הקוראת המלכותית

בטירת וינדזור עמדה להתחיל ארוחת הערב החגיגית ונשיא צרפת תפס את מקומו לצד הוד־מלכותה, המשפחה המלכותית נערכה מאחור, והתהלוכה יצאה לדרכה לעבר אולם ווֹטֶרלוּ.

"עכשיו כשאנחנו לבדנו," אמרה המלכה, מחייכת לכל עבר בעודם מרחפים להם דרך קהל המוזמנים הנוצץ, "זה זמן־מה שאני משתוקקת לשאול אותך על אודות הסופר ז'אן ז'נה."1*

"אַה," אמר הנשיא. "וּוִי."

ה"מרסֶייז" וההמנון הלאומי העניקו להם הפוגה ממהלכו של הטקס, אבל משתפסו את מקומותיהם חזרה ופנתה הוד־מלכותה אל הנשיא והמשיכה בדבריה.

"נכון שהיה הומוסקסואל ובא ויצא בשערי בית הכלא, ואף על פי כן, האם היה רע כפי שאוהבים לתארו? ובעצם, מה שחשוב לי יותר" - וכאן נטלה בידה כף מרק - "האם היה טוב כפי שמתארים אותו?"

כיוון שלא תודרך בנוגע למחזאי והסופר חָלָק הגוף, תר הנשיא בבהלה ובבהילות אחר שָׂרת התרבות שלו. אבל היא היתה עסוקה בשיחה עם הארכיבישוף של קנטרברי.

"ז'אן ז'נה," חזרה המלכה ואמרה, בניסיון לעזור. "ווּ לֶה קוֹנֶסֶה?"

"בְּיֶין סוּר," אמר הנשיא.

"אִיל מ'אִינטֶרסֶה," אמרה המלכה.

"וְורֶמוֹ?" אמר הנשיא והניח את הכף מידו. הערב הזה עמד להיות ארוך מאוד.

הכול אירע בגלל הכלבים. הם היו סנובים ולרוב, לאחר התרוצצות בגן, היו עולים במדרגות החזית, ושם היה שומר הסף פותח עבורם את הדלת בדרך כלל. אבל היום, משום־מה, הם דהרו לאורך המרפסת, נובחים כמשוגעים, ודילגו חזרה במורד המדרגות וסביב הפינה ולאורך צלע הארמון, שם שמעה אותם מנבחים בקול גבוה על דבר־מה באחת החצרות.

זו היתה הספרייה הניידת מטעם עיריית וסטמינסטר, מכונית מסחרית גדולה, כמו אלה המשמשות להעברת דירות, שחנתה סמוך לפחי הזבל מחוץ לאחת מדלתות המטבח. היא לא הרבתה לבקר בחלק הזה של הארמון, ודאי שמעולם לא ראתה שם את הספרייה קודם לכן, וכנראה גם הכלבים לא ראו אותה ולכן השאון שהקימו, ומכיוון שכשלה בניסיונותיה להשקיטם, עלתה במדרגות הקטנות של הקרוון כדי להתנצל.

הנהג ישב בגבו אליה והדביק תווית על ספר, והקורא היחיד שנראה בסביבה היה נער ג'ינג'י לבוש סרבל לבן שכרע על ברכיו במעבר וקרא ספר. איש מהם לא הבחין כלל שנכנסה, לכן כחכחה בגרונה ואמרה, "אני מצטערת על הרעש הנורא הזה." הנהג נבהל וקם על רגליו בפתאומיות כזאת שחטף מכה בראש ממדף ספרי העיון, והנער במעבר נאבק לקום ובתוך כך הפיל את מדור הצילום והאופנה.

היא הוציאה את ראשה מבעד לדלת. "שתקו תכף ומיד, יצורים מטופשים שכמותכם" - והמהלך הזה, ממש כפי שכיוונה, סיפק לנהג־הספרן די זמן להתעשת ולנער די זמן לאסוף את הספרים.

"טרם ראינו אותךָ פה, מיסטר..."

"האצ'ינגס, הוד־מלכותך. כל יום רביעי, גברתי."

"באמת? לא ידעתי. אתה בא מרחוק?"

"רק מווסטמינסטר, גברתי."

"ואתה הוא...?"

"נורמן, גברתי. סיקינס."

"והיכן אתה עובד?"

"במטבח, גברתי."

"הו. ויש לך הרבה זמן לקרוא?"

"האמת שלא, גברתי."

"גם לי לא. אם כי, אם אנחנו כבר כאן, כדאי לנו לשאול ספר, אני מניחה."

מיסטר האצ'ינגס חייך חיוך רב־תועלת.

"על מה אתה ממליץ?"

"מה הוד־מלכותך אוהבת?"

המלכה היססה, שכן, אם לומר את האמת, לא היתה בטוחה. מעולם לא גילתה עניין רב בקריאה. היא קראה, כמובן, כמו כולם, אבל את אהבת הספרים הותירה לאחרים. מדובר בתחביב, והאופי של תפקידה לא מתיר לה להיות בעלת תחביבים. ריצה, גידול ורדים, שחמט או טיפוס הרים, קישוט עוגות, דגמי מטוסים. לא. תחביבים מחייבים העדפות ומהעדפות יש להימנע; העדפות מרחיקות אנשים. לנו אין העדפות. תפקידה הוא להביע עניין, ולא להתעניין ממש. וחוץ מזה, בקריאה אין כל עשייה. היא היתה מהעושים. לכן הביטה סביב סביב במדפי הספרים שבקרוון וניסתה להרוויח זמן. "מותר לנו לשאול ספר? אין לנו כרטיס."

"אין בעיה," אמר מיסטר האצ'ינגס.

"אנחנו פנסיונרים," אמרה המלכה, אם כי לא היתה בטוחה שיהיה בכך משום הבדל.

"גברתי יכולה לשאול עד שישה ספרים."

"שישה! אלוהים אדירים!"

בינתיים בחר הצעיר אדום השיער ספר ומסר לספרן להחתמה. המלכה נטלה אותו בידה, עדיין מנסה להרוויח זמן.

"מה בחרת, מיסטר סיקינס?" וציפתה שיהיה זה, ובכן, היא לא ידעה למה עליה לצפות, אבל זה לא היה מה שציפתה לו. "הו. ססיל ביטון. הכרת אותו?"

"לא, גברתי."

"לא, ודאי שלא. אתה הרי צעיר מדי. תמיד היה מסתובב כאן, מצלם בלי הרף. טיפוס מעט מאיים. עמדי פה, עמדי שם. קליק, קליק. ועכשיו הוציאו לאור ספר על אודותיו?"

"כמה וכמה, גברתי."

"באמת? אני מניחה שיכתבו על כולם, במוקדם או במאוחר."

היא רפרפה בין דפיו. "מן הסתם יש תצלום שלי איפשהו. הו כן. הנה. כמובן, הוא לא היה רק צלם. הוא גם עיצב תפאורות. 'אוקלהומה', דברים כאלה."

"אני חושב שזה היה 'גברתי הנאווה', גברתי."

"הו, באמת?" אמרה המלכה, שלא היתה רגילה שחולקים על דעתה.

"איפה אמרת שאתה עובד?" היא החזירה את הספר לידיו הגדולות והאדומות של הנער.

"במטבח, גברתי."

היא עדיין לא פתרה את בעייתה, שכן ידעה כי אם תצא בלי ספר, מיסטר האצ'ינגס עלול לחשוב כי הספרייה לוקה בחסר. והנה, על מדף של כרכים מרופטים למדי, ראתה שֵם שזכרה. "אַייוִוי קומפטון־בֶּרנֶט! את זה אני יכולה לקרוא." היא שלפה את הספר והגישה למיסטר האצ'ינגס שיחתים בחותמת.

"תענוג!" היא חיבקה את הספר באופן בלתי משכנע בטרם פתחה אותו. "הו. הפעם האחרונה שבה הושאל היתה ב־1989."

"היא לא סופרת פופולרית, גברתי."

"למה זה, מעניין? אני הענקתי לה תואר דֵיים."

מיסטר האצ'ינגס נמנע מלומר כי אין זו בהכרח הדרך להגיע אל לבם של ההמונים.

המלכה הביטה בתצלום שעל גב הכריכה. "כן. אני זוכרת את השיער הזה, קלוע סביב כל הראש כמו עיטור לפשטידה." היא חייכה, ומיסטר האצ'ינגס הבין כי הביקור הסתיים. "שלום."

הוא הרכין את ראשו כפי שאמרו לו בספרייה לעשות אם יקרה המקרה במקרה, והמלכה יצאה משם לכיוון הגן והכלבים נבחו שוב כמשוגעים, ואילו נורמן, אוחז בססיל ביטון שלו, עקף שֶף אשר ישב בבטלה ליד פחי הזבל ועישן סיגריה, וחזר אל המטבח.

בעודו סוגר את דלת המסחרית ונוסע לדרכו, הרהר מיסטר האצ'ינגס כי רומאן מאת אייווי קומפטון־ברנט מצריך ניסיון לא מועט בקריאה. הוא עצמו לא הצליח לצלוח אותה וחשב, ובצדק, כי שאילת הספר היתה מחווה של נימוס, ותו לא. ועם זאת, היתה זו מחווה שידע להעריך ולא רק בשל האדיבות שבה. מועצת העירייה תמיד איימה לקצץ את הספרייה, ופטרונות מצד קוראת מכובדת שכזו (או לקוחה, כפי שהעדיפו לכנות זאת במועצה) לא תזיק לו כלל וכלל.

"יש לנו ספרייה ניידת," אמרה המלכה לבעלה באותו ערב. "באה בכל יום רביעי."

"נחמד מאוד. החיים לא מפסיקים להפתיע."

"אתה זוכר את 'אוקלהומה'?"

"כן. ראינו אותו כשהיינו מאורסים." מוזר לחשוב על כך, איזה בחור בלונדיני ומשגע הוא היה בזמנו.

"זה של ססיל ביטון?" אמרה המלכה.

"אין לי מושג. מעולם לא חיבבתי אותו. נעליים ירוקות."

"היה לו ריח נהדר."

"מה זה?"

"ספר. שאלתי אותו."

"מת, נדמה לי."

"מי?"

"הביטון ההוא."

"הו כן. כולם כבר מתים."

"אבל ההצגה היתה טובה."

והוא נכנס למיטה ושר בעצב "הו, איזה יופי של בוקר", והמלכה פתחה את ספרה.

כעבור שבוע ביקשה למסור את הספר לאחת ממלוותיה כדי שתחזיר אותו, אבל כיוון שמצאה את עצמה שבויה בידי מזכירהּ האישי ונאלצה לעבור על היומן שלה בפירוט רב מכפי שחשבה לנחוץ, הצליחה לקטוע דיון על סיור במעבדה למחקרים תחבורתיים בכך שהכריזה כי היום יום רביעי ועליה להחליף את הספר שלה בספרייה הניידת. המזכיר האישי שלה, סר קווין סקָאצָ'רד, ניו זילנדי צדקני שניבאו לו גדולות ונצורות, נותר מאחור ואסף את ניירותיו ותהה מדוע זקוקה הוד־מלכותה לספרייה ניידת כשעומדות לרשותה כמה וכמה ספריות נייחות משל עצמה.

ללא הכלבים היה הביקור הזה שלֵו מקודמו, אם כי גם הפעם היה נורמן הקורא היחיד.

"איך מצא חן בעינייך, גברתי?" שאל מיסטר האצ'ינגס.

"דיים אַייווי? יבשה מעט. וכולם מדברים באותו אופן, שמת לב לזה?"

"למען האמת, גברתי, אף פעם לא הצלחתי לקרוא יותר מכמה עמודים. עד לאן הגעת, הוד־מלכותך?"

"הו, עד הסוף. כשאני מתחילה ספר אני גומרת אותו. כך חינכו אותנו. ספרים, לחם בחמאה, פירה תפוחי אדמה - לגמור מהצלחת. זאת הפילוסופיה שלי מאז ומעולם."

"למעשה לא היה שום צורך להחזיר את הספר, גברתי. אנחנו מצטמצמים וכל הספרים על המדף ההוא מחולקים חינם."

"כלומר, זה בשבילי?" היא הצמידה את הספר אל גופה. "אני שמחה שבאתי. ערב טוב, מיסטר סיקינס. גם הפעם ססיל ביטון?"

