הצרעה המנדרינית

1. חוות פוקסווד — אוסטרליה יום שני, 15 בפברואר 2019 היא ידעה שהיא חולמת. הפעם הייתה ציקדה זעירה, לא גדולה מחוד של עיפרון. היא התעופפה בכנפיים קרומיות בין עלי הסרפד. בחלומה הצלול הייתה רגועה; העיסוק האין־סופי בדוקטורט, בציונים, במחקרים, לא התקיים כאן. באחו הענק שהקיף אותה, הייתה אך נקודה זעירה מוסתרת במרבד קוצני ירוק, עולם זר לה. בכל זאת העדיפה לראות בו בית. היא נעמדה בקצהו של קוץ בגבעול סרפד גבוה במיוחד, ושפשפה את רגלי החרק העדינות שלה כדי להפיק צרצור. אך במקום הצרצור בקע מתוכן רטט טורדני, האחו נעלם, היא עמדה על וילון מקלחת בהדפס עלים. איש ענק שהתקלח הבחין בה, ושלח לעומתה יד עצומה כמטאור. עוד רגע הייתה נמחצת למוות. סיגלית פקחה את עיניה, לקחה את הטלפון הנייד שהיה מונח סמוך לראשה וכיבתה את השעון המעורר. היא בחנה את חדר השינה, ארבע מיטות הקומתיים היו ריקות. השעה כבר הייתה תשע בבוקר. הפעם הרשתה לעצמה להתעורר מאוחר מהרגיל לאחר הלילה הארוך במעבדה. זיהוי גנום של מקקים זה עסק מתיש, חשבה. היא ניסתה לגנוב עוד כמה דקות נמנום, אך אור השמש החזק שחדר דרך החלון היכה בעפעפיה. ואם זה לא מספיק, ציפור קוּקַבּוּרָה רעשנית אפורה נחתה על סורגי החלון והחלה מצייצת ציוצים חדים קצרים. אוסטרליה — תני לי לישון! בלית ברירה קמה מהמיטה, לבשה גופייה לבנה ומכנסי ברמודה בצבע חקי. כשעמדה מול המראה, טפחה על סנטרה ועל לחייה בכרית פודרה חומה־בהירה, כדי להסתיר את פצעי האקנה העקשניים. היא לא דמיינה שתמשיך להילחם בהם גם בגיל עשרים ותשע. בכלל, סלדה מהשתקפותה במראה — אישה תמירה. שפניה העגולות כלואות בשיער גלי נפוח, שפתיה סדוקות מיובש ועיניה שחורות משחור. כשיצאה החוצה, תקף אותה חומה הלוהט של השמש. האוויר עמד חם וכבד ונדמה שהוסיף למשקלה קילוגרמים רבים. כבר בקיץ הראשון שלה כאן הבינה, הקיץ הישראלי הוא משחק ילדים לעומת הקיץ האוסטרלי. החווה הביולוגית פוקסווד התפרשה על שטח ענקי במונחים ישראליים. סיגלית לא הייתה רגילה להיות במקום שאין בו בטון בכל פינה. חדרי המגורים של הדוקטורנטים — קוביות מלבניות מעץ מהוקצע, היו ממוקמים בקצה המזרחי של החווה, מוקפים מדשאה שטוחה מכוסה עשבייה צהובה שלא נגזמה. לפרקים נשמעו נחירות ונהמות מאורוות הסוסים הסמוכה וציוצי ציפורים חבויות בקעו מבין ענפי הברושים שהיו פזורים ברחבי המדשאה. סיגלית השתהתה מחוץ לדלת המגורים כמה שניות, והרהרה בחלומה האחרון; שוב היא חרק ושוב היא מוצאת את מותה לפני שהיא מתעוררת, מה התת־מודע רוצה ממנה? אאוץ'! רצפת העץ הרותחת חרכה את כפות רגליה. היא מיהרה לנעול את נעלי השורש שחיכו לה ליד הדלת ואספה את שערה הגלי הנפוח לכדור. השעה הייתה כבר תשע וחצי, עוד חצי שעה גברת אוליביה תפנה את ארוחת הבוקר ותגיש את השאריות