמה לפתע אפופה ניחוח גברי של מי קולון יקרים וחמימות מפתיעה, שהצליחה לעבור אליה מגופו במגע החטוף אך המוצק שהיה ביניהם.

"אני מצטערת. לא ראיתי אותך שם. בדרך כלל אני משתדלת לא לקצור אנשים עם המטריה שלי." אחרי שהיא קיפלה אותה, העבירה את שקית הכריכים הלחים לתוך התיק התלוי על כתפה והברישה מעיניה את שערה החום, סברינה הקדישה לגבר שלפניה את מלוא תשומת לבה. משהו בתוכה קפץ והתהפך במין סלטה משונה כשהיא עשתה את זה. הוא נראה מדהים. זה היה שם התואר היחיד שעלה בדעתה. גבוה ובעל מראה לטיני, עם שיער שחור כפחם ועיניים תואמות. עיניים שהיו כל כך כהות, שהבהיקו לעברה כמו שתי אבני בזלת מלוטשות בצורה מושלמת. כשהוא לא השיב, היא הרגישה מטופשת לפתע – מטופשת ולא מוכנה... אבל לא מוכנה לקראת מה בדיוק? כדי לכסות על מבוכתה, היא הוסיפה בשטף, "אם אתה מחפש מקום חמים בעונת השנה הנוכחית, טנריף היא תמיד יעד מומלץ. אני יכולה לקשר אותך לכמה מלונות משפחתיים קטנים ונפלאים, או, אם אתה מעדיף משהו קצת יותר יוקרתי, אני יכולה להמליץ לך באופן אישי על כמה מקומות מדהימים."

כשעדיין לא השיב לה, סברינה חוותה כמה רגעים של פניקה גמורה. אולי הוא בכלל לא מדבר אנגלית? אולי הוא מביט בה ושואל את עצמו מה האישה המטורפת הזאת, עם השיער הרטוב והכריכים ספוגי המים, מקשקשת לה בכלל?

"נו, טוב." מתוך מחשבה שאולי מוטב לה למהר ולסגת, לפני שבאמת תעשה מעצמה אידיוטית גמורה, היא משכה בכתפיה ברוח טובה, שלחה לו את אחד מחיוכיה המאירים ביותר והדפה את דלת המשרד כדי להיכנס.

"חכי."

משונה איך מילה אחת שנהגתה ברכות כזאת יכולה לבטא ציווי בצורה כל כך ברורה. "סליחה?"

"הייתי שמח מאוד להיכנס פנימה כדי לדון איתך בנוגע לחופשה."

"ובכן, יפה מאוד. האם תואיל לבוא בעקבותיי ולצאת מהגשם הזה?"

ג'יל כבר היתה לבושה במעילה ומטרייתה היתה מוכנה בהישג יד מאחורי שולחנה. מבטה הנלהב של הבלונדינית ממש נדלק למראה הגבר המהמם שנכנס אל המשרד בעקבות הבוסית שלה. "הי, הכל היה פה שקט מאוד מאז שיצאת. שלחתי את רוב לאכול ארוחת צהרים לפני חמש-עשרה דקות – זה בסדר?"

"בטח, ג'יל. לכי גם את לאכול משהו עכשיו. אני אסתדר פה לבד."

"אוקי. תתנהגי יפה בהיעדרי." ובקריצה קונספירטיבית מיהרה הבלונדינית לחלוף על פני שניהם, ופעמון הדלת צילצל אחרי לכתה.

"שב בבקשה. אני רק אפטר מהמעיל שלי." תוך הערכה אילמת של החמימות האופפת אותה אחרי הצינה שהיתה בחוץ, סברינה שבה וחייכה אל האיש, לפני שמיהרה אל המשרד הפנימי. חוויאר עמד והמתין, חושיו העסקיים נכנסו מיד לפעולה בעת שהוא בחן את המשרד הקטן, הנקי והמסודר, עם שלושת שולחנות הכתיבה המיושנים שניצבו זה לצד זה, עם מחשב, ישן באותה מידה, מוצב על כל אחד מהם. מהי המילה שמתארת משהו מיושן ולא חדיש? "ענתיקה", הוא חשב לעצמו. כן, ענתיקה. הוא חייך אל האישה שנתקלה בו עם המטריה שלה, והבחין שעיניה היו כחולות להדהים וישרות למראה... כאילו החיים כמעט לא הותירו בהן שום סימן.

