הראיון האחרון

hareayon_haacharon-2

איזה מין ילד היית?

דומה מדי לילד הבוכה, זה שבקופת החולים היתה תלויה תמונה שלו וכשהיינו מחכים בתור לדוקטור שניידטשר ילדים היו מצביעים עלי ועליו חליפות.

שוגה בדמיונות. לאו דווקא קורא — אבל כל הזמן מדמיין.

ומאוהב. עד כלות. כל פעם בילדה אחרת. ולא אומר לה כלום. ומתגעגע. מגיל מוקדם אני זוכר את עצמי מתהלך עם געגוע קבוע. אף אחד עוד לא מת לי אבל כל הזמן עברנו בתים. כל קיץ הייתי נפרד מהחברים הישנים שלי וכל סתיו הייתי אמור למצוא חברים חדשים. לא בטוח, אגב, שזאת הסיבה שהתהלכתי עם געגוע קבוע. אולי זה פשוט ככה, יש ילדים זיגזג ויש ילדים געגוע.

אני מנסה לבודד איזה רגע קונקרטי בתוך כל מילות הרגש האלה. זה מה שאני מבקש מהתלמידים שלי, תהיו קונקרטיים. פרקו את הרגש לתמונות ספציפיות. אבל מכל התמונות, לא יודע למה —

הייתי בן שש, אולי שבע, והלכתי עם סבא יצחק ללונה פארק. הוא כבר היה די זקן ולא היו לו כוח או חשק לעלות איתי למתקנים. אז הוא רק ליווה אותי ממתקן למתקן ומדי פעם שיכנע אותי ללגום מהמימייה הצה"לית שהביא איתו. זה היה בסדר גמור מבחינתי שהוא לא הצטרף אלי למתקנים. בדידות לא היתה אז פחד. עליתי לרכבת ההרים לבד, בשמחה, ולא צרחתי בכלל, אפילו לא בירידות התלולות. את רכבת השדים מצאתי בעיקר משעשעת. הגלגל הענק היה הזדמנות להשקיף מלמעלה על כל העיר. לא חלף בי אפילו צל של חשש — עד שהגעתי למבוך המראות.

מתקן תמים לכאורה — נדמה לי שהיום הוא כבר לא קיים, מרוב תמימות.

כל שעליך לעשות הוא למצוא את הנתיב הנכון מהכניסה ועד היציאה בין קירות עשויים מראות.

זה התחיל בסדר. לקחתי את הפניות הראשונה והשנייה במבוך בביטחון יחסי, אבל אז נלכדתי בתוך ההשתקפויות שלי. אני זוכר את הרגע: המון דמויות מעוותות שדומות לי ולא דומות לי מקיפות אותי. לחלקן ראש גדול ורגליים רזות, לחלקן ההפך, רגליים שמנות וראש חייזרי. נתקפתי סחרחורת קלה, ותחושה חזקה שלא הכרתי עד אז, של אין מוצא. ניסיתי להמשיך ללכת אבל לכל כיוון שפניתי נתקלתי בי המעוות. ושוב בי המעוות. ושוב בי המעוות. לבסוף קרסתי, הובסתי, למצב ישיבה, שעון בגבי על אחד הקירות, וחשבתי, אין טעם לקרוא לעזרה כי סבא לא שומע טוב בלי המכשיר. וחשבתי, אני לא אצא מכאן לעולם.

עכשיו פתאום אני קולט: כמה בעצם זה דומה לסיוט שדקלה היתה מתעוררת ממנו בבעתה בשנים הראשונות שלנו, מזדקפת בבת אחת במיטה, מכה בכף היד שלה על חזהּ כאילו נחנקת, ואז מביטה בי בעיניים פעורות, לא מזהות, ופתאום מזהות, ומבקשת שאחבק אותה. וכבר לא הייתי צריך לשאול מה קרה, ידעתי ששוב היא נלכדה בכיתה ולא היתה יכולה לצאת כי המחבלים שמרו על הפתח, ושוב היא ניסתה לפתוח חלון כדי לברוח ולא הצליחה (בחיים, לא בביעותים, האסון במעלות קרה כשאימא שלה היתה בהיריון איתה. חודש תשיעי. הם גרו ממש ליד בית הספר שהמחבלים חדרו אליו ואימא שלה שמעה את הזעקות של הילדים וברחה אל השכנה, שהיה לה רובה ציד).

מפליא, אני חושב, ששני אנשים שהסיוט הכי גדול שלהם הוא להילכד בין קירות הצליחו, איכשהו, להקים בית.

איפה אתה כותב?

