הקרב על המערב

מבוא

בשנים האחרונות מתבהר יותר ויותר שמתחוללת מלחמה: קרב על המערב. היא אינה דומה למלחמות העבר, עם התנגשות צבאית והכרזת ניצחון. זוהי מלחמת תרבות, שמותקפים בה ללא רחמים שורשי מורשת המערב וכל דבר טוב שהניבה.

בהתחלה היה קשה להבחין בכך. רבים מאיתנו חשו שמשהו לא בסדר. תהינו מדוע מושמעים בלי הרף טיעונים חד־צדדיים ועולות בלי הרף טענות בלתי הוגנות. אבל לא קלטנו את ההיקף המלא של המאמץ. בין השאר משום שאפילו שפת הרעיונות הושחתה. פירוש המילים לא היה עוד מה שהיה עד לאחרונה.

אנשים התחילו לדבר על "שוויון", אבל נראה היה שלא אכפת להם משוויון זכויות. הם דיברו "נגד גזענות", אבל נשמעו גזענים מהיסוד. הם דיברו על "צדק", אבל נראה שהתכוונו ל"נקמה".

רק בשנים האחרונות, כשפירות התנועה הזו מתגלים לעין כול, מתברר היקפה. זוהי מתקפה נגד כל מה שקשור בעולם המערבי — עברו, ההווה שלו ועתידו. כחלק מהתהליך הזה נכלאנו במעגל של עונש לאין קץ. ואין שום מאמץ אמיתי (או אפילו ניסיון) לשחרר אותנו.

בעשור החולף פילסתי את דרכי במאמץ להבין מה באמת קורה. ב־2017, בספרי המוות המוזר של אירופה,1 התייחסתי להיבט אחד של ההתרחשויות, השינויים שחוללה ההגירה ההמונית במערב. בשנים שסיקרתי את שאלת ההגירה היה נדמה לי שמשהו עמוק יותר מתרחש. כשעמדתי בחופי האיים של יוון ואיטליה, צופה בסירות המגיעות, וכששהיתי במחנות המהגרים שצצו בערים הגדולות, ראיתי מקרוב את ההשלכות של מעבר העולם המתפתח לתוך העולם המפותח. מעולם לא האשמתי שום מהגר על רצונו לצאת למסע הזה. הייתי ברבות מהמדינות שהמהגרים נמלטו מהן. בין שנמלטו ממלחמה ובין שנמלטו ממחסור כלכלי (כמו במרבית המקרים), מה שעשו היה מובן מאוד. הבעיה בעיניי הייתה שהאירופים אפשרו לזה לקרות, ושהם נדרשו לבטל את עצמם כדי לשרוד. אנשים דיברו על החוב ההיסטורי של אירופה בתור מה שהכשיר את התנועה הזאת. אבל גם מי שטענו כך לא הצליחו להבהיר מהם גבולותיה.

האם יגיע אי פעם הרגע שה"חוב" הזה של המערב ייפרע? כי היה נדמה שמשנה לשנה תשלומי החוב לא פוחתים אלא הולכים וגדלים.

התחלתי גם להבחין שאותו דבר מתרחש בכל מדינה שנחשבת מערבית. בכל אחת מהן, ההצדקות לטענה שיש לאפשר את התנועה הזאת היו זהות, על אף מיקומיהן הגיאוגרפיים השונים מאוד. לארצות הברית יש זה שנים אתגר הגירה משלה, בעיקר בגבולה הדרומי. כשטיילתי לאורכה ולרוחבה של אמריקה, שמעתי שם אותם טיעונים ששמעתי במולדתי בריטניה ובאירופה. פוליטיקאים ואנשי ציבור מאותו סוג הסבירו בלי הרף לעם האמריקני מדוע גבולותיו צריכים להיות רופפים או פרוצים לחלוטין. כמו באירופה, אנשים וגופים רבי עוצמה טענו כי המדינות המתורבתות היחידות הן אלו שהניחו לעולם להיכנס אליהן. אותו דבר קרה בקנדה. ואותו דבר באוסטרליה, בעברו האחר של העולם. בכל מקום, חברות שנחשבו "מערביות" (זאת אומרת, מדינות אירופיות או מדינות שמוצאן מתרבות אירופה) ניצבו מול דפוס טיעונים זהה. שום מקום שאינו מערבי לא זכה לטיפול כזה.

