הקורבן המושלם

פרולוג

משפחה נורמלית לגמרי

לולה מרטינז רואדה, קולם של אחרים

יום חמישי, 9 בספטמבר 2010

"הם היו זוג נחמד מאוד," אומרים השכנים. "אותו לא ראו הרבה, אבל הוא תמיד היה מנומס מאוד. אמר שלום בחביבות. היא אולי היתה קצת יותר מרוחקת... מאוד מסורה לבת שלה, זה כן. היתה להם בת יפהפייה," מספרת לי בעלת בית־קפה סמוך לביתם אשר בשכונת קְלוֹט שבברצלונה – המקום שבו ימים ספורים קודם לכן, בסביבות השעה עשר, גַספַּר רוֹדֶנַס, אשתו סוזנה ובתם המשותפת אלבה בת השנה וחודשיים אכלו ארוחת בוקר. "הם נהגו לבוא בסופי שבוע," היא מוסיפה. ובלי שאשאל אותה מספרת לי מה נהגו להזמין. הוא קפה שחור, היא קפה בחלב, וכמה חמודה היתה התינוקת. זוטות, נכון, כמובן. פרטים לא חשובים והערות רגילות ביותר שכעת, לאור האירועים, מזעזעים אותנו.

זאת מפני שב-5 בספטמבר לפנות בוקר, בשעה שאשתו ישנה, אותו אב "נחבא אל הכלים אך חביב" קם מהמיטה הזוגית, נכנס לחדר של בתו היחידה, הניח כרית על פניה ולחץ אותה בכל כוחו. אין באפשרותנו לדעת אם האֵם התעוררה, מוּנעת אולי מאותו חוש שישי שמפר את שנת האמהות מאז שחר האנושות. בכל מקרה, גספר רודנס, בעל "מנומס כל כך" לדברי שכנים ומכרים, לא התכוון להשאיר אותה בחיים. סוזנה מתה זמן קצר לאחר מכן מירייה אחת בלב. אחר כך, בהתאם לדפוס הרצח של נשים בידי בעליהן, גספר העניק לעצמו את יריית החסד.

השמות של סוזנה ובתה הגדילו את רשימת הנשים שנפלו קורבן בידי מי שלכאורה אמורים היו לאהוב אותן, לכבד אותן, ואפילו – אם חושבים על הילדה – להגן עליהן. ארבעים וארבע נשים נרצחו במהלך שנה זו, 2010, בידי בני זוגן. כעת מדובר בארבעים וחמש, פלוס התוספת המחרידה של הבת. אולי המקרה הזה אינו תואם את הנוסחה שהורגלנו אליה: תהליכי פרידה, תלונות על אלימות. גספר רודנס לא היה, למרבה האירוניה, אדם אלים.

רשויות הרווחה יכולות לשם שינוי להגיד בביטחון שדבר לא הצביע על כך שסוזנה ואלבה נמצאו בסכנה, והצדק עימן. אבל עובדה זו רק הופכת את מותן, אם זה בכלל אפשרי, למחריד יותר. שכן נשים רבות מאיתנו כבר מוּדעוֹת למנגנונים – מעטים ובלתי מספקים ככל שיהיו – שנועדו להגן עלינו מאותם גברים אלימים, הסבורים כי זכותם לשלוט בחיינו ובמותנו. מנגנונים שנועדו להגן עלינו מאותם טיפוסים שצורחים עלינו, מבזים ומכים אותנו. אבל מדבר אחד איננו יודעות כיצד להגן על עצמנו – מאותו זעם שנאצר חרש בקרבם, מאותה שנאה אילמת המתפרצת לפתע פתאום בלילה אחד ומחריבה הכול.

יש תמונה של השלושה, שצולמה שבועות מעטים קודם לכן, בחוף ים במֶנוֹרקָה. בתמונה רואים את אלבה, יושבת על שפת הים ובידה כף פלסטיק אדומה. היא חובשת כובע קטן לבן שמגן עליה מפני שמש אוגוסט. מאחור, כורעת על ברכיה, נראית סוזנה. היא מחייכת אל המצלמה, מאושרת. ולצידה, מחבק אותה בזרועו, בעלה. כשהוא נראה כך, נינוח, עיניו עצומות למחצה מהשמש, קשה להאמין שבקושי חודש לאחר מכן, באותן ידיים שמחבקות את סוזנה, גבר זה יהרוג את השתיים.

