הצפעוני

 1

סוס ניאון דוהר השתקף בחזית הזכוכית הכהה מול דירתו של אָרוויד טְרֵניוּס בגבול שבין רוֹפּוֹנג ואָקָסָקָה ברובע מִינָטו של טוקיו. דהירתו לא היתה מדויקת, ועם כל צעד הוא החליף צבעים בתוך אשד של כוכבים. תוויו העגלגלים והתינוקיים דמו דמיון זעום לאלה של סוס אמיתי. חסרו השרירים המוגדרים, המבט העצבני והכוח האדיר האצור ביצור חי בעל ממדים כאלה - בעל חיים כביר, היכול בקלות לפגוע באדם מבלי להתכוון.

בעורב דאה בעצלתיים בין גורדי השחקים, כמעט לא מובחן בתוך האפלה. בפעם הראשונה ששמע את הצווחה המתמשכת הזאת, התחלחל. בטוקיו לא השחפים הם שהשתלטו על העיר כשהאוכלוסייה האנושית שכבה לישון, אלא העורבים.

מתרַגלים לזה.

אָרוויד טְרֵניוּס הפנה את גבו אל ליל אוקטובר שמחוץ לחלון הרחב בחדר השינה, אל דהרתו הלא-נגמרת של הסוס ואל אורות העיר המהבהבים. הוא הביט בקָס, האישה הצעירה שזה עתה נכנסה לחדר. היא הטתה קלות את ראשה וחייכה אליו בעצב. שערה השחור גלש על כתפי שמלת המשי האדומה שלה. היא אחזה כוס יין בשתי ידיה, שבתוכה שיירי ה"שוואל בלנק" מן הבקבוק שפתח.

זו היתה פרידה סופית.

המשימה נועדה במקורה להיות רק תפקיד ייעוץ קצר. בסופו של דבר בילה שבע שנים בנסיעות הלוך ושוב, ועוד שלוש שנים בדירה: סך הכול עשר שנים בטוקיו, מהן השנתיים האחרונות עם קָס. ועכשיו הגיעה העת לשוב הביתה. תם ונשלם. הכול. התפקיד, העיר, האישה.

הוא פסע לעברה, והיא פגשה אותו בחצי הדרך. הוא לקח מידה את הכוס והעמיד אותה על האדן שבחזית החלון. הוא משך אותה אליו והניח את ידו על הירך החומה-זהובה שבלטה מן השסע בשמלתה הקצרה. היא נצמדה אליו.

"קָס," מלמל לתוך שערה המקושט בסרטים קטנים מבריקים שתאמו את אודם שמלתה.

היא האירה את השנתיים האחרונות שלו בעיר. הקלה עליו לנשום בקרעי הפנאי האקראיים שהִרשה לעצמו בין עבודה לשינה.

ה הוא הגביה את ידו אל בין רגליה ופישק את ערוותה המגולחת באצבעותיו. היא פלטה אנקה רמה, צורמת. מתוך גירוי, כך חשב בתחילה, אבל ככל שהמשיך להניע את אצבעותיו באופן שאהבה בדרך כלל, הבחין שקפאה. נעשתה קרה כקרח.

ואז נשמעה יבבה נוספת, אלא שהפעם היתה גבוהה יותר ובהחלט לא תוצאה של עונג. נשימתה נקטעה כמו של אדם מבועת באמת.

הוא הביט בה. היא לטשה עיניים בסוס הקומיקס המדלג.

"קָס?"

היא לא ענתה.

"קָס, מה קרה?"

הוא נופף את ידו לפני עיניה הלטושות.

"קָאזוּ-מִי!" קרא. כמו היה מזהיר ילדה העומדת להכניס יד לתנור לוהט.

היא נרעדה והביטה בו בהבעה מתחמקת, חרדה.

"מה קרה?" חזר ושאל.

היא טלטלה את ראשה והעבירה את אצבעותיה בעצבנות בשערה, עד שהסרטים האדומים נפרמו ונשרו ארצה.

