הקסם האיטלקי

1

איך היא נקלעה למצב הזה? זה היה מגוחך, טיפשי, אפילו מסוכן, וממש לא אופייני לה. היא הרי פעלה תמיד בהיגיון, ומעולם לא נהגה לברוח מתוך התקף זעם פזיז. יש לציין שהתיאור של התקף זעם פזיז היה ההגדרה של אִמה למעשיה, לא שלה.

צ'רי גיבס הֵצלה על עיניה כשהביטה הנה והנה לאורך הכביש הכפרי הצר. גדרות אבן גבלו בכביש, וקילומטרים של מטעי זיתים השתרעו לכל מלוא העין. מבטה שב אל הדלת הפתוחה של מכוניתה השכורה שנחה בשאננות בשמש החמה של מאי. בפעם האלף בשעה האחרונה היא התיישבה בתוך הרכב וניסתה להתניע אותו. כלום. אפילו לא רשרוש.

"אל תעשי לי את זה." היא הסיטה קווצת שיער חום משיי מפניה המיוזעות. "לא כאן, לא עכשיו. בבקשה, בבקשה, בבקשה הפעם תתניעי!"

היא עצרה את נשימתה וסובבה את המפתח במתג ההצתה. כלום. ניכר היה שהמכונית לא עומדת לנסוע לשום מקום. או-קיי, מה עושים עכשיו? היא לא יכלה לשבת כאן כל היום ולקוות שמישהו יופיע. אילו נסעה באחד הכבישים המהירים או בכביש ראשי לא הייתה מתעוררת בעיה, אבל כשעזבה את העיירה שבה בילתה את הלילה, היא החליטה להתרחק קצת מאזורים מאוכלסים. היא גילתה שאיטליה שונה מאנגליה בהיבטים רבים – רובם חיוביים, אך לא בכל הקשור לנהיגה.

באופן לא רשמי לא היו במדינה הזו שום כללי נהיגה. הנהיגה בעיירות באיטליה הייתה חוויה מורטת עצבים, וצ'רי גילתה שהיא נזקקת לתושייה רבה בכל שנייה שישבה מאחורי ההגה. מקומיים נטו לעצור בפתאומיות וללא אזהרה, לעקוף בעיקולים מסוכנים, לפנות ימינה או שמאלה ברמזורים אדומים אם צצה להם ההזדמנות, להיצמד אל המכונית שלפניהם במסלולם במקום להשאיר מקום לנהגים אחרים ולצפור ללא הרף אם היא התמהמהה שבריר שנייה ברמזור ירוק.

היא שהתה באזור פוליה, "עקב המגף" הדרומי של איטליה, כבר חמישה ימים ועמדה לפתח כאב ראש קבוע שמקורו במתח. זה היה אירוני משהו, כי זו בדיוק הייתה הסיבה שבגללה ברחה מאנגליה. משום כך החליטה להתרחק קצת מהעיירות. לא שהיא לא נהנתה מהימים האחרונים.

אחרי שהגיעה לנמל התעופה בברינדיזי ואספה את המכונית השכורה שהזמינה מבעוד מועד, התחילה לחקור את הקצה הדרומי של פוליה. היא ביקרה בלצ'ה ובחצי האי סלנטו – שהיו בהחלט יפהפיים. העיר העתיקה הקומפקטית והמפותלת של לצ'ה הייתה שיר הלל לאמנות הבארוק. כל חזית של כנסייה הייתה מעוטרת בפיתוחים של עלים, בבעלי חיים ובדימויים דתיים, וכשהיא נסעה על כביש החוף והגיעה אל נקודת הקצה של היבשה ובעודה משקיפה מסנטה מריה די לאוקה אל ההרים הרחוקים של אלבניה, היא הרגישה כאילו היא נמצאת בקצה העולם. זה היה יום טוב. היא לא חשבה על אנג'לה וליאם יותר מתריסר פעמים.

לרגע עצמה את עיניה, ואז שבה ופקחה אותן ויצאה מהמכונית. בלי רחמים עצמיים. היא נשאה עיניה אל השמים הכחולים הבהירים. בחודשים האחרונים היא בכתה מספיק בשביל חיים שלמים. הנסיעה הזאת הייתה חלק מהתחלה חדשה של חייה, ולא היה בהם מקום לשקוע בזכרונות העבר או להתאבל על מה שאיבדה.