מדוע גבר בן שלושים ושבע זה, בעל עבודה מסודרת ומתוגמלת היטב בחברה ידועה בתחום הקוסמטיקה, ללא חובות כספיים מעבר למקובל, בלי כל עבר פלילי משום סוג שהוא, ביצע רציחות שמעוררות חלחלה בלב כל אדם? מתי צץ בדעתו הרעיון לגדוע את חייהן של אשתו ובתו? באיזה רגע גבר עליו הטירוף ועיוות את מציאות חייו עד כדי שכנוע כי המוות הוא המוצא האפשרי היחיד?

בני משפחתו, חבריו ועמיתיו לעבודה ממשיכים להשיב אותה תשובה, אף כי איש מהם אינו מאמין במה שהם מתעקשים לחזור עליו: גספר, סוזנה ואלבה היו משפחה נורמלית לגמרי.

הֶקטוֹר

בפעם השנייה בתוך זמן קצר המפקח הקטור סַלגָדוֹ מסובב את ראשו לפתע, משוכנע שמישהו מסתכל עליו, אבל רואה רק פנים אנונימיות אדישות, אנשים שהולכים כמותו ברחוב ראשי הומה אדם, ונעצרים מדי פעם באחד הדוכנים המסורתיים של צעצועים ומתנות הגודשים את המדרכה. זהו 5 בינואר, ערב חג ההתגלות, אף שקשה להאמין בכך עם מידות החום הנעימות, אשר כמה הולכי רגל התעלמו מהן ולבשו מעילים. חלקם אפילו עטו כפפות וצעיף כיאה לעונה, שמחים לקחת חלק במשחק הדמיה של חורף החסר מרכיב מרכזי אחד: קור.

התהלוכה הסתיימה כבר מזמן, והתנועה ממלאת את הכבישים מתחת לשרשרות האורות הזוהרים. אנשים, מכוניות, ריח של צ'ורוס ושמן חם – הכול מלווה בשירי חג מולד עליזים לכאורה, שמילותיהם הסוריאליסטיות מוטחות מתוך הרמקולים על העוברים ושבים בלי טיפת התחשבות. נראה שאיש לא טרח לחבר שירים חדשים, כך שגם בשנה זו אלה אותם זיוני שכל על ישועת האל. כנראה זה מה שמעצבן בחג המולד, חושב הקטור. העובדה שבאופן כללי הוא תמיד נשאר אותו דבר, שעה שאנחנו משתנים ומזדקנים. זה נראה לו חוסר התחשבות הגובל באכזריות – העובדה שאווירת חג המולד הזאת היא הדבר היחיד שחוזר על עצמו שנה אחר שנה בלי יוצא מהכלל, אווירה שמדגישה ביתר שֹאת את ההידרדרות שלנו. ובפעם המי יודע כמה במהלך השבועיים האחרונים הוא משתוקק להימלט מכל האווירה העולצת הזאת לאיזו מדינה בודהיסטית או אתאיסטית לחלוטין. בשנה הבאה, הוא אומר לעצמו שוב ושוב, כאילו זו מנטרה. ולעזאזל עם מה שיגיד הבן שלו.

הוא שקוע כל כך במחשבותיו, עד שאינו שם לב לכך שטור הולכי הרגל, המתקדם באותה איטיות כמו טור המכוניות, נעצר. הקטור מוצא את עצמו עומד מול דוכן למכירת חיילי פלסטיק בשקיות: אינדיאנים וקאובויים, חיילי בעלות הברית במדי הסוואה, מוכנים לירות מתוך שוחה. כבר שנים שלא ראה כאלה, והוא נזכר שקנה אותם לגיֶירמוֹ כשהיה ילד. בכל מקרה, המוכר, זקן הסובל מדלקת פרקים בידיים, הצליח להעניק להם נופך צבאי ייחודי ההולם סרט משנות החמישים. אלה לא החיילים היחידים שהוא מוכר: חיילים אחרים, אלה הקלאסיים מעופרת, גדולים יותר ולבושים מדים אדומים בוהקים, צועדים בשורה בצד אחד, ומחלקה של גלדיאטורים רומים, מחוץ להקשרם מבחינה היסטורית, צועדת בצד השני.