שנים רציתי שיהיה לי סטודיו. רציתי להגיד משפטים כמו "אני חוזר מהסטודיו". "אתקשר אליך מהסטודיו". אבל זה נראה לי מסוג הדברים שקורים לאחרים, לא לכאלה שגדלו בעיר נמל וחונכו לא להוציא אגורה אלא אם כן ממש חייבים. מי צריך סטודיו? שיכנעתי את עצמי. עמוס עוז כתב בשירותים.

ובכל זאת, בכל פעם שמישהו, קולגה, היה מספר לי שהוא הולך לסטודיו שלו, הלב היה נצבט כאילו סגרו עליו אטב כביסה, ובפה היתה מתגלגלת, כנגד רצוני, המילה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ומפשק, בשלישית, את השפתיים. סטו־די־יו.

לפני יותר משנה שכרתי סטודיו במושב גבעת ח"ן. לא היתה ברירה. אני נשבע. ביקר לי.

בבניין שלידנו התחילו תמ"א 38 והרעש הנורא של המקדחות והפטישים הוציא אותי מריכוז. נוסף על זה הבת הגדולה שלי — לפני שעזבה אותנו לפנימייה בשדה בוקר — לא ממש הלכה לבית ספר, וכדי להתגבר על שאון הבנייה שבחוץ שמעה בחדר שלה בבקרים אנריקה איגלסיאס בפול ווליום. לאט־לאט קירות הבית התחילו לסגור עלי. מועקה התיישבה לי בין הבטן העליונה לחזה ולא זזה משם. אני חושב שאז התחילה אצלי הדיסתימיה, למרות שעוד לא ידעתי שיש דבר כזה, דיסתימיה. אז חשבתי, משנה מקום משנה מצב רוח, ונשאתי את המחשב הנישא שלי לקליניקה של פסיכולוגית שעובדת בעיקר בשעות הערב. קיבלתי את כל הדרישות המקדמיות שהיא הציבה בפני כתנאי ורק ביקשתי שנשנה בחוזה את הגדרת החלל מ"קליניקה" ל"סטודיו".

בעקבות המחשב הנישא העברתי לסטודיו גם כמה ספרים, בשביל האווירה. תליתי על הקיר ציור שקיבלתי במתנה מניצול שואה ושדקלה אמרה שהוא עצוב מדי בשביל לתלות אותו בסלון ומיקמתי על המדף את התצלום של מעיין. במרחק הליכה קצר מהסטודיו היתה כפרייה שמכרו בה בייגלה טרי עם מלח. וזיתים. אני אוהב לכתוב עם זיתים. מחוץ לסטודיו עמד עץ תפוזים שבעלת הבית אמרה שמותר לקטוף ממנו. ובסטודיו עצמו היתה פינת קפה עם קפה נמס וקפה שחור ומקרר עם חלב.

הכול היה ערוך ומוכן.

מושב גבעת ח"ן, כך למדתי משלט הכניסה שעל פניו חלפתי מדי בוקר, נקרא על שם המשורר חיים נחמן ביאליק. לא מדברים על זה, לא נעים לסדוק את תדמיתו של המשורר הלאומי, אבל ביאליק כמעט לא כתב מרגע שעלה לארץ. צנח לו הזלזל, ובמשך עשר שנים הוא כתב רק תשעה שירים, שאינם מפסגות יצירתו. האם הבית שבנו לו בתל אביב היה יפה מדי? נוח מדי? האם העובדה שאנשים נשאו אליו עיניים גזלה ממנו את מידת החירות הדרושה לכל יוצר? ואולי עם כל המפעלים הספרותיים שלו, כתבי העת והוצאות הספרים, לא נותר לו זמן לבהות, ובלי לבהות, בלי לאפשר לחלל הריק להיות ריק, איך אפשר להתמלא מחדש? ואולי זה היה להפך? אולי הוא העמיס על עצמו עוד ועוד מפעלים ספרותיים כדי שלא יצטרך להישאר לבד, עם עצמו הלא־מצליח־לכתוב? אני מדמיין אותו משתף את מניה אשתו לפני השינה בכך שעוד יום חלף בלי שכתב שיר ראוי לשמו, ואת המבט המותש בעיניה כשהיא מקשיבה לו; נו, באמת, חיים נחמן — היא חושבת ולא אומרת — כמה אפשר לשמוע אותו פזמון?