היא הכניסה יד למכונית דרך חלון הנוסע הפתוח, תפסה את המפה שקנתה בשדה התעופה ועיינה בה. היא עזבה את הפנסיון הקטן שבפאתי לצ'ה אחרי ארוחת בוקר מהירה שכללה קפוצ'ינו ומאפים מתוקים ונסעה במעלה החוף כחמישים וחמישה קילומטר לפני שפנתה אל פנים הארץ. היא עצרה למלא דלק בפיאט הקטנה בעיירה שנקראת אלברובלו, שהייתה מפורסמת בבתי הטרולי המוזרים שלה – מבנים קטנים מאבן גיר עם קירות לבנים נמוכים וגגות אבן חרוטיים. הבתים הקטנים היו באמת קסומים, כמו בתים דומים אחרים שהיו פזורים באזור. היא התבוננה בהם זמן מה ואחר-כך קנתה בשוק המקומי שקית של תאנים ופאנטו– עוגה שכוללת צימוקים, שקדים, תאנים ויין.

לפחות היא לא תגווע ברעב. היא העיפה מבט בדברים שקנתה, שנחו עתה על המושב האחורי של המכונית. היא הרגישה כאילו חלף זמן רב מאז ארוחת הבוקר.

היא עזבה את אלברובלו לפני כעשרים דקות, וכמעט מיד מצאה את עצמה בלבו של סגנון חיים איטלקי דרומי מסורתי שלא השתנה במשך עשרות שנים. הנוף היה מנוקד באורנים, בעצי שקד, בצבר מצוי ובאינספור מטעי זיתים וכרמים. כשהיא עזבה את המקום, החלה אלברובלו להגיף את התריסים ולסגור את החנויות לקראת הסיאסטה, והיא ידעה שבתוך דקות ידמה המקום לעיר רפאים שרחובותיה ריקים וסמטאותיה נטולות כל הדהוד של פעילות אנושית. ברור היה לה שתתקשה למצוא מישהו שיעזור לה בעיירה, ועל אחת כמה וכמה כאן באמצע שום מקום. היא כבר נסעה זמן מה בכבישים כפריים ובשבילי עפר, ולא היה לה מושג היכן נמצא הכפר הקרוב ביותר.

היא השליכה דרך החלון את המפה בחזרה לרכב ונאנחה בכבדות. אמנם יש ברשותה טלפון נייד, אבל למי היא יכולה להתקשר כדי שיחלץ אותה מהתסבוכת הזאת? איש לא יוכל לעזור, וגם לא היו שגרירויות זרות בפוליה. אף שלפני שעזבה את אנגליה הצטיידה במספר הטלפון של השגרירות הקרובה ביותר ברומא ובמספר של הקונסוליה הבריטית בבארי. אף אחד מהמספרים האלה לא יכול היה להביא לה עתה תועלת משום שלא היה לה כל מושג היכן היא נמצאת. לעיירות ולערים בדרום איטליה יצא בצדק שם של מקומות מוכי פשע, במיוחד גניבות רכב. גניבת תיקים אכן הייתה אפשרית, עובדה שחברת ההשכרה אף הזהירה אותה מראש לא להשאיר את המכונית במקום חשוך או מבודד ולא להחזיק שום פריטים בעלי ערך במקום גלוי לעין. האיטלקי הנחמד שמסר לה את המכונית יעץ לה גם לא להסתובב לבד בשעות לילה מאוחרות. גנבים יכולים לזהות תייר ממרחק קילומטרים.

עם זאת, היא לא הייתה עכשיו בעיירה או בעיר, נכון? המחשבה העניקה לה נחמה קלה. אחרי שעזבה את אלברובלו, היא חלפה על פני כפרים זעירים ובתי חווה, אפילו על פני בתי טרוליפה ושם, אך לא היה לה ברור כמה רחוק תצטרך לצעוד לפני שתגיע למקום המאוכלס הקרוב ביותר. היא העוותה פנים מהמחשבה שהיא תצטרך לקחת אִתה את כל מיטלטליה. המזוודה שלה שקלה טון, אפילו תיק הכתף שלה היה כבד, והיא תיאלץ להשאיר את המכונית ללא השגחה. תחשבו על כל הניירת והטפסים שהיא תצטרך למלא אם המכונית תיגנב.

צ'רי נאנחה שוב. מטעי הזיתים משני עברי הכביש היו ציוריים למראה, האוויר החם היה מבושם בריחות של קיץ, והקול היחיד היה ההמהום והזמזום העצל של החרקים וציוץ ציפורים אקראי - לרוב הייתה מתמוגגת משלווה כזאת.