רק למדינות המערב, המשתרעות על פני שלוש יבשות, נאמר ללא הרף שכדי שתהיה להן לגיטימציה כלשהי — כדי שיוכלו בכלל להיחשב הגונות — עליהן לשנות במהירות וביסודיות את הרכבן הדמוגרפי. נראה שחזון המאה ה־21 הוא שסין תורשה להישאר סין, שצריך לאפשר למדינות במזרח הרחוק והתיכון ובאפריקה להישאר כפי שהן, ואף מצופה מהן שיעשו זאת, או אפילו שישובו למה שהיו פעם. אבל המדינות המזוהות בתור "המערב" נדרשות להפוך למשהו אחר או לאבד כל לגיטימיות. ברור שלמדינות וארצות יש זכות להשתנות. במרוצת הזמן, מידה מסוימת של שינוי היא בלתי נמנעת. אבל נראה שמשהו היה מעורער ובלתי מאוזן. הטיעונים הושמעו לא מתוך אהבה למדינות הללו אלא מתוך תיעוב מוסווה־בקושי כלפיהן. בעיני אנשים רבים, בין השאר באוכלוסיות המערב עצמו, נראה שהמדינות הללו חטאו חטא, עשו משהו שעליהן לכפר עליו. המערב היה הבעיה. פירוק המערב היה הפתרון.

היו עוד סימנים לכך שמשהו לא בסדר. ב־2019 התמודדתי עם כמה מהם בספרי שיגעון ההמון.2

התייחסתי לאתגר שמעוררת "פוליטיקת הזהויות" — במיוחד הניסיון לקרוע את חברות המערב לגזרים של מין, מיניות וגזע. אחרי המאה ה־20, זהות לאומית הפכה לצורת השתייכות מגונה, וכל צורות ההשתייכות האחרות הללו הופיעו לפתע במקומה. כעת הצטוו אנשים להתייחס לעצמם כחברים בקבוצות אחרות. הם היו הומואים או סטרייטים, גברים או נשים, שחורים או לבנים. צורות ההשתייכות הללו גם הוטענו במטען אנטי־מערבי. את ההומואים היללו כל עוד היו "קווירים" שרצו לנתץ את כל המוסדות הקיימים. אלה מהם שרק רצו להמשיך בחייהם או שאהבו את העולם המערבי נדחקו לשוליים. באופן דומה, כל עוד פמיניסטיות תקפו "הבניות גבריות", קפיטליזם מערבי ועוד, הן היו שימושיות. לפמיניסטיות שלא הלכו בתלם או סברו שמעמדן מבוסס ואיתן דיו במערב התייחסו כאל בוגדות במקרה הטוב, ואויבות במקרה הרע.

שיח הגזע היה חריף עוד יותר. במיעוטים שהשתלבו היטב במערב, תרמו לו ואף הוקירו אותו נהגו יותר ויותר כאילו בגדו בגזעם. כאילו ציפו מהם לנאמנות אחרת. רדיקלים שרצו למוטט הכול הועלו על נס. לאמריקנים שחורים ולאחרים שרצו לכבד את המערב ולהעשיר אותו דיברו כאילו היו כופרים. באורח גובר, הם אלה שכונו בכינויים האיומים ביותר. אהבתם לחברה שחיו בה נחשבה לטיעון נגדם.

בה בעת, נעשה לא קביל לדבר על כל חברה אחרת באופן דומה, ולו במעט. למרות כל ההתעללויות הבלתי נתפסות שמקיימת בימינו המפלגה הקומוניסטית של סין, איש כמעט לא מדבר על סין ולו בשמץ מהזעם והסלידה המוטחים מדי יום בפני המערב מתוך המערב. צרכנים מערביים עדיין קונים את בגדיהם בזול מסין. אין שום מאמץ לחרם נרחב. "תוצרת סין" אינה תווית קלון. דברים איומים מתרחשים במדינה הזאת ממש עכשיו, ועדיין מתייחסים אליה כרגיל. סופרים שמסרבים שספריהם יתורגמו לעברית מתרגשים כשהם יוצאים לאור בסין. צ'יק־פילה3 סופגת על הכנת הכריכים שלה בארצות הברית יותר אש מזו שנייקי חוטפת על ייצור הסניקרס שלה בסדנאות יזע סיניות.