לכלבים. סיגלית הביטה אל לב החווה, חמש מאות מטר הפרידו בינה לבין ארוחת הבוקר שהתקיימה במבנה עץ גדול מסוג גַּמְבְּרֶל צפון אמריקאי. צבעו המקורי הלבן הוכהה, כאילו נאפה בשמש הקופחת מאות קיצים חמים. כדי להגיע אליו, צעדה על שביל העפר ארבע מאות עשרים ושישה צעדים, בטוחה שאיבדה לפחות ליטר מים מהזיעה. כשהגיעה למפתנו, עלתה שלוש מדרגות ודחפה את הדלת הלבנה הלוהטת, שהייתה גבוהה מספיק גם בשביל ג'ירפה. סיגלית עמדה בלב המבואה, האוויר בה היה קל יותר וקורות העץ העבות הנמיכו מעט את הטמפרטורה. מן המבואה המרובעת שהוליכה לארבעה חדרים, התפתל גרם מדרגות לולייני שהוביל אל הקומות השנייה והשלישית. קירות עץ המהגוני היו עירומים, מלבד הקיר המקביל לדלת הכניסה שעליו נתלה שעון. במקום מספרים נחרטו עליו: ארוחת בוקר, זמן מעבדה, דייט עם תנין, ביר פונג. המחוג הגדול הצביע על ארוחת בוקר וסיגלית הכינה את עצמה למפגש עם עמיתיה לדוקטורט. היא פנתה אל הדלת הקרובה מימין ונכנסה לחדר האוכל. גברת אוליביה, אישה מבוגרת, עגלגלה כבלון, פינתה מגשים ריקים ממדף השיש התלוי. כשראתה את סיגלית, הנידה את ראשה באכזבה על שאיחרה וסימנה לה בסנטרה על השאריות: רצועות בייקון, חביתה מקושקשת, ביסקוויטים ושלל ריבות ביתיות. סיגלית הרימה את אגודלה ואספה צלחת חרסינה. צוות הדוקטורנטים — שני אמריקאים, קנדית ואוסטרלי בשנות העשרים לחייהם, ישבו סביב שולחן אלומיניום כחלחל, ממלאים את פיהם בביצים, בייקון וירקות. אחד מהם, הויט, בחור אמריקאי כחוש ושזוף, שצבע עורו האמיתי מעולם לא נחשף, סיפר בהתלהבות על חופשת הגלישה האחרונה שלו בחוף המזרחי באוסטרליה. כשראה את סיגלית, עצר את דיבורו השוצף והזמין אותה לשבת עימם, כפי שעשו הוא וחבריו מדי כמה ימים. עדיין לא התייאשתם? הרהרה סיגלית והביטה לעבר הכיסא הריק לצידו של הויט, כאילו שקלה לשבת בו ופלטה סירוב מנומס. אחר כך אספה לצלחתה ביצה מקושקשת, שתי חתיכות בייקון וכוס מיץ תפוזים גדושה קרח. בעזרת הברך פתחה את הדלת ונסוגה אל המבואה ומשם אל הסלון הקטן שהייתה אוכלת בו בדרך כלל. היו בו שתי ספות בד, שריד משנות השבעים ושולחן קפה כה נמוך, שהייתה בטוחה שהנגר שבנה אותו היה גמד. אולם לצערה הרב, כשפתחה את הדלת גילתה שמקומה נתפס. שני אנשים כבר ישבו על הספות — בעל החווה, פרופסור קלארק, מנחה הדוקטורט ואדם נוסף שסיגלית לא הכירה. הם הפסיקו את שיחתם ברגע שראו אותה, אולם היא הספיקה לשמוע את המבטא של הבחור האנונימי. ישראלי, קבעה בחמיצות והתאבנה. פרופסור קלארק לא נוהג לערוך פגישות בסלון. איפה אני אוכלת עכשיו, תהתה. "בוקר טוב,״ בירך אותה הפרופסור באנגלית המאונפפת שלו והניח בנקישה את כוס התה הקר על השולחן הנמוך. גופו היה דק וראשו מעט גדול. בשנה האחרונה החל שערו האפור נושר בקצב מהיר וגילה את פדחתו. הופעתו