נורמן הראה לה את הספר שעיין בו, הפעם משהו על דייוויד הוקני. היא דפדפה בו, מביטה בלי שמץ מבוכה בישבני גברים צעירים העולים מתוך ברכות שחייה קליפורניות או שוכבים יחד במיטות סתורות.

"חלקם," אמרה, "חלקם נראים כאילו לא גמרו אותם עד הסוף. זה למשל ממש מרוח."

"אני חושב שזה היה הסגנון שלו באותה תקופה, גברתי," אמר נורמן. "האמת שהיתה לו יד טובה למדי."

המלכה הביטה שוב בנורמן. "אתה עובד במטבח?"

"כן, גברתי."

היא לא באמת התכוונה לקחת עוד ספר, אבל החליטה, אם היא כבר כאן, שאולי יהיה קל יותר לקחת עוד אחד מאשר לא לקחת, אם כי בנוגע לבחירת הספר עצמו חשה נבוכה ומבולבלת כפי שהיתה שבוע קודם לכן. האמת היתה שלא רצתה שום ספר, ודאי לא עוד אחד מאת אייווי קומפטון־ברנט שהיתה, בסיכומו של דבר, קשה מדי לקריאה. לכן מזל גדול הוא שהפעם צדה את עינה מהדורה מחודשת של "המרדף אחר האהבה" מאת ננסי מיטפורד. היא נטלה אותו בידה. "רגע. אחותה לא התחתנה עם מוזלי ההוא?"

מיסטר האצ'ינגס אמר שהוא חושב שכן.

"וחמותה של אחות אחרת היתה ראש צוות המלוות שלי?"

"לא ידוע לי על כך, גברתי."

"וכמובן היתה האחות האומללה והפְלירט עם היטלר. ואחות אחת נעשתה קומוניסטית. ואני חושבת שהיתה עוד אחת. אבל אנחנו מדברים על ננסי?"

"כן, גברתי."

"יפה."

רק לעתים רחוקות יש לרומאנים קשרים טובים כל כך, ואי לכך חשה המלכה רגועה והגישה את הספר להחתמה אצל מיסטר האצ'ינגס בביטחון־מה.

"המרדף אחר האהבה" התגלה כבחירה מוצלחת ובעלת ערך במידה מסוימת. לוּ נקלעה המלכה לעוד חוויית קריאה מסורבלת, ג'ורג' אליוט המוקדמת, למשל, או הנרי ג'יימס המאוחר, כקוראת מתחילה היתה עלולה לאבד את התלהבותה לעד, ובמקרה כזה לא היה לנו כל סיפור לספּרו. ספרים, עלולה היתה לחשוב, הם עבודה.

למעשה, עד מהרה היא נבלעה בספר וכשעבר הדוכס מאדינבורו ליד חדר השינה שלה באותו הלילה וחיבק את הבקבוק החם שלו, שמע אותה צוחקת בקול רם. הוא הציץ מבעד לדלת. "הכול בסדר, ילדה?"

"כמובן. אני קוראת."

"שוב?" והוא הלך לדרכו, מנענע בראשו.

למחרת בבוקר היה האף שלה קצת סתום, ומכיוון שלא היו לה התחייבויות, נשארה במיטה ואמרה שהיא מרגישה את השָפּעת בדרך. זה לא היה אופייני לה וגם לא נכון; זה היה, לאמיתו של דבר, רק כדי שתוכל להמשיך לקרוא.

"למלכה יש צינון קל," כך סיפרו לאומה, אבל מה שלא סיפרו לאומה, ומה שגם המלכה עצמה לא ידעה, הוא שזו אך הראשונה בסדרה של התאמות ושינויים, כמה מהם מרחיקי לכת, שהקריאה שלה עתידה להיות כרוכה בהם.

למחרת באחד ממפגשיה הרגילים של המלכה עם המזכיר האישי עלה על סדר היום, בין השאר, מה שמכונה בימים אלה משאבי אנוש.

"בזמני," אמרה לו, "קראו לזה סֶגֶל העובדים." אם כי למען האמת לא קראו לזה כך. קראו לזה 'המשרתים'. והיא הזכירה גם את העובדה הזו, וידעה שהדבר יגרור תגובה.

"זה עלול להיות מובן שלא כהלכה, גברתי," אמר סר קווין. "אנחנו תמיד שואפים לא לתת לציבור סיבות להיעלב. 'משרתים' ישדרו מסר מוטעה."

"משאבי אנוש," אמרה המלכה, "לא משדרים שום מסר. לפחות לא לי. אבל בכל אופן, אם כבר מדברים על משאבי אנוש, יש משאב אנושי אחד שהייתי רוצה שיזכה לקידום, או לפחות יועלה מקומת המשרתים."

סר קווין מעולם לא שמע על סיקינס אבל לאחר התייעצות עם כמה מהכפופים לו אותר נורמן בסופו של דבר.

"אני לא מבינה," אמרה הוד־מלכותה, "מה הוא עשה במטבח מלכתחילה. ברור שהוא בחור נבון ביותר."

"הוא לא מספיק חמוד," אמר השליש, אם כי אמר זאת למזכיר האישי ולא למלכה. "רזה, ג'ינג'י. אנא רחם עלינו."

"המלכה מחבבת אותו," אמר סר קווין. "היא רוצה שישובץ לקומה שלה."

וכך קרה שנורמן מצא את עצמו נגאל מהדחת כלים ומולבש (בקושי מסוים) במדי נער ארמון ועובר לשמש את המלכה, ואחת ממשימותיו הראשונות היתה, כצפוי, קשורה בספרייה.

כיוון שלא היתה פנויה ביום רביעי שלאחר מכן (הופעת התעמלות בנאניטון), שלחה המלכה את נורמן להחזיר את הננסי מיטפורד שלה, אמרה לו שלפי דעתה יש ספר המשך והיא רוצה לקרוא גם אותו, וחוץ מזה כל דבר אחר שעשוי לדעתו למצוא חן בעיניה.

הסמכות הזו גרמה לו מידה של חרדה. בהיותו אוטודידקט שעיקר השכלתו מבוסס על עיון נרחב, אבל עד גבול מסוים, הוא נטה לבחור חומרי קריאה לפי העדפתו המינית של המחבר - אם היה הומו או לא. גם אם הדבר מקובל, הוא עדיין מצמצם את האפשרויות, בייחוד כשבוחרים ספר עבור מישהו אחר, קל וחומר כשהמישהו הזה הוא המלכה.

וגם מיסטר האצ'ינגס לא עזר הרבה, עד לרגע שבו ציין כי כלבים הם הנושא שעשוי לעניין את הוד־מלכותה, וזה הזכיר לנורמן משהו שקרא פעם ויוכל להתאים לרשימת הקניות, רומאן מאת ג'.ר. אֶקֶרלי - "הכלב שלי, טוּליפּ". מיסטר האצ'ינגס פקפק בכך והדגיש כי מדובר בספר הומואי.

"באמת?" אמר נורמן בתום לב. "לא העליתי בדעתי. היא תחשוב שזה פשוט על כלב."

הוא לקח את הספרים אל קומת המגורים של המלכה, ומכיוון שנאמר לו לצמצם את נוכחותו עד כמה שיכול, כשעבר שם הדוכס הוא התחבא מאחורי שידה מצופה שריון צב.

"היום אחר הצהריים ראיתי יצור יוצא דופן," דיווח הוד־מעלתו־המלכותי מאוחר יותר. "גֶזֶר המסדרונות."

"זה בטח נורמן," אמרה המלכה. "פגשתי אותו בספרייה הניידת. הוא עבד במטבח עד לאחרונה."

"אני בהחלט מבין מה הוא עשה שם," אמר הדוכס.

"הוא אינטליגנטי מאוד," אמרה המלכה.

"איזו ברֵרה יש לו," אמר הדוכס. "אם הוא נראה ככה."

"טוליפ," אמרה המלכה לנורמן כעבור זמן־מה. "זה שם מוזר לכלב."

"הספר אמור להיות בדיוני, אבל לסופר באמת היה כלב, רועה גרמני." (הוא לא אמר לה ששם הכלב היה קוִוינִי.) "למעשה זו אוטוביוגרפיה בתחפושת."

"הו," אמרה המלכה. "למה היה צורך בתחפושת?"

נורמן חשב שהיא תגלה בעצמה כשתקרא את הספר, אבל לא אמר זאת.

"איש מחבריו לא אהב את הכלב, גברתי."

"התחושה מוכּרת לנו היטב," אמרה המלכה, ונורמן הנהן בכובד ראש, שכן כלבי החצר היו בלתי אהודים עד מאוד. המלכה חייכה. נורמן הזה פשוט מציאה. היא ידעה שהיא גורמת לאנשים להיות ביישנים ומרוסנים, ורק משרתים מעטים היו הם־עצמם במחיצתה. מוזר ככל שיהיה, נורמן היה הוא־עצמו ונדמה כי לא יוכל להיות משהו אחר. הדבר היה נדיר מאוד.

ייתכן, עם זאת, כי המלכה היתה מרוצה קצת פחות לו ידעה שנורמן מתנהג בטבעיות במחיצתה כיוון שהיא נראית לו ארכאית כל כך, ומידת המלכותיות שלה נפגמת בעיניו מפאת זקנתה. היא אמנם היתה מלכה, אבל היתה גם קשישה, ומכיוון שצעדיו הראשונים של נורמן בעולם העבודה היו בבית אבות בצפון אנגליה, קשישות לא הרתיעו אותו. מבחינת נורמן היא היתה המעסיקה שלו, אבל בשל גילהּ היתה פציינטית לא פחות משהיתה מלכה, ובשני התפקידים היה עליו למלא את רצונה. אם כי כל זה היה, חשוב לציין, בטרם למד להבין כמה פיקחית וחדה היא, וכמה מבוזבזת.

היא גם היתה נדושה עד מאוד וכשהחלה לקרוא ספרים חשבה שאולי עליה לקרוא, חלק מהזמן לפחות, במקום המיועד לכך, כלומר בספריית הארמון. אך אף שהמקום נקרא ספרייה ואמנם היו בו שורות שורות של ספרים, רק במקרים נדירים, אם בכלל, אכן קראו שם ספרים. אולטימטומים הוצבו שם, קווים שורטטו על מפות, ספרי תפילה חוברו ונקבעו קשרי נישואין, אבל אם רצה מישהו להתכרבל עם ספר, הספרייה לא היתה המקום לכך. היה אפילו די קשה לקחת משהו לקרוא, שכן הספרים על המדפים שנקראו "פתוחים" היו מבוצרים מאחורי סורגים מוזהבים ונעולים. רבים מהם היו יקרי ערך עד מאוד, וגם בכך היה כדי להרתיע. לא, אם לקרוא אז לא במקום המיועד לכך. המלכה חשבה כי יש בכך מן הלקח אולי, וחזרה ועלתה למעלה.

לאחר שגמרה את ספר ההמשך של ננסי מיטפורד, "אהבה באקלים קר", שמחה המלכה לגלות שמיטפורד כתבה ספרים נוספים, ואף על פי שאחדים מהם נראו כמו ספרי היסטוריה היא צירפה אותם לרשימת הקריאה (שנפתחה לאחרונה), ששמרה במכתבתה. בינתיים התקדמה עם הספר שבחר נורמן למענה, "הכלב שלי, טוליפ", מאת ג'.ר. אקרלי. (האם פגשה אותו? היא חשבה שלא.) היא נהנתה מהספר ולו בשל העובדה, כפי שציין נורמן, שהכלב היה שובב אפילו יותר מכלביה שלה ובלתי אהוד כמעט באותה מידה. כאשר הבינה כי אקרלי כתב אוטוביוגרפיה, שלחה את נורמן לספרייה של לונדון לשאול את הספר עבורה. היא היתה פטרונית הספרייה של לונדון ועם זאת רק לעתים נדירות ביקרה בה, וגם נורמן המעיט כמובן לבקר בה אבל תמיד חזר מלא פליאה וריגוש מסגנונה המיושן ואמר שהיא מסוג הספריות שעליהן רק קרא בספרים וחשב שהן כבר שייכות לעבר. הוא שוטט בין מבוכי מדפי הספרים והתפעל מהעובדה שכל אלה ספרים שהוא (או נכון יותר, היא) יכולים לשאול לפי רצונם. כה מידבקת היתה התלהבותו שבפעם הבאה, כך חשבה המלכה, אולי תתלווה אליו.