כי במערב המפותח חל איזה תקן אחר. בהתייחס לזכויות נשים וזכויות מיעוטים מיניים, ובפרט, כמובן, בסוגיית הגזענות, הכול הוצג כאילו מעולם לא היה גרוע יותר דווקא בזמן שמעולם לא היה טוב יותר. איש לא יכול להכחיש את נגע הגזענות — שאפשר למצוא אותו בצורה כלשהי לכל אורך ההיסטוריה המתועדת. מגמות של קבוצת־פְּנים וקבוצת־חוץ חזקות במיוחד במין שלנו. אנחנו לא מפותחים כפי שהיינו רוצים לדמיין. אבל בעשורים האחרונים, המצב במדינות המערב בכל הנוגע לשוויון בין הגזעים היה טוב מתמיד. החברות שלנו עשו מאמץ להתקדם "מעבר לגזע", בהובלת המופת שהציבו גברים ונשים בולטים מכל הגזעים, אבל בעיקר כמה אמריקנים שחורים יוצאי דופן. לא היה זה מחויב המציאות שחברות המערב יפתחו, או אפילו ישאפו, למסורת הסובלנות הגזעית שיש לנו.

לא היה זה מחויב המציאות שנחיה לבסוף בחברות הרואות את הגזענות — בצדק רב — כאחד החטאים הנתעבים ביותר. זה קרה כי הרבה גברים ונשים אמיצים טענו, נימקו ושכנעו, נלחמו לשם כך, ותבעו את זכויותיהם.

בשנים האחרונות, נשמע כאילו המאבק הזה מעולם לא קרה. כאילו הוא היה מקסם שווא. בשנים האחרונות התחלתי לחשוב על נושאי הגזע במערב כמטוטלת שעברה בתנופה את נקודת התיקון לעבר תיקון יתר. כאילו אם המטוטלת נשארת בתיקון יתר קל במשך זמן מספיק, השוויון יוכל לבסס עמידה איתנה יותר. כעת ברור שעם כל הכוונות הטובות שהתלוו לאמונה הזאת, היא הייתה מוטעית להחריד. בכל מדינות המערב כיום, הגזע הפך לעניין גדול יותר משהיה זה עשרות שנים. במקום עיוורון צבעים, נדחפנו לתוך מודעות גזעית מוגזמת. צוירה תמונה מעוותת עד מאוד.

כמו כל החברות בהיסטוריה, כל אומות המערב לקו בעבר בגזענות. אבל אין זאת ההיסטוריה היחידה של המדינות שלנו. גזענות אינה העדשה היחידה שאפשר להבין דרכה את החברות שלנו, ובכל זאת היא העדשה היחידה שמשתמשים בה. כל דבר בעבר נחשב לגזעני, ולכן כל דבר בעבר מוכתם.

אבל, שוב, רק בהיסטוריה של המערב, הודות לעדשות הגזע הרדיקליות המכסות הכול. גזענות איומה קיימת כיום ברחבי אפריקה, ומבוטאת בידי אפריקנים שחורים נגד אפריקנים שחורים אחרים. המזרח התיכון ותת־היבשת ההודית מלאים גזענות. סעו לכל מקום במזרח התיכון — אפילו למדינות המפרץ ה"מתקדמות" — ותראו מערכת קאסטות מודרנית בפעולה. יש קבוצות גזע של "המעמד הגבוה", שמנהלות את החברות הללו ומרוויחות מהן. ויש עובדים זרים חסרי זכויות שמוטסים לעבוד בהן בתור מעמד פועלים מיובא. מתייחסים אליהם בהתנשאות ובזלזול, מתעמרים בהם, וגם נפטרים מהם כאילו חייהם חסרי ערך. ובמדינה השנייה בעולם בגודל אוכלוסייתה,4 כפי שיודע כל מי שטייל בהודו, מערכת הקאסטות עודנה פועלת בבהירות מעוררת פלצות. היא מרחיקה לכת עד כדי התייחסות לאנשים בני קבוצות מסוימות בתור "מצורעים", ללא סיבה מלבד נסיבות לידתם. זוהי מערכת מחליאה של דעות קדומות, והיא חיה ובועטת.