תמיד הזכירה לה גמל שלמה, במיוחד כשהיה מרכיב את משקפי המגן האליפטיות במעבדה. הוא נאנח ויישר את גבו. סיגלית חיבבה אותו, האדם היחיד ששיחותיו עימה היו מקצועיות בלבד. הוא לא בזבז לה את זמנה בשאלות עומק מיותרות על חייה הפרטיים. "בוקר טוב פרופסור,״ השיבה. "בבקשה הכירי סטודנט שלי, ג'קסון, מיזראל," הדגיש פרופסור קלארק את המילה האחרונה והחווה בידו על האיש אדום השיער ממולו. פניו של ג׳קסון היו מכוסות זקן אדמוני עבה. הוא לבש גופייה שחשפה כתפיים מעט שעירות ומנומשות. זרועותיו היו עבות כגופו של נחש בואה וירכיו היו עבות עוד יותר. בסלון הקטן נראה כענק. הוא כיווץ את עיניו עד שהיה קשה להבחין בצבען. "שלום,״ אמר. קולו המחוספס התאים לגמרי להופעתו המחוספסת עוד יותר. "שלום,״ השיבה לו סיגלית. "אמרתי להם שיקראו לי ג'קסון כי קשה לבטא את השם הישראלי. אני ישגב." "אחלה," זקפה את אגודלה באישור. היא ראתה את פרופסור קלארק מקשיב לשיחתם, מרותק כשחיוך נסוך על פניו. כנראה הייתה זאת הפעם הראשונה ששמע שני אנשים משוחחים בעברית. "בואי, את רוצה לשבת?" "לא, תודה. אני אוכל במקום אחר.״ היא הסתובבה ויצאה מהחדר. עכשיו עמדו בפניה שתי אפשרויות — לאכול על המדרגות או על אסלת השירותים. היא בחרה באפשרות הראשונה. אבל כשהתיישבה על המדרגה השלישית, בטרם הספיקה לבלוע את רצועת הבייקון הראשונה, נשמע צלצול מן הטלפון הנייד שלה. על הצג הופיעה קידומת ישראלית. היא ידעה בדיוק מי ממתינה מצידו השני של הקו. השיחה הזאת שקיימה בכל שבוע־שבועיים עם אימה, לא אפשרה לה לשכוח את היום הנורא ההוא. סיגלית הביטה במבואה הריקה ותהתה היכן לענות, בחוץ חם־מוות, אולי בשירותים? לא, ישמעו אותה מבעד לדלת הדקה. לא נותרה ברירה, כשהטלפון ממשיך לצלצל בקצב הסמבה, עלתה במדרגות הלולייניות אל הקומה השנייה ועמדה בפתחו של חדר 18 — עוברי כריש. היא התמהמתה, לפני שנכנסה לתוכו, הרי אסור להכניס אוכל לחדרי המעבדה. מצד שני, עוד רגע יסיימו החבר'ה לאכול ויעלו לקומה השנייה. היא נלחמה בדחף שלה לציית לחוקים, נכנסה אל חדר 18 ונעלה אחריה את דלת העץ. במרכז החדר עמד שולחן ניתוחים מנירוסטה מבריקה, מסביבו ארונות מדפים ממתכת, עמוסים עוברים של כרישי חוף ממפרץ הלבלו הסמוך. נחיריה התמלאו ריח חומץ ענבים, המשמר את העוברים. סיגלית הניחה את הצלחת ואת הכוס על השולחן וענתה לשיחה. נשמעה הודעה: שלום, זוהי שיחה ממוקד בתי הסוהר נווה תרצה. לידיעתך, שיחה זו מוקלטת. לקבלת השיחה הקש 'אחת', לסיום השיחה, נתק. סיגלית נשמה עמוק. "אימא?" "סיגלית," קולה של אימה היה עייף וצרוד. "עשר בלילה אצלכם, ממתי את מתקשרת אליי בשעות כאלו?" "אין לי הרבה זמן, הם נתנו לי שלוש דקות... הוא ברח, המנוול ברח.