הזקן מסמן לו ומדרבן אותו לגעת בסחורה, והקטור מציית מתוך נימוס יותר מאשר עניין אמיתי. החייל רך משחשב, ומגעו – כמעט כשל גוף אדם – דוחה אותו. לפתע הוא מבחין שהמוזיקה פסקה. העוברים ושבים נעצרו. המכוניות כיבו את הפנסים, ואורות חג המולד המהבהבים חלושות הם התאורה היחידה ברחוב. הקטור עוצם עיניים ופוקח אותן מחדש. סביבו ההמון מתחיל להתפזר, גופים נעלמים סתם כך, מתאדים בלי להותיר כל זכר. רק המוכר נותר על עומדו. מקומט ומחייך הוא מוציא מתחת לדוכן אחד מאותם כדורי זכוכית עם פתיתי שלג בתוכם.

"בשביל אשתך," הוא אומר. והקטור עומד להשיב לו שלא, שרוּת מתעבת את הכדורים האלה, שהם מעצבנים אותה מאז ילדותה, בדיוק כמו ליצנים. ואז פתיתי השלג שמסתחררים בפנים ומסתירים את התמונה צונחים מטה, והוא רואה את עצמו, עומד מול דוכן של חיילי פלסטיק, לכוד בין קירות הזכוכית.

"אבא, אבא..."

לעזאזל.

מסך הטלוויזיה מלא שלג אפור. הקול של בנו. הכאב בצוואר נובע מכך שנרדם בתנוחה הגרועה ביותר האפשרית. החלום היה מציאותי כל כך בליל חג ההתגלות.

"צעקת."

לעזאזל. כאשר הבן שלך מעיר אותך מחלום בלהות, זה הרגע להתפטר מתפקיד האבהות, חשב הקטור והתיישב על הספה, כאוב ומדוכדך.

"נרדמתי פה. ואתה, למה אתה ער בשעה כזאת?" הוא תקף בחזרה בניסיון מגוחך להשיב את כבודו האבהי בעודו מעסה את צידו השמאלי של הצוואר.

גיירמו משך בכתפיו ולא אמר דבר. כמו שרות היתה עושה. כמו שרות עשתה כל כך הרבה פעמים. הקטור חיפש סיגריה בתנועה מוכנית והצית אותה. בדלי סיגריות גדשו את המאפרה.

"אל תדאג, אני לא אירדם פה שוב. לך למיטה. ותזכור שאנחנו יוצאים מחר מוקדם."

בנו הינהן. בעודו הולך יחף לחדרו, חשב הקטור כמה קשה לתפקד כאב בלי רות. גיירמו עוד לא בן חמש־עשרה, אבל לפעמים כשהסתכל על פניו, הוא נראה לו מבוגר בהרבה. היתה בהן רצינות טרם זמנה, שהכאיבה להקטור יותר משהיה מוכן להודות. הוא שאף שאיפה עמוקה מהסיגריה, ובלי משים לחץ על השַלָט. הוא אפילו לא זכר איזה ערוץ ראה באותו לילה. עם התמונות הראשונות – דמויותיהן בשחור־לבן של ז'אן פול בלמונדו וג'ין סיברג – הוא זיהה את הסרט ונזכר. "עד כלות הנשימה", הסרט האהוב על רות. לא התחשק לו לחזור ולראות אותו.

כעשר שעות קודם לכן התבונן הקטור בקירות הלבנים בקליניקה של הפסיכולוג – חלל שהכיר היטב – בשמץ של אי נוחות. כמו תמיד, הבחור התמהמה לאיטו לפני שפתח בטיפול, והקטור עדיין לא הצליח לקבוע אם דקות שתיקה אלה משמשות אותו כדי להעריך את מצב רוחו או שמא הוא מאלה שמתניעים לאט. בכל מקרה, באותו בוקר, שישה חודשים אחרי ביקורו הראשון בקליניקה, למפקח סלגדו לא היה מצב רוח לעיכובים. הוא כיחכח בגרונו, הצליב ושיחרר את רגליו, ולבסוף רכן קדימה ואמר:

"אכפת לך שנתחיל?"