אך אנחנו שומעים על זה מעט מאוד. במקום זאת העולם מקבל רק דיווח יומי על כך שמדינות העולם שיש בהן הכי פחות גזענות בכל קנה מידה, ושהגזענות מגונה ומוקעת בהן יותר מבכל האחרות, הן בתי הגידול של הגזענות. הטענה המעוותת הזאת אף מורחבת דרך הטענה שאם במדינות אחרות יש גזענות כלשהי, זה אך ורק מפני שהמערב ייצא אליהן את המידה הרעה הזאת. כאילו העולם שאינו מערבי מורכב תמיד מברואי גן עדן תמים וחפים.

וכך, שוב, ברור שנוצר ספר חשבונות לא הוגן. ספר חשבונות הנוהג במערב לפי מערכת אחת של אמות מידה, ובשאר העולם לפי מערכת אחרת. ספר חשבונות הקובע שהמערב לא יכול לעשות שום דבר טוב וששאר העולם לא יכול לעשות שום דבר רע. או יכול לעשות רע רק כי אנחנו במערב גרמנו לו לעשות זאת.

אלה הם רק כמה מהתסמינים שאפשר לזהות בזמננו. תסמינים שניסיתי להעריך בזה אחר זה בשנים האחרונות. אבל ככל שנתתי עליהם את הדעת וככל שהרחקתי לכת ברחבי עולמנו, כך התבהר יותר ויותר שדבר אחד מגדיר יותר מכול את העידן הזה — שינוי תרבותי שהתחולל לאורך כל חיינו. שינוי שטלטל את היסודות העמוקים של החברות שלנו, משום שפירושו מלחמה בכל מה שיש בחברות הללו.

מלחמה בכל מה שהפך את החברות שלנו ליוצאות דופן — ואפילו למדהימות. מלחמה בכל מה שהאנשים שחיים במערב קיבלו, עד ממש לאחרונה, כמובן מאליו. וכדי שהמלחמה הזאת תיכשל, יש לחשוף אותה ולהדוף אותה לאחור.

***

הקרב על המערב הוא ספר על מה שקורה כאשר צד אחד במלחמה קרה — הצד של הדמוקרטיה, ההיגיון, הזכויות והעקרונות האוניברסליים — נכנע בטרם עת. לעיתים קרובות מדי אנחנו מתארים את המאבק הזה באורח שגוי לחלוטין. אנחנו מאפשרים שיכנו אותו זמני או שולי, או מבטלים אותו כמלחמת תרבות ותו לא. אנחנו מפרשים לא נכון את כוונות המעורבים בו או מקלים ראש בתפקיד שיהיה לו בחיי הדורות הבאים. אבל הסכנה כאן חמורה לא פחות מבכל מאבק אחר במאה ה־20, ורבים מאותם עקרונות מעורבים במאבק הזה — ואפילו רבים מאותם נבלים.

כבר איננו מעריכים ושוקלים מה טוב בתרבות המערב. כעת אנו אומרים שצריך לפרק כל חלק בה.

יותר משלושים שנה חלפו מאז הוביל הכומר ג'סי ג'קסון קהל מפגינים באוניברסיטת סטנפורד בשירת "היי היי, הו הו, תרבות המערב צריכה לחלוף".5 בימים ההם, הכומר ג'קסון וחסידיו הפגינו נגד קורס המבוא של אוניברסיטת סטנפורד "תרבות המערב". הם טענו שיש משהו שגוי בהוראת הקאנון והמורשת של המערב. אבל מה שקרה אחר כך הוא מהמם. האוניברסיטה נכנעה במהרה, והחליפה את חקר "תרבות המערב" בחקר תרבויות מרובות. מה שקרה בסטנפורד ב־1987 היה אות לעתיד.