״ יש רק מנוול אחד בחיים של שתיהן. "ברח? מה?!" "לפני עשרים דקות, אמרו בחדשות... אמרו ש —" אימה עצרה לרגע, סיגלית שמעה אותה בוכה ועיניה נמלאו דמעות. "אימא? איך הוא ברח?" "לא הסבירו, רק דיווחו. השתתקו לי הרגליים כששמעתי את זה. סיגלית, הוא חופשי, המנוול חופשי." "חלמאות, זה טירוף! הם חסרי אחריות, יש מצוד אחריו? משהו?" "מצוד? עלק מצוד, הם לא ימצאו אותו, הוא בטח כבר ברח לשטחים.״ "את חושבת שהוא יסתתר אצל אחד מפועלי הבניין שלו אחרי כל השנים האלה?" שאלה סיגלית, וקיוותה שלא יקבל עזרה מאיש ויישאר רעב ועזוב. "מותק, את כל האהבה שהייתה בו הוא נתן לעבודה שלו. אני ואת חווינו ממנו רק את השנאה.״ שקט כבד, תמונות מהעבר רצו במוחה בזו אחר זו: היא מתחבאת מתחת למיטה, הפנים של אימא שלה מופיעות, היא מושיטה יד מדממת. קול רובוטי התערב ברקע: נותרו שישים שניות. נשמע רעש משיכה באף ושיעול קל. "הוא חופשי ואני כלואה. אני חיה בגיהינום," אמרה אימא שלה ביגון עמוק. "הם ימצאו אותו! אנחנו חייבות להאמין בזה, להיות אופטימיות!" "כפרה עלייך, איך למרות כל מה שעברת, עדיין יש בך אופטימיות, אני מקנאה בך.״ "אנחנו חייבות, לא? אסור לנו —" נשמע צפצוף עולה ויורד, השיחה נותקה. סיגלית החזירה את הנייד לכיס והשעינה את מצחה על שולחן הנירוסטה, איך הוא הצליח לברוח? כאב חד נורה מזרועות ידיה, ישן ומוכר, כאילו אגרופים הולמים בה מתחת לעור. היא הרימה את ראשה מהשולחן והביטה בזרועותיה, לא היה בהן ולו חבורה אחת. אך סיגלית יכלה להישבע שהיא מרגישה את הכאב, כה מוחשי. היא גירדה את העור, לחצה עליו ושוב גירדה. אחר כך נגסה בחביתה בתקווה שמערכת העיכול תסית את תשומת ליבה, אך לשווא. הלימות האגרופים הפכו דחופות יותר. סיגלית כמהה לפתרון, היא הביטה בדף המשימות שהוצמד לדלת העץ. משמאל לשם שלה נכתב "הפרדת כבדים". אוקיי, פלטה בכאב, הפרדת כבדים. היא אוהבת לנתח, זה יעשה את העבודה. היא פתחה את אחד הארונות ופלטה אנחה מיוסרת, הכאבים הפכו חמורים כל כך, שהיה נדמה שהידיים שלה ייבקעו לשתיים בכל רגע. היא בחרה במהירות עובר בגודל ראש של מטאטא ומשכה אותו מהזנב. היא הטיחה אותו על שולחן הניתוחים, הצלחת קיפצה והאוכל התפזר מסביב. היא הידקה את שערה מחדש לכדור, פתחה את המגירה שמולחמת לשולחן, עטתה כפפות, והוציאה סקלפל, מפשק מתכתי, פינצטה וקערית פורצלן. בסקלפל, פתחה את בטנו של העובר, הרחיבה את החתך בעזרת המפשק וציוותה על מוחה להתעלם מהכאבים. איתור הכבד ארך כמה רגעים. היא הסירה בפינצטה שכבות שומן והחלה חותכת בעדינות רקמות סביב הכבד, שהיה בגודל ביצת שליו. העדינות הנדרשת לניתוח עמדה בסתירה מוחלטת לסערה שהתחוללה בליבה. הכאב לא עבר לה, היא עצרה. פניו הגועליות של אביה עלו במוחה, מנוול! שטן! הסקלפל ננעץ עמוק בכבד הכריש, ההפרשות הצמיגיות נזלו מבין אצבעותיה. היא הביטה באיבר המבותר, דמיינה שהיצור הזה הוא אביה, נעצה