מכונית טיפשה. היא הזעימה פנים אל הרכב. אבל היא לא התכוונה להיכנס לפניקה. היא תאכל את ארוחת הצהריים שלה – אחרי הכול כך יהיה לה דבר אחד פחות לסחוב – ואז תתחיל לצעוד בחזרה אל הכיוון שממנו הגיעה. זה הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות. ייתכן שיעברו שעות, ימים, לפני שמישהו יעבור בכביש הזה, והמחשבה שהיא תישאר כאן עם המכונית בחושך קצת הפחידה אותה. היא צפתה ביותר מדי סרטי אימה שבהם תרחיש כזה לא הסתיים טוב. היא חייכה לעצמה באירוניה.

צ'רי ישבה על גדר האבן ואכלה את העוגה כשלפתע שמעה קול מכונית. היא צמצמה עיניה והביטה אל המרחק בלב הולם. תחילה ראתה על הכביש לפניה ענן אבק. אם זה יהיה אחד מהחוואים המקומיים, הוא יהיה מאושר עד הגג מהמחסום שיצרה שלא בכוונה. הרי חוואי אבהי בגיל העמידה עדיף על פני אחד מהדון ז'ואנים הרבים שפגשה מאז בואה לכאן, ושללא ספק ראו בנערה אנגלייה צעירה שמסתובבת בגפה טרף קל. גם העובדה שהיא נראתה צעירה בהרבה מעשרים וחמש שנותיה לא עזרה לה. היא הייתה נמוכה, מטר שישים ושתיים ורזה מטבעה, והיא כבר התרגלה להיחשב לבת שבע-עשרה או שמונה-עשרה. ליאם הרבה להקניט אותה בעניין, ואמר שהוא יודע שכולם חושבים שהוא בועל קטינות, כשכל הזמן התבקשה להציג תעודת זהות במועדוני לילה.

מכונית נראתה מרחוק. כל המחשבות על ליאם פרחו מראשה כשהיא בחנה את הפרארי הכחולה הכהה שהתקרבה אליה. לעזאזל. זה בוודאי אחד מרודפי השמלות המקומיים, וללא ספק מישהו שיחשוב שהוא עושה לה טובה גדולה כשהוא מכניס קצת אור לחייה העלובים ומציע לשכב איתה – כמו אותו אחד לפני מספר ימים ששאל אותה אם היא רוצה קצת אהבה איטלקית אמיתית. היא צחקה לפני שסירבה בנימוס רב, ככל האפשר, להצעתו הנדיבה. הוא הגיב לסירוב בחוש ההומור הפילוסופי העצל, שרוב האיטלקים הצעירים הפגינו כלפי המין השני, והצטרף אל חבריו אחרי שהפריח לעברה נשיקה תיאטרלית. היא הרהרה בכך שהפלירטוט השערורייתי היה סתם משחק, גם אם תמיד הייתה בו תקווה.

צ'רי ירדה מהגדר וסילקה פירורי עוגה מחולצת הטי שלה. היא הגיעה אל הפיאט בדיוק כשהמכונית המתקרבת עצרה. החלונות הכהים הקשו עליה לראות את הנהג, וכשדלת הרכב נפתחה היא הכינה את עצמה למפגש וניסתה לשמור על קור רוח. ההתמודדות עם מחזרים בעלי ביטחון עודף ברחובות עמוסים או בשווקים לא הייתה דומה להתמודדות עם גבר כזה בכביש נטוש ללא נפש חיה בסביבה. לשבריר שנייה כל הסיפורים ששמעה על אונס ורצח של תיירות בחו"ל מילאו את מוחה.

הגבר שיצא מהפרארי בקלילות עצלה לא היה צעיר. צ'רי קלטה בחטף את גובהו – לפחות מטר ושמונים, רוחבו – כתפיו היו רחבות וחזקות, והפנים – כהות, נאות, כאלה שנחרטו בהן קמטי ניסיון, לפני שהוא אמר משהו באיטלקית. היא לא הבינה אף מילה מלבד הסניורינה שבסוף.

"מצטערת, אני לא יודעת איטלקית," אמרה במהירות.

היא חשבה שהוא נאנח לפני שאמר, "את אנגלייה?"

זה נאמר במעין השלמת גורל. הוא לא הוסיף, עוד תיירת טיפשה, אבל הוא יכול היה באותה מידה לומר זאת. צ'רי התרגזה וההנהון שלה היה קצר.

"טוב." הוא התבונן בה דרך משקפי שמש כהים, "יש בעיה, סניורינה?"

כן – והייתה לה הרגשה שהיא מביטה בו. צ'רי חייכה בקרירות, וברוגע שכלל לא הרגישה בו. "אני חוששת שהמכונית שלי התקלקלה."

"ולאן את אמורה להגיע?" שאל חלקלקות.

"אני לא יודעת." זה נשמע מגוחך, לכן היא נחפזה להוסיף, "סתם הסתובבתי. לא היה לי יעד מוגדר." גם זה לא נשמע טוב כל-כך.