בעשורים הבאים, כמעט כל מוסדות האקדמיה בעולם המערבי הלכו בעקבות סטנפורד. תולדות המחשבה, האמנות, הפילוסופיה והתרבות של המערב הפכו לנושא שעוסקים בו פחות מאי פעם. אכן, הן הפכו לדבר המעורר מבוכה: תוצר של חבורת "זכרים לבנים מתים", אם להשתמש רק באחד מהכינויים המקסימים שנכנסו לשפה.

מאז, כל מאמץ לשמור בחיים את הוראת תרבות המערב, ובוודאי להקימה לתחייה, נתקל בעוינות, בלעג ואף באלימות. אנשי אקדמיה שביקשו לחקור את אומות המערב באורח ניטרלי היו מנועים מלעשות את מלאכתם ונחשפו לאיומים ולהשמצות, כולל מצד עמיתיהם. באוסטרליה, במרכז רמזי לתרבות המערב, שמועצת המנהלים שלו מונהגת בידי ראש הממשלה לשעבר ג'ון הווארד, ניסו למצוא אוניברסיטאות שישתפו איתם פעולה כדי ללמד את הסטודנטים על תרבות המערב. הם התקשו מאוד למצוא אוניברסיטאות כלשהן שהיו נכונות לעבוד איתם. וזה אומר לנו משהו על מהירותו של השינוי הגדול הזה. רק לפני כמה עשורים, קורס בתולדות תרבות המערב היה מקובל. היום הוא משוקץ עד כדי כך שאי אפשר אפילו לשלם לאוניברסיטאות כדי שילמדו אותו.

בשנת 1969 הקרין BBC את 13 פרקי סדרת התעודה היוצאת דופן של סר קנת קלארק, ציוויליזציה. מטרתה הייתה לשרטט היסטוריה מאוחדת של תרבות המערב, והיא עשתה זאת, והשכילה מיליוני צופים ברחבי העולם. כמעט חמישים שנה לאחר מכן, ב־2018, BBC ניסה להמשיך מהיכן שהפסיק. ציוויליזציות (בריבוי מודגש) הייתה שעטנז של שלושה היסטוריונים שונים, שניסו נואשות לוודא שלא ישתמע מדבריהם שהמערב טוב יותר מכל מקום אחר, והציגו מעין היסטוריה עולמית שלא הבהירה דבר.

בתוך עשורים ספורים, מורשת המערב הפכה ממושא לשבח לדבר מה מביך ומיושן, ובסופו של דבר מביש. מסיפור שנועד להפיח השראה באנשים ולטפח אותם בחייהם היא הפכה לסיפור שנועד לבייש אנשים. המבקרים לא התנגדו רק למונח "מערבי". הם התנגדו לכל מה שקשור בו. אפילו ל"תרבות" עצמה. כפי שהתבטא אחד הגורואים של ה"אנטי־גזענות" הגזענית המודרנית, איברם אקס קנדי, "ה'תרבות' עצמה היא לעיתים קרובות לשון נקייה נימוסית לגזענות תרבותית".6

כמובן, תנודה מסוימת של המטוטלת היא בלתי נמנעת ולעיתים אף רצויה. בהחלט היו זמנים בעבר שתולדות המערב נלמדו כאילו הן סיפור של טוב ללא סייגים. ביקורת היסטורית וחשיבה מחודשת לעולם אינן רעיון רע. אולם המצוד אחר בעיות גלויות ומוחשיות אינו אמור להפוך למצוד אחר בעיות בלתי נראות וערטילאיות. בפרט לא כשעושים זאת אנשים צבועים שתשובותיהם הן הקיצוניות ביותר. אם נאפשר למבקרים להציג בכוונת זדון תיאור מסולף של עברנו ולחטוף אותו מידינו, העתיד שהם מתכננים בעקבות זאת לא יהיה שָׁלֵו. הוא יהיה גיהינום.

לאורך הספר אבחן שני רעיונות מפתח. הראשון הוא שמבקרי תרבות המערב אכן מספקים חלופות. הם מוקירים כל תרבות כל עוד אינה מערבית. למשל, יש לשבח ולהלל הגות ילידית, רק כל עוד התרבות הילידית הזאת אינה מערבית. זאת ההשוואה שהם רוצים שנעשה, אז נעשה אותה.