עמוק יותר את הלהב המשונן ומשכה אותו לכיוון הטחול, הלבלב והקיבה. הכאב רפה, היא יכלה להרגיש את האטת קצב האגרופים, אבל הייתה חייבת לעצור. היא ידעה, השחתת אובייקט של מעבדה עלולה לסבך אותה. פרופסור קלארק יטיס אותה מכאן לכל הרוחות. השולחן היה נראה כמו זירת רצח, היא נבהלה מעצמה. מה עשית? היא משכה שקית ניילון גדולה, דחפה לתוכה את העובר המבותר וזרקה את השקית לפח הפסולת האורגנית. איך תמשיך כך את היום? מה תגיד לפרופסור? שהיא לא יכולה לעבוד כי האבא המנוול שלה ברח מבית משוגעים? שבריר של רציונליות הגיח למוחה — היא נמצאת חצי שנה לפני קבלת הדוקטורט, אסור לה לפשל. היא חייבת להתעלם, הרי נשבעה לפני כמעט עשר שנים, כשהתחילה את התואר הראשון, שלעולם לא תיתן להיסטוריה המשפחתית שלה להשפיע על החיים שלה. סיגלית החזירה את שאריות האוכל לצלחת והרימה מהשולחן את כוס מיץ התפוזים, נשמה שלוש נשימות עמוקות והקיפה את שולחן הנירוסטה בעודה סופרת את צעדיה — פעולה שנהגה לבצע בילדותה, כדי להפיג את החרדות. לאחר כמה הקפות, דעך קצב ליבה. היא סידרה בראשה את התוכנית — ללכת לשירותים, לשטוף את הפנים, לזרוק את האוכל לפח ולהמשיך במשימה היומית כאילו דבר לא קרה. היא פתחה את הדלת וקפצה במקום, כשראתה את פרופסור קלארק והג'ינג'י הענקי בקצה המדרגות. היא החביאה את צלחת האוכל מאחורי גבה. "לא התכוונו להבהיל," אמר הג'ינג'י. "הכול בסדר?" שאל פרופסור קלארק. "כן, כן." הפרופסור השתכנע ופנה אל משרדו הצמוד למעבדה. "תיהנה מהזמן שלך כאן, ג'קסון," קרא ונעלם אל תוך המשרד. הג'ינג'י הביט בה כמו בול עץ. "כן?״ "איזה חום, אה?" ציין. קדימה, את מסוגלת לקיים שיחה נורמלית, עודדה סיגלית את עצמה, תתעלמי ממה שהיה לפני כמה רגעים, והשיבה, "כן, חם." "מה הקטע שלהם לא לשים מזגנים, אה?" שאל הג'ינג'י ונשען על מעקה המדרגות. "ולמה הכול כאן מעץ? הם באמת חושבים שזה יעזור לקרר את האסם המעפן הזה?" "זה בית בסגנון גמברל, הגג המשופע שלו אמור לשבור את קרני השמש ולמנוע מהחום להיכנס." "אייפפ, מה זה? את דוברת של חוות פוקסווד? חם פה רצח, בקיצור,״ אמר בתוקפנות ישראלית אופיינית. היא ידעה שהוא לא באמת תוקף אותה, במיוחד נוכח החיוך הגדול שהיה מרוח לו על הפנים. רעש חרסינה נשמע מכיוון הקומה התחתונה, סיגלית ניחשה שהוא מגיע מחדר האוכל, עוד רגע הדוקטורנטים יסיימו לאכול. לא יהיה לה זמן ללכת לשירותים בלי שיראו אותה. "שתדעי שיש במבנה הזה מקום קפוא, כאילו דחפו קרחון בתוך הרצפה. אני בדיוק בדרך לשם כדי להתקרר קצת." "אני מכירה את כל המתחם הזה, אין פה מקום קר אחד," קבעה סיגלית. "וואלה, ובגג היית?" "על הגג?" "בתוך הגג." "לא ידעתי שאפשר להיכנס לתוך הגג." "בתור הדוברת את חייבת להכיר!" אמר וצחק צחוק כזה שמקליל את האווירה. צחוק שלא שמעה בכל התקופה שלה