"את צריכה לאכול את ארוחת הצהרים שלך תוך כדי השיחה שלנו," הוא הורה לה, והיושר המוחלט של עיניה בהק מולו בהפתעה.

סברינה התקשתה ממש להאמין שהאיש הזר מסוגל להפגין התחשבות כזאת. חמימות קלה החלה להתפשט בתוכה. "אני אכין קפה," היא השיבה. "אפשר להציע לך ספל?"

"שחור – בלי סוכר. תודה." חוויאר הושיב את גופו המגודל בכיסא המרופד שהיה הכי קרוב למשרד הפנימי. הוא הביט בה בדממה מבעד לדלת הפתוחה, שם לב לתנועותיה הבהולות. הוא ראה איך היא מסירה את מעילה, תולה אותו על מתלה המעילים העומד, וטופחת בידיה על שערה החום-זהוב, שהיה קשור בקוקו לא כל כך ישר. הוא שם לב למבנה הגוף המאוד נאה שלה, מתחת לחליפה הכחולה והפשוטה שלה, ולכותונת הלבנה שלבשה. אפילו ממרחק של כמה צעדים ממנה, ניחוח הפרחים הקל של הבושם שלה הצליח לחדור את כל חומות ההגנה שלו ולהשרות עליו אווירה נינוחה. מדהים, בהתחשב בכך שמוחו ולבו היו שרויים בסערה עזה כל כך בגלל אנג'לינה ואביה. מייקל עמד על כך שהילדה תלך היום לבית הספר, ובשעה שלוש וחצי, רוזי תאסוף אותה ותיקח אותה לבית של חברה, לארוחת הערב. "תדאג להשאיר הכל כמה שיותר נורמלי," הורה לו מייקל. חוויאר תכנן להיות בבית כדי לקבל את פניה בשובה מבית החברה שלה – כשבשלב ההוא כבר בוודאי יהיו לו תוצאות הטיפול של גיסו, נכון?

"בבקשה." בהבחינה בקרקוש העדין של הספל על התחתית, סברינה הניחה לפניו בזהירות את הקפה. היא הבחינה בעובדה שאין שום טבעות על אצבעותיו ושידיו מעודנות ושחומות מאוד. והמבטא הזה שלו – היא לא יכלה למקם אותו בדיוק. דרום אמריקה אולי, אבל איזו מדינה?

בהחליקה למקומה שמאחורי השולחן, היא משכה אליה את הקפה שלה. מתוך מודעות עצמית מעיקה, היא קילפה את הכריכים שלה. היא גלגלה לכדור קטן את הניילון הנצמד וזרקה אותו לפח אשפה סמוך.

"אני מקווה שזה לא מפריע לך," היא שבה ובדקה לפני שלקחה לעצמה נגיסה קטנה כיאה לליידי מכובדת. "למען האמת, אפילו ארוחת בוקר לא אכלתי היום, ואני ממש גוועת."

"בתיאבון. על בטן ריקה אי אפשר לנהל עסקים כמו שצריך." שפתיו נפשקו בחיוך מהיר. שיניו היו לבנות מאוד על רקע פניו השזופות, המושלמות כפני כוכב קולנוע. היא הבחינה לראשונה בגומה שבסנטרו... גומה קטנה וסקסית מאוד. משום מה, גוש המזון הקטן שלה התקשה לעבור במורד גרונה.

"ובכן... יש לך איזה מושג לאן אתה רוצה לנסוע?"

"סליחה?"

"לחופש? אני מניחה שאתה מתכנן לצאת לאיזושהי חופשה איפשהו, לא?"