"כמובן." והוא הרים את המבט מניירותיו, אף כי לא הוסיף דבר.

הוא נותר שקט, בוחן את המפקח במבטו. חזותו היתה פזורת דעת, ובשילוב תווי פניו הצעירים הוא הזכיר אותם ילדים מחוננים, אלה שפותרים משוואות מסובכות כבר בגיל שש, אבל בה בעת לא מסוגלים לבעוט בכדורגל בלי ליפול. זה היה רושם מוטעה, הקטור ידע זאת. הבחור ירה מעט, זה נכון. אבל כשירה, הוא פגע בול. למעשה, הטיפול שהתחיל כחובה מטעם מקום העבודה, הפך לשגרה. בהתחלה הוא התקיים פעם בשבוע ואחר כך פעם בשבועיים, והקטור המשיך בו מרצונו. כך שבאותו בוקר הוא נשם עמוקות, בדיוק כפי שלמד לעשות, ואז המשיך:

"מצטער, היום לא התחיל כל כך טוב." הוא נשען לאחור ונעץ את מבטו באחת מפינות החדר. "ואני לא חושב שהוא ייגמר יותר טוב."

"בעיות בבית?"

"אין לך ילדים בגיל ההתבגרות, מה?" זאת היתה שאלה טיפשית, שכן בן שיחו היה צריך להפוך לאב בגיל חמש־עשרה כדי שיהיה לו צאצא בגילו של גיירמו. הוא השתתק לרגע כדי להרהר, ובקול עייף המשיך. "אבל זה לא זה. גיירמו ילד טוב. אני חושב שהבעיה היא שהוא אף פעם לא עשה בעיות."

זה היה נכון. ואף על פי שאבות רבים היו ודאי מרוצים מהצייתנות הגלויה לעין הזאת, את הקטור הדאיג מה שהוא לא ידע. מה שהתחולל בתוך הראש של בנו היה מסתורין לגביו. הוא מעולם לא התלונן, הציונים שלו היו רגילים – אף פעם לא מצוינים, אבל גם לא רעים – והרצינות שלו יכלה לשמש דוגמה ומופת לנערים מופרעים חסרי אחריות. ואולם, הקטור שם לב, או ליתר דיוק הרגיש, שמסתתר איזה עצב מאחורי כל זה. גיירמו תמיד היה ילד שקט, וכעת, בעיצומו של גיל ההתבגרות, הוא הפך לנער מופנם, שחייו – כאשר לא נמצא בבית־הספר – התרחשו עקרונית בין ארבעת קירות חדרו. הוא דיבר מעט. לא היו לו הרבה חברים. בסופו של דבר, חשב הקטור, הוא לא שונה מאוד ממני.

"ואתה, המפקח, מה שלומך? עדיין לא ישן?"

הקטור היסס לפני שהודה בכך. זה היה נושא שהם לא הגיעו להסכמה לגביו. לאחר כמה חודשים של נדודי שינה המליץ לו הפסיכולוג על כדורי שינה קלים, והוא סירב לקחתם. גם מפני שלא רצה להתמכר אליהם; גם מפני שלפנות בוקר זה הזמן שבו ראשו תיפקד במיטבו, והוא לא רצה לוותר על השעות המוצלחות ביותר שלו; וגם מפני שהשינה שיקעה אותו באזורים רעועים ולא בהכרח נעימים.

הבחור הבין מה הרקע לשתיקה שלו.

"אתה מתיש את עצמך שלא לצורך, הקטור. ובלי להתכוון, אתה מתיש את האנשים שסובבים אותך."

המפקח הרים את ראשו. רק לעיתים נדירות הוא פנה אליו בצורה ישירה כל כך. הבחור נעץ בו מבט יציב.