"איפה את מתאכסנת?"

הפעם היא שמרה על קול תקיף ומדויק כשאמרה, "התאכסנתי בלצ'ה, אבל החלטתי לנסוע קצת לאורך החוף. לתייר קצת," הוסיפה בהתרסה.

"זה לא כביש החוף, סניורינה."

חזיר סרקסטי. "אני מודעת לזה," אמרה בפסקנות. "מישהו סיפר לי על הטירות הביניימיות של פוליה, ובמיוחד על קסטל דל מונטה. אני... הייתי בדרך לשם, אבל רציתי לעבור בדרך באזורים הכפריים."

"אני מבין." שתי המילים הבהירו לה מפורשות מה דעתו על החלטתה לפנות אל פנים היבשה. "ועכשיו את חוסמת את הכביש שלי." הוא זז מעט, וכל עצב בגופה נדרך.

"הכביש שלך?" שאלה בזהירות.

"סי," אמר בעדינות משיית. "את נמצאת בשטח שלי, סניורינה. לא ראית את השלט שאומר שאת על אדמה פרטית?"

נהדר, פשוט מושלם. לא, היא לא ראתה את השלט הישן הטיפש שלו. "לא היה שער," אמרה בהתגוננות, מתחמקת משאלתו.

"אין לנו צורך בשערים. באיטליה אנחנו מכבדים את הרכוש של האחר." המסר היה ברור ביותר.

האיש הזה ממש לא מצא חן בעיניה. "טוב, אני מצטערת," אמרה לקונית. "אני מבטיחה לך שאם הייתי יודעת שזה השטח שלך, כף רגלי לא הייתה דורכת כאן." המילים עצמן יכלו להתפרש כהתנצלות, אך טון קולה הבהיר שזה ההפך מכך.

כמו לא די בכך, היא הייתה משוכנעת שראתה את הפה הרציני החושני רוטט בשעשוע לפני שהוא ניגש אליה ואמר, "טוב, בואי נראה אם נוכל לשכנע את המכונית שלך להמשיך בדרך. המפתחות?"

"הם במתג ההצתה."

למרות מצבה הקשה גילתה צ'רי שהיא מתפללת שהמכונית לא תציג אותה בתור שוטה גדולה עוד יותר, ותותנע מיד. אך לא היה לה מה לדאוג. אחרי רגע או שניים הוא פתח את מכסה המנוע והתבונן פנימה, ואז ניסה להתניע שוב את הרכב. עדיין כלום, חשבה באסירות תודה.

הוא יצא מהמכונית בחינניות הטבעית של כל הגברים האיטלקיים ואמר בנועם, "מתי מילאת דלק בפעם האחרונה, סניורינה?"

הא! היא לא תצא כאן מפגרת. היא לא הייתה טיפשה מספיק כדי להישאר בלי דלק. "היום," אמרה בתחושת ניצחון. "לפני שיצאתי מאלבר ובלו. מילאתי מיכל מלא."

"ואחרי שקנית את הדלק? עזבת את העיר מיד?" שאל בשקט.

היא לטשה בו עיניים. לא היה לה מושג לאן הוא חותר. "לא. מילאתי דלק ואז הסתובבתי קצת בעיר."

"ברגל?" וכשהיא הביטה בו, הוא חזר ואמר, "ברגל, סניורינה?"

זה היה פשע? "כן, ברגל." עתה משהוא היה קרוב אליה יותר, הגבריות שלו נראתה לה מאיימת משהו. מבנה העצמות המסותת של פניו הנאות, השיער הכהה הסמיך המוחלק לאחור בתספורת רצינית והבגדים היקרים שלו תרמו כולם ליהירותו הטורפנית מעט, שהייתה מלחיצה מבחינתה בנסיבות הקיימות.

הוא הנהן לאט. "אני חושב שאולי נפלת קורבן לאחד מה... איך אתם קוראים לזה באנגליה?... הנבלות שמסתובבים בעיירות ובערים. שווה לגנוב מכל דלק מלא."

"לגנוב?" חזרה אחריו. אפילו באוזניה שלה היא נשמעה טיפשה.

"סי, סניורינה. די קל ליצור חור קטן במכל הדלק ולשאוב את הנוזל לכלי קיבול מתאים." הוא משך בכתפיו כמנהג הלטיני.

"זה מרגיז."

ועוד איך. היא הזעימה אליו פנים כאילו הוא ביצע את הפשע בעצמו ואמרה בחריפות, "אז באיטליה הכבוד הזה שיש לכם כלפי רכוש לא תקף למכוניות, סניור?"