היא קראה את התיאורים שכתב אקרלי על עצמו, ולא התפלאה לגלות שכהומוסקסואל עבד בבי־בי־סי, אך גם הרגישה שהיו לו חיים עצובים. הכלב שלו עורר בה עניין, אם כי הביכה אותה האינטימיות הכמעט ווטרינרית שבה פינק את בעל החיים. כמו כן הופתעה לגלות שחיילי משמר המלכה קלים כל כך להשגה, כפי שנרמז בספר, ובמחירים סבירים שכאלה. היא היתה שמחה לדעת על כך יותר; אך חרף העובדה שהיו לה שלישים צבאיים ששירתו בפלוגות המשמר, לא חשה שבאמת תוכל לשאול אותם על כך.

א"מ פורסטר נזכר בספר, והיא נזכרה שבילתה במחיצתו חצי שעה מגושמת כשהעניקה לו אות כבוד. הוא דיבר מעט ובקול עכברי וביישני כל כך עד שכמעט לא היה אפשר לתקשר איתו. ועם זאת, הוא היה בחזקת נעלם שעוד עשוי להפתיע. הוא ישב בידיים משולבות כמו דמות מתוך "עליסה בארץ הפלאות", ולא סיפק שום רמז אשר למה שעובר בראשו, ולכן מפתיע ונעים היה לגלות, כשקראה את הביוגרפיה שלו, שאחרי הפגישה אמר עליה כי אילו היתה בחור, היה מתאהב בה.

מובן שלא היה יכול לומר זאת בפניה, היא הבינה זאת היטב, אבל ככל שקראה יותר כך הצטערה שהיא כל כך מפחידה אנשים, והלוואי שלסופרים, בעיקר, היה אומץ לומר בפניה דברים שכתבו לאחר מכן. נוסף לכך היא גילתה איך ספר אחד הוביל אל משנהו, דלתות נפתחו על כל צעד ושעל והימים לא היו ארוכים דיים להכיל את כל הקריאה שרצתה להספיק.

אבל היו גם חרטה ודכדוך לנוכח ההזדמנויות הרבות שהחמיצה. כשהיתה ילדה פגשה את מייזפילד ואת וולטר דה לה מאר; לא היה לה הרבה מה לומר להם, אבל היא פגשה גם את ט"ס אליוט, והיו גם פריסטלי ופיליפ לארקין ואפילו טד יוז, שעליו נדלקה קצת, אבל הוא נותר נבוך במחיצתה. ומכיוון שבאותה תקופה קראה מעט כל כך ממה שכתבו, לא היה לה מה לומר להם, ולהם, כמובן, לא היו דברים מעניינים לומר לה. איזה בזבוז.

היא עשתה טעות וציינה זאת בפני סר קווין.

"אבל הוד־מלכותה קיבלה תדרוך מקדים, מן הסתם?"

"כמובן," אמרה המלכה, "אבל תדרוך איננו קריאה. בעצם, הוא ההפך הגמור מקריאה. התדרוך תמציתי, עובדתי, מתרכז בעיקר. הקריאה איננה מסודרת, קופצת מנושא לנושא, מושכת תמיד. התדרוך סוגר נושא, הקריאה פותחת אותו."

"אני תוהה אם אצליח להחזיר את הוד־מלכותך לנושא הביקור במפעל הנעליים," אמר סר קווין.

"בפעם הבאה," אמר המלכה בקיצור. "ראית אולי איפה הנחתי את הספר שלי?"

משנגלו לה תענוגות הקריאה, השתוקקה הוד־מלכותה לשתף בהם גם אחרים.

"אתה קורא, סאמרס?" אמרה לנהג שלה בדרך לנורתהמפטון.

"קורא, גברתי?"

"ספרים?"

"כשיש לי הזדמנות, גברתי. אף פעם אין מספיק זמן."

"כך אומרים כמעט כולם. את הזמן עלינו ליצור לעצמנו. למשל הבוקר. אתה תשב מחוץ לבית העירייה ותמתין לי. זאת בדיוק הזדמנות לקרוא."

"אני צריך להשגיח על הרכב, גברתי. אנחנו במידלנדס. הוונדליזם לא עושה הבחנות."

לאחר שמסר בשלום את הוד־מלכותה לידי נציג המלך בעיר, ערך סאמרס הקפה סביב הרכב ליתר ביטחון, ואחר כך התרווח במושבו. קורא? ודאי שהוא קורא. כולם קוראים. הוא פתח את תא הכפפות והוציא גיליון של ה"סַאן".

אחרים, בעיקר נורמן, הביעו יותר אהדה, ומנורמן היא לא ניסתה להסתיר את מגרעותיה כקוראת או את סך כל מגרעותיה התרבותיות.

"אתה יודע," אמרה אחר צהריים אחד בעודם קוראים בחדר העבודה, "אתה יודע באיזה שטח היינו יכולים להצטיין?"

"לא, גברתי?"

"חידוני טריוויה. היינו בכל מקום, ראינו הכול, וגם אם עלולה להיות לנו בעיה בתחום של מוזיקת פופ וקצת בספורט, כששואלים מהי בירת זימבבווה, נניח, או מהו הייצוא העיקרי של ניו סאות ויילס, בכל זה אני בקיאה כמו בכף ידי."

"ואני אוכל לענות על הפופ," אמר נורמן.

"כן," אמרה המלכה. "נהיה יופי של צוות. נו, טוב. הדרך שלא נבחרה. של מי זה?"

"של מי מה, גברתי?"

"הדרך שלא נבחרה. תמצא את זה."

נורמן חיפש במילון הציטוטים ומצא כי הציטוט משל רוברט פְרוֹסט.

"אני יודעת מה המילה המתאימה לך," אמרה המלכה.

"גברתי?"

"אתה עושה סידורים ושליחויות, מחליף את ספרי הספרייה שלי, אתה בודק מילים מוזרות במילון ומוצא בשבילי ציטוטים. אתה יודע מה אתה?"

"פעם הייתי הנער עם סמרטוט הרצפה, גברתי."

"ובכן, אתה כבר לא נער הסמרטוטים. אתה האַמָנוּאֶנזִיס שלי."

נורמן חיפש את המילה במילון שהחזיקה המלכה בימים אלה על מכתבתה. "מי שרושם דברים מוכתבים, מעתיק כתבי יד. עוזר ספרותי."

לאמנואנזיס החדש היה כיסא במסדרון, קרוב למשרדה של המלכה, ועליו היה יושב, כשלא היה בכוננות או בסידורים, ומבלה את זמנו בקריאה. הדבר לא הועיל לו הרבה בקרב נערי הארמון האחרים, שחשבו כי הוא מבלה בנעימים ושזה לא מגיע לו כי איננו נאה מספיק. מדי פעם היה עוצר לידו אחד השלישים ושואל אותו אם אין לו משהו טוב יותר לעשות חוץ מלקרוא, ובהתחלה היה נתקע בלי תשובה. אבל כעת היה אומר שהוא קורא משהו בשביל הוד־מלכותה, ולרוב היה הדבר נכון, אבל גם מעצבן במידה משביעת רצון וגורם לשליש להסתלק במצב רוח רע.

המלכה, שקראה עכשיו יותר ויותר, שאלה את ספריה מספריות שונות, בהן אף כמה מספריותיה שלה, אבל מסיבות סנטימנטליות ומפני שחיבבה את מיסטר האצ'ינגס, המשיכה לטייל מדי פעם אל חצר המטבח, להיכנס לספרייה הניידת ולהיות לה לפטרונית.

אולם באחד מימי רביעי אחר הצהריים הספרייה לא הופיעה, וגם לא בשבוע שאחריו. נורמן נשלח מיד לחקור בעניין, רק כדי לגלות כי הביקור בארמון בוטל עקב קיצוצים רוחביים. נורמן לא נרתע ובסופו של דבר איתר את הספרייה בחצר בית ספר בפִּימליקוֹ. שם הוא מצא את מיסטר האצ'ינגס עדיין יושב ליד ההגה ומדביק בעקשנות תוויות על הספרים. מיסטר האצ'ינגס סיפר לו, כי גם לאחר שציין בפני מחלקת ניוד הספריות כי הוד־מלכותה היא אחת הקוראות שלהם לא היתה לכך כל השפעה על העירייה, וזו הודיעה, בטרם הונף על הביקורים גרזן הקיצוצים, כי ביררו את העניין מול הארמון, ושם טענו כי אין בספרייה שום צורך.

לאחר ששמעה על כך מפיו של נורמן הנסער נראה היה כי המלכה אינה מופתעת, ואף על פי שלא דיברה איתו על כך, אישש הדבר את חשדותיה, דהיינו שבחוגי המלוכה לא רואים בעין יפה את מעשה הקריאה, או לכל הפחות את הקריאה שלה.

עניין הספרייה הניידת היה מַפלה קלה, אך היתה לו תוצאה משמחת אחת, שכן מיסטר האצ'ינגס מצא את עצמו ברשימה הבאה של מקבלי עיטור הכבוד; אמנם, יש להודות, זה היה עיטור בדרגה נמוכה למדי, אבל הוא נמנה עם מי שעשו שירות מיוחד או אישי עבור הוד־מלכותה. גם צעד זה לא התקבל בעין יפה, בכלל, ולא על ידי סר קווין בפרט.

מכיוון שסר קווין סקאצ'רד בא מניו זילנד ובמינויו היה מן הגיוון, הרי באופן בלתי נמנע הִיללה אותו התקשורת וראתה בו המטאטא החדש, איש צעיר (למדי) שיטאטא ויסלק כמה כיבודים מיותרים וכמה וכמה מהדייסות השערורייתיות שנוהגת משפחת המלוכה לרקוח בכמות גדלה והולכת, ולדמות בכך את מוסד המלוכה לסעודת הכלולות של מיס האווישם (ב"תקוות גדולות" מאת דיקנס): הנברשות המכוסות קורי עכביש, העוגה רוחשת העכברים - וסר קווין בתור מיסטר פִּיפּ הקורע את הווילונות הנרקבים כדי להכניס אור לבית. המלכה, שהיתה מנוסה בהגדרות כאלה כי נחשבה פעם בעצמה למשב רוח רענן, לא הלכה שבי אחרי התסריט הזה, וחשדה כי הרוח מחצי הכדור הדרומי תנשב עד שתשכך עם הזמן. מזכירים אישיים, כמו ראשי ממשלות, באו והלכו, ובמקרה של סר קווין חשה המלכה כי אולי היא אינה אלא קרש קפיצה אל ראשות החברות הגדולות שאליהן כיוון את עצמו ללא ספק. הוא היה בוגר בית הספר לעסקים בהארוורד ואחת המטרות שעליהן הודיע בציבור ("לשם נשים את פעמינו", כפי שניסח זאת) היתה להפוך את המלוכה לנגישה יותר. פתיחת ארמון באקינגהם לציבור היתה צעד בכיוון הזה, כמו גם השימוש מעת לעת בגן הארמון לעריכת קונצרטים, מופעי פופ וכדומה. הקריאה, עם זאת, גרמה לו אי־נוחות.

"אני מרגיש, גברתי, שאמנם לא מדובר בדיוק באליטיזם, אבל המסר שנשלח מוטעה. לקריאה יש נטייה להרחיק."

"להרחיק? האם רוב האנשים לא יודעים לקרוא?"

"יודעים לקרוא, גברתי, אבל אני לא בטוח שהם אכן קוראים."

"אם כך, סר קווין, אני משמשת להם דוגמה טובה."

היא חייכה במתיקות וציינה לעצמה כי סר קווין הפך לאחרונה לפָּחות ניו זילנדי מכפי שהיה כאשר מונה לתפקיד. במבטאו ניכר רק שמץ מהעבר הקִיוִוי שלו, אשר לגביו, זאת ידעה הוד־מלכותה, היה עניין רגיש שהעדיף כי לא יוזכר בפניו (נורמן סיפר לה על כך).

עוד נושא רגיש אצלו היה שמו. המזכיר האישי חש כי שמו הוא נטל על כתפיו: הוא לא היה בוחר לעצמו שם כמו קווין, ושנאתו כלפי שמו הפכה אותו ערני מאוד למספר הפעמים שציינה אותו המלכה, אף כי הוא הסתיר מצוין את תחושת ההשפלה שלו.

למען האמת היא ידעה יפה מאוד (שוב נורמן), אך מבחינתה היו שמותיהם של כל האנשים עניין משני, וכך גם שאר תכונותיהם, בגדיהם, קולותיהם, מעמדם. היא היתה דמוקרטית אמיתית, אולי הדמוקרטית האמיתית היחידה בכל המדינה.

