הקורא ברכבת של 6:27

יש אנשים שנולדים חירשים, אילמים או עיוורים. אחרים באים לאוויר העולם עם פזילה מכוערת, שפה שסועה או כתם לידה מרגיז באמצע הפרצוף. יש גם כאלה שיוצאים עם רגליים עקומות, שלא לדבר על גפיים שמתו עוד לפני שהתחילו לחיות. לוּקיוֹן מֶץ סחב על כתפי התינוק שלו נטל אחר לגמרי: את הנטייה של השם הפרטי ושם המשפחה שלו להתערבב, ולהפוך למוּקיוֹן לֵץ. משחק מילים טיפשי ואכזרי, שהידהד באוזניו מרגע שעשה את צעדיו הראשונים בחיים, ומאז לא עזב אותו.

הוריו התעלמו מכל השמות היפים שברשימת השמות הפרטיים המומלצים לשנת 1976, ובחרו משום מה ב"לוּקיוֹן" הזה שבא השד יודע מאיפה, בלי לחשוב אפילו לרגע על התוצאות ההרסניות של החלטתם. למרבה הפליאה, מעולם לא העז לשאול אותם – למרות הסקרנות, שהיתה לפעמים חזקה – מה פתאום בחרו דווקא בשם הזה. אולי חשש להביך או לצער אותם. ודאי חשש גם שהתשובה תהיה סתמית, ולא תספק אותו. לפעמים השתעשע במחשבה איך חייו היו נראים אילו קראו לו בשם רגיל: פּוֹל, פּיֶיר או הוּגוֹ. למה לוּקיוֹן ולא סתם לוּק? גם זה היה משמח אותו. לוּק מֶץ: הנה שם אמיתי, שתי הברות פשוטות ובטוחות שמאחוריהן אפשר לחיות חיים שלווים. במקום זה נאלץ לעבור את ילדותו כשהמוקיון הולך אחריו לכל מקום כמו לץ. זאת אומרת כמו צל. בשלושים ושש שנותיו למד לצלול, להיעלם מהעין, למנוע מראש את הצחוקים והבדיחות שהתעוררו מרגע שהבחינו בו. הוא למד להיות לא יפה, לא מכוער, לא שמן, לא רזה; רק צללית בשולי שדה הראייה, כזו שלא שמים אליה לב. להיטמע בנוף עד כדי התכחשות עצמית, ולהישאר תמיד בחוץ. לוקיון מץ בילה את כל זמנו, פשוט מאוד, בלהפסיק להתקיים. חוץ מאשר כאן, על רציף תחנת הרכבת המדכאת הזאת, שם עמד מדי בוקר, בכל ימי השבוע. כל יום, באותה שעה, חיכה לרכבת הפרברים שלו, ושתי רגליו עומדות על הקו הלבן שמסמן את הגבול שאותו אסור לחצות, כדי לא להסתכן בנפילה לפסים. הקו הסתמי הזה, ששורטט על רציף הבטון, הרגיע אותו משום מה. כאן, צחנת הפגרים שריחפה כל הזמן בתוך ראשו התפוגגה כבמטה קסם. ובדקות הספורות שהפרידו בינו ובין הגעת הרכבת, היה פוסע על הקו הלבן כמנסה להיטמע בו, אף שידע היטב שאין זו אלא אשליה רגעית, דחייה זמנית של גזר הדין, ושהדרך היחידה להימלט מהבּרבריוּת שמחכה לו שם, מעבר לאופק, היא להתנתק מהקו הזה שעליו הוא מדשדש בטמטום, ולחזור הביתה. כן, מה שהיה צריך לעשות זה פשוט לוותר, להסתלק, לחזור למיטה ולהתכרבל בשקע החמים עדיין, שגופו השאיר שם במשך הלילה. לישון כדי לברוח. אבל בסופו של דבר, האיש הצעיר תמיד אזר כוח להישאר על הקו הלבן, ועמד שם כשהוא מקשיב לקהל הקטן של הנוסעים הקבועים שהתקבץ מאחוריו, מרגיש את מבטיהם על עורפו כמו כווייה קלה, שהזכירה לו שהוא עדיין חי. בחלוף השנים, שאר הנוסעים התרגלו אליו ונהגו בו בכבוד מהול ברחמים, כזה ששמור למשוגעים לא מזיקים. לוקיון היה משב רוח שחילץ אותם, למשך עשרים הדקות שארכה הנסיעה, משיממון השגרה.