"אני לא יודעת. שום דבר. סתם טפשי..."

ואף על פי כן עיניה ביקשו לחזור אל החלון ואבדו במרחק, כאילו ראתה משהו שונה לחלוטין מדהרתו המקוטעת של סוס הניאון.

הסוס המרצד לא היה שם שישה חודשים קודם לכן. הוא בחר בשכונה הזאת מפני ששכנה הרחק מאורות הניאון ומחיי הלילה. זה היה הרובע הממשלתי והדיפלומטי, שבתי דירות גבוהים היו פזורים בו לסירוגין, בין בנייני משרדים. אחרי שבע בערב לא היתה נפש חיה על המדרכות. אולם העיר השתנתה בלי הרף, מעל ומתחת לפני השטח. מחלונו יכול היה לראות ארבעה גורדי שחקים חדשים מתרוממים בהדרגה; המנופים במרומיהם שבתו למשך הלילה, ונראו רק בזכות אורותיהם האדומים המהבהבים לאזהרת מטוסים.

שטף מתמיד, צמיחה בלתי פוסקת. ניאון הבהב. כספים החליפו ידיים. סכומים, שהתקציב הלאומי של ארץ קטנה כמו שוודיה נראה לעומתם כמו כסף קטן, זרמו מדי יום דרך הבורסות ושוקי ההון. גופים רב-לאומיים שיתפו פעולה, התחרו וחיסלו זה את זה. ושם נכנס אָרוויד טְרֵניוּס לתמונה. בַּחיסול. כלומר, של תאגידים.

המשימה הזאת, מקץ מאבק ממושך, הסתיימה רע עבור המתחרה, הרבה יותר רע ממה שהתכוונו לו. והטֶבח היה למעשה מיותר. המעסיק שלו יוכל למלא רק חלק מן החלל הריק שנותר אחריו. השאר ייפול לידיו של איזשהו מתחרה אסיר תודה.

הוא ליטף את גבה של קָס.

"נרגעת עכשיו?"

"אני בסדר," אמרה ונשקה לצווארו. "עכשיו תתעלס אתי," לחשה.

היא הרימה את זרועותיה מעל ראשה, והוא הפשיל מעליה את שמלתה המרשרשת. ואז עמדה שם לפניו עירומה, מדיפה ריח אדמה וגומי מן היין האדום הכבד, וניל, ושמץ לימון של הבושם שלה, ומשהו נוסף שהיה המהות שלה. עור וחלציים חמימים.

קָס הוליכה אותו אחורנית עד מרגלות המיטה ובינתיים התירה את חגורת העור השחורה והעיקשת שלו, אותה קנה רק שבוע לפני כן. היא פרמה את כפתורי מכנסיו ואחזה באיברו.

"הוא רוצה לבוא אל קָס," לחשה, כיווצה קלות את שפתיה והגירה חוט דק של רוק על עטרת זכרותו ולתוך כף ידה החופנת אותו מתחת. בתנועה מהירה ועדינה הטמיעה את הרוק פנימה והוא חש כיצד רגליו פקות.

עשר שנים. האם היה כדאי?

מבחינתו של אָרוויד טְרֵניוּס התשובה היתה חיובית בהחלט. בשנים האלה הוא צבר לעצמו הון עתק. ואולם ההון היה רק חלק זעום ממה שהרוויח עבור מעסיקיו, ולכן תשובתם היתה כנראה חיובית גם היא, אם יוכלו אי-פעם לחשוב על זה במונחים אלה. מבחינתם, התחרות לעולם לא תמה. כל הנצחונות היו זמניים. הם ימשיכו להילחם עשר שנים נוספות, ואחריהן עוד עשר.