אך סר קווין חש שלעתים קרובות היא מציינת את שמו שלא לצורך, והיו פעמים שבהן היה משוכנע כי היא אף מעניקה לו נופך ניו זילנדי, זו ארץ הכבשים, הארץ של ימי ראשון אחר הצהריים, שבה ביקרה המלכה פעמים מספר מתוקף תפקידה כראש חבר העמים הבריטי, וטענה כי היא מלהיבה אותה.

"חשוב מאוד," אמר סר קווין, "שהוד מעלתך תישאר ממוקדת."

"כשאתה אומר 'תישאר ממוקדת', סר קווין, אני מניחה שכוונתך היא כי עלינו להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק. ובכן, האצבע שלי על הדופק כבר יותר מחמישים שנה ולכן אני חושבת שלא יזיק מדי פעם להזיז את האצבע ולהפוך דף." היא הרגישה שלא לגמרי דייקה במטפורה שלה, אבל סר קווין לא שם לב כלל.

"אני מבין," אמר, "את הצורך של הוד־מלכותך להעביר את הזמן."

"להעביר את הזמן?" אמרה המלכה. "ספרים לא מעבירים זמן. הם עורכים לנו היכרות עם חיים אחרים. עולמות אחרים. ההפך הגמור מלהעביר זמן, סר קווין, הלוואי שהיה לנו רק עוד ועוד זמן. אם היינו רוצים להעביר את הזמן היינו נוסעים לניו זילנד."

אחרי שני אזכורים של שמו ואזכור אחד של ניו זילנד, יצא מלפניה סר קווין והוא פגוע. ובכל זאת, הוא הבהיר את עמדתו ובוודאי היה שמח לדעת כי הותיר את המלכה מוטרדת, תוהה מדוע בנקודת הזמן המסוימת הזאת בחייה חשה לפתע משיכה לספרים. מהיכן צמח התיאבון הזה?

בכל זאת, הרי רק אנשים מעטים זכו לראות עולם כפי שזכתה היא. כמעט לא היתה ארץ שלא ביקרה בה, אח"מ שלא פגשה. בהיותה היא עצמה אחת מיחידי הסגולה של העולם, מדוע היא נמשכת כל כך לספרים, שהם לא יותר מאשר השתקפות או תרגום של העולם? (אם כי יש להודות שהם גם דברים נוספים). לשם מה לה ספרים? הרי ראתה את הדבר האמיתי.

"לדעתי," אמרה לנורמן, "אני קוראת מפני שמוטלת עלינו חובה להכיר את אופיים של בני האדם." אבל זו היתה הערה שחוקה למדי ונורמן לא שת לבו אליה, כי הוא עצמו לא חש שמוטלת עליו חובה כזו והוא קרא רק לשם הנאה, לא לשם השכלה. אם כי חלק מן ההנאה היתה ההשכלה, זה היה ברור לו. אבל שום חובה לא היתה כרוכה בכך.

אך אצל אדם בעל רקע כשל המלכה, ההנאה היא תמיד במקום השני, אחרי החובה. אם הרגישה שמחובתה לקרוא, היא עשתה זאת במצפון נקי. וההנאה, אם היתה כזאת, היא עניין משני. אבל למה השתלטה עליה הקריאה דווקא עכשיו? היא לא דנה בכך עם נורמן, שכן חשה כי הדבר קשור לעצם הווייתה ומעמדה.

הדבר המושך בקריאה, חשבה, הוא שוויון הנפש שיש בה: יש משהו יהיר בספרות. מה אכפת לספרים מי קורא אותם, או אם קוראים אותם בכלל? כל הקוראים שווים בעיניהם, גם היא. הספרים הם חבר עמים; הכְּתָבים הם רפובליקה. בעצם היא כבר שמעה שעושים שימוש בביטוי הזה, "רפובליקה של כְּתָבים", בטקסי סיום, בעת הענקת תוארי כבוד וכדומה, אבל בלי שהבינה לגמרי את משמעותו. בשל היותה מלכה חשה בזמנה כי דיבורים על רפובליקה, ולא חשוב איזו, הם קצת מעליבים ושזה חוסר טאקט, בלשון המעטה, לדבר על כך בנוכחותה. ורק עכשיו הבינה את הכוונה. הספרים לא עושים אפליות. כל הקוראים שווים בעיניהם, והתובנה החזירה אותה לימיה הראשונים. כשהיתה נערה, אחד הריגושים הגדולים ביותר שזכרה היה בלילה שתמה מלחמת העולם השנייה באירופה, כשהיא ואחותה חמקו מבעד לשערי הארמון והתערבו בהמון בלי שזיהו אותן. דבר־מה דומה, כך הרגישה, יש בקריאה. יש בה מן האנונימיות; יש בה מן השיתוף; יש בה מן המכנה המשותף. והיא, שחייה התנהלו בנפרד, הרחק, גילתה כעת כי היא כמהה לכל אלה. כאן, בין הדפים, בין כריכה לכריכה, היא יכולה להסתובב בלי שיזהו אותה.

אולם הספקות והתהיות העצמיות היו רק ההתחלה. מרגע שנכנסה לקצב כבר לא נראה לה משונה שהיא רוצה לקרוא, והספרים, שנהגה בהם זהירות כה גדולה, נעשו חלק מעולמה.

אחת החובות המלכותיות השגרתיות של המלכה היא פתיחת מושב הפרלמנט, ובעבר היא מעולם לא ראתה באחריות הזו נטל ולמעשה נהנתה ממנה למדי: גם מקץ חמישים שנה, זהו תענוג לא קטן שמסיעים אותך לאורך המוֹל בבוקר סתיו בהיר. אך לא עוד. עכשיו היתה אחוזת אימה נוכח השעתיים שהעסק ייקח, אף שלמרבה המזל הם יסעו בכרכרה הסגורה ולא בפתוחה, וכך תוכל לקחת איתה את ספרה. היא נעשתה מומחית לא קטנה בקריאה תוך כדי נפנוף לשלום, הטריק היה להחזיק את הספר מתחת לפס החלון ולהיות ממוקדת בו ולא בקהל. הדוכס לא אהב את זה בכלל, אבל לא עזר לו כלום.

והכול היה טוב ויפה, אבל רק כשכבר ישבה בכרכרה, והתהלוכה היתה פרושה ומוכנה לאות התזוזה ברחבה הקדמית של הארמון, ובעודה מרכיבה את משקפיה, רק אז הבינה כי שכחה את ספרהּ. ושעה שהדוכס רתח מזעם בפינה והרכּבים נעו בקוצר רוח, הסוסים העבירו משקל מרגל לרגל והרתמות נותרו נוקשות, זכה נורמן לשיחה מהנייד. חיילי המשמר עברו לנוח והתהלוכה המתינה. הקצין האחראי הציץ בשעונו. איחור של שתי דקות. מכיוון שהוא ידע כי אין דבר שמרגיז את המלכה יותר מאיחורים, ומכיוון שלא ידע דבר על הספר, הוא לא חזה טובות אשר לתגובה שבוא תבוא. אבל הנה בא נורמן, מרחף על רחבת החצץ והספר מוחבא, במחשבה תחילה, בתוך שָל, והם יצאו לדרך.

ובכל זאת, הזוג המלכותי שהוסע לאורך המוֹל דמה לזוג סר וזעף, הדוכס נופף בעוז מהצד שלו, המלכה נופפה באדישות בצד שלה, וגם די במהירות, כי התהלוכה ניסתה לפצות על שתי הדקות שאבדו.

כשהגיעו לווסטמינסטר היא תחבה את הספר הסורר מאחורי כרית בכרכרה, כהכנה לנסיעה חזרה, וכשישבה על הכס ופתחה בנאומה נתנה דעתה כמה משעממת הקשקשת שהיא נדרשת לשאת וכי למעשה זה האירוע היחיד שבו מזדמן לה לקרוא בקול באוזני האומה. "ממשלתי תעשה כך... ממשלתי תעשה כך." הניסוחים היו כה ברבריים, מחוסרי כל סגנון או עניין, עד כדי כך שחשה כי הם עלבון לעצם מעשה הקריאה, והופעתה השנה היתה מסולפת ומסורסת עוד יותר מן הרגיל כי גם היא ניסתה לפצות על שתי הדקות האבודות.

בהקלת־מה היא חזרה לכרכרה, גיששה וחיפשה את הספר מאחורי הכרית. הוא לא היה שם. הם שעטו בדרך חזרה תוך שהיא מנופפת ביד יציבה ומגששת בגנבה מאחורי הכריות האחרות.

"אתה לא יושב עליו?"

"יושב על מה?"

"על הספר שלי."

"לא, אני לא יושב עליו. יש פה מתנדבים מארגון החיילים הוותיקים, וכיסאות גלגלים. נופפי, בשם אלוהים."

כשהגיעו לארמון שוחחה עם גראנט, שומר סף צעיר שהיה במשמרת, והוא אמר כי בעת ששהתה הוד־מלכותה בבית הלורדים, עשו כלבי הגישוש בדיקה ואנשי אגף האבטחה החרימו את הספר. הוא היה סבור שפוצצו אותו, מן הסתם.

"פוצצו?" אמרה המלכה. "אבל זאת אניטה ברוקנר."

שומר הסף הצעיר, שניכר בו כי הוא חסר כל יראת כבוד לדברים כגון אלה, אמר כי אולי אנשי אגף האבטחה חשבו שמדובר במטען.

המלכה אמרה: "נכון. בדיוק בזה מדובר. בספר יש מטען שנועד להצית את הדמיון."

שומר הסף אמר: "כן, גברתי."

נראה כאילו הוא מדבר עם סבתא שלו, וזו לא היתה הפעם הראשונה שהתוודעה המלכה, ולא בצורה נעימה, לעוינות שמעוררת ככל הנראה הקריאה שלה.

"טוב ויפה," אמרה. "אם כך הודע נא לאגף האבטחה שאני מצפה למצוא עותק אחר מאותו הספר, בדוק ונטול חומרי נפץ, ממתין על מכתבתי מחר בבוקר. ודבר נוסף. הכריות בכרכרה מטונפות. תראה את הכפפות שלי." הוד־מלכותה המשיכה בדרכה.

"איזה זין," אמר שומר הסף ודלה את הספר מהיכן שאמרו לו להחביאו, במורד מכנסיו. אבל בעניין איחור התהלוכה, לפליאת כולם, לא באה כל התייחסות רשמית.

העוינות לקריאה של המלכה לא הוגבלה לצוות הארמון. בעבר היה טיול עם הכלבים זמן של השתובבות רועשת ובלתי מרוסנת בגנים. כיום, מרגע שהתרחקה מהבניין ויצאה מטווח ראייה, שקעה הוד־מלכותה במושב קרוב ושלפה את ספרה. מדי פעם השליכה בשיעמום ביסקוויט לעבר הכלבים, אבל לא נותר זכר לזריקת הכדורים, להשבת המקלות ולהשתוללות המתוזמרת שהיו ממלאים פעם את טיוליהם עזוז. כל כמה שהיו הכלבים מפונקים ורעי מזג, טיפשים הם לא היו, ולכן לא היה זה מפתיע כי בתוך זמן קצר למדו לשנוא את הספרים משביתי השמחה שקמו עליהם להחריב את הנאתם.

אם קרה שהניחה הוד־מלכותה לספר ליפול על השטיח, מיד היה קופץ עליו כלב תורן, נושך בו בשיניו ומרייר עליו ונושא אותו אל קצווי הארמון או לכל מקום אחר שבו היה יכול לקרוע אותו לגזרים כמו שצריך. עם כל הכבוד לזכייתו בפרס ג'יימס טייט בלאק, איאן מקיואן גמר ככה ואפילו א"ס ביאט. ואף שהיתה פטרונית הספרייה של לונדון, מצאה את עצמה הוד־מלכותה משוחחת בקביעות עם פקיד ההשאלות ומתנצלת בפניו על אובדנו של כרך נוסף.

גם את נורמן שנאו הכלבים, ולוּ בשל העובדה כי אפשר היה להאשים את הבחור לפחות בחלק מהתלהבותה הספרותית של המלכה, הרי גם סר קווין לא חיבב אותו. ונוסף על כך הציקה לו קרבתו התמידית. אמנם הוא מעולם לא נכח בחדר כששוחח המזכיר האישי עם המלכה, אבל תמיד היה בטווח קריאה.