"קארלה. ויטוריו קארלה." הוא חייך ולא נראה מוטרד כהוא זה מעוקצנותה. "והשם שלך, סניורינה?"

"צ'רי גיבס." השם נשמע משעמם ואנגלי מאוד בהשוואה. שמות איטלקיים היו כה יפים, כה רומנטיים.

"צ'רי?"

הוא קימט מצחו קלות, והיא מצאה את עצמה תוהה מה צבע עיניו מאחורי המשקפיים הכהים. חומות, ניחשה. או שחורות. אולי חומות-ירוקות. היא ראתה לא מעט איטלקיים עם עיניים כאלה בימים האחרונים.

"כמו הפרי, דובדבן?" שאל רכות.

היא הטתה את ראשה. "מסתבר שלאמא שלי היה חשק לדובדבנים במשך כל ההריון, לכן..." היא חשבה תכופות שהיא צריכה לשמוח שזה לא היה חשק לבננות או לתותים. היא לא הוסיפה ששמה השני היה בלוסום, פריחה – משהו שאמה, ככל הנראה, חשבה שהיה שנון ביותר באותו הזמן, אבל השם גרר הצקות בלתי פוסקות כלפיה בבית-הספר. נראה שהורים אף פעם לא חושבים על דברים כאלה.

"את לא אוהבת את השם שלך?" אמר בתגובה לטון קולה. "אני חושב שהוא מקסים."

הוא הסיר את משקפי השמש שלו, והיא ראתה שטעתה לגבי עיניו. הן היו אפורות. אפור עמוק ומעושן שהיה ממוסגר בריסים מעוגלים סמיכים שהיו אולי נראים נשיים אצל אדם פחות גברי, אבל שלו היו פשוט מהפנטים.

"אז, צ'רי, אני חושב ששנינו מסכימים שהמכונית הקטנה שלך לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב. את רוצה להתקשר למישהו שיבוא לאסוף אותך? אולי להורים שלך?"

היא ענתה לפני שהספיקה לשקול את דבריה, "אני לבד כאן." אחר-כך רצתה לנשוך את לשונה.

העיניים היפות התכווצו. "כן?" הוא היה מזועזע בעליל. "את קצת צעירה מכדי לנסוע לבד לחו"ל."

אותה תסמונת מוכרת. הוא ללא ספק חשב שהיא זה עתה סיימה את לימודי התיכון. "אני בת עשרים וחמש," אמרה בתקיפות, "אני מבוגרת מספיק כדי ללכת לאן שאני רוצה, מתי שאני רוצה." היא ראתה שהפתיעה אותו. אך יש להודות שהיום, עם השיער הסתור והפזור שלה, מכנסי הכותנה הישנים וחולצת הטי הרפויה, היא נראתה אפילו צעירה מתמיד.

הוא התאושש כמעט מיד. "יש לך כנראה גנים טובים," אמר חלקות. "גם סבתא שלי ככה."

צ'רי גילתה שההשוואה לסבתא שלו לא מוצאת חן בעיניה, אף שהיא לא יכלה לומר מדוע.

"יש לך את המספר של חברת ההשכרה?" שאל במעשיות.

היא הנהנה. המספר היה בתיקה יחד עם הדרכון והמסמכים האחרים שלה. נדרשו לה רגע או שניים כדי למצוא אותו. היא גילתה שידיה מסורבלות בשעה שהעיניים האפורות האלו היו ממוקדות בה. בסוף היא מצאה אותו. המספר היה תפוס.

"לא משנה." הוא דיבר בקוצר רוח. "תוכלי לנסות שוב מהבית. מה את צריכה לקחת איתך?"

"הבית?" היא שוב חזרה אחריו כמו תוכי.

"סי, הבית שלי. את לא יכולה להישאר כאן."

היא לא התכוונה ללכת איתו לשום מקום. "תראה, אני מצטערת שאני חוסמת לך את הכביש," אמרה במהירות, "אבל ברגע שאני אשיג את חברת ההשכרה, הם יוכלו לשלוח מישהו כדי לאסוף את המכונית ולתת לי מכונית אחרת. יש... יש לך דרך אחרת לעבור?" סיימה לומר בתקווה.

הוא לא ענה לה. מה שהוא כן אמר, בסבלנות מעליבה, היה, "עלולות לעבור שעות עד שתוכלי לעזוב, צ'רי. יכול להיות שלחברה לא יהיה רכב פנוי או שהם לא יוכלו לאסוף את הרכב הזה. יכול להיות שרק מחר הם יצליחו לדאוג לזה. את מתכוונת לבלות את הלילה במכונית?"