בחווה. "את רוצה להמשיך לאכול שם? אקח אותך." "לא, זה בסדר, אני ממילא צריכה להתחיל לעבוד." "תפסיקי להיות צהובה. עשר דקות גג נהיה בגג, אני אומר לך שברגע שתגלי את המקום הזה, לא תפסיקי ללכת לשם." סיגלית עמדה לסרב, אך כששמעה את קולותיהם הרמים של עמיתיה פורצים מבעד דלת חדר האוכל הפתוחה, הבינה שעוד רגע הם יעלו במדרגות ויראו אותה מחזיקה צלחת אוכל במקום אסור, מזיעה, מתנשפת ומדברת עם זר. זאת הזמנה לקוקטייל של נעיצת מבטים מהולים בבלבול, בהתלחשויות ובהערות ציניות. חוץ מזה, לא היה כדאי לה להיות לבד באותו רגע, היא חששה ששוב תשקע במחשבות על ההורים שלה. "טוב. בוא תראה לי את הגג הסודי. אממ..." "ישגב." "נכון." הם טיפסו במדרגות הלולייניות וכשעברו לקומה השלישית, הגיעו לאוזניה של סיגלית רעשים רמים מהקומה השנייה. מעולה, נשמה לרווחה, הם פספסו אותנו. הקומה השלישית הייתה זהה לקודמתה. השניים נעמדו במסדרון צר וארוך. ישגב הוביל אותה בבטחה כה רבה, שסיגלית הרגישה לרגע שהוא מדריך אותה במקום חדש שלא הייתה בו מעולם. הם חצו את המסדרון, שלטי החדרים החרוטים על הדלתות נעו כסרט נע: חדרי ביצי התנין, קשקשאים, פרוקי רגליים, תא רקמה. לאחר עשרים ושישה צעדים, ג'קסון נעצר על יד חדר המטאטאים שבקצה המסדרון. "הגענו," הכריז. "הגענו לאן? אתה הולך לשלוף דלת סודית?" "בדיוק," ענה בפשטות, נעמד על קצות אצבעותיו ותפס בלולאת חבל שהייתה קשורה לתקרה הגבוהה. סיגלית מעולם לא הבחינה בה. הוא משך בלולאת החבל, נשמעה חריקה חזקה וסולם שלבים מעץ נמשך כקפיץ מהתקרה. סיגלית פקחה את עיניה, בהחלט דלת סודית. "את רוצה להגיד לי שלא ידעתם שיש כאן עליית גג? כמה זמן את פה?" "ארבע וחצי שנים. התעסקתי במחקר, לא בחיפוש אחרי חדר הסודות." "אל תדאגי, וולדמורט לא מסתתר שם." הוא קרץ, והאווירה הקלילה שהשרה השכיחה ממנה מעט את המנוול ואת הכאבים בידיה. "עולים?" שאל. "כן, אתה בטוח שקר שם?" "בואי, בואי." ישגב טיפס ראשון, הוא הניח את ידיו על הפתח שבתקרה וכאילו אין כוח כבידה בכדור הארץ, משך את עצמו מעלה. "תביאי לי את הצלחת והכוס." סיגלית מתחה את כפות רגליה והגישה לו את ארוחת הבוקר שלה. היא טיפסה בסולם, חצתה את התקרה ונכנסה לעליית הגג. חלל ענק נפרש לפניה והאוויר היה לח יותר, כאילו נכנסו לתוך ענן רטוב. קרני שמש חזקות חדרו דרך חלון רחב במרכזו של הגג המשופע. האור הלבן־צהוב כשיש יצר ריבוע סימטרי ברצפת העץ. סיגלית התמסרה לשקט שחסר לה כל כך. "הינה, פה," הורה ישגב על נקודה, סמוך למקום שעמד בו, שהייתה מרוחקת כמה מטרים מריבוע האור. "תגעי ברצפה." סיגלית הלכה לקראתו, עברה לישיבת צפרדע ונגעה בעץ. קור עז נורה כחץ לתוך זרועה, היא פקחה את עיניה בפליאה, "זה קפוא". "יאפ. האזור הזה הוא ממש מעל המקפיאים שאתם שומרים בהם את הנחשים המתים וכל