הם דנו בביקור מלכותי בוויילס שהיה אמור להתרחש בעוד שבועיים. בעיצומו של הדיון בפרטי התוכנית שיועדה לה (נסיעה ברכבת קלה, קונצרט יוקָללי וביקור במפעל גבינה), קמה לפתע הוד־מלכותה וניגשה אל הדלת.

"נורמן."

סר קווין שמע את גרירת הכיסא כשקם נורמן על רגליו.

"אנחנו נוסעים לוויילס בעוד שבועות מספר."

"חבל מאוד, גברתי."

המלכה שלחה חיוך לעבר סר קווין, שפניו נותרו קפואים.

"חצוף, נורמן הזה. עכשיו, קראנו את דילן תומס, נכון, וגם קצת ג'ון קופֶּר פואיס. ואת גֶ'ן מוריס קראנו. אבל את מי עוד?"

"את יכולה לנסות את קילוֶורט, גברתי," אמר נורמן.

"מי זה?"

"כומר, גברתי. המאה התשע־עשרה. חי בגבול ויילס וכתב יומן. אהב ילדות קטנות."

"הו," אמרה המלכה, "כמו לואיס קרול."

"יותר גרוע, גברתי."

"אוי ואבוי. תוכל להשיג לי את היומנים?"

"אוסיף אותם לרשימת הקריאה שלנו, גברתי."

הוד־מלכותה סגרה את הדלת וחזרה אל מכתבתה. "אתה רואה, לא תוכל לומר שאני לא עושה שיעורי בית, סר קווין."

סר קווין, שלא שמע מעולם על אודות קילוורט, לא התרשם כלל. "מפעל הגבינה נמצא בפארק תעשיות חדש, שממוקם על אדמת מכרות מטוּיֶבת. הוא החיה מחדש את האזור כולו."

"הו, אני בטוחה," אמרה המלכה. "אבל בוא נודה שהספרות נוגעת לעניין."

"אני לא משוכנע," אמר סר קווין. "המפעל השכן, ששם תחנוך הוד־מלכותה מזנון, מייצר רכיבי מחשב."

"ישירו מזמורים, אני מניחה?" אמרה המלכה.

"תהיה שם מקהלה, גברתי."

"בדרך כלל יש."

פניו של סר קווין שריריים מאוד, חשבה המלכה. נראה כאילו יש שרירים בלחייו, כי כשהזעיף פנים נוצרו בהן גלים. אילו היתה סופרת, חשבה לעצמה, אולי היה כדאי לציין זאת.

"עלינו לוודא, גברתי, כי אנחנו שרים מאותו השירון."

"בוויילס, בהחלט. ללא ספק. ומה נשמע במולדת? עסוקים בגֵז הצאן?"

"לא בעונה זו של השנה, גברתי."

"אה. יוצאים למרעה."

היא חייכה את חיוכה הרחב שמאותת כי הפגישה הסתיימה, וכשהיה ליד הדלת ופנה כדי להרכין ראש בקידה כבר היתה שקועה שוב בספר ובלי להרים את מבטה פשוט מלמלה "סר קווין", והפכה דף.

וכך, בבוא העת נסעה הוד־מלכותה לוויילס ולסקוטלנד וללנקשייר ולמחוזות המערביים בסבב בלתי פוסק של סיורים ברחבי הארץ שהם מנת חלקו של השליט. מחובתה של המלכה לפגוש את עמהּ, לא חשוב עד כמה מפגשים אלה עלולים להתגלות מביכים ומגומגמים מפאת התרגשות. אם כי זה בדיוק המקום שבו הצוות דווקא עשוי לעזור.

כדי להתגבר על אילמותם הזמנית של הנתינים בפגישתם עם הריבונית, היו השָלישים נוהגים להציע רמזים מועילים בנוגע לכיווני שיחה אפשריים.

"הוד־מלכותה עשויה לשאול אתכם אם באתם מרחוק. הכינו את תשובותיכם מראש ואז תוכלו להמשיך ולציין אם באתם ברכבת או במכונית. היא אולי תשאל אז היכן חניתם, והאם עומסי התנועה כאן גדולים יותר מאשר ב - מאין אמרתם שאתם? - אֶנדוֹבֶר. תבינו, המלכה מתעניינת בכל ההיבטים של חיי האומה, ולכן היא תדבר מפעם לפעם על כמה קשה לחנות בלונדון בימים אלה, וזה עשוי להוביל אתכם לדיון בסוגיות החנייה שאתם סובלים מהן בבֶּייזינגסטוֹק."

"העיר היא אנדובר, אם כי גם בבייזינגסטוק זה סיוט."

"אכן. אבל הבנתם את הרעיון? סמוֹל טוֹק."

כל כמה ששיחות אלה עשויות להיות ארציות, סגולתן היא בעצם היותן צפויות ובעיקר קצרות, והן נותנות בידי הוד־מלכותה שפע של הזדמנויות לקטיעת חילופי הדברים. המפגשים הפעם התקדמו חָלק ולפי לוח הזמנים, המלכה נראתה מתעניינת ורק לעתים רחוקות נאלמו הנתינים דום. העובדה כי השיחה שציפו לה בלהט אולי יותר מכל שיחה אחרת בימי חייהם הסתכמה בדיון בנתיבים החסומים בכביש M6 לא העלתה ולא הורידה, כמעט לא. הם פגשו את המלכה והיא דיברה אליהם וכולם יצאו מהמפגש בשלום ובזמן.

חילופי הדברים הללו הפכו עניין שבשגרה עד כדי כך שהשָלישים חדלו להשגיח, והיו מרחפים בשולי ההתקהלות כשעל פניהם חיוך־תמיד מועיל אך מתנשא. לכן, רק כשכבר היה ברור כי אחוזי הנאלמים־דום הולכים וגדלים וכי עוד ועוד נתינים לא יודעים מה לומר בשיחתם עם הוד־מלכותה, רק אז החל הצוות לצותת למה שנאמר או שלא נאמר.

התברר כי בלי שנתנה כל אזהרה מוקדמת לעוזריה נטשה המלכה את נושאי השאלות הוותיקים - מה הוא מקום עבודתך, מאיזה מרחק באת, איפה נולדת - וסיגלה לעצמה מהלך פתיחה חדש לשיחות, לאמור, "מה אתה קורא עכשיו?" ועל שאלה זו, רק למעטים מנתיניה הנאמנים של הוד־מלכותה היתה תשובה מן המוכן (אם כי אחד מהם ניסה: "את התנ"ך?"). ומכאן צמחו שתיקות מביכות שנהגה המלכה למלא במשפט "אני קוראת את...", ולעתים אפילו פשפשה בתיק היד שלה ואפשרה להם להציץ בכרך בר המזל. לא במפתיע נעשו המפגשים ארוכים ולחוצים יותר, והמצב הגיע לידי כך שמספר גדל והולך של נתינים אוהבים שבו לבתיהם והצטערו על שלא עמדו בציפיות וחשו כי המלכה התקילה אותם בשאלה.

כשהם לא בתפקיד, פּירס, טריסטרם, גַיילס ואֶלספֶּת - כל משרתיה הנאמנים של המלכה - מחליפים חוויות: "'מה אתה קורא עכשיו?' תגיד לי, איזו מין שאלה זאת? רוב האנשים, מסכנים שכמותם, לא קוראים כלום. אבל אם כך הם עונים לה, הוד־מלכותה מחטטת בתיקה, שולה איזה כרך שהיא בדיוק סיימה לקרוא ומעניקה להם אותו במתנה."

"והם מוכרים אותו מיד באִי־בֵּיי."

"אמת. ויצאתם לביקור מלכותי באחרונה?" מתערבת אחת המלוות. "כי השמועה עשתה לה כנפיים. פעם היו אנשי עמנו היקרים מביאים איזה נרקיס או זר רקפות ישנות ומעופשות, שהוד־מלכותה היתה מעבירה אלינו במאסף. כיום הם מביאים איתם ספרים שהם קוראים, או אפילו, שימו לב, ספרים שהם כותבים. ואם איתרע מזלכם להיות בתפקיד, אתם זקוקים לעגלה ממש. אילו רציתי להעביר ספרים ממקום למקום הייתי מוצאת עבודה בהאצ'רדס. אני חוששת שהוד־מלכותה הולכת ונעשית מה שקוראים צרה צרורה."

ועם זאת, השלישים התרגלו, וכל כמה שהיו מאוכזבים מכך שעליהם לסטות מן השגרה, הרי לאור העדפותיה החדשות של המלכה שינו המלווים באי־רצון את קו פעולתם וכעת היו רומזים בשיחת החימום המקדימה כי אף שהוד־מלכותה עשויה, כמו בעבר, לשאול על המרחק שהיה על בן שיחהּ לעבור ובאילו אמצעי תחבורה, כיום היא נוטה לשאול מה קורא האיש בימים אלה.

לנוכח ההסבר הזה נותרו מרבית האנשים חסרי הבעה (ולעתים אחוזי בהלה), אבל השָלישים, דבר לא ירפה את ידם, העלו על הכתב רשימת הצעות. וגם אם יצר הדבר אצל המלכה רושם חסר פרופורציה אשר לפופולריות של אנדי מקנאבּ ולחיבה הכמעט אוניברסלית לג'ואנה טרולופ, זה לא מה שהיה חשוב; לפחות נמנעה המבוכה. ומרגע ששבו התשובות וניתנו החלו גם המפגשים לחזור למסלולם ולהסתיים במועדם המדויק ממש כמו פעם, והעיכובים היחידים התרחשו, לעתים רחוקות, כאשר אחד מנתיניה היה מתוודה על חיבתו לווירג'יניה וולף או לדיקנס, ושני אלה היו מעוררים דיון תוסס (וארכני). היו רבים שקיוו לסוג כזה של דו־שיח נלהב כשאמרו כי הם קוראים את הארי פוטר, אבל המלכה (שלא היה לה זמן לפנטזיות) תמיד היתה עונה בחטף, "כן. אנחנו שומרים אותו ליום סגריר," וממשיכה הלאה.

מכיוון שפגש בה כמעט מדי יום היה יכול סר קווין לנדנד למלכה בקשר למה שהפך עתה כמעט לאובססיה ולנסות לגבש גישות שונות למצב. "תהיתי, גברתי, אם נוכל לגזור קופון מהקריאה שלך." בעבר היתה מתעלמת מדיבור כזה, אבל אחת ההשפעות של הקריאה היתה המעטת הסובלנות של המלכה - שגם כך תמיד היתה נמוכה - כלפי ז'רגון מקצועי.

"לגזור קופון? מה זאת אומרת?"

"אני סתם מפריח בלון ניסוי בעניין, גברתי, אבל זה יעזור מאוד אם נוכל להוציא הודעה לעיתונות שאומרת כי, חוץ מספרות אנגלית, הוד־מלכותה קוראת גם קלאסיקות אתניות."

"על אילו קלאסיקות אתניות חשבת, סר קווין? הקאמה סוטרא?"

סר קווין נאנח.

"אני קוראת עכשיו את ויקראם סת. האם זה נחשב?"

אף שהמזכיר האישי לא שמע עליו מעולם, צליל השם נשמע לו מתאים.

"סלמן רושדי?"

"מן הסתם לא, גברתי."

"אינני מבינה," אמרה המלכה, "מדוע יש צורך כלל בהודעה לעיתונות מכל סוג שהוא. מדוע יהיה אכפת לציבור מה אני קוראת עכשיו? המלכה קוראת. זה כל מה שהם צריכים לדעת. ואני מניחה שהתגובה הכללית תהיה 'אז מה?'"

"קריאה היא פרישוּת. להפוך את עצמך לבלתי נגיש. היינו חשים הקלה בנוגע לכך אם," אמר סר קווין, "אם העיסוק עצמו היה פחות... אנוכי."

"אנוכי?"

"אולי אני צריך לומר יחידני."

"אולי באמת."

סר קווין המשיך הלאה ביתר שאת. "אילו יכולנו לרתום את הקריאה שלך למטרה גדולה יותר - למשל, רמת האוֹריָינוּת של האומה כולה, שיפור רמת הקריאה בקרב הצעירים..."

"הקריאה היא לשם הנאה," אמרה המלכה. "זו לא מטלה ציבורית."

"אולי," אמר סר קווין, "היא צריכה להיות כזאת."

"חצוף אחד," אמר הדוכס כשסיפרה לו על כך באותו הלילה.