חוויאר משך בכתפיו הרחבות ושאל את עצמו מה העלמה הזאת, האנגלייה להפליא – הוא התאמץ לקרוא את השם על התג המוזהב שעל דש חולצתה – סברינה קנדריקס, היתה אומרת אילו היה נודע לה שהוא הקיף את כדור הארץ כבר יותר פעמים משהיא היתה מאמינה. בתור מי שהקים אתר אינטרנט ענקי ומצליח בו ניתן להזמין את כל מה שדרוש לנסיעה בעולם, הוא עצמו בילה חלק ניכר מחייו בנסיעות. לא, הוא לא היה זקוק לחופשה. מה שהיה נחוץ לו כרגע היה קצת יותר מסובך...

"תמיד שקט כל כך אצלכם?" בהתעלמו משאלתה, חוויאר הציג לה שאלה נוספת. בעשותו זאת, הוא הביט סביבו בסקרנות, הבחין בפוסטרים הצבעוניים של כל מיני אתרים אקזוטיים על הקיר שמאחוריה, בשני העציצים הגדולים שנראו כמו שני עצי דקל ליד הדלת, בשטיח החום, שצבעו היה עשיר בעבר אבל עכשיו היה דהוי למדי, תחת רגליו. בכל העסק עמדה אווירה של הדר מלכותי מתפורר. בחככו את עורפו בידו, חוויאר נאנח. גם מערכת המחשב שלה נראתה מיושנת מאוד. איך לעזאזל הם מרוויחים פה משהו בכלל?

סברינה לקחה לגימה חפוזה מהקפה שלה כשהיא כמעט שורפת את פיה. "יורד גשם," היא הסבירה, כאילו הוא אמור להבין את משמעות הדבר, גם בלי שתוסיף לפרט.

"זה מרתיע אנשים?" שפתיו התרוממו בחיוך ציני. האישה שלפניו הסמיקה, והוא הסתקרן לדעת מה גרם לכך.

"זאת העונה החלשה." במשיכת כתפיים היא הרחיקה את מבטה מעיניו השחורות שנראו כאילו דבר אינו נסתר מהן.

"הייתי מעלה בדעתי שהרבה אנשים יהיו עסוקים כעת בהזמנת חופשות חג המולד שלהם. וגם הרעיון של איזו חופשה קטנה אחרי כל הלחץ הזה בוודאי מוצא חן בעיניי אנשים, את לא חושבת?"

הוא אמר את זה כאילו הוא יודע על מה הוא מדבר, וסברינה מצאה את עצמה מרגישה עצבנית ומתגוננת. היא לא יכלה להגיד לו שחברות הנסיעות הגדולות והמאוגדות, ששולטות כיום במרכזי הערים, מצליחות למשוך, כמובן, את רוב הלקוחות. אבל זה אומר שהן לא יכולות להציע את הטיפול האישי מאוד, הממוקד מאוד והמיומן מאוד שסברינה ועמיתיה סיגלו לעצמם במהלך חמש-עשרה השנים האחרונות, נכון? לחברות הגדולות אין זמן להקדיש לפעמים לתכנון לוחות זמנים מורכבים ללקוחות היותר עשירים והיותר מבוססים שלהן – לא כשכל רצונן הוא למכור כמה שיותר חבילות נופש זולות שרק ניתן. אם סברינה רוצה להיות מסוגלת להתחרות, כנראה שאין לה ברירה אלא להיכנס גם היא אל התחום הזה.

"לא תמיד ריק פה כל כך."

"העלבתי אותך." חוויאר שמע את הרעד הקל בקולה וחש חרטה אמתית למראה הסומק שעלה בלחייה.

"לא." בהניחה על השולחן את הכריך האכול למחצה, סברינה ניגבה את שפתיה במפית נייר. מאיזושהי סיבה, תמונתו של ריצ'רד ווידי הנתעב צפה ועלתה במוחה, והיא שבה ושמעה איך הוא אמר לה שהיא לא מהווה השקעה בטוחה, כך שהוא לא מתכוון להמליץ על מתן ההלוואה. היא יצאה מהבנק בהרגשה כאילו היא הלכה אליו כמקבצת נדבות. איכס!

"אני פשוט עוברת יום לא קל. זה לא קשור לאף אחד, רק לחוסר היכולת שלי להתגבר על האכזבות שלי."