"אתה יודע שאני צודק. כשהתחלת בטיפול, עסקנו בנושא שונה לחלוטין. נושא שנדחק הצידה אחרי מה שקרה לאשתך לשעבר." הוא דיבר בקול יציב, בלי היסוס. "אני מבין שהמצב קשה, אבל התייחסות כפייתית אליו לא תוביל אותך לשום מקום."

"אתה חושב שאני כפייתי?"

"אתה לא?"

הקטור חייך חיוך מריר.

"ומה אתה מציע לי? שאשכח מרוּת? שאשלים עם זה, שלעולם לא נדע את האמת?"

"אתה לא צריך להשלים עם זה, אלא רק לחיות עם זה בלי לריב עם העולם כל הזמן. תקשיב לי, ועכשיו אני שואל אותך בתור שוטר: כמה מקרים נותרים לא פתורים לאורך זמן? כמה מקרים מתפענחים רק אחרי שנים?"

"אתה לא מבין." השיב הקטור והשתהה כמה שניות בטרם המשיך. "לפעמים... לפעמים אני מצליח לשכוח הכול למשך כמה שעות, בעבודה או כשאני יוצא לרוץ, אבל אז זה חוזר. פתאום. כמו רוח רפאים שמחכה לי. זאת לא תחושה לא נעימה, היא לא מאשימה או שואלת שאלות. אבל היא שם. והיא לא מסתלקת בקלות."

"מה יש שם בדיוק?" השאלה נאמרה באותו טון שגרתי שאפיין את כל השאלות של המטפל הצעיר, אף שהקטור הרגיש בגוון מיוחד או אולי רק חשש מפניו.

"תירגע," הוא חייך. "זה לא שאני רואה מתים. זאת רק התחושה ש..." הוא עצר לרגע בחיפוש אחר המילים המתאימות. "אחרי שחיים הרבה זמן עם מישהו, לפעמים אתה פשוט יודע שהוא נמצא בבית. אתה מתעורר משנת צהריים ומרגיש שהוא שם, גם אם אתה לא רואה אותו. אתה מבין אותי? זה כבר לא קורה לי. כלומר, זה מעולם לא קרה לי מאז שנפרדתי מרות. זה קרה רק אחרי ה... ההיעלמות שלה."

חלה הפוגה. איש מהם לא אמר דבר במשך שניות ארוכות. הפסיכולוג שירבט משהו במחברת שנסתרה מעיניו של הקטור. לפעמים הוא חשב שהציונים האלה במחברת הם חלק מטקס תיאטרלי שמאפיין חדרי טיפולים: סמלים שכל תכליתם לעורר במטופל, כלומר בו, תחושה שמקשיבים לו. הוא עמד להציג את התיאוריה שלו בקול כאשר בן שיחו פתח בדברים. הוא דיבר לאט, בנעימות, כמעט בזהירות.

"אתה שם לב למשהו, המפקח?" הוא שאל. "זאת הפעם הראשונה שאתה מודה, גם אם רק ברמז, שאולי רות מתה."

"אנחנו הארגנטינאים יודעים יפה מאוד מה משמעות המילה נעלמה," השיב הקטור. "אל תשכח את זה." הוא כיחכח בגרונו. "עם זאת, אין לנו שום הוכחה ממשית לכך שרות מתה. אבל..."

"אבל אתה מאמין בזה, נכון?"

הקטור הביט מעבר לכתפו, כאילו חשש שמישהו עלול לשמוע אותו. אחר כך השיב:

"האמת היא שאין לנו שמץ של מושג מה קרה לרות. זה מה שהכי מתסכל אותי." הוא הנמיך את הקול, מדבר יותר לעצמו. "אי אפשר אפילו להתאבל עליה, כי אז אתה מרגיש כמו בוגד מזוין שהרים ידיים לפני הזמן." הוא נאנח. "תסלח לי, אני לא אוהב את חג המולד. חשבתי שיהיה לי זמן להתקדם בנושא הזה, אבל... נאלצתי להיכנע. אין שום דבר. לא מצאתי כלום. לעזאזל, זה כאילו מישהו מחק אותה מציור בלי להותיר עקבות."

"חשבתי שהמקרה כבר לא בטיפולך."

הקטור חייך.