אפרופו הדוכס, מה היתה תגובת המשפחה בעניין זה? איך השפיעה עליהם הקריאה של המלכה?

אילו היתה זו חובתה של המלכה להכין ארוחות, לצאת לקניות, או - קשה לדמיין - לנגב ולשאוב אבק בביתה (כלומר בבתיה), היה ניכר מיד כי חלה ירידה תלולה בסטנדרטים. אבל, כמובן, לא היה עליה לעשות דבר מן הדברים הללו. נכון שהיא מילאה את חובותיה בשקדנות פחותה, אבל הדבר לא השפיע על בעלה או על ילדיה. המקום שבו היתה לכך השפעה (או "אימפקט", כפי שניסח זאת סר קווין) היה התחום הציבורי, שבו החלה לבצע את חובותיה באי־רצון גלוי לעין: היא הניחה אבני פינה בפחות התלהבות ואת מעט הספינות שהיה עליה להשיק היא שלחה לדרכן מכבש המִספנה במידת טקסיות השמורה להשטת סירת צעצוע בברֵכה - וכל העת, הספר שלה נכון תמיד.

בעוד שכל זה עלול היה להדאיג את הצוות שלה, בני משפחתה חשו הקלה דווקא. דרישותיה מהם היו תמיד גבוהות, וגילה המתקדם לא גרם לה להיות ותרנית יותר. הקריאה, לעומת זאת, כן גרמה לכך. היא יותר ויותר הניחה לבני המשפחה לנפשם, המעיטה מאוד להציק להם וחייהם נעשו נוחים יותר באופן כללי. הידד לספרים, היתה הרגשתם, אלא אם כן נדרשו לקרוא אותם או כשסבתא התעקשה לשוחח עליהם, לחקור אותם בנוגע להרגלי הקריאה שלהם, או, הכי גרוע, לתחוב לידיהם ספרים ולבדוק אחר כך אם נקראו.

לעתים קרובות היו נתקלים בה בפינות מוזרות שכמעט אין איש פוקד במשכנותיה השונים, משקפיים על קצה אפה, מחברת ועיפרון לצדה. היא היתה מעיפה מבט מהיר ומרימה יד מהוססת לאות הכרה. "נו, אני שמח שלפחות מישהו פה מאושר," אמר הדוכס תוך דשדוש לאורך המסדרון. מה שהיה נכון; היא היתה מאושרת. היא נהנתה מהקריאה יותר מכל דבר אחר ובלעה ספרים בקצב מדהים, גם אם לא היה לה מי שיתרשם מכך, פרט לנורמן.

והיא לא דנה בקריאה שלה עם איש, בייחוד לא עם הציבור, שכן ידעה כי בשל נלהבות כזו שאיחרה לפרוח, חיובית ככל שתהיה, היא עלולה להיעשות מושא ללעג. יתייחסו לכך כאילו פיתחה חיבה לפרחי דליה או התחזקה בדת. בגילה, חושבים האנשים, למה בכלל לטרוח? אבל מבחינתה לא היה דבר רציני יותר, והיא הרגישה כלפי הקריאה מה שבדרך כלל כותבים מרגישים כלפי כתיבה, שהם לא יכולים שלא לעשות זאת, וכי בשלב מאוחר זה של חייה היא נבחרה לקרוא כפי שאחרים נבחרו לכתוב.

תחילה, למען האמת, קראה מתוך חשש ובחוסר נוחות. האינסופיות של הספרים בלבלה אותה ולא היה לה מושג איך להמשיך הלאה; לא היתה שום שיטה בקריאה שלה, ספר אחד הוביל למשנהו ולעתים קרובות קראה שניים-שלושה בו־זמנית. בשלב הבא החלה לרשום הערות, ולאחר מכן קראה תמיד כשעיפרון בידה, היא לא סיכמה מה שקראה, אלא פשוט העתיקה קטעים שהרשימו אותה. רק לאחר כשנה של קריאה והערות העזה להסתכן מדי פעם במחשבה משל עצמה. "אני חושבת על הספרות," כתבה, "כעל ארץ רחבת ידיים, ואני נוסעת לגבולותיה הרחוקים אך לעולם לא אגיע. התחלתי מאוחר מדי. לעולם לא אשלים את שהפסדתי." ואחר כך (מחשבה לא קשורה): "כללי טקס הם דבר רע, אבל מבוכה הִנה גרועה עוד יותר."

הקריאה שלה עוררה בה גם עצבות, ולראשונה בחייה חשה שפספסה דברים רבים. היא בדיוק קראה אחת מהביוגרפיות על חייה של סילביה פלאת ולמען האמת שמחה שפספסה את מה שקרה שם, אבל כשקראה את זיכרונותיה של לורן באקול השתלטה עליה ההרגשה כי מיס באקול נגסה בחיים נגיסה גדולה הרבה יותר משנגסה היא עצמה, והופתעה קמעה לגלות כי היא מקנאה בה.

העובדה שהמלכה דילגה בקלות מאוטוביוגורפיה מעולם הבידור אל ימיה האחרונים של משוררת אובדנית עלולה להיחשב בלתי הרמונית ולהעיד על חוסר שיקול דעת. אבל מבחינתה כל הספרים היו שקולים זה לזה, בוודאי בתחילת דרכה, והיא חשה חובה, ממש כמו עם נתיניה, לגשת אליהם ללא דעה קדומה. מבחינתה, ספרים לא נועדו לשיפור מצב הרוח. הספרים היו ארץ לא נודעת, ולפחות בתחילת דרכה היא לא עשתה ביניהם כל הבחנה. עם הזמן פיתחה חוש ביקורת, אבל פרט לעצה מנורמן פה ושם, איש לא אמר לה מה לקרוא ומה לא. לורן באקול, וויניפרד הולטבי, סילביה פלאת - מי הן היו? רק על ידי קריאה תוכל לגלות.

כמה שבועות לאחר מכן הרימה את עיניה מהספר ואמרה לנורמן: "זוכר שאמרתי שאתה האַמָנוּאֶנזִיס שלי? ובכן, הבנתי מה אני. אני אוֹפּסִימַאת."

המילון היה תמיד בהישג יד, ונורמן הקריא בקול רם: "אוֹפּסִימַאת: מי שמתחיל ללמוד רק בשלב מאוחר בחייו."

תחושה זו של הדבקת פערים ופיצוי על זמן אבוד גרמה לה לקרוא במהירות רבה ובמהלך הקריאה היתה כעת מוסיפה הערות משלה בתכיפות (ובביטחון) גדולים יותר, תוך שהיא מכניסה את הישירות וגילוי הלב שבהם ניהלה תחומים אחרים בחייה לתוך מה שהיה למעשה ביקורת ספרותית. היא לא היתה קוראת מנומסת, ולעתים קרובות הצטערה שהסופרים אינם עוד עמנו והיא אינה יכולה להעמידם במקומם.

"האם אני היחידה," כתבה, "שרוצה לתת להנרי ג'יימס על הראש?"

"אני מבינה למה מחזיקים מדוקטור ג'ונסון, אבל האם רוב מה שכתב אינו אלא זבל דוגמטי?"

ופעם אחת, בשעה שקראה את הנרי ג'יימס בשעת התה, אמרה בקול רם, "נו, באמת. קצת יותר מהר."

המשרתת האישית שבדיוק פינתה את עגלת התה, אמרה, "סליחה, גברתי," והסתלקה מן החדר תוך שתי שניות.

"לא את, אליס," קראה המלכה אחריה, ואפילו ניגשה אל הדלת. "לא את."

בעבר לא ייחסה חשיבות למה שחשבה המשרתת או לאפשרות שפגעה בה, אלא שעכשיו נתנה גם נתנה על כך את הדעת וכשחזרה לכורסתה תהתה מדוע. ברגע ההוא לא שיערה כי מידת ההתחשבות הזו קשורה איכשהו בספרים ואפילו בהנרי ג'יימס, המרגיזן הנצחי.

אף כי תמיד היתה מודעת לכמות החומר שעליה להשלים, ציער אותה דבר נוסף - כל אותם סופרים מפורסמים שיכלה לפגוש ולא פגשה. לפחות מהבחינה הזו עדיין יכלה לתקן את דרכיה והיא החליטה, לא מעט בעידודו של נורמן, שיהיה מעניין ואפילו מענג לפגוש כמה מהסופרים ששניהם קראו. לפיכך אורגנה קבלת פנים, או נשף, כפי שהתעקש נורמן לכנות זאת.

מטבע הדברים ציפו השָלישים כי התבנית הנהוגה במסיבות הגן ובקבלות פנים גדולות אחרות תתאים גם כאן, כלומר, הדלפות מוקדמות לאורחים בדבר נושאים שונים. כמו למשל, ליד מי סביר כי הוד־מלכותה תעצור ותשוחח. המלכה, לעומתם, חשבה שבאירוע כזה רשמיות שכזו אינה במקומה (אחרי הכול, מדובר באמנים) והחליטה לסמוך על המזל. עד מהרה התברר שזה לא היה רעיון טוב.

הסופרים, שנראו לה לרוב ביישנים ואף מופנמים כשפגשה אותם בנפרד, הפכו בחבורה קולניים, רכלנים ולא מצחיקים במיוחד, עד כמה שיכלה להבחין, אם כי צחקו המון. היא מצאה את עצמה מרחפת סביב שולי החבורות, איש לא השתדל לשתפה בשיחה כלל, והרגישה כאורחת במסיבה שלה עצמה. כשהצליחה לבסוף לדבר עם מישהו היא גרמה לשיחה לגווע או לשקוע בשתיקה איומה, או שהסופרים, כדי להפגין כביכול כמה הם עצמאיים ומתוחכמים, לא התייחסו במאום למה שאמרה ופשוט המשיכו לדבר.

היה מרגש להיות בחברת סופרים שהשתוקקה להכיר זה מכבר ושהחלה כעת לראות בהם ידידים. אבל עתה, כשהיא כמהה לתחושת אחווה עם מי שאת ספריהם קראה והעריצה, גילתה כי אין לה מה לומר. והיא, שחשה מאוימת בשל מישהו רק לעתים נדירות, נעשתה כבדת לשון ומגושמת. משפט כמו "אהבתי מאוד את הספר שלך", היה יכול לומר הכול, אבל היא היתה חסומה בחמישים שנה של קור רוח ושליטה עצמית, שעליהן נוספה חצי מאה של אנדר־סטייטמנט. כיוון שנתקלה בקשיי שיחה, מצאה את עצמה נסמכת על השאלות המוכנות מראש. לא בדיוק "מאיזה מרחק היית צריך לבוא?" אלא מקבילותיהן הספרותיות. "איך אתה חושב על הדמויות שלך? אתה עובד בשעות קבועות? אתה משתמש במעבד תמלילים?" - שאלות שידעה כי הן קלישאות וכי מביך להפנותן לנשאל, אלמלא היתה השתיקה המביכה גרועה עוד יותר.

סופר סקוטי אחד היה מפחיד במיוחד. כשנשאל מהיכן באה ההשראה שלו, אמר בזעם: "היא לא באה, הוד־מלכותך. צריך לצאת ולהביא אותה."

כשהצליחה לבטא - כמעט בגמגום - את הערצתה, תוך שהיא מקווה כי הסופר יספר לה איך הגיע הוא (אצל גברים, החליטה, קשה להבין זאת מאצל נשים) לכתוב את הספר הנדון, גילתה כי הוא מתעלם מהתלהבותה, ומתעקש לא לדבר על רב המכר האחרון שכתב זה עתה, אלא על אודות הרומאן שעליו הוא עובד כרגע וכמה לאט זה מתקדם ועד כמה בסופו של חשבון, אמר ולגם מהשמפניה, הוא היצור האומלל ביותר בעולם.

את הסופרים, החליטה עד מהרה, מוטב לפגוש בין דפי הרומאנים שלהם, והם יצירי דמיון של קוראיהם לא פחות מהדמויות בספרים. והם גם לא חושבים שעשית להם טובה בכך שקראת את כתביהם. למען האמת הם חושבים שהם עשו לך טובה בכך שכתבו אותם.

לפני הערב הזה חשבה שתוכל לקיים מפגשים כאלה בקביעות, אבל די היה בנשף הזה לגמול אותה מן הרעיון. פעם אחת הספיקה. סר קווין חש הקלה, כיוון שלא היה נלהב מראש, והדגיש כי אם הוד־מלכותה תקיים ערב של סופרים, יהיה עליה לקיים ערבים דומים לאמנים, ואחרי שקיימה ערבים לסופרים ולאמנים, גם המדענים יצפו כי יארחו ויבדרו אותם.