זה היה עדיף מאשר לבלות אותו בביתו. "לא הייתי מעלה בדעתי להכביד עליך," אמרה בנוקשות. "אני בטוחה שאני יכולה למצוא מלון קטן או בית-הארחה איפה שהוא בסביבה."

המבט האפור בחן את המזוודה המנופחת שלה ואת תיק הכתף שלה המנופח לא פחות. "זו עלולה להיות הליכה ארוכה ומיוזעת," אמר בקול משיי, "שבסוף לא תעלה דבר. לא הייתי ממליץ לך להיות במצב פגיע כזה שלא לצורך."

שלא לצורךזו הגדרה יחסית. היא הייתה מוטרדת מהאופן שבו אמר את שמה, עם אותו מבטא נפלא, ומהעובדה שהוא היה הגבר הכי מושך שראתה מאז מי-יודע-מתי, וגם הכי שחצן. זה היה מגוחך, אבל ככל שהיא תמהר להתרחק מוויטוריו קארלה, כך היא תרגיש טוב יותר.

מצד שני, המזוודה שלה שקלה טון, השמש יקדה, וברגע שהיא תצא משטחו של קארלה, היא תהיה נתונה לחסדיו של כל ארחי פרחי שתפגוש. או המקבילה האיטלקית. "אני אנסה שוב את המספר," התחמקה. הקו עדיין היה תפוס.

ויטוריו נשען על מכסה המנוע הקטן של המכונית, זרועותיו שלובות ומשקפי השמש שוב במקומם. היא תהתה איך עמידה כה רגועה למראה יכולה להביע כל-כך הרבה רוגז. המצב ללא ספק עצבן אותו בדיוק כמו אותה. היא הכריחה את עצמה לדבר ברוגע ואמרה, "אולי אני אוכל לנצל את הכנסת האורחים שלך לשעה או שעתיים עד שאני אטפל בעניינים?"

"כמובן." בתוך שניות הוא העביר את המטען לפרארי, נעל את הפיאט ופתח את דלת הנוסע של מכוניתו כדי לאפשר לה להיכנס.

צ'רי, שהייתה מודעת לעובדה שהיא נוסעת בפרארי בפעם הראשונה – ומן הסתם האחרונה – בחייה, שקעה במושב העור בצבע הקרם. המכונית הייתה אלגנטית ומרהיבה – בדומה מאוד לבעליה, חשבה צ'רי בהיסטריה קלה. כשהוא נכנס למכונית, חושיה היו בהילוך-על. הגוף השרירי היה גדול, הוא השתמש באפטרשייב שהיה למעשה סקס בתוך בקבוק, שעון הרולקס מזהב שעל מפרק יד שזוף אחד העיד על עושר וסמכותיות, והיא מעולם לא הרגישה כה נטע זר. התחושה הייתה מאוד לא נעימה.

"את בסדר?" הוא העיף בה מבט כשמנוע המכונית התעורר לחיים בנהמה כמו חתול גדול, והם נסעו אחורה מהר מדי – לפחות לדעתה של צ'רי – כי לא היה מקום לבצע סיבוב פרסה בכביש הצר והמאובק.

היא הייתה מבוהלת כשצפתה בגדרות האבן חולפות בהבזק והתפללה שתזכה להישאר בחיים. הוא היה חולה נפש. הוא היה מוכרח להיות. או נהג מרוצים? לא, חולה נפש.

חלפו דקות אחדות לפני שהכביש אפשר לוויטוריו לסובב את המכונית בביצוע המושלם ביותר שצ'רי ראתה מימיה. עד אז היא כבר הבינה שוויטוריו לא חולה נפש, אלא הנהג הטוב ביותר שפגשה מימיה. הוא כאילו היה חלק מהמכונית החזקה כששלט בפרארי בכישרון עוצר נשימה. מצד שני, אם מישהו אמור להרגיש בבית בפרארי, זה גבר איטלקי.

"אתה... אתה אוהב לנהוג?" שאלה בקול מקרקר ברגע שהם התקדמו בכיוון הנכון והיא הצליחה לשחרר את ידיה המאוגרפות.

"סי," הסכים בקלילות כשהמכונית זינקה קדימה. "זו אחת מההנאות בחיים שלא צריך לשלם עליהן."

היא הייתה שואלת אותו למה הוא התכוון, אבל היא בדיוק הבחינה בבית המדהים במרחק, מתרפק בין מטעי זיתים בני מאות שנים. היא גילתה מאז הגיעה לאזור שהאדמה הזאת של מטעי זיתים וכרמים, מוקפת מכל הצדדים בקו חוף מבושם אך טרשי במקצת, הייתה משופעת במבנים צבועים לבן שנצצו באור השמש. עם זאת הבית שאליו התקרבו היה בנוי מאבן בצבע דבש, קירותיו החיוורים זוהרים בשמש אחר-הצהריים, וגג האבן האפור שלו נעים ומרגיע. מרפסות עמוסות בצמחי בוגנוויליה מטפסים השקיפו על מטעי הזיתים באווירה עצלה, וכמה אורנים גדולים עמדו כזקיפים משני צדי המבנה המשתרע.