שתי בעיות עיקריות נובעות מהשבחים לכל התרבויות הלא מערביות. הראשונה היא שמדינות לא מערביות יכולות לחמוק כיום מפשעים מפלצתיים לא פחות מכל פשע בעברו של המערב. זהו הרגל שכמה מעצמות זרות מעודדות. אחרי הכול, אם המערב עסוק כל כך בהכפשה עצמית, מתי הוא יוכל למצוא זמן לבחון את שאר העולם? אך הבעיה העיקרית האחרת היא שהדבר מוביל לבינלאומיות צרת אופקים, שבה בני המערב חושבים בטעות שהיבטים במורשת המערב הם שאיפות משותפות בכל רחבי העולם.

מאוסטרליה, דרך קנדה ואמריקה ועד אירופה כולה, דור חדש ספג את הרעיון שהיבטים במורשת המערב (כמו "זכויות אדם") הם נורמה היסטורית עולמית הנוהגת בכל מקום. בחלוף הזמן, הוא התחיל לחשוב שמורשת המערב שפיתחה את הנורמות הללו לא עמדה בהן, ושתרבויות לא מערביות "ילידיות" הן (בין השאר) טהורות יותר ונאורות יותר מכפי שתרבות המערב תוכל להיות אי פעם. אין אלו השקפות שוליים; הן גם לא חדשות. מקורן במאה ה־18 לפחות. היום הן מחלחלות לעבודתם של מחברי רבי־מכר כמו נעמי קליין ונועם חומסקי. התפיסות הללו נלמדות באוניברסיטאות ובבתי ספר ברחבי העולם המערבי. את תוצאותיהן אפשר לראות כמעט בכל מוסד תרבותי ופוליטי. הן צצות במקומות המפתיעים ביותר.

לדוגמה, "הקרן הלאומית" בבריטניה נועדה לשמור על הגישה הציבורית לרבים מאחוזות הכפר היפות והיקרות ביותר במדינה. 5.6 מיליון חברי הקרן נהנים משיטוט באחוזה מפוארת לפני שהם מתיישבים לשתות בה תה אחר הצהריים. אך בשנים האחרונות החליטה הקרן שיש לה תפקיד נוסף: לחנך את המבקרים על זוועות העבר. ולא רק בקשר לאימפריה ולסחר העבדים, להומופוביה ולפשעי העדפת הבן הבכור. לאחרונה היא בחרה לדחוף את הרעיון שאזור הכפר האנגלי גזעני מטבעו, ושהוא "ארץ ירוקה מגעילה" (כדברי מנהל התוכנית של הקרן).

אני בוחר בדוגמה האחת הזאת, אבל אפשר לבחור כמעט כל תחום בחיים ולגלות שהוא מוקע באופן דומה. כל דבר, מאומנות, מתמטיקה ומוזיקה ועד גינון, ספורט ואוכל, הוכנס לאותה מסחטה. כל זה מוזר מאוד. אחד הדברים המוזרים הוא שהמערב מותקף על כל שגיאותיו, אך כעת הוא גם לא מקבל שום מִזְכֶּה על מה שעשה כראוי. למעשה, הדברים הללו — כולל פיתוח זכויות הפרט, חופש הדת והפלורליזם — נזקפים לחובתו.

וזה מוביל אותנו לחידה השנייה, העמוקה יותר. למה לפתוח במתקפה על כל דבר במערב?

התרבות שהביאה לעולם פיתוחים מצילי חיים במדע וברפואה, ושוק חופשי שחילץ מעוני מיליארדים ברחבי העולם, והציעה פריחה מחשבתית שלא הייתה כמותה בעבר, נחקרת תחת עדשה של עוינות ופשטנות מזוקקות. התרבות שהולידה את מיכלאנג'לו, לאונרדו דה־וינצ'י, ברניני ובאך מוצגת כאילו אין לה שום דבר רלוונטי לומר. דורות חדשים מתחנכים על תפיסת ההיסטוריה הנבערת הזאת. מציעים להם סיפור על כשלי המערב בלי להקדיש זמן דומה לתפארתו.