"אסור לגברתי לעשות איפה ואיפה."

נו, עכשיו כבר לא היתה סכנה כזאת.

סר קווין האשים את נורמן בחוסר החיוניות של הערב והיה מן הצדק בדבריו, שכן נורמן הוא שעודד את המלכה להוציא את הרעיון שהפריחה כבלון ניסוי אל הפועל. ולא שנורמן נהנה מי יודע מה. בשל אופייה של הספרות היה אחוז ההומוסקסואלים בין אורחי הערב גבוה, וכמה מהם אף הוזמנו לפי הצעתו המפורשת של נורמן. לא שזה עזר לו במשהו. אמנם כמו כל שאר נערי הארמון הוא רק הסתובב עם משקאות וחטיפים נלווים, אבל שלא כמו האחרים, הכיר נורמן את המוניטין והמעמד של האורחים שביניהם קיפץ עם מגשו. הוא אפילו קרא את ספריהם. אבל סביב מי התגודדו? לא סביב נורמן, אלא סביב נערי הארמון המצודדים והשלישים היהירים אשר, כפי שציין נורמן במרירות (אם כי לא בפני המלכה), לא יבחינו במוניטין ספרותיים גם אם ידרכו בתוכו.

ועדיין, אף שאירוח המושכים בעט היה משום חוויה אומללה, הדבר לא השניא על המלכה את הקריאה (כפי שקיווה סר קווין). הוא כן הרחיק אותה מכל רצון לפגוש סופרים וגם הרחיק אותה, במידה מסוימת, מסופרים שעדיין חיים. אבל המשמעות המעשית היתה מבחינתה זמן רב יותר לקלאסיקונים, לדיקנס, לתאקרי, לג'ורג' אליוט ולאחיות ברונטה.

מדי חמישי בערב פגשה המלכה את ראש הממשלה שלה, אשר עדכן אותה בכל מה שחשב כי נחוץ לה לדעת. התקשורת אהבה לצייר את הפגישות הללו כמפגש בין שַליטה נבונה ומנוסה ובין השר הבכיר שלה, שבהן היא מוליכה אותו בינות למוקשים ולמלכודות, וכדי לעוץ לו עצות היא שואבת ממאגר נדיר של ניסיון פוליטי שנצבר לאורך חמישים־ומשהו שנות ישיבתה על כס המלוכה. זה היה מיתוס, אף כי מיתוס שהארמון עצמו שיתף איתו פעולה. האמת היא שככל ששהו זמן רב יותר בתפקיד, כך נטו ראשי הממשלות להאזין פחות ולדבר יותר, והמלכה נהגה להנהן בהסכמה, אם כי לא תמיד בתמימות דעים.

מאז ומעולם רצו ראשי הממשלות שהמלכה תחזיק להם את היד, ובאו לפגוש אותה כדי שתלטף אותם ותעניק להם טפיחת עידוד, בדומה לילד שרוצה להראות לאמו מה הצליח לעשות. לכן, כפי שאירע למעשה לרוב במקרה שלה, מה שנדרש ממנה היה בעצם מפגן ראווה, מפגן של עניין, מפגן של אכפתיות. גברים (וזה כולל את הגברת תאצ'ר) רוצים מפגני ראווה. בשלב זה, אמנם, הם עדיין האזינו ואף דרשו בעצתה, אבל עם חלוף הזמן, כל ראשי הממשלה, באופן דומה להטריד, כיווננו את עצמם למצב של הרצאה, והפסיקו לבקש את עידודה אלא התייחסו אליה כמו אל קהל, וההקשבה לעצותיה כבר לא עמדה על הפרק.

ולא רק גלדסטון התייחס אל המלכה כאילו היא חוג בית.

הפגישה ביניהם באותו יום שלישי התקדמה לפי המתכונת המוכרת, ורק כשכבר עמדה להסתיים הצליחה המלכה להשחיל מילה ולדבר על הנושא שבאמת עניין אותה. "ואשר לברְכּת חג המולד שלי."

"כן, גברתי?" אמר ראש הממשלה.

"חשבתי שאולי נעשה השנה משהו שונה."

"שונה, גברתי?"

"כן. אולי נשב על הספה ונקרא, אולי אפילו משהו לא פורמלי כל כך, המצלמה תגלה אותנו מכורבלים עם ספר, המצלמה יכולה להתגנב - כך אומרים? - עד שאני במדיום־שוֹט, ואז ארים עיניים ואומר, 'לאחרונה אני קוראת ספר על אודות כך וכך,' ואז אמשיך משם."

"ואיזה ספר זה יהיה, גברתי?" ראש הממשלה נראה אומלל.

"על זה עוד נצטרך לחשוב."

"משהו על מצב העולם, אולי?" אורו עיניו.

"אולי, אם כי על זה שומעים מספיק בעיתונים. לא. למען האמת חשבתי על שירה."

"שירה, גברתי?" חייך חיוך רפה.

"תומס הארדי, למשל. לא מזמן קראתי שיר מעולה שלו, על איך ה'טיטניק' והקרחון שעמד להטביע אותה הפכו לאחד. זה נקרא 'הֲיֵלְכוּ שניים יחדיו'. מכיר את זה?"

"לא, גברתי. אבל איך זה יסייע?"

"יסייע למי?"

"ובכן," - וראש הממשלה נראה מעט נבוך על כך שהוא אמנם נאלץ לומר זאת - "לעם."

"הו, בוודאי," אמרה המלכה, "זה יוכיח שכולנו חשופים לגחמות הגורל המר, הלא כן?"

היא נעצה את מבטה בראש הממשלה וחייכה חיוך מעודד. הוא השפיל מבט אל ידיו.

"אני לא בטוח שהממשלה תרגיש שביכולתה לאמץ מסר מסוג זה." אסור לתת לציבור להרגיש שאין סיכוי לנהל את העולם. זה יוביל לתוהו ובוהו. או לתבוסה בקלפיות, שזה היינו הך.

"סיפרו לי," - וכאן הגיע תורו לחייך חיוך מעודד - "שיש חומרים מעולים מתצלומי הביקור שלך בדרום אפריקה."

המלכה נאנחה ולחצה על הפעמון. "נחשוב על זה."

ראש הממשלה הבין שהפגישה הסתיימה כשנורמן פתח את הדלת והמתין. "ובכן," חשב ראש הממשלה, "זה נורמן המפורסם."

"אוי, נורמן," אמרה המלכה, "נדמה לי שראש הממשלה לא קרא את הארדי. אולי תוכל למצוא עבורו בדרך החוצה את אחד מהעותקים הישנים שלנו בכריכה רכה."

המלכה הופתעה מעט כשהצליחה, בערך, לקבל את שלה, ואף שלא התכרבלה על הספה אלא ישבה ליד שולחנה הרגיל, ואף שלא קראה את השיר של הארדי (שנדחה בנימוק שאין בו "מבט לעתיד"), היא החלה את ברכת חג המולד שלה בפסקה הפותחת של "בין שתי ערים" ("היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים") ועשתה את זה לא רע בכלל. הבחירה שלה לקרוא מהספר עצמו ולא ממכשיר הטֶלֶה־פּרוֹמטֶר הזכירה למבוגרים מבין הצופים (שהיו הרוב) את המורות שכמה מהם עדיין זכרו, מורות שהיו מקריאות באוזניהם בבית הספר.

מעוּדדת מקבלת הפנים שלה זכתה ברכת חג המולד שלה היא התמידה עם רעיון הקריאה בציבור, ולילה אחד, בשעה מאוחרת, כשסגרה את הספר שקראה על ההתיישבות בתקופה האליזבתיאנית, עלה בדעתה לצלצל לארכיבישוף של קנטרברי.

היתה הפסקה בשיחה כשהוא ניגש להנמיך את קול מקלט הטלוויזיה.

"ארכיבישוף. למה אני אף פעם לא מקריאה את הדרשה?"

"סליחה, גברתי?"

"בכנסייה. כולם זוכים להקריא ואנחנו לא. זו לא איזו זכות שהכתר ויתר עליה לכנסייה, נכון? זה לא מחוץ לתחום?"

"לא שידוע לי, גברתי."

"יפה. אם כך אני מתכוונת להתחיל. ספר 'ויקרא', תתכונן, אנחנו באים! לילה טוב."

הארכיבישוף טלטל את ראשו וחזר אל "רוקדים עם כוכבים".

אבל מכאן והלאה, במיוחד כשביקרה בנורפוק, ואפילו בסקוטלנד, החלה המלכה לחלטר בקביעות על דוכן הדרשות. ולא רק על הדוכן. כשביקרה בגן ילדים בנורפוק התיישבה על אחד הכיסאות הנמוכים והקריאה לילדים סיפור מתוך "בַּבָּר מלך הפילים". כשנאמה בפני נשף של העירייה פרגנה להם שיר של ג'ון בטג'מן, ובכך חרגה מלוח הזמנים שלה והקסימה את כולם חוץ מאשר את סר קווין, שממנו לא טרחה כלל לבקש אישור.

מאורע אחר שלא נכלל בלוח הזמנים התרחש בסיומו של טקס נטיעות. לאחר שהידקה קלות את האדמה סביב שתיל עץ אלון בקרקע המטויבת של חווה עירונית עגומה צפונית למֶדוֶויי, נשענה על את החפירה הטקסי ודקלמה על־פה את שירו של פיליפ לארקין "העצים", והבית האחרון אומר:

ביערות טירות מתנערות

אביב פורץ בין עלעלים.

שנה הלכה, כך הן אומרות

מחדש אנחנו מתחילים.

ובעוד הקול הצלול והמוכר כל כך נישא על פני העשב העלוב וסחוף הרוחות, נדמה היה כי היא פונה לא רק לערב־רב שהרכיב את משלחת העירייה שבפניה נשאה דברים, אלא גם אל עצמה. את חייה שלה היא זימנה לשוב; ההתחלות החדשות היו שלה.

ועם זאת, אף שהקריאה כבר תפסה את כל תשומת לבה, הפתיעה את המלכה המידה שבה רוקנה אותה מכל התלהבות כלפי דברים אחרים. אמנם גם בעבר, כשתוכננה עבורה פתיחה של עוד ברכת שחייה, לא דילג לבה מרוב שמחה, אולם היא מעולם לא התמרמרה על עצם המטלה. כל כמה שהיו חובותיה מעיקות - לבקר פה, להתייעץ עם ההוא - השיעמום לא היה מעודו חלק מהמשוואה. זה היה תפקידה וכשפתחה מדי בוקר את יומן המחויבויות שלה, מעולם לא עשתה זאת בחוסר עניין או בהיעדר ציפיות.

אך לא עוד. עתה היתה סוקרת באימה את הסדרה האינסופית של סיורים, נסיעות ומשימות שנמתחה שנים אל תוך העתיד. בקושי היה אפשר לקבוע יום שהוא רק שלה, וודאי שלא שניים רצופים. פתאום הפך הכול חדגוני. "גברתי עייפה," אמרה המשרתת האישית שלה, כששמעה אותה נאנחת ליד שולחן הכתיבה. "הגיע הזמן שגברתי תנוח מדי פעם."

אבל לא זה היה העניין. זו היתה הקריאה, וכל כמה שאהבה אותה, היו ימים שהצטערה על שפתחה אי־פעם ספר ונכנסה דרכו אל חיים אחרים. הקריאה קלקלה אותה. או לפחות גרמה לה לרצות ממנה עוד ועוד.

בינתיים באו והלכו האורחים המרשימים, ואחד מהם היה נשיא צרפת שהתגלה כאכזבה רבתי בחזית של ז'אן ז'נה. היא הזכירה זאת באוזני שר החוץ, בתחקיר שנהוג לקיים אחרי ביקורים כאלה, אבל גם הוא לא שמע מעודו על האסיר־המחזאי. ועם זאת, היא אמרה, תוך שהיא סוטה מנושא ההערות שהעיר הנשיא בנוגע להסדרי המטבע בין אנגליה לצרפת, אף על פי שלא היה שווה פרוטה בעניין ז'נה (אותו פטר בכינוי "שוכן אולמות סנוקר"), הוא התגלה כאוצר בלום של ידע על פרוסט, אשר עד לאותו רגע שמעה המלכה רק את שמו. שר החוץ אפילו לא הכיר את שמו, וכך ניתנה לה הזדמנות לעדכן אותו מעט.