הוא ממתין בעיניים פקוחות אל החושך עד שהיא נרדמת, ואז יוצא מן הבית והולך מרחק כמה רחובות אל אירה יאן. היא פרועה וציירת ועדיין מתפעלת ממנו, ואחרי שהם שוכבים הוא ממתין בעיניים פקוחות אל החושך עד שאירה יאן נרדמת והולך לאישה אחרת, שלישית — אפשר לשער שהיתה לו גם אישה שלישית — ומניח את ראשו בחיקה, והיא מלטפת לו את הקרחת ושרה לו שירים ביידיש, אבל כל התנועה הזאת ממיטה למיטה בתל אביב הקטנה לא עוזרת לו בכלל ולא משנָה דבר וחצי דבר, כי למחרת בבוקר, על שולחן העבודה, הדף מחכה לו לבן מתמיד.

חודשים ארוכים ביליתי בסטודיו שלי בגבעת ח"ן. קראתי טקסטים של תלמידים. דיברתי בטלפון. עניתי למיילים. הלכתי לכפרייה וחזרתי עם זיתים. קטפתי תפוזים מהעץ וסחטתי. בהיתי בתצלום של מעיין, הבחורה שנהרגה ב"דרך המוות" ושבתרמיל שלה מצאו ספר שלי. שמעתי אלבומים שלמים של דייוויד בואי ביוטיוב. קראתי מאמרים רפואיים על דיסתימיה. אמרתי לאנשים, "אני אתקשר אליך מהסטודיו." "בואי ניפגש אצלי בסטודיו." אפילו ניסיתי לעשות יוגה על מזרן היוגה של הפסיכולוגית ונתפס לי הגב. אולי זה בגלל הדיסתימיה, שמיסמרה אותי למציאות. אולי פעלו פה כוחות אחרים.

ובסוף חזרתי הביתה.

ה־בי־תה.

בדל הלשון ממתין בסבלנות לתורו לטפוף בעוד הפה נפשק ונחשק חליפות.

האם אתה חושב על קהל הקוראים בזמן שאתה כותב?

אני? מה פתאום. בשום אופן. זה לא ממין העניין. וגם אין זמן. התודעה כל כך עמוסה בחיבוטי הנפש של הדמויות ובפיתולי העלילה שפשוט לא נשאר פנאי למחשבות לא רלוונטיות. לא ולא. מכחיש בתוקף —

רק לפעמים, כמו אוהד עירום שפורץ למגרש באמצע משחק כדורגל, מתפרצת לי לתודעה חרדה כלכלית בוטה: מה אם לא יאהבו. מה אם לא יקנו. ממה נחיה? במשך רגעים ארוכים החרדה הזאת מצליחה לחמוק מאנשי־כוחות־הביטחון־העצמי, עד שלבסוף הם משיגים אותה, תופסים לה במרפקים קצת חזק מדי ומובילים אותה אל מחוץ לגבולות המגרש.

האם אתה מדמיין קורא מסוים או קוראת מסוימת בזמן הכתיבה?

שנים הייתי מדמיין את דקלה. הייתי מדמיין איך אני מקריא לה במיטה את כתב היד. מקריא עמוד ושומט אותו לרצפה. מקריא עמוד ושומט לרצפה. והיא מקשיבה ומסתכלת עלי במבט חם ואוהד עם קורטוב של שעשוע, אותו מבט שהיה לה לפני שהתנשקנו בפעם הראשונה בדירה ברחוב הרמב"ן.

לאחרונה זה לא מצליח לי. לדמיין את דקלה תוך כדי כתיבה. נדמה לי שהבעיה נעוצה במבט שבו היא מסתכלת עלי מאז ששירה עזבה לפנימייה. הוא כבר לא חם ואוהד, ויש בו יותר מקורטוב של ביקורתיות.

את זוכרת שאני נוסע לקולומביה ביום ראשון? אמרתי לה בשבוע שעבר.

כן, היא אמרה.

פעם היתה ב"כן" הזה הטרמה של געגוע. פעם ה"כן" שלה אמר: תחסר לי.

הפעם ה"כן" אמר: דווקא טוב שתיסע קצת. למען האמת, עייפתי ממך.

אני לא ילד. אני יודע שאנרגיה בין שני אנשים נידונה לשנות צורה בסופו של דבר. זה חוק פיזיקלי. ראיתי את זה קורה אצל זוגות אחרים, ובעצם, ידעתי שמתישהו זה יקרה גם אצלנו.

רק לא תיארתי לעצמי שזה יקרה קודם אצלה.

כעבור כמה ימים ארזתי מזוודה בצער. תחתונים, גרביים. עותקים של הספרים שלי וכתבי יד של תלמידים בסדנת הכתיבה.

בדרך כלל אני אורז בחדווה לקראת נסיעות.

בדרך כלל, מרגע שהמטוס ממריא, גם הנפש שלי ממריאה.