היצורים האלה שלכם." "תנינים. לא נחשים," תיקנה. "כן, כן. נו — מה את אומרת?" "זה ממש קר, זה... כיף." סיגלית הניחה את ישבנה על הרצפה ועצמה את עיניה בהקלה, חום גופה ירד. איך אכלה בסלון הקטן הלוהט שם למטה? ישגב שכב על גבו והצמיד את זרועותיו הגדולות החשופות אל הרצפה. קצב נשימותיו הואט. כנראה התענג על כל רגע של קור. סיגלית ישבה כמטר ממולו, ובהפתעה מוחלטת נוכחה שהופעתה הפיזית נהייתה חשובה לה. היא שחררה את הקוקו והסיטה את שערה לצד. את החצ'קונים שעלו על סנטרה הסתירה כשחיבקה את ברכיה. "אז את כל בוקר אוכלת לבד?" שאל כשעיניו עצומות. סיגלית הנהנה ושאבה מעט מהמים הקרים מקוביות הקרח שנמסו בכוס. "את לא אדם חברותי כל כך. ראיתי איך נבהלת כשהחבר'ה יצאו מחדר האוכל." הישירות שלו הפתיעה אותה כל כך, שגבותיה קפצו ממקומן. "אמרתי לך, באתי ללמוד, לא לשחק ביר פונג כל ערב." "אז למה את מבזבזת את הזמן איתי?" "כנראה יש לי חולשה לקור." אמרה והציצה אל פניו. ארשתו הרצינית עמדה בסתירה מוחלטת לרושם הראשוני שהותיר בה — הרפתקן שמתלהב מסכנות וזורק על כולם. נדמה היה לה שהוא עבר דבר אחד או שניים בחיים. "אז איך לקרוא לך — ישגב או ג'קסון?" שאלה. "תקראי לי ישגב. הג'קסון הזה גם ככה ייעלם ברגע שאחזור לישראל." "למה דווקא ג'קסון?" "לא יודע, שאלתי את גוגל מה השם הכי נפוץ באוסטרליה, זה היה ג'קסון או אמיליה." הוא חייך ושאל, "ולך, יש שם?" "סיגלית." "וואלה?" הוא פקח את עיניו המחורצות. "אבא שלי מגדל אלפי סיגליות. הוא ממש אוהב את הפרח הזה." "מה הכוונה?" "יש לו עסק לגידול פרחים בעוטף עזה. בין היתר, שדה שלם של סיגליות ריחניות," "אז כל העניין של הפרחים קשור לזה שאתה פה?" "האמת, אני עושה קורס דבוראים, כדי לדעת איך מגדלים דבורים ולרדות את הדבש שלהן. דרך אגב, עד שהגעתי לכאן, לא ידעתי בכלל שיש מילה כזו לרדות, כן?" "אה, כן, נכון. שכחתי שפרופסור קלארק מלמד לימודי תעודה בדבוראות. אין הוא פשוט יודע לעשות הכול. זה בקצה החווה, לא?" "יאפ." "אף פעם לא פגשתי אחד מכם. כמה זמן אתה פה?" "שלושה שבועות. אני מגיע הרבה למשרד של קלארק, אנחנו יושבים ומדברים, הוא אוהב לשאול אותי על הצבא והסכסוך וזה, אחלה בחור." "שלושה שבועות? איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" ישגב משך בכתפיו. "אנא עארף? דווקא עם חברים שלך החלפתי איזו מילה או שתיים, אבל עם הישראלית? בחיים לא, תמיד מתזזת ממקום למקום." "איך ידעת שאני ישראלית?" "מי עוד ינעל סנדלי שורש כאן?" אמר והצביע על רגליה בחיוך. "חשבתי שאני הישראלי היחידי שהעז להגיע לחור הזה." "חור?" סיגלית רטנה, "החווה שלו ממש מפורסמת בקהילת המדע, פרופסור קלארק הוא מהמומחים הגדולים בעולם למחקר מונופילטים." ישגב קימט את פניו בבלבול. "זה חקר אבולוציוני בבעלי חיים, מייצרים מהמחקר הזה תרופות." "אז טסת חצי עולם רק בשביל להתמחות במונופול?" "מונופילטים...