הוא גויס כדי לתכנן אסטרטגיה להגדלת שיעור המכירות של החברה ב-5 אחוזים. זה מה שסוכם ביניהם מלכתחילה. משימה קשה, אבל מוגדרת ומציאותית. אחר כך היא התרחבה. שאפנותם התעצמה, והוא נשאב פנימה יותר ויותר, התפתה להצעה שלא יכול היה לסרב לה, משכורת חודשית מדהימה ואופציות שערכן, בזכות המאמצים שלו עצמו, ישתכפל כמה וכמה פעמים. אם יצליח.

ה הוא הקים צוות משלו. טס הלוך ושוב לטוקיו, עד שלבסוף עבר להתגורר בה בשנים האחרונות.

קָס צנחה על ברכיה לצד המיטה ולכסנה אליו את המבט הפרוע הזה, שאף פעם לא הצליח להכריע אם היה העמדת פנים או לא. אבל זה לא שינה לו. אם התחזתה, היא עשתה עבודה טובה, ועשתה זאת כך שיאהב את מה שהוא רואה, וזה היה שווה לו מאוד.

בגלל קָס כמעט איבד את בחיר אנשיו. בתחילה היא היתה שייכת לסטיבן. כך הכיר אותה אָרוויד. באותה ארוחת ערב נמשך אליה מבטו בלי הרף. הדבר לא נעלם מסטיבן. למחרת הוא השיג את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה, וכשהתקשר אליה והציע שייפגשו, ענתה מיד בחיוב.

לאָרוויד לא היתה שום אשליה לגבי קָס ואורח חייה, אבל הוא ידע שאינה עתידה להרוויח מאומה אם תעזוב את סטיבן. היא עשתה זאת פשוט מפני שרצתה. בכך היה משוכנע.

סטיבן הגיב קשה. בתחילה ניסה להתמקח עם אָרוויד כדי שירפה ממנה. כשאָרוויד סירב, כשטען נוסף לכל דבר אחר שאין בכוחו לעשות מאומה בנדון, שזאת היתה החלטה של קָס, חמתו של סטיבן ניצתה. הוא איים לעזוב, אפילו ארז את חפציו וטס בחזרה לאנגליה, אף כי לא הגיש שום מכתב התפטרות.

אָרוויד הרחיק לכת ואפילו פנה למידת המקצוענות של סטיבן. סטיבן זעף במשך זמן מה, אבל מובן שחזר. רווח גדול מדי היה צפוי לו מכדי שישליך הכול מעל פניו רק מתוך איזו הפגנה יהירה של... בעצם, של מה... גאווה? הוא רק היה שֹם את עצמו ללעג. ככלות הכול היא היתה רק סוג של זונה. אף כי לא כזאת שאפשר להשיג בפינת רחוב כלשהי.

היא נישקה את איברו בשפתיים ענוגות.

"תודיע לי," לחשה לפני שנעלמה בין רגליו.

תמיד אמרה את זה. הוא חייך בזמן שרעמת השיער השחור עלתה וירדה שם למטה. אם עדיין אינה מכירה אותו מספיק כדי להרגיש מתי הוא עומד לגמור, זאת הבעיה שלה, הרהר בינו לבינו.

למען האמת סטיבן הוא שהעלה את הרעיון שאִפשר את כל העניין, הוא ואשף המחשבים הנורווגי אוֹלַייסן, שיהיה בריא. אבל אָרוויד הוא שהיה האחראי כאשר הם התניעו את העסק כולו. בסופו של דבר לא אסטרטגיות שיווק ולא פיתוח המוצר הם שהכריעו את "פּריקוֹם", אלא מזימה מסובכת שנגעה למניות החברה והתאפשרה בזכות אולייסן, שפרץ למערכת המחשוב שלה. הם הצליחו להציץ לתוך לבו של המתחרה שלהם. ואז הם מחצו אותו. זה היה טריק מלוכלך, כמובן, אבל עסקים הם תמיד מלוכלכים, כך שאי אפשר עוד לומר על זה הרבה.