כל תלמיד בית ספר יודע היום על העבדות. כמה מהם יכולים לתאר ללא אירוניה, רתיעה או הסתייגות את המתנות הגדולות שמורשת המערב נתנה לעולם?

כל היבט במורשת המערב סובל עכשיו מאותה מתקפה. המסורת היהודית־נוצרית שהייתה אבן פינה במורשת המערב ניצבת תחת השתלחות והכפשה מכוונות. כך גם מסורת החילוניות והנאורות, שהניבו פריחה במערכת המדינית, במדע, במדעי הרוח ובאומנות. ויש לזה השלכות. נדמה שדור חדש אינו מבין אפילו את העקרונות הבסיסיים ביותר של המחשבה החופשית וחופש הביטוי. אכן, אלה מוצגים כתוצרי הנאורות האירופית ומותקפים בידי אנשים שאינם מבינים כיצד או מדוע הגיע המערב להסדרים שהגיע אליהם בנוגע לדת. או איך העדפת הגישה המדעית אפשרה לאנשים ברחבי העולם שיפורים בל יתוארו בחייהם. במקום זאת, מותחים ביקורת על מורשת המדע ומציגים אותה כמופת ליהירות, לאליטיזם ולעליונות חסרי ההצדקה של המערב. כתוצאה מכך מושלך הצידה כל מה שקשור במורשת המערב. במכללות לחינוך באמריקה, מורים לעתיד עוברים סמינרי הכשרה המלמדים אותם שגם המונח "מגוון דעות" הוא "קשקוש של העליונות הלבנה".7

הספר הזה אינו היסטוריה של המערב, וגם אינו אמור להיות. עבודה כזאת תהיה ארוכה פי כמה. גם איני שואף להשבית את העימות החשוב המתחולל כרגע. אני נהנה ממנו וחושב שהוא מועיל. אבל לעת עתה, הוא חד־צדדי במידה פרועה. כפי שנראה, מעורבים בו פוליטיקאים, אקדמאים, היסטוריונים ופעילים החומקים ללא פגע מאמירות שאינן רק שגויות או לא נבונות אלא פשוט שקריות. הם נענו בשתיקה במשך יותר מדי זמן.

יש פנים רבות לקרב הזה על המערב. הוא מתחולל בתקשורת ועל גלי האתר, ברחבי מערכת החינוך, מגן הילדים והלאה. הוא פושה בתרבות הרחבה, היכן שכל מוסדות התרבות העיקריים נתונים תחת מכבש לחצים או ממש מתנדבים להרחיק את עצמם מעברם שלהם. והיא קיימת עכשיו בצמרת הממשל האמריקני,8 שאחת הפעולות הראשונות שלו הייתה להנפיק צו נשיאותי הקורא ל"צדק" ולפירוק מה שהוא כינה "גזענות מערכתית".9 נראה שאנחנו בתהליך של הרג האווז שהטיל כמה ביצים זהובות עד מאוד.

1 דאגלס מאריי, המוות המוזר של אירופה, מאנגלית: אורי רדלר, תל אביב: סלע מאיר, 2019.

2 דאגלס מאריי, שיגעון ההמון, מאנגלית: אילן חזות, תל אביב: סלע מאיר, 2021.

3 Chic-fil-A, רשת מזון מהיר אמריקנית (כל ההערות בשולי העמודים הן משל המערכת העברית).

4 נכון למועד כתיבת הספר. כיום יש הערכות שהודו עקפה את סין והפכה למדינה המאוכלסת ביותר בעולם.

5 באנגלית זה מתחרז קלות: Hey hey, ho ho, Western Civ has got to go.

6 Ibram X. Kendi, How to Be an Antiracist (New York: One World, 2019), p. 85.

7 Lyell Asher, "How Ed Schools Became a Menace to Higher Education", Quillette, March 6, 2019.

8 הכוונה לממשל ג'ו ביידן.

9 Exec. Order No. 13985, "Advancing Racial Equity and Support for Underserved Communities through the Federal Government", The White House, January 20, 2021.