"חיים נוראיים, אדם אומלל. קורבן של אסתמה, ככל הנראה, וטיפוס שהיינו שמחים לומר לו 'אוי, בחייך, קח את עצמך בידיים.' אבל הספרות מלאה בטיפוסים כאלה. מה שמעניין אצלו היה שכאשר טבל את העוגייה שלו בתה (הֶרגל מגונה), הוא נזכר בבת אחת בכל חייו. ובכן, ניסיתי את זה, וזה לא עשה לי כלום. כשאני הייתי ילדה, הכיף הגדול היה העוגות של פוּלֶר. יכול להיות שאילו טעמתי אחת מהן זה היה עושה לי משהו, אבל פולר כמובן נסגר מזמן כך שמשם כבר לא יעלו בי זיכרונות. אנחנו סיימנו?" שלחה יד אל ספרה.

בניגוד לבורותו של שר החוץ בכתביו של פרוסט, בורותה של המלכה תוקנה עד מהרה, כי נורמן חיפש מיד באינטרנט, וכאשר גילה כי אורכו של הרומאן שלושה־עשר כרכים, חשב שזה חומר קריאה אידיאלי לחופשת הקיץ של הוד־מלכותה בטירת בַּלמוֹרַל. אליהם הצטרפה גם הביוגרפיה שכתב ג'ורג' פֵּיינטר על פרוסט. וכשראתה את כריכתם הכחולה־הוורודה של הכרכים המסודרים לאורך שולחן הכתיבה שלה, חשבה המלכה שהם נראים כמעט אכילים, וכמו נלקחו מחלון ראווה של פַּאטִיסֶרי.

הקיץ היה מגעיל - קר, רטוב ובלתי פורה - והציידים רטנו מדי ערב על שללם הדל. אבל מבחינת המלכה (ומבחינתו של נורמן) זו היתה אידיליה. רק לעתים רחוקות יכול להיות ניגוד רב יותר בין העולם שבספר ובין המקום שבו הוא נקרא, ושניהם היו שקועים בסבלותיו של סְוַואן, בגסויות הקטנוניות של מדאם וֶרדוּרֶן ובדברי השטות של הברון דה שארלוּ, בעוד בשדות הציד הלחים על הגבעות רעם נֶפץ הרובים כתוֹף חלול, ומדי פעם נישא מול חלונם צבי מת ורטוב עד לשד עצמותיו.

לפי הכללים נדרשו ראש הממשלה ואשתו להצטרף לשוהים בטירה למשך כמה ימים, ואף כי ראש הממשלה לא היה צייד, הוא קיווה לפחות ללוות את המלכה בכמה טיולים קצרים בחורשות, וכפי שניסח זאת, "קיווה להכיר אותה יותר מקרוב." אבל מכיוון שידע על פרוסט אפילו פחות משידע על תומס הארדי, נכונה לראש הממשלה אכזבה: לא היו צפויות להתרחש שום שיחות מלב אל לב.

בתום ארוחת הבוקר היתה פורשת המלכה עם נורמן לחדר העבודה שלה, הגברים יצאו להם עם הלֶנד־רובֶרים לעוד יום מאכזב וראש הממשלה ואשתו נותרו עזובים לנפשם. היו ימים שבהם שירכו דרכם בחורשות ובאדמות הבור כדי לערוך פיקניק רטוב ומביך עם הציידים, אבל בשעות אחר הצהריים, לאחר שמיצו את פוטנציאל השופינג של האזור בקנייה של שטיח עשוי טוויד וקופסה של עוגיות חמאה, היה אפשר למצוא אותם בפינה מרוחקת של חדר ההסבה, משחקים מונופול עצוב.

ארבעה ימים כאלו הספיקו, וראש הממשלה ואשתו המציאו תירוץ ("צרות במזרח התיכון"), נחושים לעזוב מוקדם מהמתוכנן. בערב האחרון שלהם שם התארגן בחופזה חידון רמזים בתנועות, ואז התברר כי בחירת ביטוי או אמירה מוכרים היטב היא זכות מיוחדת השמורה לבני המלוכה, וכי הביטויים שבחרה המלכה אולי מוכרים היטב לה, אבל לכל שאר הנוכחים, כולל ראש הממשלה, היו הם בבחינת תעלומה.

ראש הממשלה מעולם לא אהב להפסיד, גם לא למלכה, ולא היתה נחמה בכך שאחד הנסיכים אמר לו כי לאיש לא היה סיכוי לנצח, כי השאלות (שכמה מהן נסבו על פרוסט), חוברו על ידי נורמן ונלקחו מתוך חומרי הקריאה שלהם.

לו החליטה המלכה לכונן לעצמה מחדש חבילת זכויות מיוחדות שבוטלו זה מכבר, אפילו אז לא היה ראש הממשלה מתבאס עד כדי כך, ומיד כשחזר ללונדון לא בזבז רגע ושלח את יועצו המיוחד אל סר קווין, והוא שהביע בתורו את צערו ובמקביל ציין כי ברגע זה נורמן הוא נֶטֶל שעל כולם להתחלק בו. היועץ המיוחד לא התרשם. "הנורמן הזה מתרומם?"

סר קווין לא היה סגור על זה, אבל חשב שזה ייתכן.

"והיא יודעת על זה?"

"הוד־מלכותה? מן הסתם."

"והתקשורת יודעת?"

"אני חושב שהתקשורת," אמר סר קווין, מכווץ ומרפה חליפות את לחייו, "זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים."

"בדיוק. אז אני יכול להשאיר את זה לטיפולך?"

באותם ימים התקרב מועד ביקור ממלכתי בקנדה, תענוג שנורמן לא עמד לחלוק עם המלכה, כי העדיף לנסוע לחגים הביתה, לסטוֹקטוֹן־על־נהר־טִיז. בכל אופן הוא ערך את כל ההכנות מראש וארז בקפידה ארגז ספרים שיעסיקו את המלכה לחלוטין, מחוף אלי חוף רחוק. עד כמה שהיה ידוע לנורמן, הקנדים לא היו עַם הספר, ולוח הזמנים היה כה צפוף עד שלא היה שמץ של סיכוי שהוד־מלכותה תוכל לחפש לעצמה משהו בחנות ספרים. היא ציפתה למסע בכיליון עיניים, שכן רוב הנסיעה נערכה ברכבת, והיא דמיינה איך תתבודד לה בשמחה, טסה בין הרים ובין סלעים והופכת עוד דף בכתבי פֶּפּיס, שהיא קוראת כעת לראשונה.

אך למעשה היה הביקור בבחינת אסון, לפחות בתחילתו. המלכה היתה משועממת ומדוכדכת, ולא שיתפה פעולה. שָלישיהּ היו שמחים לתלות ליקויים אלה בקריאה, אלמלא העובדה שהפעם היא לא קראה כלום, שכן הספרים שארז נורמן למענה אבדו בלי להותיר סימן. הם נשלחו מהיתרו עם כל הפמליה המלכותית והופיעו בקלגארי מקץ חודשים, ושם הפכו לאטרקציה בתערוכה נחמדה, אם כי אקסצנטרית־משהו, בספרייה המקומית. אך בינתיים לא היה להוד־מלכותה במה להעסיק את ראשה, ובמקום שתמקד את תשומת לבה במשימה שלפניה, כפי שתכנן סר קווין בשעה שארגן את היעלמות הספרים, רק גרם לה חוסר המעש להיות עצבנית ובעייתית.

דובי הקוטב הספורים שהצליחו לארגן עבורה בצפון הרחוק הסתובבו בציפייה להוד־מלכותה, אבל משלא הופיעה זינקו על גוש קרח צף שנראה מבטיח יותר. בולי עץ נדחקו בנהרות, קרחונים החליקו אל המים הקפואים, וכלום מאלה לא שזפו עיניה של האורחת המלכותית, שהסתגרה בתאה.

"את לא רוצה לראות את תעלת סנט לורנס?" שאל בעלה.

"חנכתי אותה לפני חמישים שנה. לא נראה לי שמשהו השתנה מאז."

אפילו הרי הרוקי זכו רק במבט חפוז וממפלי הניאגרה היא התעלמה לחלוטין ("ראיתי אותם שלוש פעמים"), והדוכס הלך לבדו.

אבל אז, בקבלת הפנים לנכבדי התרבות הקנדית, פתחה המלכה בשיחה עם אליס מונרו וכששמעה שהיא מחבּרת של רומאנים וסיפורים קצרים, ביקשה אחד מספריה, ונהנתה ממנו עד מאוד. לשמחתה התברר שכתבה עוד ספרים רבים ומיס מונרו שלחה לה אותם בחפץ לב.

"היש תענוג גדול מזה," הסתודדה עם שכנהּ לשולחן, השר הקנדי לסחר חוץ, "מלפגוש סופרים שאנחנו אוהבים ולגלות שכתבו לא רק ספר אחד או שניים, אלא תריסר לפחות?"

ונוסף על כך, אף שלא אמרה זאת, הספרים כולם היו בכריכה רכה והתאימו להפליא לגודל תיק היד. מיד נשלחה לנורמן גלויה המורה לו למצוא בספרייה את הספרים המעטים שאזלו בהוצאה ולהכינם לקראת שובה. אוי, איזה כיף!

אבל נורמן כבר לא היה שם.

יום לפני שהיה אמור לצאת לתענוגות שהמתינו לו בסטוקטון־על־טיז נקרא נורמן למשרדו של סר קווין. יועצו המיוחד של ראש הממשלה אמר שצריך לפטר את נורמן. סר קווין שנא את היועץ המיוחד; אמנם הוא לא חיבב ביותר את נורמן, אבל מהיועץ המיוחד סלד עוד יותר, מה שהציל את עורו של נורמן. חוץ מזה, סר קווין הרגיש שפיטורים הם גסות רוח. אין צורך לפטר את נורמן. אפשר למצוא פתרון נקי יותר.

"הוד־מלכותה תמיד דואגת להשבחת עובדיה ולקידומם," אמר המזכיר האישי בנועם, "ולמרות שהיא יותר ממרוצה מעבודתך, היא תוהה אם חשבת אי־פעם על אוניברסיטה?"

"אוניברסיטה?" שאל נורמן, שמעולם לא חשב על כך.

"במיוחד האוניברסיטה של מזרח אנגליה. החוג לספרות אנגלית שם טוב מאוד, כמו גם בית הספר לכתיבה יוצרת. אם להזכיר רק כמה מהשמות," - סר קווין העיף מבט בבלוק הכתיבה שלו - "איאן מקיואן, רוז טרמיין וקזואו אישיגורו..."

"כן," אמר נורמן. "אנחנו קראנו את כולם."

ה"אנחנו" הזה גרם למזכיר האישי להתכווץ והוא אמר שלדעתו מזרח אנגליה תתאים לנורמן עד מאוד.

"איך בדיוק?" אמר נורמן. "אין לי כסף."

"זאת לא תהיה בעיה. אתה מבין, הוד־מלכותה נחושה שלא לעכב את התקדמותך."

"אני חושב שהייתי מעדיף להישאר כאן," אמר נורמן. "זאת השכלה בפני עצמה."

"כן, ובכן," אמר המזכיר האישי. "אין אפשרות כזאת. הוד־מלכותה חושבת על מישהו אחר. אבל כמובן," חייך חיוך חיובי, "המשרה שלך במטבח פתוחה תמיד."

וכך קרה שכאשר חזרה המלכה מקנדה לא ישב נורמן על הכיסא הרגיל במסדרון. עמדתו היתה נטושה, וגם הכיסא כבר לא היה וגם לא ערמת הספרים המנחמת שהתרגלה למצוא על שולחן הלילה. יתרה מכך, כבר לא היה לה עם מי לשוחח על מעלותיה של אליס מונרו.

"הוא לא היה מקובל," אמר סר קווין.

"הוא היה מקובל עלי," אמרה המלכה. "לאן הוא נעלם?"

"אין לי מושג, גברתי."

נורמן, שהיה בחור רגיש, כתב למלכה מכתב ארוך ופטפטני על אודות הקורסים שהוא לוקח ועל מטלות הקריאה, אבל כשקיבל תשובה שנפתחה במילים "תודה לך על מכתבך, שזכה למלוא תשומת לבה של המלכה", ידע כי סיננו אותו, רק לא היה בטוח אם זו המלכה או שמא מזכירהּ האישי.