לשונה של קָס רפרפה כפרפר של בשר לח. הוא העביר את ידיו על שערה השחור הבוהק, הפגיש את אצבעותיו מאחורי צווארה והצמיד את ראשה בכוח למקומו. הוא בהה החוצה לתוך החשכה, וכשגמר, עקבו אישוניו שלא מרצונו אחר תנועות סוס הניאון.

אחרי דומייה ממושכת, עווית פתאומית שגרמה להרפיה כוללת, הוא הִרפה והחליק מתוך פיה החוצה. היא הגביהה לאט את ידה השמאלית והעבירה את גב היד על סנטרה ופיה. אָרוויד טְרֵניוּס הביט בקָס והרגיש איך הוא מתמלא פתאום במשהו כבד ושחור. זמן רב לא הרגיש אותו בעוצמה כה רבה. כמעט חנק אותו.

הוא לא אהב אותה, אבל היא היתה בת לוויה נעימה, יפהפייה למראה ומענגת להתעלסות. היא היתה עדינה וקטנטונת, קלילה כנוצה. יכול היה להרים אותה כמו ילדה. אף פעם לא שמע אותה מתלוננת או מייבבת או חולקת על משהו. אף פעם לא ראה אותה מביטה בגבר אחר כשיצאו יחד.

ובכל זאת... לא היתה לו שום אשליה. היא עזבה את סטיבן כדי להיות אתו. וכעת מסתיימת תקופתם המשותפת. ייתכן שהיה יכול לקחת אותה אתו. אף כי היא לעולם לא היתה מבקשת זאת ממנו. במקרה זה ההזמנה היתה תלויה בו. הוא שקל את הדבר, אבל חיכו לו חיים אחרים, וחוץ מזה היא בכל זאת היתה מה שהיתה. זאת תהיה תערובת משונה של חיים פרטיים ועסקים.

זמנם המשותף תם. הוא ייסע, והיא תישאר במקום שאליו היא שייכת. לבדה. חופשייה. זמינה. אל מי היא תעבור אחריו? מישהו שהוא מכיר? האם כבר עשתה סידורים? האם כבר מחר תחליק למיטתו של גבר אחר? תביט בו במבט העורג הזה ותאמר: "הוא רוצה לבוא אל קָס?" תמצוץ את הזין שלו?

הוא פגש במבטה כשהרימה אליו את עיניה וקלט בבת-אחת שאין לו שמץ מושג מה עובר בראשה. האם הוא רואה בעיניה הכהות הבעת פרידה עצובה, או שמא זאת הצגה בלבד, כמו כשהן מצטמצמות מתשוקה וגירוי? האם היא בעצם אדישה? האם היא בזה לו? האם היא מחייכת בלבה פנימה, אף כי זוויות פיה נטויות קמעה כלפי מטה? האם היא צוחקת בסתר לבה?

הוא הפתיע את עצמו. בדרך כלל לא נטה להרהורים. בנחישות ובכוונה יתרה הוא הדף את המחשבות על קָס ממוחו. כל השאלות האלה חסרות תכלית. הן נתקעו בעיצומה של פרידה. אין היא עניינו יותר, ולא הוא עניינהּ.

זה היה לבטח רגע של רגשנות שתפס אותו במפתיע. אין זה אופייני לו. הוא יישר את בגדיו, חגר את חגורתו הסרבנית והרים את שמלת המשי האדומה מן הרצפה.

היא הביטה בו בארשת של תימהון קל.

הוא הושיט יד ועזר לה לקום. עורה היה חם למגע אצבעותיו, אבל החמימות והניחוח לא אמרו לו כעת דבר. הוא הושיט את השמלה.

"כדאי שתלכי עכשיו," אמר.

שפתה התחתונה, שרק לפני רגע נקפצה, התכנסה ונדרכה. מבטה עדיין חיפש את מבטו בשאלה, כאילו נותר עוד משהו לומר.

הוא הושיט לה את השמלה וצעד לאט אל השולחן שבחדר האחר, כדי לראות אם נותר עוד יין בבקבוק. מאחוריו שמע אותה מתלבשת.