"הוא בתוך הראש שלי."

"תעשה לי טובה," זה היה תמיד אות הסיום, "מעכשיו עד לפגישה הבאה תנסה להתרכז, לפחות במשך כמה רגעים בכל יום, במה שיש לך. טוב או רע, אבל במה שיש לך בחיים. לא במה שאין."

השעה היתה כמעט שתיים בלילה, והקטור ידע שהוא לא יחזור לישון. הוא לקח את הסיגריות והטלפון הנייד ויצא מהבית כדי לעלות אל הגג. לפחות שם הוא לא יעיר את גיירמו. המטפל צדק בשלוש נקודות. אחת, עליו להתחיל לקחת את כדורי השינה המחורבנים האלה, גם אם זה מעצבן אותו. שתיים, המקרה כבר לא בטיפולו. שלוש, כן, עמוק בתוכו נמצאת התובנה שרות מתה. באשמתו.

הלילה היה נעים. מאותם לילות שיכולים לפייס בינך לבין העולם אם רק תניח להם. חוף הים של העיר נפרש לנגד עיניו, ומשהו באורות המנצנצים של הבניינים, בים הכהה אבל החרישי הזה, הצליח לסלק את השדים שהתרוצצו אצל הקטור. מוקף בעציצים עם צמחים מתים עמד המפקח סלגדו ושאל את עצמו במלוא הכנות מה יש לו בחייו.

גיירמו. עבודתו כמפקח במשטרה, אינטנסיבית ומתסכלת גם יחד. ראש שכנראה פועל כמו שצריך, ושתי ריאות שמן הסתם כבר חצי שחורות. כרמן, השכנה שלו, בעלת הבית שלו. האמא הברצלונית שלו, כמו שהיא אומרת. הגג הזה שממנו נשקף הים. מטפל כבד שגורם לו לחשוב על שטויות בשתיים בלילה. חברים מעטים אך טובים. אוסף עצום של סרטים. גוף שמסוגל לרוץ שישה קילומטרים שלוש פעמים בשבוע (למרות הריאות ההרוסות מהסיגריות הארורות). מה עוד יש לו? סיוטים. הזיכרון של רות. הזיכרונות עם רות. החלל שנוצר בלעדי רות. אי הידיעה לגבי מה שאירע לה, שכמוהו כבגידה בכל מה שחשוב לו: בהבטחותיו מזמן אחר, בבנו, אפילו בעבודתו. בדירה השכורה הזאת שבה שניהם חיו, אהבו ורבו. הדירה שהיא עזבה כדי להתחיל חיים חדשים שבהם הוא היה רק שחקן משנה. אף על פי כן היא אהבה אותו. הם המשיכו לאהוב זה את זה, אבל אחרת. הקשר ביניהם היה חזק מכדי שייקטע לנצח. הוא למד לחיות עם כל זה כאשר רות נעלמה, התפוגגה, מותירה אותו רק עם תחושת אשמה, שהוא התקומם נגדה בכל שעה ושעה.

מספיק, הוא אמר לעצמו. זה לא עוזר לי. אני נראה כמו גיבור בסרט צרפתי: בשנות הארבעים לחייו, מרחם על עצמו. משעמם. מאלה שבמשך עשר דקות בסרט מסתכלים על הים מצוּק, מתחבטים בשאלות קיומיות, ואחר כך מתאהבים כמו מטומטמים בקרסולה של איזו נערה. והמחשבה הזאת הזכירה לו את השיחה האחרונה – או שמא יש לקרוא לה ריב – שהיתה לו עם עמיתה שלו לעבודה, מפקחת משנה מרטינה אנדרו, בדיוק לפני חג המולד. המניע לוויכוח היה פעוט, אבל נראה שאיש מהם לא היה מסוגל לשים לו סוף. עד שהיא הסתכלה עליו בכנות הפוגענית שלה, ובלי לחשוב פעמיים זרקה לו בלי כחל וסרק: "הקטור, תגיד את האמת, כמה זמן לא היה לך זיון?"

לפני שהתשובה הפתטית שלו חזרה ונשמעה בראשו, צילצל הטלפון הנייד.