הקוקטיילים 1: וולבנגר

"הו, כן."

טאחחח.

"הו, כן."

טאחחח. טאחחח.

מה לעזא...

"הו, כן! זה כל כך טוב!"

חילצתי את עצמי משינה עמוקה וסקרתי את החדר המוזר, מבולבלת לחלוטין; ארגזים על הרצפה. תמונות שעוּנות על הקיר.

חדר השינה החדש שלי, בדירה החדשה שלי, הזכרתי לעצמי. הנחתי את ידיי על שמיכת הפוך ומגע הסדינים המשובחים שלי הרגיע אותי. הייתי מודעת לאיכות הסדינים אפילו בעודי מנומנמת.

"מממ... כן, בייבי. בדיוק שם. בדיוק ככה... אל תפסיק, אל תפסיק!"

אוי אלוהים...

התיישבתי, שפשפתי את עיניי והסתובבתי אל הקיר שמאחוריי. ואז התחלתי להבין מה העיר אותי. ידיי, שעדיין ליטפו בהיסח דעת את השמיכה, לכדו את תשומת לבו של קְלָייב, הסוּפֶּר־חתול שלי. הוא תחב את ראשו מתחת להן ודרש שארגיע אותו. ליטפתי אותו והתבוננתי סביבי, בניסיון להשתלב בחלל החדש לי.

עברתי לכאן מוקדם יותר באותו יום. זאת היתה דירה מקסימה: חדרים מרווחים, רצפת עץ, משקופים מקומרים — ואפילו אח! לא היה לי מושג כיצד מדליקים אש, אבל העובדה הזניחה הזאת בכלל לא הטרידה אותי. מה שהכי רציתי זה לפזר את חפציי על אדן האח. כמעצבת פנים, הייתי רגילה לדמיין איך מסודרים הרהיטים, כמעט בכל חלל, גם אם הוא לא שלי. לפעמים חבריי היו משתגעים ממני מפני שלא הפסקתי להעביר את חפציהם ממקום למקום.

את רוב היום הקדשתי למעבר, ורק אחרי ששכבתי באמבטיה־על־רגליים מספיק זמן כדי להפוך לשזיף מיובש נכנסתי למיטה. נהניתי מהחריקות והציוצים האופייניים לבית חדש: רחש תנועת המכוניות בחוץ, מוזיקה שקטה, צלילי הקליק־קליק המרגיעים של קלייב המתרוצץ וחוקר את השטח. דרך אגב, הקליק־קליק הזה מקורו בציפורניו הארוכות...

הבית החדש שלי, חשבתי בשביעות רצון תוך כדי צלילה לשינה נעימה, וזו הסיבה שהופתעתי כל כך לגלות שהתעוררתי ב... בואו נראה... שתיים שלושים־ושבע לפנות בוקר.

מצאתי את עצמי בוהה בטמטום בתקרה ומנסה להשיב לעצמי את השלווה שחשתי קודם. אבל ניתרתי בבהלה כשגב המיטה התחיל לנוע — או ליתר דיוק, נדפק בקיר.

מישהו צוחק עליי? ואז שמעתי את מה שאפשר לפרש רק בדרך אחת:

"הו, סיימון, זה כל כך טוב! מממ..."

נו, באמת.

מצמצתי בעיניי. כבר הייתי ערנית יותר ומרותקת יותר למתרחש מעבר לקיר. הסתכלתי על קלייב, הוא הסתכל עליי, ואילולא הייתי מותשת כל כך, הייתי מוכנה להישבע שהוא קרץ לי. לפחות מישהי נהנית.

אני נמצאת בתקופת יובש כבר זמן־מה. למעשה, זמן־מה ממושך מאוד. סקס גרוע ומהיר כמו צרור יריות בשילוב עם סטוץ בזמן לא נכון, גזלו ממני את האורגזמה שלי. היא בחופשה כבר שישה חודשים. שישה חודשים תמימים.

הכאבים שסבלתי מהם בשורש כף ידי, ואיימו להתקבע, התחילו כשניסיתי בכל כוחי לגמור. אבל או' כנראה פתחה בשביתה עד להודעה חדשה. וכשאני אומרת או', אני לא מתכוונת לשם החיבה של אופרה ווינפרי.

גירשתי את המחשבות על או' האבודה ונשכבתי על הצד בתנוחה עוברית. נדמה שהסערה חלפה. חזרתי לשינה הנעימה, בעוד קלייב מגרגר לצדי בשביעות רצון. ואז נפתחו שערי הגיהינום.

"כן! כן! אלוהים... אלוהים אדירים!"

ציור שהנחתי על המדף מעל המיטה נפל ונחת ישירות על ראשי. עכשיו בטוח אזכור שאי־אפשר לחיות בסן פרנסיסקו בלי לוודא שכל דבר מוצב בתנוחה בטוחה. ואם כבר מדברים על תנוחות...

שפשפתי את ראשי ופלטתי קללות מהסוג שהיה גורם לקלייב להסמיק — לו חתולים יכלו להסמיק — ואחר כך הסתובבתי כדי לבחון את הקיר שמאחוריי. גב המיטה נדפק בכוח והמהומה בדירה הסמוכה נמשכה.

"מממ... כן, בייבי, כן, כן, כן!" החצופה הקולנית זמרה לה... וגמרה באנחה של שביעות רצון.

ואז, אני נשבעת, שמעתי הצלפות בישבן. קשה לא לזהות צליל של הצלפה הגונה בישבן, ומעבר לקיר מישהי קיבלה הצלפה הגונה במיוחד.

"הו, כן, סיימון. כן. הייתי ילדה רעה. כן, כן!"

זה לא יכול להיות... עוד הצלפות בישבן, ואז הצליל המובהק של גבר גונח ונאנח.

קמתי, הרחקתי מעט את המיטה מהקיר, חזרתי בזעף אל מתחת לשמיכה ונעצתי מבט נוקב בקיר.

באותו לילה נרדמתי רק לאחר שנשבעתי שאדפוק בחזרה אם אשמע עוד ציוץ אחד. או גניחה. או הצלפה בישבן.

ברוכה הבאה לשכונה.