"קאזה קארלה," אמר ויטוריו בעצלות כשהבחין במבטה המרותק. "אחד מאבותיי בנה את הבית הראשי במאה השבע-עשרה, ובני קארלה הבאים הרחיבו אותו."

"הוא יפהפה," לחשה רכות. כשהם התקרבו היא יכלה לראות עד כמה יפה. וכמה הוא גדול ומרשים.

ויטוריו עצר את הפרארי וחייך כשפנה אליה. היא תהתה אם הוא יודע איך החיוך הזה משפיע על בנות מינה, ואז החליטה שהוא כמובן יודע.

"גראציה." עיניו עברו מפניה אל הווילה השלווה. "גם אני חושב שהבית שלי יפה ואף פעם לא רציתי לגור במקום אחר."

"אתם עדיין מגדלים את הזיתים?" שאלה בחולשה, מושפעת מהחיוך שריכך את תווי הפנים היפים אך הקשוחים משהו.

"כמובן. ייצור שמן זית הוא אחת התעשיות הקדומות ביותר בפוליה, ולאחוזת קארלה אין מתחרים. אבל בגלל השיטות שבאמצעותן מוסקים את הזיתים ומפיקים את השמן אין אפשרות להפוך את התעשייה לעניין היי-טקי. אפשר להשתמש במכשור מודרני, אבל התעשייה כאן עדיין פרטית ברובה. משפחות של חוואים מגדלות את עצי הזית שלהן ומייצרות שמן משלהן בניגוד לקונצרנים הענקיים. זה מוצא חן בעיניי."

הוא פנה שוב להביט בה. "אבל סבא-רבה שלי היה בראש ובראשונה איש עסקים, והוא השקיע חלק גדול מהעושר של משפחת קארלה בכל מיני עסקים כדי לוודא שלא נהיה תלויים אך ורק בעצי הזית. הוא היה – איך אתם קוראים לזה? – יזם. אני צודק?"

צ'רי הנהנה. אז הוא היה מאלה ששוחים בכסף.

"הבנתי שהוא היה אדם מפחיד, אבל האכזריות שלו הבטיחה לדורות הבאים איכות חיים."

היא הביטה בפנים הכהות. הוא נשמע כמי שמצדד בקשיחותו של סבא-רבה שלו. "אתה חושב שאכזריות היא דבר חיובי?" מלמלה.

עיניים אפורות כצפחה פגשו בעיניה הכחולות. "לפעמים, סי." הוא פתח את הדלת שלו לפני שהיא הספיקה להגיב, והקיף את מכסה המנוע הנמוך כדי לעזור לה לצאת מהרכב.

צ'רי גילתה שהיא לא רוצה שייגע בה. זה עורר בה מעין תגובת שרשרת שהרטיטה את קצות עצביה. לא שהוא האריך במגע. הוא פסע לאחור ברגע שהיא עמדה על השביל המרוצף מול הכניסה, שהוביל אל מדרגות מעגליות רחבות בקדמת הבית.

"אני בטוח שתרצי להתרענן," אמר ברשמיות והזכיר לה כמה מרושלת היא בוודאי נראית. "אחת המשרתות תיקח אותך לחדר האורחים, ואני אדאג שקפה ועוגה יחכו לך כשתסיימי."

דלת הווילה נפתחה בעת שהוא דיבר, ומשרתת קטנה ומטופחת לבושה מדים עמדה בפתח.

"אה, רוזה." הוא סימן לצ'רי לטפס לפניו במדרגות האבן, והיא גילתה שהיא שכחה איך הולכים. "את מוכנה לקחת את הסניורינה אל אחד מחדרי האורחים ולוודא שיש לה כל מה שהיא צריכה? ואז הביט אל צ'רי המבולבלת, שניסתה לא לפעור פיה למראה העיצוב המלכותי, והוסיף, "ואולי תרצי שאני אנסה להשיג בשבילך את חברת ההשכרה?"