באופן בכלל לא מוסבר, מבטו של חוויאר נע אל אצבעותיה. ידיה היו קטנות ונאות, אך נטולות כל טבעת שהיא. "מישהו פגע ברגשותיך... איזה גבר אולי?"

לקח רק כמה שניות עד שהיא קלטה את משמעות ההערה שלו. "לא באופן רומנטי, לא." היא חייכה עכשיו, ועיניה הכחולות בהקו בהומור. וחוויאר הבחין שעם עצמות לחייה הגבוהות ופיה הנדיב, היא היתה בעצם ממש יפהפייה. אם היא רק היתה משחררת את השיער שלה, היא היתה יכולה להיות עוד יותר יפה ... רגע, מאיפה הגיעה המחשבה הזאת?

"איך שלא יהיה. בחזרה לעסקים. אם אתה לא מעוניין בחופשה, מר – אה – ?"

"ד'אלסנדרו – חוויאר ד'אלסנדרו."

הוא אמר את זה בצורה כל כך יפה, שסברינה עברה בצורה מידית למקום אחר ולתקופה לגמרי אחרת; מקום שונה לגמרי מלונדון הקרה והגשומה, מקום עם נופים צרובים משמש חמה, מקום שהקונקוויסטדורים שולטים בו, מקום שמעלה על הדעת שלל הרפתקאות מפוארות. מקום בו כל דאגותיה וצרותיה הנוכחיות נעלמות כבמטה קסמים למול מבטו המהפנט של מאהבה השזוף, בעל העיניים הכהות...

"אם אתה לא מעוניין בחופשה, מר ד'אלסנדרו, אז מה אנחנו יכולים להציע לך?" לשונה לחלחה את שפתיה בהיסח הדעת, ונראה היה כי עיניו של חוויאר מאפילות עוד יותר בהבחינו בכך.

"הייתי רוצה להזמין אותך לארוחת ערב." כמה זמן הסתובב לו הרעיון הקטן הזה במוחו? חוויאר ניגב את כפות ידיו על מכנסי חליפתו היקרה, שנתפרה לו על פי מידה אצל המעולים שבחייטיה של לונדון. הוא התמקד במשך שניות אחדות על תג השם שלה. "האם אוכל להתקשר אליך בעוד ימים אחדים, סברינה? כרגע יש לי איזשהו עניין דחוף שאני צריך לטפל בו."

"ארוחת ערב?" לרגע אחד מטורף, היא שאלה את עצמה אם שמעה אותו כמו שצריך. זרים יפי תואר לא נוהגים להיכנס אליה מהרחוב כדי להזמין אותה לדייט. כתפיה נמתחו מעט בחשדנות.

"כן. ארוחת ערב. מה דעתך?"

"לא רעיון טוב במיוחד." בהרימה את העט שלה, היא סקרה את הניירות שעל שולחנה כדי לאתר משהו שדורש את תשומת לבה – לא משנה מה, העיקר להסיח את דעתה מהמבט הבוחן והחודר של העיניים השחורות והטורדות הללו. "אני לא יוצאת לדייטים עם אנשים שאני לא מכירה, מר ד'אלסנדרו."

"אה..." חיוכו היה חטוף, ועם זאת, גם מבין עד כדי אי-נוחות קלה. "אז את לא מאלו שמוכנים לקחת סיכונים, מה, סברינה?"

היא חשבה על העסק שלה; על העובדה שמנהל הבנק שלה חשב שהיא סיכון לא משתלם. עכשיו הזר הנאה הזה שלפניה רומז שגם לה עצמה אין אומץ. פתאום הכל היה בשבילה יותר מדי. "בסדר, מר ד'אלסנדרו. אני אקבל את הזמנתך לארוחת ערב... מתי שזה לא יהיה. תודה רבה לך." היא רשמה משהו לא קריא על פיסת נייר ורק קיוותה שהוא לא ראה איך היד שלה רעדה קמעה. "תמצאי לעצמך כבר דייט!" צעקה אליה אלי, לא לפני זמן רב במיוחד. ובכן, עושה רושם שהיא מצאה לה דייט... גם אם היא לא בדיוק תיכננה את זה.