וטסתי בגלל פרופסור קלארק." סיגלית ענתה ברוגז, "ואם זה חור בשבילך, אז למה אתה פה?" ישגב פקח את עיניו. סוף־סוף היא יכלה לראות את צבען הדבשי. "זה קשור לטראומה מהצבא." סיגלית הטתה את ראשה בשאלה. "לא טסתי לכאן רק בשביל הקורס. חבר טוב שלי הציע לי להקים איתו מושב בארץ. קורס הדבוראים שאני עושה קשור לזה. שאלתי אותו אם יש את הקורס בחו"ל, כדי שאוכל לנקות את הראש תוך כדי. ישגב עבר לישיבה מזרחית, סיגלית נרתעה קצת לאחור, הם היו קרובים מדי, הוא יגלה על הפודרה, החצ'קונים, הסדקים. "בקיצקץ, במבחן הזמן זה עשה לי רק טוב." "הקורס באמת מצליח להשכיח ממך את התקופה הרעה הזו?" שאלה. היא התקשתה לעצור את סקרנותה. "זה מכלול. הטבע פה, האוויר הפתוח, העובדה שאני רחוק כל כך —" הוא נעצר, שילב חיוך קטן ורשף אוויר. "הכבדתי על האווירה, אה? אני מראה לך מקום סודי בגג ומדבר איתך על טראומות." שפתיה של סיגלית התעקמו לחיוך, זה הבהיל אותה, דם עלול לצאת מבין הסדקים בשפתיים. מייד כבשה את חיוכה. צביטה בלב, יכול להיות שהיא רוצה את השיחה הזו? "אז מה הלו"ז שלך להמשך השבוע?" שאל. "מחר פרופסור קלארק מציג לנו את לוחות הזמנים לחצי שנה קדימה, עד קבלת הדוקטורט." "נשמע משעמם." שחרר ישגב אוויר מפיו. "ולרדות דבש כל היום זה בטח לונה פארק של כיף." "יש ויש. נגיד, מחר אנחנו לומדים איך להשתלט על דבורים בעזרת עשן. דווקא מעניין." "וחם." השלימה סיגלית. "בסדר, תמיד אני יכול לבוא לפה ולהצטנן, עכשיו יש לי גם שותפה לפשע." סיגלית שוב איבדה שליטה וחייכה, מבטיהם התמזגו בשקט. לפתע השרירים שלה רעדו בקצב מהיר והיא חוותה קוצר נשימה קל. היא לא בנויה למצבים הבין־אישיים האלה. "ט —" היא בלעה רוק. "טוב, אני חייבת לזוז. אני צריכה להפריד כבדים של עוברי כריש." ישגב סגר את הסולם המתקפל שנעלם לתוך התקרה. הוא הביט עליה מגובהו הרם ואמר, "אם את רוצה, את מוזמנת לבוא למתחם שלנו באחד הערבים. אנחנו נמצאים בצד השני של החווה. יש לנו מועדון. אפשר לשבת לבירה קרה." סיגלית עמדה להשיב בחיוב וצחקה על עצמה ללא קול. דייט? תראי איך את נראית, וחוץ מזה ממתי מעניין אותך לבזבז את הזמן על בירה? היא ידעה שהבחירה שלה ללכת על קריירה אקדמית, הבדילה אותה משאר ילדי הפנימייה שחוו כמוה אלימות במשפחה. אין מקום לרומנטיקה בחיים שלה. סיגלית חזרה להיות ממוקדת ואמרה, "קשה לי להאמין שיהיה לי זמן. אני נכנסת לתקופה לחוצה לקראת סיום הדוקטורט. אבל תודה על ההצעה." ישגב איבד מעט מן הקלילות, קפץ את גבותיו ואמר, "אני מבין. אולי אחרי שתהיי דוקטור." הוא קרץ וחצה את דרכה לכיוון המדרגות הלולייניות. אחרי שנעלם, סיגלית נותרה קפואה על מקומה, תוהה למה סירבה. הרי היא רוצה ממנו עוד.