אולם הכניסה הקריר, שהיה מרוצף שיש ושעל קירותיו הלבנים התנוססו ציורים ממוסגרים נפלאים, היה ענקי. האוויר היה מבושם מאגרטלים ובהם פרחים רעננים. מספר כיסאות ושולחנות ניקדו את החלל העצום, וגרם המדרגות שהשתרע לפניהם היה יצירת פאר בפני עצמה. הוא היה עשוי מאותו שיש ירקרק כמו הרצפה, והתעקל מעלה אל שתי הקומות העליונות - יוצר את הרושם שאולם הכניסה עצמו הוא חצר פנימית.

היא עלתה בשתיקה במדרגות בעקבות המשרתת וחצתה את המישורת. הנערה הצעירה פתחה דלת ואפשרה לצ'רי להיכנס לפניה לחדר שינה ענקי. "בבקשה לקרוא אם את צריכה משהו, סניורינה," אמרה המשרתת באנגלית רצוצה כשחצתה את החדר ופתחה דלת אל חדר רחצה צמוד. היא החוותה על מדפי נצרים פתוחים שעליהם נחו מגבות תפוחות מקופלות בקפידה ותכשירי טואלטיקה, ואחר עזבה את החדר וסגרה אחריה חרש את הדלת.

"וואו!" לחשה צ'רי ברכות כשעמדה וסקרה את סביבתה. צבעי הקרם, החום-אפרפר והאפור של החדר זכו לאיזון על-ידי הצבע היוקד שחדר דרך דלתות הזכוכית הפתוחות המובילות אל מרפסת שהייתה משופעת בבוגנוויליות סגולות, אדומות ולבנות ובה ניצבו שולחן קטן ושני כיסאות. זה ללא ספק היה חדר אורחים כי לא היו בו שום חפצים אישיים, כפי שגילתה כשפתחה בגניבה דלת או שתיים של ארונות הקיר והמגרות. רק תדמייני איך נראה שאר הבית, חשבה צ'רי בחולשה. היא צדקה. האיש כנראה מליין.

היא יצאה אל המרפסת והשקיפה על גינה עצומה שהשתרעה על פני מה שנראה למבטה ההמום כמו קילומטרים. הגינה הייתה מלאה בעצים טרופיים, בשיחים ובערוגות פרחים מטופחות, וגדרות האבן הישנות שהפרידו בין הגינה לבין מטעי הזיתים הבהיקו פה ושם משפעת בוגנוויליות נוספות. בריכת שחייה אולימפית נצנצה בכחול תחת השמים האיטלקיים התכולים הצלולים, ועצי תפוז, אפרסק, שקד ותאונה צמחו בהרמוניה בפרדס קטן בסופו של השטח. היא מעולם לא ראתה דבר כזה.

וואו כפול! היא שחררה לאט את נשימתה. משולש! איזה נווה מדבר. איך חיים העשירים!

כשהוסיפה להשקיף החוצה, היא הבחינה במי שכנראה היה הגנן של ויטוריו קארלה, מטפל בערוגה לצד ביתן עמוס פרחים, אבל פרט לכך השטחים שטופי השמש היו שוממים, מתנמנמים בחום אחר-הצהריים.

דבר אחד בטוח, חשבה צ'רי באירוניה כשחזרה לתוך חדר השינה, ויטוריו קארלה לא היה מגדל זיתים רגיל. אם היא צריכה להיות תקועה איפה שהוא לכמה שעות, שיערה, היא הייתה יכולה לבחור במקום הרבה יותר גרוע מקאזה קארלה.

צ'רי קלטה שהיא שוקעת בהרהורים במקום להתרענן, והיא נחפזה אל חדר הרחצה המשגע העשוי שיש בצבע קרם. המראה שכיסתה קיר שלם הראתה לה כמה מלוכלכת ומרושלת היא נראית. היא גנחה רכות. לא פלא שהוא חשב שהיא ילדה קטנה שמשחקת בנדמה לי. היה צורך בעבודת שיפוץ דחופה.

חדר הרחצה היה מצויד בכול, החל במברשות שיער, דרך תכשירי קוסמטיקה – עדיין סגורים באריזותיהם – וכלה בבשמים לגברים ולנשים ובפינוקים דומים. אין ספק שכל צורכיהם של האורחים של ויטוריו קארלה זכו למענה. אך היא לא הייתה אורחת. לפחות לא במובן המסורתי.

צ'רי עמדה מול המראה והתלבטה אם לנהוג כיאות או להיכנע לגאוותנות. הגאוותנות ניצחה. אחרי ששטפה פנים והברישה את שערה באחת המברשות שפתחה, עד שהבריק כמו משי, פתחה שפופרת של מסקרה וקופסית של צללית לעיניים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא בירכה על העובדה שהיא אישה ויכולה להתאפר. היא אולי נכנסה לבית כאסופית אבודה קטנה, אך היא תעזוב אותו רק כאישה בוגרת!